אור ברסלב

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת פסחים

מסכת עירובין

דף ב.

בתוס' ד"ה והא קיי"ל כו'. עיין במהרש"א שהקשה ממגילה והניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל לפרש כוונת תירוצו. אך מקודם ההכרח לבאר כוונת קושיתו. כי ראיתי אשר שגו בכוונתו שני גדולי מפרשי הש"ס. והמה הפנ"י והצל"ח. ועיין בפנ"י שפירש קושית הגמ' והא קיימ"ל. דממעשה בכל יום קשי' לי' להגמרא. ודלא כרש"י ולא כתוס'. ולהכי שפך חמתו על המהרש"א. וכתב דקושית המהרש"א לאו קושי' כלל. ודברי פלא הוא. דכל קושית המהרש"א הוא רק לפי פי' התוס'. ואם באמת יש לפרש הגמ' לא כרש"י ותוס'. גם המהרש"א מודה דלא קשה קושיתו. ובלאו הכי פירושו תמוה. כי לא דרך הש"ס להקשות כן בלתי ראי' מפורשת ממתניתין או מברייתא. וגם אין הדעת סובלת לומר כן. דא"כ איך עלה על דעת רבא במגילה ללמוד מן הפסוק ויקרא אלקים לאור כו' דמעלות השחר יום וכי לא ידע דעד צאת הכוכבים נקרא אצל אנשים יום. אלא מסתמא דברי תורה לחוד ודברי בנ"א לחוד. ודבר מצוה אשר קביעת עשייתה דוקא ביום. כמו מגילה ומילה וש"ד הנחשבים במתניתין במגילה (דף כ' ע"א) צריכין אנו לדעת אם מן התורה נקרא יום דאל"ה אמאי פריך הגמ' מנא הני מילי על המתניתין דמגילה הנ"ל דמעלות השחר יום הוא. הלא אצל אנשים נקרא אז יום וממעשה בכל יום מוכח זאת. וגם אם פירושו נראה בעיניו מאיזה טעם שיש לו. מאין מלאו לבו לדחות פי' רש"י ותוס' ואמאי סני לי' פירושם. ואי משום קושית המהרש"א הלא המהרש"א בעצמו כתב על קושיתו וי"ל. ובודאי כוונתו רק ליישב הקושי' ולא לדחות מתוך זה פי' התוס'. ואין להאריך בזה. כי אחמכ"ת בוודאי לא שם עיונו על התוס' והמהרש"א בזה. וגם מה שבעל הצל"ח תירץ קושית המהרש"א דהמקשן לא ידע רק מהפסוק ואנחנו עושים כו'. ולא ידע מהפסוק והי' לנו הלילה למשמר כו'. ועיי"ש עוז פלפולו בזה. ואנכי בעניי גברא רבה קחזינא כאן ולא תירץ על קושית המהרש"א. כי מלבד שדחוק הוא מאוד לומר כן. דלא ידע מהפסוק השני הסמוך לראשון. זולת זאת הא מדברי התוספית משמע להדיא לא כדבריו מדהביא הפסוק דוהי' לנו הלילה כו' והצל"ח הרגיש בזה. אך דבריו דחוקים מאד ועיי"ש. לכן נלע"ד דגם הצל"ח ז"ל אחמכ"ת לא ירד לעומק דברי המהרש"א בכאן. וזאת הוא אשר נ"ל. אך מקודם אבאר דברי התוס' וממילא יבואר בנקל קושית המהרש"א:

הנה יש להבין אמאי סני להו להתוס' פירוש רש"י. דהא דפשיטא להגמ' דעד צה"כ יממא הוא משמעתא קמייתא דברכות. הלא לכאורה עדיפא להביא ראי' מהתם. דשם בברכות ברייתא היא. אמנם במגילה אמורא ר' זירא אמר כן. ור"ז בודאי לא מעצמו אמר כן רק מברייתא הנ"ל. אך כאשר נעיין היטב בדברי התוס'. י"ל דמברייתא גופא דברכות אין לפרוך כלל והא קיי"ל. משום דהברייתא גופא אמרה התם שאין ראי' לדבר מהפסוק רק זכר לדבר עיי"ש. ואף שהתוס' שם בברכות פירשו דרק לענין קריאת. שמע אין ראי' גמורה. משום דהפסוק לא מיירי בקריאת שמע וכמו כן פירשו במגילה עיי"ש. אמנם באמת אין הכרח. שם בברייתא גופא לפרש כן. כי יש לפרש בפשיטות כנראה מפי' רש"י שם. שאין ראי' גמורה דהיום כלה בצ"ה למילף מזה לדין בדברים שצריכין דוקא יום. כמו מילה וש"ד דחשיב להו במתניתין במגילה שהבאתי לעיל. או מצוה הצריכה דוקא לילה. כמו ק"ש של ערבית משום דהפסוק לא מיירי לענין דין כלל. אעפ"כ זכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום. וחזינן עכ"פ דאצל אדם יקרא מעה"ש עד צ"ה יום עיי"ש ברש"י ובצל"ח. והא דבאמת התוס' לא פירשו כן. ברור הוא משום המתניתין הנ"ל במגילה. דאיתא התם וכולן שעשו משעלה עה"ש כשר. ויליף התם ר' זירא מנין להמתניתין זאת מהפסוק והי' לנו כו'. א"כ מדחזינן דהמתניתין יליף מהפסוק הנ"ל דמצות הצריכין דוקא יום כשר משע"ה. ש"מ דראי' גמורה היא גם לדין. ולפי"ז ע"כ הא דאמור בברייתא, דרק זל"ר הוא. ע"כ כפירוש התוס' דרק לק"ש אין ראי' גמורה. והשתא ניחא שפיר דלהכי פירשו התוס' כאן פירכת הגמ' והא קיי"ל הוא ממגילה. ולא כפי' רש"י מברכות, ואף שהתם הברייתא גופא. משום דכל עוד דלא ידעינן הילפותא דר' זירא דמגילה. הי' ניחא יותר לפרש הא דאמור בברייתא זכר לדבר בפשיטות כפי' רש"י שהבאתי לעיל. ולפי דברינו הנ"ל מדויק הא דהביאו התוס' מעיקרא דיליף התם דמעלות השחר יום הוא. והדר משקי ומהתם נמי מוכח דעד צה"כ יום הוא. אשר לכאורה בלתי דברינו הנ"ל. הא דהביאו הילפותא דמעה"ש יום הוא. שפת יתר הוא. כנ"ל ברור בכוונת התוס'. וראי' מפורשת לדברי בכוונת התוס'. יש בתוס' שבת (דף ל"ה) ד"ה תרי תילתי כו'. עד דמיני' מפיק בפ"ב דמגילה כו' עכ"ל. ועיי"ש במהר"ם ז"ל ע"ז. וגם עיין בחידושי הרשב"א שם בד"ה ואיזהו בין השמשות כו' עיי"ש. והשתא לפי כל הנ"ל שפיר מדויק קושית המהרש"א. וקושיתו על הגמ' דמגילה כראי מוצק יהי'. מאי פריך לי' התם לרבא והא קיימ"ל כו'. דהא בברייתא אמור מפורש דהפסוק והי' לנו הלילה כו'. רק זכר לדבר. ואין לפרש זל"ד רק לענין קריאת שמע וכהכרח התוס' שפירשתי לעיל. משום דחזינן דהמתניתין יליף מהפסוק לדין לדבר הצריך יום דמעה"ש יום הוא. ש"מ דראי' גמורה היא. דהא השתא פרכינן לרבא. ורבא הא יש לו ילפותא אחרת על זה מפסוק ויקרא אלהים לאור יום. א"כ שפיר י"ל זל"ד בברייתא כפשטות. ובאמת לדין מדמחשיך קרא לילה מן התורה לא כאצל בני אדם ואדרבה מזה חזקו דברי רבא. כיון דחזינן דהברייתא יליף דמעה"ש ועד צה"כ יום הוא מהפסוקים דנחמי' רק בזכר לדבר. א"כ מוכח מזה הא דאיתא כאן במתניתין במגילה לדין ברור דמעה"ש יום הוא. לא יליף מהפסוקים דנחמי' רק כרבא שלמד מן הפסוק שבתורה ויקרא אלהים. ואין לתרץ קושית המהרש"א דבאמת כוונת התוס' רק לפרש הכא בפסחים כן. אמנם במגילה מקשן אחר הוא דפריך לרבא והא קיי"ל. ואין כוונת המקשן התם מהפסוקים דנחמי' רק משום דמצינן ברייתא אחרת דעד צה"כ יממא. דאיתא בשבת (דף ל"ה ע"ב) תניא כוכב אחד יום שנים בין השמשות ג' לילה. אין לומר כן. דהא מסיק התם בברייתא אמר ר' יוסי לא כוכבים גדולים הנראין ביום כו' אלא בינונים. א"כ יש לפרש כמו שמפרש ר"י בתוס' כאן ובכמה דוכתי דאין אנו בקיאין בצה"כ מהו נקרא בינונים. ויכול להיות דכוכבים הנראין מכדמחשיך נקראין בינונים. ועוד והוא העיקר. מדמסיק הגמ' אלא אמר ר' זירא כו'. מסתמא הוא הי' המקשן מקודם קושית והא קיי"ל. כמש"כ התוס' בכמה דוכתי בש"ס לכללא. אם אמורא חד מתרץ הקושי' הקודמת לו. הוא הי' המקשן. א"כ לפי"ז במגילה קושית והא קיי"ל בודאי סמיך על קראי דנחמי'. וזהו מאי דכתב המהרש"א במתק לשונו. דא"כ הוה ידע נמי מהאי קרא דמעה"ש יום הוא. פירוש מוכרח אתה ע"כ לומר דהוה ידע מהאי קרא דמעה"ש יום הוא לראי' גמורה ולא רק בזכר לדבר. דבשלמא אי לא הי' ילפותא אחרת לדין המתניתין דמעה"ש יום הוא רק מקראי דנחמי' הי' פריך שפיר וכדפרישית לעיל אמנם אם תאמר דידע מהאי קרא רק בזכר לדבר. לא הי' מקשה מידי. וגם מה שמסיים המהרש"א בסוף דבריו וכדמסיק וכו'. רצונו בזה לבל לחשך אדם לתרץ כמש"כ לעיל. דבמגילה מקשן אחר הוא. להכי כתב וכדמסיק ר' זירא. והוא הי' המקשן כמו שביארנו לעיל והשתא לפי מה שפירשתי תירוץ הצל"ח אין שייכות כלל לקושית המהרש"א:

וגם בכוונת תירוצו נלע"ד לפרש דלעולם המקשן דמגילה ג"כ סמיך אהאי קרא דנחמי' והברייתא דשמעתא קמייתא דברכות. ואעפ"כ פריך לי' שפיר לרבא. דאם נפרש הפסוק בתורה ויקרא אלקים למאור ובא. אלא מעתה למחשיך ובא קרא לילה. והא קיי"ל מברייתא דברכות ומפסוקים דנחמי' דעד צה"כ יממא. ואף אם תאמר דרק זכר לדבר הוא. אבל מה תאמר בברייתא דשבת שהבאתי לעיל. דשם מפורש דשלשה כוכבים לילה. ואם גם שם תאמר דאין אנו בקיאין איזהו כוכבים נקראין בינונים. ואולי כוכבים הנראין מכדמחשיך נקרא לילה. א"כ יקשה עליך קושי' חזקה. קושית הר"י בתוס' דכאן. והעיקר בתוס' שבת (דף ל"ה ע"א) ד"ה תרי תילתי כו' עיי"ש. במאי פליגי ר' יהודה ור' נחמי' ור' יוסי מהו בין השמשות. כיון דלרבא בתורה מפורש למחשיך ובא קרא לילה. ואין בין השמשות כלל. דבשלמא לדידן אליבא דאמת כמו שאמר ר' זירא. דמקראי דנחמי' ילפינן לראי' גמורה. דבצאת הכוכבים הוה לילה לא קשיא. כמו שתירץ הר"י הכא בתוס'. אבל לרבא קשיא. אלא בודאי מזה מוכח פירוש הקרא ויקרא אלקים לא כרבא. אלא כדפרשינן הכא בפסחים קריא רחמנא לנהורא ופקדי' כו'. והא דאיתא במתניתין דמגילה לדין דמעה"ש יום הוא. יליף לה מקראי דנחמי'. והא דאמר בברייתא בשמעתא קמייתא דברכות דרק זכר לדבר הוא. הוה כמו שפירשו התוס' משום דלא מיירי מקריאת שמע. ולפי דברינו הנ"ל יהי' שפיר מקושר המשך לשון התוס' בכאן בד"ה ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפ' ב"מ כו'. ולא אמרו וקשה או וא"ת כמו שהביאו קושי' זו בשם ר"י בשבת ובמגילה. כי כן הוא כוונתם. לפי מה שהקדימו בשם ר"י דמפסוקי דנחמי' ראי' גמורה הוא. וכדר' זירא. ולא כדסליק אדעת רבא במגילה. שפיר יש לתרץ כמו שתירץ ר"י. אמנם לרבא ישאר קושית ר"י. כנלע"ד ברור:

ולפי מה שביארנו כל הנ"ל. נרוויח בזה להבין התם במגילה פלוגתת ר' זירא ורבא אשר לכאורה קשה לומר דרבא לא ידע מהברייתא דשמעתא קמייתא דברכות. וגם אם לא ידע מהברייתא איך לא ידע מקראי דנחמי'. אמנם לפי דברינו הנ"ל יש להסביר זאת. דלרבא משמע לי' מדאמור בברייתא דברכות דמפסוקי דנחמי' רק זכר לדבר הוא. א"כ מזה מוכח מה שאמור במתניתין לדין דמעלות השחר יום הוא מנ"ל זאת. הוא מסתמא מהפסוק ויקרא אלקים. ולא ניחא לי' לרבא לפרש זכר לדבר רק לענין קריאת שמע. כמו שפי' התוס' בברכות ובמגילה ולומר כר' זירא. כי גם קשה לי' קושי' חזקה קושית ר"ת מובא בתוס' שבת הנ"ל ד"ה תרי תילתי כו'. ואף דר"ת מתרץ זאת בחילוק בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה. אמנם בחילוק זה לא ניחא לי' לרבא. כאשר כבר האריכו התוס' בחילוק זה בזבחים (דף נ"ו) בד"ה מנין וכו'. ובתוס' מנחות (דף כ' ע"ב) בד"ה נפסל. ואף שכבר תירצו שמה התוס' כל הקשה על חילוק זה עיי"ש. אמנם י"ל דרבא לא ניחא לי' בתירוצם. והיותר קשה לי' על חילוק זה קושית הרשב"א בחידושיו על מס' שבת (בדף ל"ה) בד"ה ואזדו לטעמייהו כו' עיי"ש באריכות שהניח חילוק ר"ת בצ"ע. כי בירושלמי מפורש אשר מתחילת השקיעה הוה לילה. אמנם לרבא לא קשה קושית ר"ת כמובן. אך ר' זירא פריך לי' לרבא כי לשיטת רבא יקשה קושית ר"י. אלא ע"כ דין המתניתין דמעה"ש יום הוא מפסוקי דנחמי' והאמור בברייתא דרק זכר לדבר הוא. זהו רק לענין קריאת שמע נאמר. ומה שאמור בתורה ויקרא אלקים לאור יום. פירושו קרייה רחמנא כו'. וקושית ר"ת ג"כ לא קשה לי' לר' זירא. כי שפיר ניחא לי' בחילוק ר"ת במה שמחלק בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה. וקושית הרשב"א מהירושלמי באמת י"ל דגמרא דידן פליג על הירושלמי בזה. כן נלע"ד וברור הוא:

(ע"ב) בגמרא ולילה אור בעדני כו'. עיין במהרש"א בחדא"ג שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו בתירוץ הקושיא דבשלמא בסוף. דלילה נאמר על דמיון העולם הזה. אין מוכרח לומר לילה ממש. אך הכוונה חושך. ותפס לשון לילה משום שבלילה בודאי חושך א"כ ההיפוך מחושך נהורא. אמנם מעיקרא אין לומר כן דקאי על דמיון הצרות וכבר דימה אותם לחושך מאי מדמה אותם ללילה. ע"כ הכוונה לילה ממש. דהא לחושך כבר דימה. וגבי לילה שייך למימר יום כפי' רש"י. ונכון הוא:

דף ה.

ברש"י בד"ה אך חלק התיר לך הכתוב וכו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונת תירוצו הוא כמו שתירץ המהרש"ל לעיל (דף ד' ע"ב) על קושית התוס' בד"ה ואימא כו' עיי"ש וגם עיין בצל"ח ביותר ביאור:

דף ט.

במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה כו'. הנה ראיתי שמגדולי המפרשים שגו בפירושא דהאי סוגיא. ומתו"ז נתקשו בה טובא. ולענ"ד אשר בהסבר קל יתישבו כל הקושיות ע"נ בעה"י. ע"כ ראיתי לפרשה כיד ד' הטובה עלי וזהו החלי:

דהנה יש להבין במשנה זו הלא ממקום למקום יש לדבר סוף. דיכולין לבדוק כל הבית בבת אחת זה בזוית זו וזה בזוית אחרת כדמוכח מתוס' לקמן ע"ב בד"ה ולא חיישינן כו'. א"כ למה יהי' פטור מלעשות כן מטעמא דא"כ מחצר לחצר כו'. שאני התם דאי אפשר בהכי. ועוד אף אם נניח זה ונאמר דהתנא ס"ל דדנין אפשר מא"א. וכדמשמע באמת מלשון המשנה לכאורה. א"כ מהאי טעמא גופא למה לא הקילו חכמים בממקום למקום אפילו בחזינא דשקל. כיון דמבית לבית וכ"ש מחצר לחצר ומעיר לעיר פשיטא הוא דגם בחזינא שייך האי טעמא דאין לדבר סוף. כי אף דחזינא דשקל לא חזינא מקום הנחתו. ועוד שלישית קשה לי ביותר על גוף הטעם דיהבה המשנה. דאטו משום דאין לנו תחבולה לתקן את האיסור נתיר את האסור לנו מצד הדין. וסברא כזאת לא שמענו:

לכן נלענ"ד דאין הפשט במתניתין כהבנת רבים מגדולי המפרשים דהאי דא"כ מחצר לחצר כו' נתינת טעם הוא על הדין משום דילפינן אפשר משאי אפשר. אמנם עיקר הטעם בזה דאין חוששין בממקום למקום אף דיכול לבדוק כל הבית בב"א כמש"כ. עכ"ז לא הטריחוהו רבנן. משום דסברא הוא דספק היתר מוציא מידי ספק איסור. היינו ספק אכלתיה מוציא מידי ספק שמא גיררה חולדה. וכדי לחזק סברא זו אמר התנא דע"כ כן הוא דאל"כ א"כ מחצר לחצר כו'. שם אי אפשר כלל לתקן חששא זו כי אין לדבר סוף. ש"מ דאין שום איסור בזה משום דספק מוציא מידי ספק. ותדע דלאו פירוש זר הוא. דהנה בריש יומא איתא שם במשנה ג"כ כלישנא דמשנתינו דאמרו רבנן לר' יהודה א"כ אין לדבר סוף ועיקר טעמייהו דרבנן דאין מתקינין לו אשה אחרת מפורש בגמרא (דף י"ג ע"א) משום דמיתה לא שכיחא עיי"ש. והא דבמתניתין אמרו רבנן א"כ אלד"ס ע"כ צ"ל דאין זה אלא ראיה דע"כ כטעמייהו דמיתה לא שכיחא. והיינו כפירושי הנ"ל הכא במשנתינו:

ומעתה לפי פירושי לא יקשה עוד קושיא שניה הנ"ל. שיהי' פטור לבדוק בממקום למקום אפי' בחזינא דשקל כמו במבית לבית ומחצר לחצר דשאני הוא התם אפילו בחזינא אין כאן אלא ספק מוציא מידי ספק. דאף דחזינא דשקל לא חזינא מקום הבאתו. והאיך נילף מזה לממקום למקום דהתם בחזינא דשקל חזינא גם מקום הבאתו. וכשנפטרנהו מלבדוק בזה הרי ספק מוציא מידי ודאי. וקושיא ראשונה ושלישית הנ"ל ממילא מסולק כמובן:

גם יתיישב מה שרש"י פי' אין חוששין דמתניתין על ממקום למקום ולא על מבית לבית ממה שהמשנה מתחלת. כי לפום הנ"ל כל עיקר המשנה אינו אלא לאשמועינן האי דינא דממקום למקום. והא דנקט ברישא מבית לבית מבואר הוא כדי שיהי' בדרך לא זו אף זו כמובן:

ובהנ"ל יובנו פרש"י בפירכת הגמ' בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן כו'. ולכאורה הוא תמוה. מאי בעי בזה ששינה לפרש נגד משמעות לשון הפירכא. והפנ"י נתקשה בזה. אבל לפירושי הנ"ל דבריו מכוונים מאוד. כי נחית בזה לפרש דהפירכא על עיקר דינא דמתניתין קאי היינו על ממקום למקום. לכן א"ש הפירכא כי בחזינא דשקל ממילא גם ההבאה קחזינא וספק מוציא מידי ודאי הוא. אבל אכל הני דחשיב במשנה לא מצי למיפרך מידי כי בכל הני אף בחזינא דשקל אכתי ספק מוציא מידי ספק הוא כמשכ"ל:

גם יתיישב קושיא חמורה של המהרש"א אמאי צריכה הגמרא לפרוך מדיוקא הא מגופא דמתניתין יש להקשות כמ"כ דקתני ביה טעמא דא"כ אלד"ס בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתיה וכו' יעו"ש. ומפרשי הש"ס נתקשו מאד בקושייתו. מיהו לפי ברור הנ"ל. דהאי א"כ אלד"ס דאמר התנא לאו טעמא הוא. אין מקום לקושיא זו כמובן כנ"ל נכון:

ובלמוד הישיבה עם התלמידים הראיתי לדעת דהמהרש"א בתירוצו כיוון ג"כ לדברים הנ"ל. אבל אכ"מ להאריך כ"כ:

ואין להקשות דלדברינו מאי הקשו התוס' ד"ה אין חוששין כו' והא מרישא שמעינן כו'. דלפי מש"כ דעיקר הרבותא במשנה אך מדין מל"מ. וזה הא לא שמעינן מרישא דמקום שאין מכניסין הא הוה כמו מבל"ב. זה לא קשה כלל. דקושית התוס' כן הוא כיון דמרישא עכ"פ יש ללמוד דמבית לבית אין חוששין ממילא ידעינן גם מל"מ דא"כ אלד"ס ופשוט הוא:

דף י:

בתוס' ד"ה ואם לא בדק כו'. עיין במהרש"א דקשה להבין כוונתו. וכן במש"כ בדיבור השני על רש"י בד"ה לאחר המועד כו' ג"כ קשה הבנה הוא. והולך לשיטתו בדבריו הקודמים:

והנה כל העובר על שני דיבורי מהרש"א הנ"ל ישתומם וראיתי בש"ס ווילנא נדפס הגהות הגרי"ב על מהרש"א והניחו ג"כ בצ"ע. ולפי עניות דעתי דבריו צודקים מאוד ועל אדני העמקות יסודו בסוגי' דבדיקה וביטול חמץ:

דהנה לכאורה יש להבין לפי מה שפירש הר"נ בריש מכילתין בשיטת רש"י דאינו עובר אך על חמץ ידוע וכל המשניות דקתני בהו דין בדיקה היינו בלא ביטול יעוי"ש. א"כ לפי"ז יקשה מאוד במתניתין דידן. איך יאמר ר' יהודה דלאחר שש שעות אינו רשאי לבדוק ולשרוף החמץ ידוע משום דלמא אתי למיכל. א"כ בכל איסורין הנשרפין איך ישרוף דילמא אתי למיכל. אף דהגמ' אמרה בטעמא דרבנן הוא עצמו מחזר עליו לשרפו כו' עכ"ז גם ר"י טעמא בעי כי איך שייך לומר בעת שנוטל האיסור ממקומו הידוע לו ע"מ לשרוף נחוש דלמא אתי למיכל. אין הדעת סובלת לומר כן. שנית קשה לעיל (בדף ו' ע"ב) במאי דאמר רב הבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפה. לכאורה יש להבין אם כבר בדק כדין בכל המקומות גם בחורין ובסדקין מאין ימצא עוד גלוסקא יפה. עוד שלישית קשה לי לפי מה שפי' רש"י במשנה ראשונה דהבדיקה דאורייתא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. והר"נ נתן סעד טוב לשיטת רש"י מדיליף הגמ' בדיקה לאור הנר מקראי יעוי"ש ואנכי אמרתי אשר ברש"י גופי' במשנה ראשונה יש רמז כדברי הר"נ מדהקדים רש"י לפרש על לאור הנר המאוחר במתניתין ואח"כ פירש בודקין המוקדם במתניתין. אמנם שיכל את פירושו. כדי להבין מה שמפרש אח"כ דהבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ובבי"מ]. א"כ לפי"ז יקשה הא רש"י בעצמו כתב לקמן דראי' ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא יעו"ש (בד' ז' ע"ב) בד"ה זכר לדבר כו':

והנה מחומר קושיות הנ"ל נלענ"ד לומר דבר חדש בשיטת רש"י. אשר לא שערו הקודמים לפני. דאף דמדאורייתא סגי בבדיקה וביעור חמץ הידוע לחוד. עכ"ז מדין המשנה לבדוק גם החמץ שאינו ידוע. והטעם בזה מחששא שמא ימצא גלוסקא יפה. ולהכי אמר המשנה דהבדיקה צריך להיות לאור הנר. ואיתא בגמרא (דף ח' ע"א) הטעם שאור הנר יפה לבדיקה. מפני שיכול להכניסו לחורין ולסדקין. והנה בדיקה חמורה כזו אף בחורין ובסדקין שהוא בודאי חמץ שאינו ידוע הוא רק מדרבנן. אף דיליף זאת מגז"ש אסמכתא בעלמא היא. כמש"כ רש"י שם משום דדברי תורה מדברי קבלה נינהו יעוי"ש. אמנם עיקר הבדיקה הקלה אשר היא רק לחמץ ידוע מוכח שפיר דמדאורייתא היא. מדיליף מקראי הכתובים בתורה. היינו מציאה האמור בחמץ ממציאה האמורה בגביעת בנימין. ולפי"ז מש"כ רש"י במשנה ראשונה דהבדיקה מדאורייתא. הכוונה על בדיקה הקלה בלא אור הנר. וניחא בזה קושיא השלישית הנ"ל כמובן. וממילא מתורץ לפי דברינו הנ"ל קושי' השני' הנ"ל. כי מה שאמר רב הבודק צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא יפה. הוא מחשש דילמא לא יבדוק בדיקה החמורה כדין המשנה אף בחורין ובסדקין גם חמץ שאינו ידוע. ושפיר יש לחוש שמא ימצא גלוסקא יפה:

ומעתה לפי הנחה הנ"ל דשני בדיקות יש בדיקה דאו' ובדיקה דרבנן. ניחא לן לומר דפלוגתת ר"י ורבנן במתניתין דידן אם יכול לבדוק אחר זמן הביעור. לא פליגי רק בבדיקה החמורה מדין המשנה אף חמץ שאינו ידוע. ובבדיקה כזו ניחא שפיר לחוש כמו שאמרה הגמרא בטעם ר"י גזירה דילמא אתי למיכל מיניה. כי איידי דטרוד בעסק חיפוש בחורין ובסדקין יש לחוש. אמנם בבדיקה דאו' דנוטל הידוע לו לשרוף. בזה גם ר"י מודה לרבנן דיכול לבדוק גם אחר זמן הביעור:

והגע בעצמך בלשון רש"י תמצא בכל הסוגי' דקדק דהחשש דילמא אתי למיכל הוא רק מחמת עסק וטירוד גם לדברינו הנ"ל מתורץ יהי' קושית ר"ת על רש"י לקמן (דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אימתי כו' יעוי"ש. דהתם הביעור בלתי עסק. וכבר ביררנו בשיטת רש"י דאבדיקה וביעור שלא ע"י עסק לא פליג ר"י כלל. ואין מקום לקושית ר"ת שם. ומעתה לפי הסבר הנ"ל שני דיבורי המהרש"א הנ"ל יתפרשון בנחת ובקל:

ודע דמה שכתב המהרש"א בסוף דיבור השני. וכן מוכח כפי' רש"י לקמן כו'. כוונתו ממה שפריך הגמרא לקמן (דף י"ב ע"ב) איתיבי' רבינא לרבא וכו' לשיטת רש"י שם. דהפירכא שימתין עד אחר שש וישבית בכל דבר. ואם יעבור בבל יראה ובל ימצא מאי פריך לי'. וברור הוא להמעיין היטב בכל דברינו:

דף יב:

בתוס' ד"ה אהך לישנא כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דלעולם המקשן ידע מהא דבחמש חמה במזרח כו'. משום דמתניתין היא. ובזה הא לא פליגי ר"מ ור"י. עכ"ז פריך לי' שפיר. כי המקשן קאי על תירוץ התרצן. דמתרץ לי' שיש חילוק בין עדות לחמץ. וע"כ צריך לומר לתירוצו דבחמץ אין היכר לא בשעות ולא בחמה. דאל"כ יקשה קושית התוס'. א"כ לפי"ז פריך לי' שפיר מתחילת ה' לא ניכול כו'. ואי משום היכר חמה. הא בחמץ אתה אומר אין היכר חמה. ואין לומר דזאת אמר התרצן רק לאביי אליבא דר"י. אבל לא לרבא. זאת אין לומר. דהא גם לרבא אליבא דר"י יקשה קושי' זו עצמה שהקשה לאביי אליבא דר"י דגם בה' ניכול. כמו שהמקשן אסיק קושיא זו בסוף. ואין לך תירוץ, אחר על קושיא זו. רק כמו שתרצת לאביי. דבחמץ אין היכר חמה היכר. ובאמת לרבא תירוץ זה אין עולה יפה. דבשלמא לאביי אם נחלק בין עדות לחמץ שפיר דחמץ חלוק מעדות לעולם לחומרא בין בהיכר שעות ובין בהיכר חמה. אמנם לרבא אף אם תאמר הסברא דחמץ לכל מסור. אעפ"כ צריך אתה לומר דרק לענין היכר חמה חמור חמץ מעדות. אבל לא לענין היכר שעות כדפירש רש"י בתירוץ אביי אליבא דרבא בד"ה עדות מסורה כו'. וזהו דדחיק לי' להמקשן כמו שבאמת לרבא בעצמו לא ניחא במה שתרגם אביי אליבי'. רק חידש תירוץ אחר. משום גזירת יום המעונן. ולפי מה שכתבתי המקשן ידע שפיר מכל. אך זאת לא ידע לומר גזירה משום יום המעונן. משום דקשה לי' אי הכי אפילו בארבע נמי. ומימרא דרב פפא באמת לא ידע. והתרצן לא הבין מתחילה כוונת המקשן. ועיין במהר"ם כוונתו ג"כ כמו שכתבתי. ומה שכתב בלשונו והמקשה אאי הכי דפריך בתר הכי סמיך. כוונתו על אאי הכי דפריך בסוף הסוגיא כנ"ל ברור. ועיין בצל"ח שמיישב קושית המהרש"א בדרך אחר. אמנם הוא רחוק מכוונתו:

ועוד הא גם בקושית המקשן לרבא אליבא דר"י. יקשה קושית המהרש"א. וכי לא ידע מהמתניתין דבה' חמה במזרח כו'. והתם לא שייך תירוץ הצל"ח. אלא ע"כ צ"ל כמו שפירשתי. דהמקשן סמיך על הקושיא דבתרא. וגם הצל"ח בעצמו פירש שם כן עיי"ש. א"כ על דרך זה יפורש ג"כ קושית המקשן לרבא אליבא דר"מ. וכל קושית המקשן לרבא בין אליבא דר"מ ובין אליבא דר"י קושיא חדא היא. אך המקשן לא פירש כוונתו עד לסוף וכמו שפירשתי לעיל כנ"ל:

דף יג.

בתוס' ד"ה מאי כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. גם עיין בכתובות (דף צ"ח ע"א) בתוס' ד"ה דאמרי לה כו' ובמהרש"א שם. דהקשה התם דשם בכתובות קשה להו להתוס' בחדא. וכאן בפסחים וגם בב"מ קשה להו בתרתי. וכתב שם המהרש"א ע"ז לעיין בפסחים ובב"מ ובחידושיו יעוי"ש. ולכאורה גם לאחר העיון במקומות הללו. ג"כ לא נמצא תירוץ על קושיתו. ואדרבה כאן בפסחים עוד הוסיף המהרש"א קושיא זו שהניחה בוי"ל. וגם מה שכתב המהרש"א בב"מ דמשום חינא אית לה תרתי מעליותא. ג"כ אין מובן לכאורה הסברא מפני מה נאמר כן. וגם בלתי דברי מהרש"א יש להבין דברי התוס' גופי'. דהכא בפסחים ובב"מ תירצו חד תירוץ משום חינא. ובכתובות לא הזכירו מזה רק דבמורדת ליכא חשדא. ואמאי לא כתבו גם כאן כמו התם, יעוי"ש. אמנם כאשר נציית להמהרש"א לעיין היטב בשלשה מקומות הנ"ל. נכון יהי' הכל ופתרון חד לכל דברי התוס' הנ"ל. וגם קושית המהרש"א בכאן שהניח בוי"ל יהי' מתורץ וזהו אשר נלענ"ד:

דהנה התוס' בכאן ובב"מ בחדא שיטה קיימי. דבהמפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו. וכן בגבאי צדקה כשהוא מוכרן לאחרים. דוקא בב"ד גמור הוא מוכרן. כמו שהביאו ראי' מהירושלמי. ע"כ שפיר קשה להו בכאן ובב"מ מאלמנה בתרתי. ומה שהקשו מכיסתי דיתמי רק מחדא הקשו. דבב"ד גם לעצמו יכול לעכב. ומהא דלאחרים יכול למכור אף שלא בב"ד לא קשה להו מידי. משום דבאמת אין מוכח זאת מכיסתא דיתמי. ואולי גם אם הי' מוכר לאחרים בלא ב"ד. היו אומרים לי' מאן שם לך. ע"כ על שני קושיות הללו מאלמנה אין מספיק התירוץ שכתבו בכתובות משום דבאלמנה ליכא חשדא. דאכתי יקשה אמאי מוכרת לאחרים אף בלא ב"ד. דהא באחרים אף בהמפקיד ליכא חשדא. אעפ"כ אין מוכר לאחרים אלא בב"ד. לזאת תירצו בכאן התוס'. דלהכי מוכרת לאחרים שלא בב"ד משום חינא. וממילא נכלל בזה תירוץ על קושי' השני' דיכולה לעכב אף לעצמה בב"ד. משום דבאלמנה ליכא חשדא כמו שכתבו בכתובות. דכל סברתם התם דלהכי באלמנה ליכא חשדא. משום דכל העולם ידעי דברשות ב"ד באו לידה ואמאי הוא כן היינו הוא הטעם משום חינא. ולפי"ז שפיר כתב המהרש"א בב"מ. דחינא אית בה תרתי מעליותא והוא כמוש"כ. אבל בהמפקיד ובצדקה אף דאיירי בב"ד גמור. כדמוכח מהירושלמי. אעפ"כ שייך חשדא. ואין מוכר לעצמו משום דכולי עלמא לא ידעי דב"ד ידעו מהשומא. וגם בכיסתא דיתמי לא הוצרכו להזכיר רק חדא. דהא דיכול לעכב לעצמו היינו דוקא בדיעבד [פירוש דמשום חשד לא מהדרינן עובדא כמו שכתבו בכתובות]. משום דגם בתחילת קושיתם לא קשה להו מכיסתא דיתמי רק מחדא כמש"כ לעיל. ובכתובות תירצו דבכיסתא דיתמי ליכא חשדא כלל כמו באלמנה משום דכולי עלמא ידעו יעוי"ש. וכל עיקר סברת התוס' בתירוצם הוא דבהמפקיד ובצדקה לעולם יש חשדא בעיכב לעצמו אף בב"ד גמור רק אם מוכר לאחרים אין חשדא. ובאלמנה ובכיסתא דיתמי לעולם אין חשדא אף בלא ב"ד. והא דהצריכו ב"ד בעיכבו לעצמם. לאו משום חשדא רק משום דאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו. כמש"כ הרא"ש ותוס' בכתובות יעוי"ש.

והנה כל הנ"ל כתבנו לשיטת התוס' דכאן ובב"מ דתפסו הראי' מהירושלמי לראי' מקוימת. אמנם התוס' בכתובות אזלי בשיטה אחרת. ובתחילת קושיתם שמה אכתי לא ברירא להו להתוס' טעם הדבר. מפני מה בהמפקיד ובצדקה אין מוכר לאחרים בלא ב"ד. כי לאחרים גם התם ליכא חשדא. כמש"כ לעיל דאין סברא בזה. ע"כ לא פסיקא להו להקשות שמה רק בחדא. דבאלמנה ובכיסתא דיתמי יכולים לעכבם לעצמם. ובהמפקיד ובצדקה אף בב"ד אין יכול לעכב לעצמו. אמנם קושי' השני' לא קשה להו כל עוד שלא ברירא להו טעם הדבר מפני מה בהמפקיד ובצדקה אין מוכר לאחרים רק בב"ד. וכמו שהקשו באמת שם בכתובות בסוף דבריהם בשם רבי. ועל קושיא חדא שהקשו שמה שפיר תירצו התם. משום דבאלמנה ובכ"ד ליכא חשדא ותו לא מידי. אמנם כאשר מסקי בסוף דבריהם בשם רבי. דהירושלמי בב"ד הדיוטות קאי. באמת בטלו כל הקושיות. כנלענ"ד לכוון כוונת המהרש"א בכוונת התוס' ברור בכאן ובכתובות ובב"מ ונכון הוא:

דף יד:

בתוס' ד"ה פסול כו' עד סוף דבריהם תיפתר בטבול יום כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וכאשר למדתי סוגיא זו עם בני היניק כמר אליהו צבי נ"י אמר ליישב קושית המהרש"א כן. משום דקשה מאי מדבריהם מדבריו מיבעי' לי'. ואי משום דגם השתא לפי אוקימתא דגמרא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים. ג"כ יקשה מדבריו מיבעי' לי' הא יש לומר כמש"כ הפנ"י משום דר"ע מוסיף על ר"ח א"כ מודה הוא לדברי ר"ח. ואדרבה עוד הוסיף עליהם ושפיר אמר ר"מ מדבריהם. אמנם לפי קושית המהרש"א יקשה מדבריו מיבעי' לי'. ולכאורה הוטב זה בעיני. וכדברי בני נ"י מצאתי אח"כ בצל"ח אות ל"ב יעוי"ש. דמתרץ ג"כ כמו"כ בזה קושית התוס' הקודם ד"ה הכא טהור:

אמנם באמת לאחר העיון אין לומר כן. משום דהא קושית המהרש"א סובב על שיטת הר"י. דגם קושית התוס' וא"ת הוא ג"כ לשיטת הר"י. כמו שפירש המהרש"א בדבריו הקודמים בשייכות הלשון וא"ת. נמשך הוא לדברי הר"י הקודם בתוס' זה יעוי"ש. א"כ לפי"ז גם תירוץ התוס' שיטת הר"י הוא. א"כ לפי הוכחה זו דקושית המהרש"א עולה לשיטת הר"י. א"כ אין לתרץ כהנ"ל. דא"כ מאי הקשה הר"י בתוס' הקודם לזה בד"ה הכא טהור כו' לפי פירוש המהרש"א שמה יעוי"ש. דקושית הר"י לוקמי בז' דאסור מדאורייתא כו'. ומאי מדבריהם מדברי ר"ע עיי"ש במהרש"א. מאי קשה לי' להר"י דהא יקשה מדבריו מיבעי' לי'. אלא ע"כ מוכח מזה דהר"י לא נחש לקושית דבריו מיבעי' לי'. וגם יש ראי' לר"י מתחילת קושית הגמ' מדבריהם דמאן. אילימא מדברי ר"ח סגן הכהנים מי דמי כו' ואלא מדברי ר"ע כו'. א"כ אם ניחוש לקושית דבריו מיבעי' לי'. איך סליק אדעתין מעיקרא לומר מדברי ר"ע. אלא ע"כ דאין לחוש בזה. ובאמת אין לתמוה ע"ז לשיטת הר"י בסוגיא זו. דגם בתחילת הסוגיא ידע הגמ' מהא דא"ר יוחנן לקמן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין. והא דקאמר הגמ' כאן נימא קסבר ר' מאיר מתניתין באה"ט דאורייתא וולד הטומאה דרבנן. הוא היינו הך דאמר ר' ירמיה בסוף הסוגיא. ולפי"ז י"ל כאשר אמר הגמ' בכאן ומאי מדבריהם מדברי ר"ח ס"ה לא קשה מדבריו מיבעי' לי'. וכקושית הפנ"י שהבאתי לעיל. משום די"ל דהא כשאמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח בוודאי כוונתו למיליף ששורפין הן בשש והן בשבע. כי בלתי למוד מדבריהם. גם בשבע אין אנו יודעים ששורפין טהורה עם טמאה. וכן משמע לקמן מדאמר ר' יוחנן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין. נשמע מזה דלימוד ר' מאיר גם על שבע. יעוי"ש היטב שיטת הר"י בזה בתוס' ד"ה נימא קסבר כו' עד וי"ל כו'. ולפי"ז כדפריך הגמ' בתחילה מדבריהם דמאן כו'. לא על לימוד ר"מ בשבע פריך. כי לימוד ר"מ דבשבע שורפין שפיר מוכח משניהם מר' חנינא ס"ה ומר"ע. אך על לימוד שש קאי פירכת הגמרא. כי ע"ז פליג ר' יוסי. וכדמשני הגמ' וולד הטומאה דרבנן ומאי מדבריהם מדברי ר"ח יהי' הפי' אף שלימוד שבע. דגם ר' יוסי מודה בזה. מוכח משניהם גם מדברי ר"ע. אמנם לימוד זה דגם בשש שורפין. זאת מוכח עכ"פ מדברי ר"ח ס"ה. ולפי דברינו הנ"ל. דר"מ איירי בשני לימודים. ור' יוסי סבר כר"מ בחדא ופליג עלי' בחדא. שפיר קאמר מדבריהם ולא מדבריו. כי בלימוד אחד דבשבע שורפין. באמת מוכח משניהם. ובלימוד השני רק מדברי ר"ח יליף. ומסולק שפיר קושית הפנ"י הנ"ל:

והשתא כאשר זכינו לתרץ קושית הפנ"י לשיטת הר"י קמה וגם נצבה קושית המהרש"א. נאמר מאי מדבריהם מדברי ר"ע. ולא קשה מדברי' מיבעי לי'. כי אימא ר"ח איירי בולד הטומאה דאורייתא ושפיר אמר מדבריהם. כי בלימוד אחד הוא. דבשבע שורפין מדברי שניהם למדנו גם מר"ח. ועל לימוד השני דר"מ דגם בשש שורפין מכ"ע למדנו:

וכוונת המהרש"א בתירוצו נלענ"ד בנקל הוא. לפי מה שביארנו בשיטת הר"י דגם השתא בתחילת הסוגיא בשיטתא דר' ירמיה דבסוף הסוגיא קאי. א"כ לפי"ז אם נאמר מאי מדבריהם מדברי ר"ע. יקשה קושית הגמ' בסוף הסוגיא מאי אינה היא המדה דאמר ר' יוסי. ותירוץ ר' ירמיה לא שייך השתא. כנ"ל ברור בכוונת המהרש"א בקושיתו ובתירוצו. ולפי מש"כ מדוייק היטב דברי המהרש"א. אשר לכאורה דברי יתר נמצא בו כי הי' לי' להקשות בקיצור. אמאי לא אמר הגמ' מאי מדבריהם מדברי ר"ע ולא יותר. אמנם לפי מש"כ ניחא. דרצונו לומר לבל לחשך אדם לתרץ קושיא זו. א"כ מדברי' מיבעי לי'. להכי מתחיל המהרש"א להקשות בלשונו וק"ק לפי"ז דאימא דר"ח בולד טד"א כו'. וגם מסיק במתק לשונו בסוף דברי'. ובהא גופא נמי א"ל מוסיף אדר"ח עכ"ל. א"כ שפיר אמר מדבריהם כי בלימוד שבע משניהם נלמוד. אמנם כל הנ"ל הוא רק לשיטת הר"י. אך לשיטת רש"י דאכתי לא סליק אדעתי' שיטת ר"י מסוף הסוגיא. ומאי אינה היא המדה השתא, משום דאיסור מטומאה לא יליף. וכמו שפירש המהרש"א שיטת רש"י בתוס' ד"ה וולד טומאה יעוי"ש. לכאורה לפי"ז ישאר לנו קושית המהרש"א. אך י"ל דרש"י לא קאי בשיטת ר"י בתוס' ד"ה הכא טהור כו'. ורש"י באמת חייש לקושית מדברי' מיבעי לי'. ועל הגמרא דאמר מאי מדבריהם מדברי ר"ח לא קשה כתירוץ הפנ"י. או יש לומר לשיטת רש"י. קושית הר"י בוא"ת ניחא לי' לרש"י. כמו שתירץ התוס' על קושי' זו בזבחים (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה הכותב כו' יעוי"ש. ונכון הוא מאד:

דף טז.

ברש"י ד"ה ותלושין מי מכשרי. אמים הוא דמתמה כו' עד סוף דברי'. דברי רש"י הללו משוללי הבנה הם כנראה לכל עין רואה. ועיין במהרש"א דמיישב פירש הקרא לדעת המקשן ועיין בצל"ח בסי' פ' דכתב דהמהרש"א עוד לא יצא ידי חובתו בביאור דברי רש"י. דקשה על רש"י גופי' מי הכריחו לפרש שכך הי' דעת המקשן. ואמאי סני לרש"י לפרש דקושית המקשן הי' גם על משקין כי שיטמא ממש משמע לא הכשר יעוי"ש. ובעבור זה נכנס הצל"ח בפלפול גדול. ותוכן דברי' דרש"י רוצה בזה לתרץ קושית התוס' ד"ה תרגמא אדם. כי תירוץ התוס' דחוק. וגם עוד מתמה על תוס' כי מדוע הכא לא חיישי אהך פירכא משום די"ל מאי משקי משקה דעלמא. ובחולין וכן לקמן (דף כ' ע"א) חשו להך פירכא. ולא ניחא לי' לשנויא כן. ובפירוש רש"י יהי' מתורץ קושית התוס'. כי רש"י קאי בשיטת הרמב"ם. דכשם דדרשינן מקרא דתשפכנו כמים שאין דם קדשים מכשיר. הכי נמי דרשינן ממנו שאין דם קדשים מקבל טומאה יעוי"ש כל דברי'. אך עיקר היוצא מפלפולו דלהכי פירש רש"י כן. משום דמזה נראה דגם המקשה לא חש אהך פירכא הא משקי קאמר. ע"כ תירץ התרצן שפיר תרגמא אדם עיין שם. ואנכי בענ"ד כמתמה על דבריו. דהא גם לפי דבריו יקשה עוד על הגמ' גופי' מנ"ל להתרצן דכן הי' דעת המקשה. אולי באמת דעת המקשין דגם שאר משקין אין מכשרי. וכקושיתו שהקשה בעצמו לפירוש מהרש"א קשה כמו"כ לפי פירושו בצד השני שפירש הצל"ח דהמקשה לא ידע מהא דר' יוחנן. וגם אם תאמר כמו שפי' הצל"ח בצד הראשון דהמקשה ידע מהא דר"י. ורש"י קאי בשיטת הרמב"ם יעו"ש. מתמה אנכי מאד ע"ז. דאם ניחא לי' להמקשן לפרש דמשקי קאי רק על מים. כן יכול לפרש דמשקי קאי רק על דם. כמו שבאמת מתרץ הגמרא תרגמא אדם. ומעיקרא מאי קא קשיא לי' כלל. ובאמת גם בלא"ה לא יתכן לומר כצד הזה של הצל"ח. דרש"י קאי בשיטת הרמב"ם כדמוכח מרש"י לקמן (דף י"ז ע"ב) בד"ה אבל דם כו'. ועיין במהרש"א בפי' דברי רש"י שמה. וגם הצל"ח גופי' בסי' ק"ז הסכים להמהרש"א בזה יעו"ש:

אמנם נ"ל מה שפירש הצל"ח כן. הביאו לזה משום שפי' כוונת המהרש"א דוכל משקה קאי אדלעיל וגם אדלמטה ולע"ד דברי תימא הוא ואי אפשר לפרש כן. ואף שנמצאו מקראות שנדרשות לפניו ולאחריו. הא כבר התוס' ביומא (דף נ"ב ע"ב) בד"ה שאת כו' ובב"מ (דף ס"א ע"א) בר"ה קרי בי' ובחולין (דף קי"ד ע"ב) בד"ה או כו' ועוד בהרבה מקומות נתנו כללא בזה. דה"מ היכא דאיכא תרי מילי וחד קאי ודאי אדלעיל וחד אדלמטה. אז יש לנו לדרוש גם אלעיל ואדלמטה. אבל אם הקרא איירי רק בחדא כמו הכא. אית לן למימר דקאי רק אחדא אדלעיל או אדלמטה, וקרא ודכל משקה דמיא ממש להא דאמר איסי בן יהודה ביומא (דף נ"ב) חמש מקראות בתורה אין להם הכרע יעו"ש, וגם דברי המהרש"א גופי' אין סובל כוונה זו דלפי פירוש הצל"ח בכוונתו. נמצא בו דברים יתירים וחסרים. וגם הלשון יהיה מגומגם. אשר לא הורגל בזה המהרש"א. ובר מן דין לפירוש הצל"ח מה שמסיק רש"י, דכולהו תלושין נינהו. אין פתרון לדברים הללו:

והנלענ"ד בכוונת המהרש"א דלדעת המקשה יטמא הראשון איירי בהכשר ויטמא השני איירי בטומאה. וקאי על אוכלין. וכל משקה קאי אדלעיל איטמא ראשון. והא דכתב זאת המהרש"א בלשון רישא וסיפא. משום דתפס לישנא דגמ' לקמן (דף י"ח ע"א) בפלוגתא דרב פפא ורבינא במקרא זה יעוי"ש. ובזה יהי' דברי רש"י מובן שפיר וגם דברי התוס' לא יהיו כתמוהין. אך נקדים להבין מאי דמשמע מהצריכותא דעבד הגמ' חד בתלושין וחד במחוברין. נשמע מזה דלרב גם מים תלושין מכשרי. מדלא קאמר הגמ' חד במשקה וחד במים מחוברים. אף דבקרא לא הוזכר כלל מים תלושין וכל הקושי' על רב הוא רק מקרא וכל משקה. א"כ לכאורה די הי' לנו לתרץ דוכל משקה קאי על הכשר דלעיל. ויטמא דסיפא על אוכל וטמא ממש. והצריכותא ג"כ אתיא שפיר. דאי אשמועינן במשקה משום דיש לה תרתי חשיבותי. חשיבות בעצם וגם הוא אחשבינהו דמילא אותן. ואי אשמועינן במים משום דקיימי בדוכתייהו. ובאמת מ"ת לא מכשרי לרב. ולמ"ל להגמ' לומר מאי יטמא הכשר. ולהוציא מלשון הפשוט. אלא י"ל משום דיקשה לרב תרי יטמא ל"ל. כי די לנו ביטמא דרישא לבד. ועיין בזה בהגהת הרש"ש. ע"כ אמר הגמרא דלרב ע"כ מאי יטמא הכשיר. א"כ ע"כ בא הכתוב לרבות בזה גם מים תלושין. דאל"כ נשתוק קרא מיטמא השני ולהכי שפיר עביד הגמ' הצריכותא בין מ"ת לממ"ח. והשתא לפי הסבר הנ"ל. הא דאמרינן דלרב גם מים תלושין מכשרי. אין מוכרח זאת מפאת קושית הגמ' ת"ש וכל משקה כו'. דעל פירכא זו יש לתרץ כמוש"כ. דיטמא דסיפא קאי רק על אוכלין וטמא ממש. אך הגמרא הוכיח זאת מחמת קושיא אחרת משום דתרי יטמא ל"ל. ולפי"ז לא קשה על רב גופי' מר"י ב"ר חנינא. משום דיאמר לך מאי משקי מים ולא דם ורב לא חש לפירכת והא משקי קאמר. כמש"כ התוס' מאי משקי משקה דעלמא. ובאמת מ"ת לרב לא מכשרי. וכמו שאבאר לקמן דפירכת הגמרא בחולין וכן לקמן (דף כ' ע"א) והא משקי קאמר קאי רק לשיטת שמואל. ומשום קושיא החיצונה הנ"ל תרי יטמא ל"ל הא יש לפרש הקרא כמו שפירשתי לדברי מהרש"א:

והשתא כיון דאתינן להכא דברי רש"י עולים כהוגן דקשה לי' לרש"י מאי קא קשיא לי' להמקשה ותלושין מי מכשירין. הא י"ל כהנ"ל. ע"כ פירש"י אמים הוא דמתמה. פי' קושית המקשה לא קאי על רב גופי'. כי י"ל כהנ"ל. וגם הצריכותי' אתי' שפיר. משום דכולהו תלושין נינהו ושפיר נעביד הצריכותא וכמו שפירשתי לעיל. וע"כ קושית המקשה רק על הגמ' ל"ל להגמ' לפרושי לרב דגם מים תלושין מכשרי ולעביד הצריכותא בין מ"ת לממ"ח. הא לפי זה יקשה מר"י ב"ר חנינא על רב. דגם אם נפרש מאי משקי משקה דעלמא. מ"מ קשה על רב דלפי הצריכותא דעביד הגמ' הכל מכשרי בין משקה ובין מים תלושין. ומהא דאמר ר"י דדם קדשים אינו מכשיר משום הקרא על הארץ תשפכנו כו' לא ידע המקשה. ושפיר קשה לי' הו"ל להגמ' לפרושי דגם רב מודה דמדת לא מכשרי. וגם ר"י בר' חנינא דאמר לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין. קאי רק על מים. כי מאי משקי משקה דעלמא. וקושית הגמ' על רב הא יש לתרץ בפשיטות דוכל משקה קאי על הכשר. ויטמא דסיפא קאי על אוכל. ואי משום קושי' החיצונה תרי יטמא ל"ל. הא יש לפרש הקרא כמו שפירשתי לדברי המהרש"א דיטמא דרישא קאי על הכשר ויטמא דסיפא קאי על טומאה. וכל משקה קאי איטמא דרישא. ע"ז מחדש לו התרצן דדם קדשים אינו מכשיר כדר' יוחנן ודר"י ב"ר חנינא קאי רק על דם ומאי משקי משקה דעלמא. דגם המקשה מודה בזה דרב לא חש להך פירכא והא משקי קאמר. והא דבחולין וגם לקמן (דף כ' ע"א) חייש להך פירכא. הוא רק לשמואל. ואין להקשות לפי מש"כ לעיל. דגם אם יסבור רב דמ"ת לא מכשרי. אעפ"כ לא קשה עלי' מהקרא וכל משקה. וגם לא קשה תרי יטמא ל"ל. א"כ קשה אמאי באמת לפי המסקנא דידעינן מהא דדרש ר"י דדם קדשים אינו מכשיר. א"כ אמאי לא נאמר לרב דמ"ת לא מכשיר. והשתא יהי' ניחא דר"י ב"ר חנינא קאי על שניהם על דם ומים. ולא נצטרך לדחוקי ולומר מאי משקי משקה דעלמא. זה לא קשה כלל. דלפי"ז יקשה לרב קושית הגמרא לקמן (דף כ' ע"א) האי בשר דאיתכשר במאי. ומה שמתרץ שם רב יהודה בשם שמואל כגון שהעבירה בנהר. רק לשיטת שמואל מתרץ כן. אמנם לרב נראה יותר דוחק לומר כן. מהדוחק מאי משקי משקה דעלמא. כי בזה יש לנו דמיון כמו בוגרת כמש"כ התוס'. ולשמואל הוא איפכא. לתרוצי מאי משקי משקה דעלמא דחיקא לי' יותר מלומר כגון שהעבירה בנהר. והשתא לפי מש"כ רש"י ותוס' שניהם כוונו לדבר אחד. וגם מדויק היטב דברי התוס' לקמן (דף כ' ע"א) בד"ה לא דיין כו' יעוי"ש:

והנה אף אם יש לבעל דין לחלוק עלי בפירוש דברי המהרש"א ולומר אשר דבריו אינם מכוונים לפירושי אמנם זה ברור לי דכוונת רש"י בוודאי כן הוא. כי לפי מה שפירשתי ניחא מאוד סוגיין לשון רש"י אמים הוא דמתמה. פי' המקשה פריך רק על הגמ' ולא על רב גופי'. ושפיר יש לחלק בין מ"ת למשקין. משום דמ"ת לא חשיבי בעצם. אבל אשאר משקין לא מתמה. פי' אין לך לפרש דקושית המקשה על רב גופי'. כי קושיא זו אינה מוכרחת משום דרב יאמר לך כמש"כ לעיל. וא"ל דהצריכי לא אתי'. להכי מסיק רש"י דכולהו תלושין נינהו. ושפיר אתי' הצריכי. א"כ ע"כ קושית המקשה רק על הגמ' ואמים הוא דמתמה. כנלענ"ד בכוונת רש"י:

דף יח:

בתוס' ד"ה ולאו מק"ו כו'. עיין מהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונראה כוונתו דהנה לכאורה יש להבין מאי חדשו התוס' בכאן בקושייתם ותירוצם. דאטו מי לא ידע מהק"ו דאמר הגמרא לקמן דאפילו אוכל הבא מחמת שרץ אין מטמא כלי מק"ו דמשקין הבאין מחמת כלי. ולפי"ז לא הו"ל להתוס' להקשות על הגמ' בלשון וא"ת. רק הוי להו לומר בלשון ה"ה. דה"ה דמצי הגמ' למיעבד ק"ו מאוכל. מה אוכל הבא מחמת שרץ כו'. וגם בזה הק"ו יש לומר דיו לבא מה"ד להיות כנדון. כי גם אוכל אפילו בא מחמת שרץ אין מטמא כלי מק"ו דמשקין. כמו שמסקי התוס' בתירוצם ותו לא מידי:

אך נראה לפרש כוונת התוס' בזה דחידשו. דאף שהגמרא יליף מתחילה הילפותא דיטמא מסיפא דקרא. מ"מ ע"כ צ"ל דכבר ידע מהילפותא דיטמא מרישא דקרא. וכמו שעבד הגמ' לקמן הק"ו דגם אוכל אינו מטמא כלי. דאל"כ יקשה קושית התוס'. מנ"ל להגמ' למיעבד הק"ו ממשקין ולומר דיו. דלמא יליף טומאת משקין הבאה מחמת שרץ מאוכל ולא נאמר דיו. ולפי הסבר הנ"ל מתורץ קושית המהרש"א שפיר. דאם קושית התוס' יהי' מק"ו שכתב המהרש"א מחמת עלולין. ותירוצם ג"כ יהי' כמו שתירצו השתא. א"כ בודאי יקשה קושיתו הנ"ל מאי חידשו בזה. ולא נוכל לפרש אז כמו שפירשתי השתא דברי התוס'. דהא כל הק"ו דעבד הגמ' לקמן דילפינן אוכל ממשקין דאין מטמא כלי. הוא רק משום דמשקין עלולין ולא אוכל. א"כ כאשר התוס' יקשו מק"ו דעלולין כלול גם התירוץ בקושיא. כי נאמר דיו לבא מה"ד להיות כנדון. כאוכל שאין מטמא כלי משום דאין עלולין. א"כ לא שייך להקשות בלשון וא"ת רק בק"ו שהקשו התוס'. ולפי ת רוץ התוס' באמת ה"ה דהוי מצי הגמרא למיעבד הק"ו שכתבו התוס' וגם הק"ו שכתב המהרש"א ולומר ע"ז דיו. אך חדא מינייהו נקט. כנ"ל כוונת המהרש"א בזה:

ובזה שביארתי כוונת התוס' והמהרש"א. יהי' מתורץ שני קושיות גדולות שמתמה הצל"ח בסי' קכ"א והניח בצ"ע על הגמ' בד"ה יטמא דאין עושה כיוצא בה מהכא נפקא מהתם נפקא כו' עד מילתא דאתי בק"ו טרח וכו'. וז"ל הצל"ח הדברים תמוהים. דהרי במשקים באמת לא כתיב רק חד קרא. אלא שרש"י המתיק הדבר בד"ה חד למעוטי משקין כו' דגלי באוכל והה"ד למשקין. מ"מ על הגמרא קשה מדוע שבקי לאוכלין דכתיבי בהדי' והוי לי' למיעבד בצריכי באוכלין גופייהו. ועוד קשה לי מה דקאמר אבל במשקים הבאים מחמת שרץ דחמירי אימא עושה טומאה כיוצא בה. ולענ"ד הדבר תמוה. דאטו משקין הבאים מחמת שרץ מי כתיבי. והלא בק"ו ממשקין הבאים מחמת כלי הם. וא"כ דיו לבא מה"ד להיות כנדון עכ"ל הצריך לעניננו. והנה באמת הקושיות חמורות. אך מקודם נבאר מה שכתב רש"י דגלי באוכל והה"ד למשקה ולכאורה אין מובן מנ"ל לרש"י לומר כן. הא צריכי לן תרי קראי חד לאוכל וחד למשקה. ואם אמנם שהכתוב גלי לן דדינם חד בטומאה קלה. היינו בטומאת משקין הבאים מחמת כלי. מ"מ מנ"ל לומר כמ"כ בטומאה חמורה כשנטמא בשרץ. ואדרבה י"ל מדחזינן דהקרא פירש לן דשוה דינייהו אוכל ומשקה כשקבלו טומאה מכלי הבא משרץ ובטומאה חמורה שתיק קרא. ש"מ דחלוק דינם. ועיין בפנ"י שעמד ע"ז ברש"י. ומה שתירץ בזה נסתר ממילא לפי מה שכתבתי יעו"ש:

אמנם הנלע"ד בכוונת רש"י דשפיר גלי באוכל והה"ד למשקה. דמדאיצטריך הוא למעוטי אוכל. מכלל דמשקין מטמאי. כמו שכתב רש"י לעיל ברבינא בד"ה ואי ס"ד כו'. אם כן לפי זה ידעינן טומאת משקין הבאים מחמת שרץ מהק"ו מאוכל. וכמש"כ התוס' מה אוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקין שרץ גופיה לא כ"ש. או מהק"ו שכתב המהרש"א מה אוכל שאינו עלול כו'. וגם נאמר דיו לבא מן הדין כו'. ואם אוכל הבא מחמת שרץ אין עושה כיוצא בה גם משקין כן. והשתא לפי"ז כשגלה לן הקרא באוכל הבא מחמת שרץ דאין עושה כי"ב. הוה כמו שמפורש בקרא גם במשקין הבאים מחמת שרץ דאין עושה כי"ב. והשתא כיון דאתינן להכי. שפיר מתורץ שני קושיות הצל"ח הנ"ל וחדא בחברתי' מתורצת. דלהכי לא אמר הגמ' הצריכי באוכלין גופייהו. משום דיקשה קושית הצל"ח השניה. דאיך יאמר דאי אשמועינן באוכלין הבאים מחמת כלי משום דלא חמירי אבל באוכלין כו'. א"כ לא אתא שפיר הצריכי. דהא אכתי משקין הבאין מחמת שרץ ידעינן. דאטו משקין הבאין מחמת שרץ מי כתיבי וכקושית הצל"ח. ובאמת רוצה הגמרא למעבד הצריכי. דגם משקין הבאים מחמת שרץ לא נדע כמו אוכלין הבאים מחמת שרץ. ע"כ הקדים הגמ' מעיקרא לומר חד במשקין הבאים מחמת שרץ כו'. ומוכח מזה כמו שפירשתי לפירוש רש"י. אע"ג דלא כתיבי בהאי קרא משקין. מ"מ הוי כמו שמפורש בקרא גם משקין משום ק"ו מאוכל. בין לפי מש"כ התוס' הק"ו או כמו שפירש המהרש"א מחמת עלולין. ואתא שפיר הצריכי דאי אשמועינן במשקין הבאים מח ות כלי משום דלא חמירי אבל במשקין הבאין מחמת שרץ דחמירי כו'. ולא קשה השתא קושיא השני' של הצל"ח דמי יאמר לך דטומאת משקין הבאין מחמת שרץ יליף ממשקין הבאין מחמת כלי. דלפי מה שפרשינן. משמיע לן השתא הגמרא ק"ו חדש משקין מאוכל והגם דהשתא מיירי הגמרא באם לא כתב המיעוט דהוא בקרא וכי יותן מים כו'. א"כ לא מצינן למעבד הק"ו שכתבו התוס'. משום דכל הק"ו של התוס' רק אם כתיב הוא בקרא. כמו שפירש המהרש"א דבריהם עיי"ש. מ"מ הא שפיר י"ל הק"ו של המהרש"א. מה אוכל שאינו עלול מיטמא משרץ משקין דעלולין לא כ"ש. ובין אוכלין ובין משקין הבאין מחמת שרץ עושין טומאה כיוצא בה. ועיין היטב בכל הסוגיא כי הדברים ברורים למבין:

ואין לפקפק ע"ז שכתבתי. דאם לא גלי לן הקרא מיעוט דהוא בטומאת שרץ גופא. הייתי אומר בטומאה הבאה מחמת שרץ עצמו בין אוכל ובין משקה טומאה עושה כי"ב משום הק"ו דעלולין כמוש"כ המהרש"א דמנ"ל זאת. הא גם איפכא י"ל דטומאת משקין הבאה מחמת שרץ יליף מק"ו שעבד הגמ' לעיל ממשקין הבאין מחמת כלי. זה לא קשה כלל. דאיתא ביבמות (דף ח' ע"א) דכל היכא דאיכא לאקושינהו לקולא ואיכא לאקושינהו לחומרא. לחומרא מקשינן. וכמו"כ הדין בק"ו כמבואר במבוא התלמוד עיין שם במדה א':

(שם) בתוס' ד"ה ומה מחוסר כפורים כו'. לכאורה קשה לקמן לר"ע דבעי למיעבד ק"ו ממחוסר כפורים דחמישי פסול בקודש נימא דיו אפילו אי מופרך ק"ו. דבמה מצינו ליכא למילף רביעי. דמחוסר כפורים אינו רק כשלישי. ונלענ"ד לומר דכשם דלר' יוסי חשבינן טומאת מחו"כ כשלישי. כמו"כ לר"ע יחשב טומאתו כרביעי. דהא דכתבו התוס' כן לאו דברי נביאות הוא. וגם בתורה לא נכתב מה נקרא טומאת מחו"כ. אם רביעי או שלישי או ראשון. אך סברתם מבואר בדבריהם. מדחזינן דמחו"כ אינו עושה כלום בתרומה. א"כ בודאי לא עדיף טומאתו משלישי. על כל זאת פוסל בקודש. א"כ ה"ה בכל שלישי. א"כ לפי"ז גם לר"ע נחשב מחו"כ כרביעי. מדחזינן דאינו עושה כלום בתרומה כמו כל רביעי. א"כ מוכח דלא עדיף טומאתו מרביעי. עם כל זאת פוסל בקודש. ה"ה כל רביעי עושה חמישי והוי שפיר מ"מ גם לר"ע. כן הוא ברור לענ"ד. אמנם לפי"ז קשה הא אין כאן ק"ו כלל דהא שניהם שוים ממש. והי' לי' לר"י למילף במ"מ ולא בק"ו. ואין לפרש כוונת התוס'. דלמ"ד אמרינן דיו אפילו היכא דמופרך ק"ו באמת לא ילפינן ממחו"כ רק במ"מ. והא דיליף ר"י בק"ו הוא רק למ"ד דלא אמרינן דיו היכא דמופרך ק"ו. א"כ למה לי' לר"י כלל לימוד הק"ו. מי לא עדיפא לי' למילף במ"מ ולכ"ע אתי'. ועוד מדברי התוס' גופי' מוכח להיפך מזה. דמסקי בלשונם. הלכך אלים ק"ו דהכא כו'. נשמע מזה דגם למ"ד אמרינן דיו ג"כ ילפינן בק"ו. אמנם באמת גם זולת הנחת התוס' דבמ"מ יליף. הגמרא גופי' קשה להבין מאי ק"ו שייך כאן. כי מאי חומרא נמצא בטומאת שלישי מבמחו"כ. הלא התרומה אינה נפסלת רק משני. ואחר שנפסלת אז נקראת שלישי. ואינה פוסלת יותר בתרומה כמו מחו"כ. א"כ מאיזה טעם נקראת מחו"כ קל ושלישי חמור. ועוד קשה לי אם הקל הוא מחו"כ. א"כ איך נאמר בזה דיו. ופירש רש"י בד"ה ולמדנו שלישי כו'. דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה תרומה עושה שלישי כו'. מוכח מדברי רש"י דהקל הוא תרומה כי לומר דיו להיות כמוח"כ אין שייך כמובן. ואף אם בזה נדחוק ונאמר דמקור הק"ו סובב על תרומה וקדשים. והקל הוא תרומה. והחמור הוא קדשים. וכן יהי' לימוד הק"ו. מה תרומה דקל היא דהא אינה מקבלת טומאה ממחו"כ. אעפ"כ קדשים מקבלת טומאה ממחו"כ משום דחמור הוא. כ"ש שלישי דגם תרומה הקלה נטמאת ממנה אינו דין שיעשה רביעי בקודש החמור. ולפי"ז שפיר יהי' הדיו. מ"מ עוד לא נח דעתי בזה. דא"כ הפירכא דדור אחרון בסוטה הובא לקמן ברש"י. לא שייך כלל על הק"ו שכתבתי. לכן מוכח מהפירכא דדור אחרון דהקל הוא שלישי ולא מחו"כ:

וזה כמה שנים אשר נתקשיתי בזה ולא עלה בידי פירוש נכון על הק"ו. אמנם כעת בלמדי סוגיא זו בשנת תרל"ו לפ"ק נתרווח לי הפי' כהוגן. לכן מצאתי מחוייב א"ע לבאר פירוש הק"ו לרש"י ולתוס' כל חד לפי שיטתו:

לפי פירוש התוס' בהנחתם דבמ"מ יליף. באמת מחו"כ שוה לשלישי בזה דנקרא ג"כ שלישי. וכמו שפירשתי סברת התוס' לעיל בתירוץ קושיתי אשר גם המהרש"א הקשה כן. עם כל זה נפקותא חדא נמצא ביניהם. מחו"כ אף שנחשבת למדרגת טומאת שלישי. אעפ"כ מותר בתרומה לא מבעי' בנגיעה אלא אף באכילה. א"כ בשלישי של מחו"כ לא נמצא שום טומאה בעצמו של שלישי. אעפ"כ פוסל בקודש אף בנגיעה לשיטת הרמב"ם ונעשה הקודש רביעי ממחו"כ שהוא במדרגת שלישי. אף שהוא בעצמו טהור ממש לכל הדברים חוץ מלקודש. א"כ כ"ש שלישי היינו כיכר של תרומה שנפסלת ע"י כיכר שני. א"כ שלישי כזה שהוא בעצמו פסול. אינו דין שיעשה רביעי בקודש. דהא באמת כן הוא הדין בכל המדרגות. היינו חולין לא נפסל מראשון רק אם גם הראשון בעצמו טמא. אמנם אם הראשון שנגע באב הטומאה לא הי' טמא. ויכול להיות זאת בפשיטי כלי עץ שנגע באב הטומאה ואח"כ נגע בכיכר אין הכיכר נעשה שני. וכן בתרומה שנעשה שלישי ג"כ באופן שקיבל משני שהוא בעצמו פסול. וכן בקודש שנעשה רביעי צריך לקבל משלישי דוקא מכיכר של תרומה. אבל אם כיכר השלישי הוא של חולין דאינה נפסלת בעצמה אין הקודש נעשה רביעי. ולפי הסבר זה שפיר לשיטת התוס' אתי' הק"ו יחד עם מה מצינו. ואף דלפי זה לא שייך עוד לומר דיו לא איכפת לן בזה. דהא באמת לשיטת התוס' הא דקאמר הגמ' ולמדנו שלישי מן התורה לא מטעם דיו הוא. כמש"כ התוס' בדיבור השני בד"ה למדנו:

אמנם שיטת רש"י לא כן הוא. דבמ"מ לא שייך למילף בכאן. כי מנ"ל ליתן שם שלישי במחו"כ והא דמותר בתרומה לא משום דמדרגת שלישי יש בו. ותוכיח מזה כשפוסל בקודש עושה רביעי בקודש. אך יש לנו לומר משום דטומאת מחו"כ קלה ואין תרומה נפסלת בה. והא דמחו"כ פוסל בקודש. משום חומר דקודש הוא ונפסלת גם מטומאה קלה. ולפי"ז אין כאן לא מ"מ ולא ק"ו. ולענ"ד דלשיטת רש"י הק"ו כן הוא. מה מחו"כ דנקרא טהור ממש נגד תרומה מדמותר אף באכילה. מ"מ נגד קודש נקרא טמא מדיכול לפסול בקודש ש"מ בעצמו טמא נקרא. כ"ש שלישי שפסול בתרומה. א"כ השלישי נקרא פסול נגד הכיכר של תרומה. אינו דין ששלישי זה יהי' נקרא טמא נגד קודש כדי שיעשה רביעי בקודש. פירוש מדחזינן דיכול להיות מטהור טמא. כ"ש דיכול להיות מפסול טמא. ובהסבר זה גם לשיטת רש"י ניחא הק"ו וגם שייך לומר הדי'. וגם ניחא פירכת דור אחרון בין לרש"י ובין לשיטת התוס'. וגם כל דברינו זה יתורץ ג"כ קושית המהרש"א אשר הניח בוי"ל יעוי"ש היטב כנ"ל ברור לענ"ד:

דף כא.

ברש"י כל שעה שמותר לאכול מאכיל לדיוקא איצטריך כו'. לכאורה קשה למאי דעביד צריכותא בחיה ובהמה משום דמשי רא. איכא למימר קצת דלגופי' איצטריך דלא נימא דבהמה וחיה גרע משום דמשיירא דלא שייך באדם. וכן הקשה ג"כ המהרש"א. והנה תירוצים שונים נמצא במפרשי גפ"ת על קושיא זו, והנראה לענ"ד לתרץ בפשיטות. דמעולם לא כוין רש"י דלא איצטרך רק לדיוקא. אך באמת לפי המסקנא איצטריך לגופי' וכקושי' הנ"ל. אמנם אם לא הדיוק דתידוק מנ"ל לפרש המתניתין כמסקנת הגמ'. ועיין בצל"ח בסוף דבריו דפירש ג"כ באופן זה כוונת רש"י. והנה לפי"ז מדויק מאד ברש"י תיבת "דתידוק" דלכל הפירושים מיותר הוא. ור"ל בזה דתידוק ותבוא מזה לפירוש האמת במתניתין כמסקנת הגמ' ולא כדקס"ד. ובזה י"ל דזהו כוונת המהרש"א בהוי"ל שכתב. כנלענ"ד ועיין בצל"ח:

דף כב.

בתוס' ד"ה ואימא כמים כו' ועיין במהרש"א ביאור לדבריהם. ולכאורה גם לפי ביאור המהרש"א עדיין יקשה מאי פריך ואימא כמים הניסכים. הא ע"כ ההיקש להיתר אתי דאי לאיסורא זאת ידעינן ממילא. וכבר נדחקו בזה הפנ"י והצל"ח. והנלע"ד דגם ר' אבהו סובר כר' חייא בר אבא כמו שאמר הגמ' לחזקיה דעיקר ההיקש אתי להכשר. והא דמשני הגמ' לר' אבהו שאני דם דאיתקש למים כו' הכוונה משום דאין היקש למחצה. ומש"ה פריך שפיר אם כל הילפותא דהיתר הנאה משום דאין היקש למחצה אימא כמים המתנסכים ומעתה לא קשה כנ"ל. ולזה נתכוון המהרש"א. ולו הבינו כן המפרשים לא נתקשו בזה. כי פשוט נכון הוא:

דף לב.

ברש"י ד"ה כר' נחוניא בן הקנה כו' דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא כו'. והקשה מהרש"א אמאי לא כתב רש"י דמאי קרן איכא הכא. כדקשיא לי' גבי הזיד בחמץ כו' יעו"ש מה שתירץ. ולכאורה תירוצו אין מובן. דהא כאן איירינן למ"ד דר' נחוניא ב"ה פוטר מתשלומין גם משום מיתה כמש"כ רש"י בדיבור זה. וראיתי בס' אור חדש אשר נדחק בזה. ולדעתי הדברים פשיטים דכוונת רש"י בזה דמרישא אין הכרח דמיתה פוטרת מתשלומין. והא דנקט שוגג ולא מזיד י"ל לאו משום דמיתה פוטרת מתשלומין רק משום דבמזיד חומש ליכא. אמנם מסיפא שפיר מוכח כמ"ד דמיתה פוטרת מתשלומין דאל"כ לאשמועינן כולה מתניתין בחמץ כדמסיק רש"י בסוף דבריו. רצוני לומר דלהכי לא כתב רש"י כקושית מהרש"א כדי להכריח דבריו מש"כ בזה דברישא נקט תרומה אגב סיפא ובסיפא נקט חמץ אגב רישא. כי ברישא רבותא דחמץ בר דמים הוא. ובסיפא רבותא דמיתה פוטרת מתשלומין. ומרישא לא ידעינן זאת. כי הא דנקט ברישא שוגג גם בתרומה משום חומש הוא לא משום קרן הוא. ולזה נתכוון המהרש"א וברור הוא:

(ע"ב) ברש"י ד"ה ההוא מיבעי לי' דבר הראוי להיות קודש וכוליה קרא כו' יעו"ש. וראיתי אשר רבים מתקשים בדברי רש"י הללו. כי אף אם נאמר דרש"י כוין בזה לתרץ קושית התוס'. וכוונתו דבאמת עיקר ילפותא היינו מאת הקודש אלא דממילא איצטריך למכתב ונתן. מ"מ לשין רש"י מוקשה לכאורה. כי איך שייך לומר על תיבה אחת ונתן וכוליה קרא. ונ"ל בכוונת רש"י דהנה לכאורה לאבא שאול דיליף מונתן עד שיהי' בו שו"פ. קשה מנ"ל הלימוד דבר הראוי להיות קודש. וכן לת"ק דיליף אכילת כזית מכי יאכל קשה מנ"ל פרט למזיק. אלא ע"כ לאבא שאול ילפינן מונתן תרתי ומכי יאכל חדא. וההיפוך מזה לת"ק מכי יאכל ילפינן תרתי ומונתן רק חדא לדבר הראוי להיות קודש. ולפי"ז שפיר פירש רש"י וכוליה קרא דונתן רק משום סיפא איצטריך. כי לת"ק לא משמע מונתן רק חדא לא כאבא שאול דנפיק מונתן תרתי. אמנם לת"ק לא איצטריך כלל רק משום סיפא כנ"ל ברור:

דף לד.

בתוס' ד"ה בשליקתא כו' עיין היטב בתוס'. ולכאורה קשה דלפי"ז רב הונא דפליג דאסר בחיטי היינו אפילו בשכבר שלוקות ומאוסות ותקשי ליה אההיא דתני תישרף וכן הקשה המהרש"א. והנה גם בלתי הקושיא הזאת לכאורה אין מובן כלל לשיטת התוס' מאיזה טעם יפליג רב הונא על ר"י. כיון שנטמאו אחר שכבר הם מאוסות מאי חשש תקלה איכא. ועיין במהר"ם שהקשה ג"כ הקושיא הנ"ל. ותירץ דרב הונא מפרש המשנה דתשרף היינו בלא הנאה יעו"ש. והוא ממש כמו שתירץ הר"ת גופיה בבכורות. ולפי מה שכתבתי עוד לא יצא ידי חובתו. כי אין הסבר בפלוגתתם. ולבד זה תירוצו לא מחוור כלל לענ"ד ותמיהני על המהר"ם שיאמר כן דהמעיין שם בבכורות (דף כ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה תירום ותירקב כו'. יראה להדיא דר"ת אזיל שמה בשיטת רש"י דלכתחילה מותר למאסה דאל"כ איך אמר ר"ת שם בזה"ל דאי שרית בהנאה אתי למיכליה כו' יעו"ש. ואי במאוסה כבר מאי חשש איכא כאן. אלא ע"כ צ"ל דשם בבכורות תירץ ר"ת לשיטת רש"י וכאן תירץ ר"ת לפי שיטת תוס'. ומה שר"ת בבכורות שינה תירוצו מבכאן. י"ל משום דבאמת לשיטת רש"י ניחא יותר. דשפיר פליג רב הונא על ר"י בטעם ובסברא כמו שהסביר לן רש"י דילמא אכיל לה בשעה ששולקן. ומשיגרת לישנא דגמ' משמע דפליגי ר"ה ור"י ולשיטת התו' ההכרח לומר דלא פליגי כמו שאבאר לקמן. וגם בב"ק (דף קט"ז ע"א) בתוס' ד"ה אתי לידי תקלה כו'. לפי מה שתירצו שמה בתירוץ השני בסוף דבריהם יעו"ש מוכרח כשיטת רש"י. אך בכאן משמע קצת מלשון הגמ' דאמר כדאמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא. מלשון זה משמע דכבר שלוקות ומאוסות הן ואחר כן נטמאו. לא כרש"י. וזהו כוונת התוס' בכאן בהתחלת דבריהם קצת נראה דוקא כו' פירוש מלשון הגמ' כמוש"כ. חוץ מהראי' דהביאו מבכורות דמשם אין ראי' כ"כ לסתור פירוש רש"י. דהא יש לתרץ כמו שתירץ הר"ת גופיה שם בבכורות. ומה שר"ת תירץ בכאן שני המשניות באופן אחר הוא רק משום דלשון הגמ' הכריחו לזה כמש"כ] א"כ לפי הנ"ל אין מקום לתירוץ מוהר"ם. והנראה לענ"ד לתרץ הקושיא הנ"ל. דלשיטת התוס' בכאן באמת גם רב הונא לא פליג על ר"י ומודה בשליקתא ומאיסתא. וכמו שהתוס' בעצמם הכריחו כן בב"ק דף הנ"ל שהבאתי. דאף ששם אזלי בשיטת רש"י. מ"מ ההכרח לומר דלא פליגי משום קושיא אחרת שהקשו שמה. וזה כוונת הוי"ל שכתב המהרש"א כנ"ל ברור:

(שם) בתוס' ד"ה למה לי עיבור צורה כו'. לכאורה יש להבין מאי קא קשיא לי' לר"י הלא גם אם הפסול בדם הא טומאה מביא לידי היסח הדעת כדאמר לעיל בשתילי תרומה כפי' רש"י. אמנם י"ל דסברתם הוא אם ההיסח דעת בא מחמת טומאה לא חמור מטומאה עצמה הגורם להיסח הדעת. וראי' לזה דאל"כ אמאי לא פריך הגמרא על רשב"ל מהברייתא זה הכלל כל שפסולו כו' בדם ובבעלים תעובר צורתן. ל"ל עיבור צורה הא טומאה מביא לידי היסח הדעת. אלא ע"כ כסברא הנ"ל. כיון דבטומאת דם או בעלים טעון עיבור צורה משום בזיון קדשים. גם בהיסח דעת הבא מזה לא יבטל הטעם בזיון קדשים. ולהכי תירצו התוס' דיש כאן היסח דעת בלא גורם כיון שזרק בלול כנ"ל בכוונתם:

ובזה יונח לי מה שמהרש"א קבע מקום לקושיתו על גמרא דלקמן. בתוס' דהכא. משום דמתוס' דהכא מוכח סברתו שכתב ולא כן בשתילי תרומה אף דההיסח הדעת בא מטומאה עכ"ז אין מוכרחים לומר דטהרת זריעה יועיל גם להיסח הדעת. אך כיון דפסול גוף הוא אין יועיל זריעה כמובן. אמנם בקושית מהרש"א שפיר מתרץ המהרש"א ג"כ בסברא זו. כי אם נאמר דהציץ אינו מרצה א"כ יבטל ריצוי הציץ. כיון דבכל טומאת דם יש היסח דעת אלא ע"כ כיון דהיסח הדעת בא מטומאה כזו דהציץ מרצה לא עדיף מטומאה גופא כנ"ל ברור:

דף מא.

בגמרא יכול צלאו כל צורכו יהא חייב כו'. לכאורה קשה איך נוכל לומר דצלאו כל צרכו יהא חייב דמנ"ל לומר כן. אי משום דכתיב צלי אש. והאי קלי אש. דא"כ מאי קאמר נא ומבושל אמרתי לך. אכתי נימא דיהא אסור משום דכ"א צלי אש. וכן הקשה המהרש"א יעו"ש. ונלענ"ד לתרץ זאת דהלימוד הוא מדכתיב ובשל מבושל. וילפינן מכפל לשון דאם בישל אחר שצלאו חייב. א"כ נשמע מזה דוקא בישול אחר צלי ולא צלי אחר צלי. דאף אם צלאו יותר מכדי צרכו ג"כ מותר כי אין שיעור לצלי. ובזה ניחא מאי דהכא נקיט ובשל מבושל אמרתי לך כו'. ובאידך ברייתא לא נקיט אלא ובשל אמרתי לך. דכאן עיקר הלימוד מהכפל. ובזה ניחא הוי"ל שכתב המהרש"א. וראיתי בהגהות הרש"ש דמתרץ קושית המהרש"א באופן אחר. אמנם רחוק הוא מכוונת המהרש"א. וכמש"כ ברור הוא והבוחר יבחר:

והנה בלמדי מס' זו בשנת תר"ן. אמרתי כוונת המהרש"א בדרך הפשוט יותר. דהא עיקר קושית המהרש"א משום דתירוץ הגמ' אין מספיק על מה דיש לנו לשמוע מצלי אש יעו"ש בדבריו דכן הוא כוונתו. ונאמר דהכוונה בתירוץ הגמ' דע"כ משמעות הקרא צלי אש לאו דוקא. דנוכל למעט מזה חרוכא. דאל"כ מה ת"ל נא ובשל מבושל. דהא ידעינן זאת מדכתיב צלי אש דוקא. אלא ע"כ צלי אש לאו דוקא. ואי לאו דמיעט הכתוב מפורש נא ומבושל לא הוה ידעינן זאת. א"כ חרוכא דלא מיעט הכתוב מותר ופשוט הוא ונכון מאד:

דף מד.

בתוס' ד"ה לענין חמץ כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ולפרש בכאן כוונת תירוצו ההכרח מקודם לבאר גם כוונת קושיתו אשר לכאורה דבריו תמוהין. וכבר תמהו עליו הפנ"י והצל"ח ז"ל. הפנ"י תפס ראשית דבריו ומקשה עליו וז"ל. ולענ"ד דבריו תמוהין דנראה מלשונו דרוצה לפרש בקושית התוס' דכיון דחצי שיעור אסור אפילו בחמץ כמו בחלב א"כ כ"ש דהיתר מצטרף לאיסור וע"ז הקשה מה שהקשה. ובאמת שאין זה כוונת התוס' כלל יעו"ש באריכות, ועיקר דבריו בפירוש דברי התוס' דקושית התוס' כיון דאשכחן לר' יוחנן ביומא דדריש כל לענין חצי שיעור משום סברא דחזי לאצטרופי א"כ כ"ש לענין היתר מצטרף לאיסור דשייך הך סברא טפי יעו"ש. והצל"ח תפסו בסוף דבריו וז"ל ושותא דמרן לא ידענא. דתירוץ התוס' דכל דחמץ איצטריך לתערובת ולאיסור דלא שמעינן מהתם כלל דשם הוא בעין עכ"ל יעו"ש:

והנה באמת אם כפי הבנת הפ"י בפירוש דברי המהרש"א בודאי דבריו תמוהין. אמנם באמת לענ"ד מעולם לא כיוון המהרש"א לזה ולא סר מדרך הישר שדרך בה הפנ"י. וכמו שאבאר לקמן. ומה שהביאו להפנ"י לפרש כן דברי המהרש"א הוא בודאי משום דהבין מש"כ המהרש"א בלשונו וכה"ג חילקו התוס' לעיל עכ"ל. סבר הפנ"י שכוונתו על מה שכתבו לעיל בד"ה כמאן כו' עד ד"ה אבל לאביי דמפרש מקצתו מניין חצי' זית לא שייך המל"א דאמשהו דאיסור לחוד מחייב עכ"ל. ע"כ הכריח מזה הפנ"י לפרש דברי המהרש"א כמו שפירש. ובאמת רחוק הוא מאד מכוונת המהרש"א כמו שאבאר לקמן:

וגם תמיהת הצל"ח תמוה לענ"ד. דאם רק נאמר דכל דחמץ איצטריך לתערובת. א"כ ע"כ צ"ל דלמלקות אתי' דאם לאיסורא אמשהו דאיסור לחוד מחייב גם בלתי תערובת. ואם אמרינן רק לתערובת ע"כ להמל"א איצטריך וכמו שפריך הגמ' אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. ופי' רש"י דהא אמרינן על עירובו בלאו והיינו נמי המל"א עכ"ל. ואם נפרש כוונת הצל"ח דהתוס' לשיטתם אזלי לעיל בד"ה כמאן. דיש שני מיני תערובות. א"כ לר' יוחנן י"ל דכל דחמץ אתי' לתערובת היינו כשמתערב לגמרי ומרבינן מכל דלא יתבטל האיסור אגב ההיתר וכמו שפי' התוס' תערובת דשאור בל תקטירו לאביי יעו"ש. א"כ לפי"ז קשה מעיקרא מאי קא קשי' להו להתוס'. ומהו הדבר שהכריח אותם בקושיתם לומר דתערובת הוא המל"א דוקא. וזהו באמת עיקר סוף קושית המהרש"א ואין מקום לתמיהת הצל"ח כלל:

ומעתה נחזור בפירוש דברי המהרש"א בתחילת קושיתו ונאמר דכפי פי' הפשוט שפי' הפנ"י בתוס' גם מהמהרש"א לא הי' נעלם אמנם בקושיתו בא לסתור זאת. דהנה לכאורה קשה לשיטת הר"י בתוס' הנזכר לעיל דתערובת היינו המל"א. לא ידעינן זאת מריבוי חדא דקרא. אך אם יש לנו שני ריבויים מרבינן מעיקרא חבנ"ש ומריבויי השני מרבינן תערובת. ואם אין לנו רק ריבוי חדא כמו לרבנן דר"א דלא דרשי כל רק כי כל אז לא מרבינן רק חצי שיעור כי הוא המסתבר וחמור יותר משום שבעין הוא בין לרבא ובין לאביי יעו"ש היטב בתוס' הנ"ל. א"כ לפי"ז קשה בחמץ מנ"ל לר' אליעזר לרבות בריבויי חדא דכל תערובת דילמא בא לרבות ח"ש. כי הוא המסתבר יותר. אמנם קושיא זו כבר הקשו התוס' בנזיר (דף ל"ו ע"א) בד"ה אין הכי נמי כו' עד וא"ת לאביי דדריש כו' [ומה שהתוס' הקשו שמה לאביי דוקא י"ל דלרבא ח"ש דחמץ הא לא דמיא כלל לח"ש דשאור. דהתם בשאור ח"ש פי' חצי קומץ. אמנם כזית יש. והכא בחמץ ח"ש היינו חצי כזית. ע"כ לא משמע לי' לרבות זאת והמל"א מסתבר יותר לרבות אף שהוא תערובת יעו"ש בתוס' דכן מוכרח כוונתם כמוש"כ] ועיין תירוצם שם דשאני גבי חמץ דכתיב ביה אכילה ואין אכילה בפחות מכזית. ומעכשיו לפי"ז הולך וסובב שפיר קושית המהרש"א על תוס' גם אם נפרש דברי התוס' כמו שפי' הפנ"י. מ"מ מאי קא קשי' להו להתוס' כלל. כיון דר"י דריש מכל גבי חלב ח"ש אף דגם בחלב אכילה כתיב ביה כמו גבי חמץ. א"כ חזינן דר"י לא חייש לסברת התוס' הנ"ל שכתבו בנזיר לאביי. ולדידי' מסתבר יותר לרבות ח"ש משום שהוא בעין ולא תערובת אף שאין אכילה בפחות מכזית. [ויש להסביר זאת דהסברא נותנת יותר לרבות ח"ש בעין ורק לאיסורא. דמדלא כתבי' קרא בהדיא ואתי לי' מריבויי. וגם אי אפשר למעקר לשון אכילה לגמרי. לכן אמרינן דאהני ריבויי דכל לאזהרה ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות. וסברא זו נמצא בשער המלך בפ"א מה' חו"מ ה"ו וגם בהצל"ח על התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה מאן תנא יעו"ש בצל"ח בד"ה ובגוף הדין] א"כ לא קשה כלל קושית התוס'. וע"ז מסיים המהרש"א וכה"ג חילקו התוס' לעיל. וכוונתו על מש"כ לעיל בד"ה כמאן כו' עד ד"ה והא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל כו'. ורצונו בזה דמדברים הללו שמעינן דכל עוד דאין לנו שני ריבויים לא מרבינן רק ח"ש משום שהוא בעין ולא תערובת:

ולדברינו הנ"ל להכי מרמז המהרש"א ראיתו מתוס' דלעיל. כדי דלא לטעות ולומר כמו שכתב הפנ"י. אם ר"י דריש כל גבי חלב לח"ש א"כ מכ"ש דדריש להמל"א. ובאמת מקושית המהרש"א נראין דברי הפנ"י תמוהין. כי אף שתמצא לומר דסברת חזי לאיצטרופי שייך בהמל"א במכ"ש. אבל מה יעשה בסברת החילוק שבין בעין לתערובת וזהו עיקר החילוק שחילקו התוס' לעיל. ולא שייך לומר בזה כ"ש לענין קדימה דנאמר אם אין לנו רק ריבוי חדא נלמוד מקודם תערובת ולא ח"ש [וזולת קושית המהרש"א עיקר סברת הפנ"י נפלאת היא ממני לענ"ד. דסברת חזי לאיצטרופי לא שייך אלא בח"ש בעין ולא בתערובת. כי אחר שנתערב בטל ולא שייך לומר חזי לאיצטרופי. ואחר כתבי זאת מצאתי סברא זו בכרתי ופלתי סי' ק"ט סעי' א' ס"ק ד' יעו"ש דמתרץ בזה דברי הרמב"ם] וע"ז עוד הוסיף המהרש"א לחזק קושיתו בלשונו וליכא למימר כו'. פי' ואין ליישב קושית התוס' דכוונתם כן הוא כיון דאשכחנן לר"י דדריש כל גבי חלב. א"כ לר"י יש בחמץ שני ריבויים כי הריבויי דכל חלב הוא לכל האיסורים וכל דחמץ גופיה ע"כ בא לרבות לימוד השני תערובת. ודמי ממש לשאור בל תקטירו דיש שמה שני ריבויים כל. וכי כל. ומעתה יהי' ניחא גם פירכת הגמ' לזעירי כמאן כר"א ולא קשה קושית התוס' בנזיר שהבאתי לעיל. כי י"ל דגם זעירי סבר כר"י. דר"א דריש כל דגבי חלב לח"ש. וממילא יש שני ריבויים ואין אנו צריכין עוד לתירוץ התוס' בנזיר. ע"ז מסיק המהרש"א אם כה נפרש דבריהם. א"כ מה הועילו בתירוצם. דהא השתא יש שני ריבויים בחמץ. וע"כ ריבוי השני בא לרבות תערובת היינו המל"א ולמלקות. וא"ל דבא לרבות תערובת ורק לאיסורי כמש"כ הצל"ח. דא"כ מעיקרא מאי קא קשיא להו כמש"כ לעיל. ועוד והוא העיקר דא"כ גם פירכת הגמ' א"ה לענין חמץ בפסח כו' נמי לא קשה כלל. דהא לקושית התוס' קיימינן השתא דר"י סבר כר"א בדרשת כל. ומנ"ל להגמרא להקשות לזעירי. דילמא תערובת דר"א היינו כשמתערב לגמרי ואעפ"כ לא בטל האיסור אגב ההיתר מריבוי דכל. אע"כ מוכח מזה דאם מרבינן רק תערובת. היינו ע"כ המל"א ולמלקות וכמו שאבאר לקמן ההכרח לזה. ולפי"ז קמה וגם נצבה קושית המהרש"א בלי שום גימגום. ובחנם תמהו עליו הגאונים הנ"ל. כי דבריו ברורים מאד לאחר העיון היטב בשיטת הר"י הנ"ל בד"ה כמאן כר"א יעו"ש:

ומעתה נשאר לנו רק חובת ביאור כוונת תירוצו. וזהו מה שנלענ"ד. דהנה בדעת הרי"ף ז"ל שפסק להלכה כרבנן דפליגי על ר"א נמצא חילוקי דעות. הר"ן עם הנלוים אליו מפרשים דעתו. דתערובת אסור מדאורייתא. אף דאין הלכה כר"א מ"מ גם רבנן מודו דאסור מדאורייתא. אמנם הטור בסי' תמ"ב לפי הבנת הכ"מ בדבריו מפרש דעת הרי"ף. דתערובת אין אסור אלא מדרבנן יעו"ש. ועפ"י הקדמה זו יתפרש דברי התוס' על נכון. דהנה התוס' אזלי בשיטת הרי"ף דהלכה כרבנן ולא כבעל המאור שחולק עליו בזה. וגם בשיטת הר"ן דמפרש דעתו דגם רבנן מודו דתערובת אסור מדאורייתא. ולהוכיח כל הנ"ל הוציאו זאת מפירכת הגמ' א"ה לענין חמץ נמי כו'. וע"ז סובב כל פלפולם. והמשך דבריהם כן הוא. בתחילת דבריהם הניחו להנחה מקוימת. דע"כ צ"ל מדלא פריך הגמ' על ר"י כמו לזעירי ע"כ ר"י לא דריש כל. ואזיל בשיטת רבנן דפליגי על ר"א. ואנן הא פסקינן כר"י בח"ש. ואח"כ הקשו וא"ת בהמשך לדבריהם הנ"ל הא אשכחינן דר"י דריש כל בח"ש א"כ מסתמא סבר ר"י כר"א בריבוי דכל בכל מקום. ור"ל דפליג שם ביומא על ר"י וסובר דח"ש מותר משום דסבר כרבנן דלא מרבינן מכל בשום מקום דאל"כ במאי פליגי ולר"ל יקשה האי כל מה בא לרבות [ועיין בספר כפות תמרים על מס' יומא שהקשה כן באמת] א"כ לפי"ז ה"ל לפסוק הלכה כר"א משום דר"י סבר כוותי'. אמנם התוס' הוכיחו בקושיתם דא"ל כן. דלפי"ז יקשה אמאי לא פריך הגמ' על ר"י גופי' כמו לזעירי. דהא לר"י יש שני ריבוים בחמץ וכמו שביארתי לעיל. א"כ שפיר יש לנו לרבות תערובת היינו המל"א. ואין לתרץ קושיתם כמו שביאר הצל"ח בתירוץ התוס'. דכל דחמץ בא לרבות תערובת רק לאיסורי. וכמו שפי' הר"י לעיל לאביי תערובת דשאור בל תקטירו היינו כשנתערב לגמרי. א"כ מאי פריך הגמ' גם לזעירי א"ה לענין חמץ נמי. מנ"ל זאת דלר"א מרבינן מכל תערובת היינו המל"א ולמלקות. דלמא רק תערובת לאיסור בלבד דלא יתבטל הח"ש לגמרי ויהי' שוה לריבוי דכל אשר גבי חלב דלא מרבינן רק לאיסורי. דהרי בדברי ר"א לא הוזכר מלקות רק קאמר על עירובו בלאו והרי גם בח"ש אמרו ביומא שישנו באזהרה ואזהרה היינו לאו. ורבנן דפליגי על ר"א סברי דאפילו איסור דאורייתא ליכא. וכן הוא באמת שיטת הטור שהבאתי לעיל לפי הבנת הכ"מ בדבריו. ועוד אם נאמר לר"י אף דדריש כל לא דריש אלא לאיסורי גרידא. ר"י כמאן אמרה לשמעתתא. דאי לר"א דריש כל אפילו למלקות. ורבנן לא דרשי כל כלל. דהא ר"ל סבר כרבנן ואמר דח"ש מותר לגמרי מדאורייתא. ועיין בשער המלך דבהוכחה זו מתרץ את הרמב"ם מקושית הלח"מ יעו"ש. א"כ מכל הנ"ל ההכרח לומר דסברא מקוימת הוא אם רק דרשינן ריבויי דכל לתערובת. מסתבר יותר לרבות מלקות ואין זה דומה לריבויי דח"ש. דבשלמא גבי ח"ש אף דרבי' קרא מ"מ ודאי לא לעונש רבייה דהרי כתיב ביה אכילה. ושיעור אכילה בכזית. ואי אפשר למעקר לשון אכילה לגמרי לכן אמרינן דאהני ריבויי דכל לאזהרה ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות. אבל גבי ריבויי השני כל דחמץ אי דרשינן לתערובת. מסתבר יותר להמל"א ולמלקות כי אחר הצירוף יהי' כזית. כי אין דבר המכריח אותנו לחלק בין איסור למלקות. וגם לא דמי למה שפי' התוס' לעיל דלאביי מרבינן תערובת דלא יתבטל לגמרי. כי שם ההכרח לרבות כן דהא אביי סובר דיש הקטרה לפחות מכזית וחייב מלקות גם בח"ש:

והנה מתוך קושיא זו החזקה מוכרחים התוס' לחזור להנחתם הראשונה שהניחו בתחילת דיבורם דלעולם ר"י לא דריש כל. ואזיל בשיטת רבנן דר"א כי אף רבנן דלא דרשי כל מ"מ לאיסורי גם המה דרשי מכל. וזהו מה שמסקו בסוף דבריהם וכן גבי חמץ וזהו עיקר חידושם. רצונם בזה כיון דבכל מקום לא מרבינן מריבויי דכל אלא לאיסורא לבד אף במקום דיש לדרוש גם למלקות. ויש להטעים זאת בסברא. כיון דחזינן דלא כתבי' קרא בהדי' ואתי' לי' רק מריבויי. אז מסתבר לומר דלא לקי. א"כ גם כאן בחמץ הא דמרבינן תערובת רק לאיסורא מרבינן דלא יתבטל לגמרי כמו דאמרינן לאביי. ע"כ לפי"ז חוזר הדין למקומו הראשון. כי יש לנו לפסוק כרבנן דאינו עובר בלאו אעפ"כ מדאורייתא אסור כיון דר"י סבר כוותייהו. כל הנ"ל נלענ"ד ברור בביאור דברי התוס' לפירוש המהרש"א וגם לפי הנ"ל עולה כהוגן ומוכרח דעת הרי"ף כפי הבנת הר"ן בדבריו. ותוס' והרי"ף בחדא שיטתא קיימי לדינא. ועיין בזה בקרבן נתנאל דג"כ מרמז כפי דברינו הנ"ל:

ועפ"י הנ"ל נרויח גם לתרץ קושית הכפות תמרים ביומא בפלוגתת ר"י ור"ל בח"ש. דפריך התם ר"י לר"ל מברייתא דמרבינן מכל חלב דח"ש אסור מן התורה וא"ל ר"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא יעו"ש. ומקשה ע"ז הכפ"ת אמאי לא משני ר"ל דהך ברייתא כר"א דדריש כל ואנא דאמרי כרבנן. ולדברינו הנ"ל בתירוץ התוס' לא קשה כלל. כי גם ר"י סובר כרבנן דלא דרשינן כל. ושניהם פליגי לרבנן ר"י סבר אף דרבנן לא דרשי כל למלקות אבל לאיסורא דרשינן. ור"ל סובר דגם לאיסורא לא דרשינן כל לרבנן. וכשיטת הטור בדעת הרי"ף כנ"ל:

דף מז.

ברש"י והן מוקדשין כו' הזיד במעילה באזהרה כו'. הנה רש"י דייק באזהרה דוקא כרבנן דהתם דאי כרבי דפליג על רבנן ואמר הזיד במעילה במיתה ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. דאל"כ קשה לקמן (דמ"ח ע"א) דקאמר הגמ' אלא אפיק הבערה ועייל עצי הקדש כו'. אמאי לא אמר הטעם משום דהזיד במעילה. אלא ע"כ משום דהגמ' רוצה ליתן טעם אליבא דכ"ע גם לרבי כנ"ל:

דף נא:

בתוס' ד"ה כגון כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. והנה ישוב על קושיתו בזה כבר ביאר הר"ת בעצמו את דבריו בסוכה (דף מ"ג ע"א) ד"ה לא ידעינן עיי"ש. ולא כמו שתירץ הפנ"י. כי אין לזוז ממה שר"ת גופיה מפרש דבריו ותו לא מידי:

דף נז.

בגמ' ויכנס יוחנן בן נרבאי כו'. המהרש"א בחידושי אגדות הניח קושיתו בוי"ל יעו"ש. והנלענ"ד בכוונת תירוצו. דהנה קושית המהרש"א הראשונה שמקשה מר"י ב"נ. כבר הקשו התוס' ישנים ביומא יעו"ש תירוצם דשמא לא האריך ימים. ובאמת שמה לכאורה דבריהם תמוה. דאם לא האריך ימים. א"כ הוא בכלל שנות רשעים תקצורנה. והכא משמע דכשר הי' מדצוחה עזרה ויכנס יוחנן בן נרבאי דהא בהא תלי'. כמש"כ המהרש"א וזו היא עיקר קושיתי:

וכדי להבין דבריהם הנ"ל נקדים הגמ' ביומא (דף ח' ע"ב) תניא אמר ר"י וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלווטי היתה כו'. ומתוך שנותנין עלי' ממון לכהונה ומחליפין אותה כל י"ב חודש כו' עכ"ל. ופי' רש"י שמה בד"ה ומחליפין אותה כל י"ב חודש כלומר שרשעים היו ולא מוציאין שנתן כו'. ולכאורה קשה מאי סני לי' לרש"י לפרש בפשיטות כדמשמע מגמ' וכמו שפי' רש"י בעצמו מקודם מתוך שכהני בית שני היו עומדין ע"י ממון. א"כ עיקר החילוף בכל י"ב חודש הי' משום דבכל שנה מי שהי' נותן יותר ממון למלך הוא הי' כ"ג. אמנם יש להבין זאת בנקל. דדברי רש"י מוכרחים ממאי דמסמיך הגמ' אחר זה לקמן מימרא דרבב"ח אמר ר"י מאי דכתיב יראת ד' תוסיף ימים כו' משמע להדיא דחילוף כ"ג בכל שנה הי' משום דרשעים היו ולא הוציאו שנתן א"כ מסתמא מטעם נתינת ממון לחוד לא היו מתחלפים בכל שנה. כי יכול להיות שהי' הרבה כהנים שנסתלקו משימושם מחמת שאחר הי' נותן ממון אמנם כבר שימשו כמה שנים. לכן שפיר פירש רש"י טעם החילוף בכל שנה משום דרשעים היו ומתו כמ"ש רבב"ח לקמן. אך לפי"ז יקשה אמאי אמר ר"י מתוך שנותנין עליו ממון. דהא בטעם הממון לא סגי כמו שביארנו משום דלאו דוקא בכל שנה הי' זאת. ואין לומר דהא דאמר הגמ' דלא הוציאו שנתן יהי' הפי' לא שמתו אלא משום דסילקו אותו מכ"ג ולא היו מוציאין שנתן בכ"ג. דמפסוק ושנות רשעים תקצורנה משמע דמתו כי רשעים היו. אלא ע"כ הא דאמר ר"י מתוך שנותנין עליו ממון. והא דאמר רבב"ח דרשעים היו חדא מילתא הוא וזה בזה תלוי. כי מתוך שנותנין ממון לסלק הקודם ממנו אף שכשר הי'. ע"כ שניהם לא הוציאו שנתן מחמת ממון. הכשר לא הוציא שנתו או כמה שנים בעודו בחיים מחמת ממון. וגם השני שנתן ממון מסתמא לא הי' ראוי לכך ג"כ לא הוציא שנתו ומת מחמת רשעתו. א"כ לפי"ז אם לאו דאמר ר"י הטעם דנתינת ממון רק כמו שאמר רבב"ח דרשעים היו. הי' נשמע מזה דכל השלש מאות כהנים חוץ מאותן שהגמ' הוציאן מכללן. ר"ש ור"י ור' ישמעאל ור"א כולן רשעים היו. ובאמת אינו כן כי הרבה היו מהם כשרים אף שנסתלקו בתוך שנתן מחמת שאחר הי' נותן ממון. כמו יוחנן בן נרבאי ומתתיהו שהקשו התוס' ישנים ומהרש"א כמו שאבאר לקמן. ומה שהמה נסתלקו לא בהם הי' העון אלא בזה שהי' נותן ממון. ולפי"ז מאי דרבב"ח קרא עליהם הכתוב ושנות רשעים תקצורנה לא קאי על כהנים כשרים שנסתלקו בתוך שנתן מחמת נתינת ממון מאחר. דאלו חיו עוד והאריכו ימים אחרי עברם מכהונה גדולה. אלא קאי על הללו שלא הוציאו שנתן ומתו מחמת שהוא בעצמו הי' הנותן ממון ונתמנה עבור זה לכ"ג. אך ממילא מחמת שלא הי' ראוי לכך ונתן ממון לא הוציא שנתו גם הקודם לו. א"כ כיון דאתינן להכי דעיקר החילוף בכל השנה הי' מחמת נתינת ממון. שפיר אמר ר"י מתיך שנותנין עליו ממון וכמו שפי' רש"י על זה כלומר שרשעים היו כו'. ולפי הנ"ל שפיר מבואר תירוץ התוס' ישנים דכתבו על ר"י ב"נ שמא לא האריך ימים. רצונם בזה דר"י ב"נ הי' מאותן הכהנים שלא הוציאו שנתן בעודם בחיים מחמת שאחר נתן ממון:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה