יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת עירובין
דף ז:
תוס' ד"ה דאי כו'. עיין במהרש"א בד"ה דאי דרב כו' ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש עוד איסור אחר כו' שהקשה אשר התוס' סותרין א"ע מכפי סברתם בקושיתם. ומאי תירצו על הקושי' בזה שמהפכין הסברא דאם נאמר דנקט חצר מכלל שני איסורים משום מפולש ומשום פירצה הקושי' במקומה עומדת. עיי"ש דכן כוונת קושיתו. והניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונת תירוצו בזה דכן הוא פי'. התוס' מקשין בד"ה וליכא למימר כו' מנ"ל לאביי להקשות על רב בתרתי בודאית. דילמא כוונתו דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ כו'. הגם שיש לפרש גם כוונתו דאסור משום מפולש לחוד. עכ"ז להקשות מנ"ל. ע"ז תירצו התוס' דיש הכרח דכוונת רב לאסור רק משום פילוש לחוד. דאל"כ אך תאמר דיש לפרש בשני פנים או משום איסור אחד או משום שני איסורים. יקשה אמאי סתם רב כוונתו הוי לי' למינקט רחבה. דהוי משמע דאסור משום מפולש. וגם הוי משמע מדנקט רחבה ולא נקט חצר מכלל כו'. פי' דגם אם תאמר כסברת קושיתם דנקט חצר יש לפרש בשני פנים. מ"מ שפיר משמע מדנקט רחבה דאסור משום שני איסורים. דאם הוי נקט חצר אין מבורר אי משום איסור אחד או משום שני איסורים. אלא ע"כ מדנקט חצר משמע דמברר בזה כוונתו דאסור רק משום פילוש לחוד. והיינו דקשי' דרב אדרב בתרתי כו'. פי' בודאות כנלע"ד כוונתו:
דף י:
בתוס' ד"ה ואצבעיים כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו משום דלא אמר הגמ' לעיל להלכה דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל בכל מקום. ולא מצינן דהגמרא ישים זאת לכלל אשר אין חולק על זה. ואם ימצא מי שיחלוק ע"ז יקשה עליו. אך הגמ' לעיל מדחה בזה הסברא. ההוכחה בעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות או בעומד כפרוץ דאין להוכיח מזה דסובר כן. דמ"ל דשאני הכא דאוירא דהאי גיסא כו'. ע"כ על גוף מילתא דרב דימא לא קשה דמ"ל דלא חייש לזה. אמנם בכאן הקשו התוס' שפיר דכאן דומה ממש לדלעיל. דרובה להוכיח מדלא אמר אצבע ושני שלישים מכאן כו'. משמע דסובר דעומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד. מנ"ל זאת דילמא שאני הכא משום דאתי אוירא דהאי גיסא וכו'. ולעולם במקום דלא שייך לומר אתי אוירא דהאי גיסא כו' הוי עומד גם משתי רוחות. והא דלא הקשו התוס' לפי"ז על דברי הגמרא מקודם בד"ה הכי איבעי לי' למימר אצבע ושליש כו'. י"ל משום דגם בלא זה מקשה ע"ז שפיר ומדחה זאת. כנלענ"ד כוונתו בזה. ועיין לקמן (דף ט"ז ע"ב) בקרבן נתנאל ס"ק ל' ד"ה ובלבד:
דף יב.
בגמרא וכ"ת ד' מכאן וד' מכאן כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. והנה לכאורה הי' נ"ל לפרש כוונתו ולתרץ דלהכי מביא הגמרא מימרא דר' יוחנן. דאמר חצר צריכה שני פסין ומקשה ע"ז ממימרא השניה דר"י דאמר פסי חצר צריכה שיהא בהן ארבעה. וקאמר ע"ז וכ"ת ד' מכאן וד' מכאן. משום דממימרא השניה לחוד אין קשה מדרב אדא. דאיכא לשנויי מרוח אחת בארבעה. משתי רוחות שלשה מכאן ושלשה מכאן וכדר' יוסי. אמנם באמת אין לומר כן. דא"כ השתא נמי מאי פריך הגמרא דילמא הא דקאמר ר' יוחנן חצר צריכה שני פסין. היינו ג' מכאן וג' מכאן. אבל ברוחב ארבעה בפס אחד סגי. אלא ע"כ דלא ניחא להגמרא לומר כן. א"כ קושית המהרש"א במקומה עומדת. והנה אחר חשבו זאת. בא לידי ספר תורת חיים וראיתי אשר הקשה ג"כ קושית המהרש"א ורוצה לתרץ מקודם כמש"כ. ואח"כ סותר זאת ג"כ כמש"כ. אמנם אחר כן תירץ בטוב ואעתיק לשונו ונדע מזה כוונת המהרש"א וז"ל. וי"ל דאי לאו הא דאמר ר' יוחנן חצר צריכה שני פסין. איכא לשנויי דהא דתנא רב אדא רבי היא. דאמר שני פסין בעינן וסבר לה כר' יוסי. ור' יוחנן כרבנן ס"ל דאמרי חצר ניתרת בפס אחד. וקסבר דלא שרו רבנן אלא בפס ארבעה. אבל השתא פריך דר' יוחנן גופא אהדדי. דמדקאמר חצר צריכה שני פסין משמע דכרבי ס"ל. ומדקאמר פסי חצר צריכה שיהא בהן ארבעה. משמע דכרבנן ס"ל. וכי תימא ארבעה מכאן וארבעה מכאן. ולעולם כרבי ס"ל. והתני רב אדא וכו'. אלמא דבשני פסין לא בעינן שיהא בכל פס ארבעה. ומשני דברייתא דרב אדא רבי היא וסבר לה כר' יוסי. דאמר לחי רחב שלשה בעינן ור' יוחנן כרבנן ס"ל. וכי קאמר חצר צריכה שני פסין. היינו משתי רוחות ובשני משהוין סגי להו. והא דקאמר פסי חצר צריכה שיהא בהן ארבעה מרוח אחת קאמר. וזהו לשיטת רש"י ז"ל עכ"ל הצריכה לנו לתירוץ הקושיא עיי"ש:
דף יד.
בתוס' ד"ה אתנייה כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו על שיטת ר"ת בוי"ל. ונ"ל כוונתו פשוט. כי לא קשה כלל. דבשלמא על רב שפיר פריך מרבי אילעאי. כי רבי אילעאי אמר בשם רב א"כ קשה מרב על רב. אבל על רב יהודה לא מצי פריך מרבי אילעאי. כיון דרב יהודה לא ידע עוד מימרא זו דרב. דהא גם עיקר הלכה איך למתני במתניתין בדברי רבנן לא ידע איך מתני רב. דהא מתני רב יהודה לחייא בר רב היפוך מכדמתני רב בדברי רבנן. א"כ מסתמא עוד לא שמע רב יהודה הלכה זו כלל מרב ופשוט הוא כנ"ל:
דף כה:
בתוס' ד"ה זימנין כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ובאמת פירושו מוכרח כמו שהוכיח המהרש"א עיי"ש היטב. והנה לאחר העיון נ"ל לפרש כוונת תירוצו. דמעולם לא חזרו התוס' בכאן מפירושם בתוס' דלעיל. וגם בכאן כוונתם דמש"ה ממילתא דר' זירא אין להוכיח דהוי כר"ש משום דיש נ"מ לדינא. והא דמסקו התוס'. משום דבעי למימר אע"ג דבקירה בה בית סאה כו'. סילקו בזה קושיא חיצונה. משום דלכאורה קשה בגמ' לשיטת התוס'. מאי מתקיף רב יוסף וכי אויר המותר לו אוסרו. וזה אין קשה רק אם ר' זירא סובר כר"ש. והא יש הכרח לפי' התוס' דמבואר בדברי ר' זירא דסובר כרבנן. דאל"כ אמאי צריך ר' זירא לפרש הטעם הואיל ואויר חצר מייתרו. דגם אם ישתוק מזה ידעינן דזה הוא הטעם לר"ש דקרפף וחצר רשות אחת הן. אלא ע"כ מימרא דר' זירא לרבנן הוא. ע"כ צריך ר' זירא לפרש הטעם משום דאויר חצר מייתרו להודיע אשר מלבד האיסור משום שתי רשויות לרבנן. יש עוד איסור אחר משום אויר חצר מייתרו. ונ"מ לדינא שאם נפרץ מצד אחר לרה"ר צריך צורת הפתח כמו שפי' התוס' ד"ה וכי כו'. א"כ מאי פריך רב יוסף. וגם ממאי דא"ל אביי כמאן כר"ש. משמע דיש לאוקמא מימרא דר' זירא לתרווייהו גם לר"ש וגם לרבנן. ובאמת הא מוכרחין אנו לומר דר' זירא אמר זאת רק לרבנן כמו שכתבנו ע"כ הנראה לי כאשר סיימו התוס' פה כל שיטתם. רצו לסלק קושי' הנ"ל בגמ'. להכי מסקו בלשונם בד"ה ומשום דבעי למימר אע"ג כו'. ורצונם בזה דלעולם מימרא דרב זירא לר"ש. והא דצריך ר' זירא לפרש הטעם משום דאויר חצר מייתרו משום סירכא דלעיל. דהתם אמר ר' זירא אין אויר קירוי' מייתרו הכא מודה דהוי ייתור. ע"כ אין בירור מדברי ר' זירא אי כר"ש סבירא לי'. ומשום הכי לא מצי למימר איפכא. דחצר אסור וקרפף מותר. משום דלר"ש רשות אחת הן. והא דמפרש הטעם משום סירכא דלעיל. או כרבנן ס"ל. והא דלא אמר משום דנפרץ כו'. משום דנ"מ לדינא כמו שפי' התוס' לעיל בד"ה וכו'. כנ"ל ופשוט הוא:
דף כ.
בגמרא ומי ארשב"א הכי כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו ובזה יונח לי עוד ארבעה הערות בסוגיא זו אשר לכאורה קשה להולמם. א') מאי פריך אביי על רב יוסף מהמתניתא בגדי עניים כו'. הא רבה ורב יוסף פליגי גם בהמקומות גופי'. היינו רבה סובר דגם פרסאי מניחין עירוב בבשר צלי אף שאין בו רק כדי לאכול בו. ור"י סובר דגם לכל העולם רק כדי לאכול הימנו. א"כ אמאי הקשה על ר"י לחוד מבגדי עניים. הא גם התם בשני השיעורים של עשירים ועניים אין כל אחד בטל לגבי חבירו ה"נ הכא גבי פרסיים אין שיעור פרסיים שהי' להם רוב בשר בטל לגבי רובא דעלמא. ולא שיעור רובא דעלמא דאין להם רוב בשר בטל לגבי פרסיים. וכן פירשו התוס' לעיל (ד' כ"ח ע"א) בד"ה ובבל כו'. ועיין במהרש"א שם בפירוש דבריהם. א"כ גם על רבה קשה מברייתא זו:
ב') קושית התורת חיים. מאי קאמר הגמ' קשיא ולא תיובתא. דמלשון קשיא משמע דלאו קושיא אלימתא היא. ולכאורה אין תירוץ בזה לרב יוסף. ג') מרש"י בד"ה והתניא כו'. משמע דקושית הגמ' גם מרעבתן. ולכאורה די לנו הקושיא מחולה וזקן בלבד. ד') קושית המהרש"א בריש דבריו אמאי נקטא הגמ' ואביי הא אליבי' דכ"ע קשה מרשב"א ארשב"א גופי'. אף דבמהרש"א תירץ זאת משום דאביי הביא הך ברייתא לעיל. אמנם לא תירץ זאת רק אליבא דה"א כדמשמע מדברי' דהקדים המאוחר ואיחר המוקדם דמעיקרא הוי לי' להמהרש"א להקשות מאי פריך הגמ' מעוג. הא לא שייך לומר בטלה דעתו. ואח"כ אמאי נקט ואביי. מזה משמע כאשר יתורץ קושי' השני' ממילא בטלה גם קושי' הראשונה. לכן נלענ"ד לפרש הסוגיא דאביי לא מסיק קושיתו על רב יוסף עד דהביא הברייתא דרשב"א. ומעיקרא לא הביא המתניתא דבגדי עניים רק להוציא מסברת ר"י. דסבר דרובא דעלמא בטלי לגבי פרסיים. משום דגם כ"ע אם הי' להם רוב בשר כמו פרסיים היו אוכלים טבהקי ע"כ אזלינן לחומרא. ומדמי זאת למתניתין דכלאים פ"ה מ"ח הובא בשבת (דף קמ"ד ע"ב). דר"א סובר המקיים קוצים בכרם קדש. משום שכן בערביא מקיימין קוצים בכרם לגמליהם דהי' להם הרבה גמלים. לזאת הביא אביי ראי' היפוך מזה דלא דמי לכלאים רק דמי ממש לטומאת מדרס. משום דהכא יש שני שיעורים כמו בטומאת מדרס. בגדי עניים ועשירים. ומדמי השיעורים להדדי. דכמו דהתם בשני שיעורים של העשירים ועניים אין כ"א בטל לגבי חבירו. ה"נ הכא גבי עירוב אין שיעור פרסיים שהי' להם רוב בשר בטל לגבי רובא דעלמא. ולא רובא דעלמא דאין להם רוב בשר בטל לגבי פרסיים. וכן פירשו התוס' בהדיא לעיל (דף כ"ח ע"א) בד"ה ובבל. ועיין במהרש"א שמה. אמנם בזה לא נגמר עוד קושיתו כדמסיק בעצמו. וכ"ת הכא לחומרא והכא לחומרא. פירוש דהא דבגדי עניים סגי בשלש על שלש לא משום דלא בטלי. רק משום דאזלינן לחומרא. ע"כ בעירוב שפיר בטלו רובא דעלמא לגבי פרסיים כמו בערביא. אף דהכא יש שני שיעורים משום דלחומרא הוא. וגם בלתי פירכא זו עוד אין ראי' לרבה ממתניתא דבגדי עניים. דגם אם לא אמרינן התם הטעם משום דאזלינן לחומרא קשה על רבה קושיא הראשונה שהבאתי אמאי לרבה בטלי פרסיים לגבי רובא דעלמא. הא בגדי עשירים לא בטלי לגבי בגדי עניים. לזאת מביא אביי הברייתא דרשב"א דאמר שני דינים בעירוב ומזה קושי' לר"י וראי' לרבה. קושי' לר"י מחולה וזקן דמוכח מזה דאזלינן לקולא ע"כ גם הכא בבשר צלי השיעור כדי לאכול בו. והטעם דרובא דעלמא לא בטלי לגבי פרסיים אף דלקולא הוא. ומוכח מזה דגם בבגדי עניים הטעם משום דאין כ"א בטל לגבי חבירו לא משום דלחומרא הוא. וראי' לרבה מרעבתן דסגי בסעודה בינונית של כל אדם אף דאין ראוי לו. והטעם משום דאביי סובר דרשב"א פליג על סומכוס וסבר כרבנן דלא בעינן מאי דחזי לי'. וממילא בודאי לרבנן גם הפרסיים דאכלי טבהקי. די להם השיעור כמו לרובא דעלמא. אף דהגמ' לקמן ע"ב מסיק הטעם ברעבתן לרשב"א משום דבטלה דעתו. אין זאת רק משום דהגמ' רצה לומר דאין הכרח לומר דרשב"א יפלוג על סומכוס. ולאביי יותר טוב לומר דרשב"א סובר כרבנן כמו דאנן פסקינן להלכה. והשתא לא דמי האי דינא דהכא לטומאת מדרס משום דהכא בעירוב יש סברא אחרת לא משום דבטלי השיעורים להדדי. רק משום דאנן פסקינן כרבנן דסומכוס דלא בעינן מאי דחזי לי' ואזלינן לקולא. ולא דמי לטומאת מדרס דהתם השיעורים עומדים בפני עצמן. ולא בטלי כ"א לגבי חבירו ולא שייך התם סברא דהכא. ולפי"ז שפיר קאמר הגמ' קשי' ולא תיובתא. משום דלר"י יש לדחות ולומר הטעם ברעבתן כמו שאמר הגמ' לקמן משום דבטלה דעתו. דרשב"א סובר כסומכוס. וגם שפיר הזכיר הגמ' אביי. דלפי מה שביארתי לעיל כל הקושיא מרשב"א ארשב"א רק לשיטת אביי. דלרב יוסף אין קושיא כלל כקו' המהרש"א כנ"ל ברור:
ועיין במג"א סי' שפ"ו סעי' ו' ס"ק ו'. דכתב הטעם על המחבר דפסק כרבה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. ולפי מה שכתבתי לעיל מתוס' (דף כ"ח ע"א) ד"ה ובבל. בחנם כתב כן כי אין זה הטעם הוא. אך משום דאנן פסקינן כרבנן דלא בעינן מאי דחזי לי' דוקא כמו בלישראל בתרומה דיכול לערב:
דף לא.
בתוס' ד"ה והיכא כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וכוונתו נ"ל דזהו מפשט פשיטא להש"ס דקוף ופיל לא מהימני ומצאתי כן בגליון הש"ס להג' רע"א ז"ל. אמנם הוא כתב זאת בדרך קושיא על המהרש"א. וי"ל דמאי דפשוט להגרע"א ספק הוא להמהרש"א. לכן כתב ויש ליישב בדוחק. ועוד יש לומר כוונתו דיש הכרח בברייתא דהטעם הוא משום דלא מהימני. דאי אמרת דהתנא דברייתא בא לאשמועינן הטעם דלא אלימי למיקני. אמאי נקט זאת בחיה הוה לי' למינקט רבותא טפי דגם באדם לא אלימי למיקני. היינו בחרש שוטה וקטן. אע"כ הטעם משום לא מהימני והוי רבותא טפי בפיל כנ"ל בכוונתו:
דף לג:
בתוס' ד"ה ורבי וכו'. עד ד"ה והא דלא מוקי שהעירוב בפי הכלכלה או שהכלכלה רחבה ד' וכו' עכ"ל. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דלא מקרי הדרן מחיצתא אלא היכא דקנה נעוץ בארץ וראשו באמצע הטרסקל או באמצע הכלכלה. ואז אמר ר"י בר' יהודה דאמרינן גוד אחית מחיצתא דאל"כ אין מקום לקושית התוס' לעיל בריש ע"א ד"ה דהדר זקיף וא"ת כו' כנ"ל:
דף לד:
בתוס' ד"ה ואמאי כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דאף אי אמרת דלא עלה על דעת המקשן דאיירי במגדל של בנין גמור. כדי שיקשה דילמא אין הכי נמי דאיירי במגדל של עץ דהוי כלי. ועוד דהלא יותר טוב לאוקמי מתניתין במגדל של עץ. כיון דסתם מגדל שבהש"ס של עץ. ויש לכוון זאת בדברי התוס' במה שאמרו ועוד דסתם כו' כנ"ל כוונתו ברור:
דף לה:
בגמרא ורמי דאורייתא אדאורייתא כו' עיין במהרש"א. ונ"ל שט"ס יש בו דכפי שאיתא בדפוסים שלנו סותר את עצמו בתוך דבריו עיי"ש:
דף כו.
בתוס' ד"ה במקוה כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וכוונת תירוצו נ"ל דלעיל גבי נגע באחד לא אמרינן לי' זיל טבול משום דהתם בטומאת מת איירי. וכן מצאתי במל"מ בפ' י"ט מהלכות שא"ה הלכה א'. וביאר התם הטעם דטבילה בלא הזאה לא מהני בטומאת מת ולהזות לא מצינן מספק. דבשלמא טבילה לא נפיק ריעותא גם אם יתברר הדבר היום או למחר. אבל הזאה כיון דמדינא לא הי' צריך. נמצא שאנו מטמאים אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא. ולפי"ז ע"כ דין זה דאמרינן לי' זיל טבול לא נאמר אלא בטומאת שרץ ולא בטומאת מת. עיי"ש במל"מ דהכריח כן מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל בכוונת תירוצו. אמנם עיקר קושיתו נעלם ממני. דהא גם לאדם הנוגע יש לו חזקת טהרה כמו להטהרות. ואעפ"כ פריך המקשן מר"מ על ר"מ משום דגם בעירוב יש חזקה. ואי משום דבנוגע יש שני חזקת טהרה בין באדם בין בטהרות. ובעירוב רק חזקת תרומה לבד. זאת לא סליק על דעת המקשן לחלק בין חזקה אחת לשני חזקות. ורק רבא מחדש זאת בתירוצו ולפי"ז לא אוכל להבין קושית המהרש"א כי לענד"נ בין אי אמרינן דר"מ מטהר גם האדם ובין אי הוי אמרינן דר"מ מטהר רק הטהרות ולא האדם. שפיר פריך המקשן לפי דעתו דאין חילוק בין חדא חזקה לשני חזקות וצ"ע כעת. והראיתי זאת להגאון ר' מאיר יונה ז"ל מק"ק סוויסליץ וג"כ לא פתר לי כוונתו:
(שם) בתוס' ד"ה מאי שנא כו'. המהרש"א הניח קושיתו בוי"ל עיי"ש. ונ"ל כוונתו דלפי תירוץ התוס' שפיר מיבעיא לי' לרבא מ"ש. דבשניהם צריך הדין להיות דלא הוי עירוב. בהיום חול ולמחר קודש משום דתחילת היום קונה עירוב. ובהיום קודש ולמחר חול לא הוי עירוב. משום דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום וליכא דהא הא בהא תליא דאם רבא סובר דתחילת היום קונה עירוב. ע"כ סובר כרב פפא. דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום דאל"כ איך יתרץ המתניתין דלגין טבול יום כנ"ל כוונתו. אך דוחק קצת הוא משום דרבא לא הוה לי' למיפרך לרב נחמן מאי שנא. משום דילמא רב נחמן סובר דסוף היום קונה עירוב ושפיר אתי דינא דר"נ:
דף מא.
גמרא טעמא דיו"ט הא ערב יו"ט משלימין. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וכוונת תירוצו נ"ל דממתניתין גופא אין קשה. די"ל דהא דאמר ר"מ שר"ג מודה שאין משלימין לא קאי דוקא אר"ח וחנוכה ופורים גופי'. אך גם איום שלפניהם נמי קאי. דהא אמרינן בר"ה דימים הכתובים במגילת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם. כמובא בתוס' ד"ה שאני. וא"כ הא דנשנה במתניתין אין גוזרין תענית כו' בחנוכה ופורים נכלל גם בזה יום שלפניהם. ולפי"ז גם מאי דמסיק ר"מ שאין משלימין ג"כ קאי אשניהם גם על ערב יו"ט. וגם מלשון וכן בט' באב שחל להיות בע"ש משמע כן. אמנם לא כן בברייתא דאמר ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו הי'. שם הדיוק שפיר מפני שאמר שיו"ט שלנו. משמע דוקא מפני שיו"ט ולא בעיו"ט כנ"ל כוונתו:
דף נב:
בתוס' ד"ה כי תניא כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל בדוחק. ונ"ל כוונת תירוצו. דהנה רבינו יהונתן פירש דהא דר"ש פליג ואמר אפילו ט"ו אמות יכנס. אינו מיקל כ"כ רק באנוס כמו במי שהחשיך לו חוץ לתחום. אמנם במתניתין קמייתא במי שיצא חוץ לתחום דאינו אנוס. מודה ר"ש דלא יכנס עיי"ש. ועיין בתורת חיים שמביא עוד ראי' לפירוש זה. אף שלא הזכיר כלל דברי רבינו יהונתן הנ"ל עיי"ש. ובאמת פירוש נכון הוא. ואין לזוז מזה. והנה לפי"ז קושית המהרש"א עצומה. אמנם יש לדחוק וליישב דהתוס' אזלי בשיטת הבית יוסף בטור או"ח ריש סי' ת"ה עיי"ש. דמשמע להדיא מדבריו דר"ש אמתניתין קמייתא נמי פליג. ואם נאמר כן שפיר מסולק קושית המהרש"א. דאם לאשמועינן דלא כר"ש לא איצטריך כלל דהא ידעינן זאת מדברי ר' אליעזר במתניתין דאמר שלש לא יכנס. ולפי' הב"י גם התם ר"ש מיקל כנ"ל ופשוט הוא:
דף סו.
בתוס' ד"ה כמאן כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. והנה כעין קושית המהרש"א יש עוד להקשות. הלא פירכת רב הונא ברי' דרב יהושע שייך גם על חילוק האחרון של רבא. היינו בסיפא דסיפא כשנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מהחיצונה. אמאי חיצונה אסורה דמצי מבטל בן חיצונה לבני חיצונה ותיתי פנימית ותשתרי בהדייהו. וא"ל משום דליתא לעירובייהו גבייהו. דהא כבר הוכיח המהרש"א כיון דביטל אחד לכולן הו"ל שפיר עירובה גבייהו. אמנם עדיפא הוה לי' להמהרש"א להקשות מרישא דרישא ולא מסיפא דסיפא כמש"כ. משום דלקושית המהרש"א גם תירוץ התוס' לא שייך כמובן ולא כן קושיתו הנ"ל. עכ"ז לכאורה יקשה אמאי הניחו התוס' מלהקשות על סיפא דסיפא והקדימו קושיתם על הסיפא דרישא. אמנם כאשר נכיון כוונת המהרש"א בתירוצו יתורץ גם קושי' זו על תוס'. וזה אשר נ"ל בכוונתו. דאף לר' אליעזר דאמר ביטל אחד לכולן. ואם ביטל לאחד מן המערבים יוגרר לזה כל המערבים. עכ"ז אין אומרים כן רק אם הביטול הי' לאחד מאותן הדרים בחצר שהעירוב מונח בה. אז שפיר נגרר לזה הביטול כל המערבים אף אותן שאינם דרים בחצר זו. כי ממילא נגררים ואשתרי בהדייהו. כפירכת רב הונא ברדר"י לרבא. אמנם אם הביטול הי' לאותן שאינם במקום שהעירוב מונח בו. אז לא שייך כלל לומר כן אף לר' אליעזר ובאמת יש להסביר זאת בסברא אמיתית. דהנה לעיל בסוף פרק עושין פסין. שקיל וטרי הגמרא בטעם פלוגתתם דר"א ורבנן. ומסקנא שם בגמרא בטעם ר"א דהמבטל בעין יפה מבטל. ועיין שם בהסבר סברת ר"א ברבינו יהונתן. דלר"א אין מדקדקים במה שהוציא בשפתיו רק אמדינן דעתו דכוונתו הי' כנגד כולם. אך המבטל הוציא בשפתיו העיקר. וממילא נגררים לזה הביטול כל הנטפלים אליו. ומעתה לפי הסבר הנ"ל עולה הכל על נכון. דברישא דסיפא כפירכת רב הונא ברדר"י לרבא או בסיפא דרישא כקושית התוס'. שפיר שייך לומר דתיתי אידך ותשתרי בהדייהו. כי שם הי' הביטול להעיקר. היינו לאותן הדרים במקום שהעירוב מונח בו. ע"כ שייך לומר דיוגרר להעיקר גם הטפל היינו הדרים בחצר השני'. אמנם ברישא דרישא וכקושית המהרש"א או בסיפא דסיפא כמו שהקשיתי לעיל. דשם הי' הביטול לאותן שאינם דרים במקום העירוב. איך נוכל לומר בכאן דתיתי אידך ותשתרי בהדייהו. והעיקר יוגרר להטפל. זאת בודאי אין הדעת סובל לומר כן. ולפי הנ"ל התוס' שפיר מכוון להקשות על סיפא דרישא. כי שוה היא לפירכת הגמ'. דבשניהם הביטול הי' להעיקר במקום שהעירוב מונח. כנ"ל ברור כוונתו אחר העיון היטב בכל הענין ועיין היטב בבעל המאור:
(שם) בתוס' ד"ה אני אומר כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. ונ"ל כוונתו דהנה לכאורה יש לדקדק ולהבין הלא על פירש"י יש עוד קושי' שניה. כמו שהוכיחו התוס' בעצמם ראי' לפירושם בד"ה וכן משמע הלשון דקאמר וכו' א"כ אמאי הבליעו זאת בפירושם ולא בקושיא על רש"י. אמנם באמת נכון הוא. דלא שייך להקשות בזה על פי' רש"י. דהנה לעיל פליגי בזה אי שוכרין או אין שוכרין שני זוגות. רבי חנינא בר' יוסף ור' אסי ור' יוחנן ושמואל עיי"ש. א"כ לפי"ז י"ל דלפי' רש"י שמעתתא דכאן מיירי מפלוגתת ר"י ושמואל. ובפלוגתתם לא הוזכר דוקא באתא עכו"ם בשבת. כמו בפלוגתת ר"ח ור"א. דשם הי' כן המעשה דאתא העכו"ם בשבת. א"כ לא שייך להוכיח מזה דגם הא בעינן. דכאן מיירי באתא בשבת. אמנם כ"ז נוכל לומר כן רק אם נאמר דרש"י אזיל בשיטת תירוץ הראשון של התוס'. אבל לא כן אם נפרש דרש"י אזיל בשיטת תירוץ השני של התוס' כקושית המהרש"א. א"כ ע"כ הא דאמר הגמ' אליבא דמ"ד אין שוכרין היינו רב אסי כמש"כ התוס' בסוף דבריהם. א"כ חזר הקושי' שכתבתי על רש"י דמשמע להדיא דמיירי באתא בשבת כמו פלוגתתם לעיל. אמנם מעט דוחק הוא. כי אם כן הוא כוונתם לא הוי להו להתוס' למסתם כ"כ דבריהם כנ"ל ברור:
דף עז.
בתוס' ד"ה עולין כו'. המהרש"א הניח קושיתו בכאן בוי"ל עיי"ש. ולכוון בכאן תירוצו נקדים מה שלכאורה קשה בלתי פירוש התוס' בגמרא גופא כקושית המהרש"א. בלאו דיוקא דעולין אין. מעלין לא. תקשה לי' מגופא דמתניתין דקתני להדי' ובלבד שלא יורידו למטן והוא הדין דאין מעלין כמו שפי' רש"י בר' יוחנן ההיפך. אמנם באמת ניחא זאת. כי י"ל דלהכי פריך הגמ' מדיוקא דוקא. משום דיש לנו לפרש המתניתין דלא יורידו למטן מטעם שמא יחל פו. אבל מותרין להביא מחצרן ולעלות על הכותל. וכן נפרש בר' יוחנן מעלין דוקא. ואין מורידין משום שמא יחליפו והא דפי' רש"י והוא הדין כו' למסקנא פי' כן. ע"כ אי לאו פירכת הגמ' מדיוקא עולה שפיר המתני' לר"י כי המתניתין ור"י בקנה אחד עולין. אך המתניתין תפס החומרא ואשמועינן דאין מורידין מטעם שפרשתי והקולא דמעלין ידעינן ממילא מהדיוק. ור' יוחנן תפס לאשמועינן הקולא באין בו ארבעה דמעלין לאפוקי מרב. והא דאין מורידין ידעינן זאת כבר ממתניתין. ומעתה לפי"ז מתורץ היטב גם קושית המהרש"א לפי' התוס' כי הא דקתני במתני' ארבעה לרבותא נקיט כן לאשמועינן הקולא דמעלין כי ביש בו ארבעה נוח יותר להשתמש מבאין בו ארבעה. והו"א דגם אין מעלין ואשמועינן ובלבד שלא יורידו למטן דוקא אבל מעלין שפיר דמי. ולפי מש"כ אי לאו פירכת הגמ' מהדיוק לא הוה קשה כלל לר"י. כי מהדיוק מוכח דאין הפי' במתניתין כדעת המקשה. ומעתה לפי הסבר הנ"ל. מדויק ג"כ לשון הגמרא בהתירוץ הכי קאמר כו' ולא מתרץ בקיצור שאני במתניתין דמיירי ביש בו ארבעה. כי לפי מה שפרשתי. נשתנה הפירוש במתניתין לדעת המתרץ. להכי מתרץ בלשון הכי קאמר כו' כנ"ל ברור:
דף פד:
ברש"י ד"ה כגון דקיימי בגו עשרה דהדדי כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. הנה אף שהמהרש"א הרכיב קושיתו על תרי רכשי. פי' רש"י דכאן ופי' התוס' לעיל בעמוד א' בד"ה הכי וכו'. ועיין שם במהרש"א. עכ"ז אין לתמוה על המהרש"א הלא בנקל י"ל דרש"י פי' הסוגי' דלעיל לא כתוס'. וכן לשיטת התוס' דלעיל הסוגי' דכאן לא כפי' רש"י. אמנם באמת פירושם מוכרח מהגמ' ואין לזוז מפי' רש"י בכאן ומפי' התוס' לעיל. כנראה להדיא להמעיין היטב בסוגי' זו ואין להאריך בדבר הפשוט. והנה ראיתי בהגהת הרש"ש על התוס' הנ"ל. מיישב קושית המהרש"א ומפרש הסוגי' דלעיל לשיטת רש"י לא כתוס' עיי"ש. ולהמעיין היטב לבד מה שדחוק מאוד לומר דהמקשה ידע מכל השקלא וטרי'. אך לא ידע ממה שהגמ' מתרץ בסוף. דבבור יש לגזור זמנין דמליא פירות מתוקנין. זולת זה אם לפי דבריו מתורץ שיטת רש"י כמו"כ צריכין אנו לתרץ שיטת התוס'. ומדבריו נראה שלמד דקושית המהרש"א סובב רק על רש"י. וזאת הטעתו לתרץ כמו שתירץ ובאמת אינו כן כמש"כ. ולענ"ד נראה לי כוונת המהרש"א בתירוצו בפשיטות. כי הא דפי' רש"י דמקצת זריקה ושילשול. מקרי קשה נגד שילשול. אינה מוכרח כן רק לתירוץ אביי. כמו שמסיק אביי גופי' סד"א כיון דלזה בנחת ולזה בקשה כו' אמנם לתירוץ רב אדא בר אהבה. באמת מקצת זריקה ושילשול כמו שילשול לחוד. ומעתה לפי"ז ניחא מאד לומר דהסוגיא דלעיל אזיל לרב אדא בר אהבה. כי באמת תירוץ אביי מופרך בגמרא מפירכת רב פפא כי אביי שתק לי'. וכן לקמן (בדף השני ע"א) אמר סתמא דגמרא דילמא כרב פפא. והנה דברי פשוטים מאד בעיני, עד שמתמה אנכי מדוע הניח המהרש"א תירוצו בדוחק. אמנם אולי דחיק לי' להמהרש"א. מפני שאביי בעצמו מתרץ לעיל על מה שפריך הגמ' מחולית הבור לרב דוקא. ולשיטת אביי י"ל ולטעמך דגם לשמואל קשה כקושית המהרש"א. אך עוד לא נח דעתי בזה:
דף פח:
בתוס' ד"ה תנא וכו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. והנה לבוא לכוונת תירוצו נחוץ לנו להסביר מקודם אשר מפני שני טעמים מיאן הר"ת בפירושו של רש"י. אף דמלשון פירכת הגמ' והרי שופכין כו' משמע כפי' רש"י. כמש"כ המהרש"א ברש"י בד"ה אי משום שלא יאמרו כו'. מ"מ נראה לר"ת דוחק לומר דלהכי הביא בעל הגמרא הברייתא על סיפא דמתני' על ביב אף דמיירי מעוקה משום דבעי לאקשויי מביב כמו שפי' התוס' לשיטת רש"י ושנית דחוק הוא לר"ת לומר דרב נחמן יפרש הברייתא בעוקה קטנה ושיעור מדתה רק שופך. כמו שפירש רש"י בעצמו וזהו באמת דחוק מאד. כי מנא לי' לרב נחמן להוציא מפשטות לישנא דברייתא דמלשון שופך ושונה משמע אף בלא עוקה. כמש"כ הרא"ש דהלך ג"כ בשיטת רש"י וז"ל וכן משמע לישנא דברייתא בד"א כו' ע"ש. ומעתה יש להבין בנקל איך לפי' ר"ת יפלו הדחוקים הנ"ל. דלשיטת ר"ת הברייתא ורב נחמן לא מיירי בדבר אחד. רק הברייתא קאי על ביב ורב נחמן דידי' קאמר וקאי על עוקה דמתניתין. ומעתה לפי"ז יש לנו עוד לדעת לשיטת ר"ת. מנ"ל לר"נ לחלק כן דממ"נ אם הרישא דמתניתין בעוקה מיירי בין בימות החמה ובין בימות הגשמים. א"כ אמאי אמר ר"נ בימהג"ש מחזיק סאה נותנין לו סאה. ואם המתניתין מיירי דוקא בימה"ח. אמאי בימות הגשמים אם אינו מחזיק רק סאה אין נותנין לו רק סאה. אך בזה י"ל דלעולם לר"נ רישא דמתני' בכל זמן מיירי אף בימות הגשמים. וכמש"כ המגיד משנה לשיטת הרמב"ם בפט"ו הט"ז מה' שבת עיי"ש. ולא קשה אמאי יחולק בזה ימות הגשמים מבימות החמה. ונותנין לו סאה כמלואה ולא כן ביה"ח. משום דמן הדין גם ביה"ח היו נותנין לו במלואה. אך משום גזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני כו'. אמנם בימות הגשמים לא שייך גזירה זו. משום דסתם צנורות מקלחין הן כמו שאמר ר"נ בגמ'. ולענ"ד דר"נ יליף כן מהברייתא מדחזינן דהתנא בברייתא אמר בד"א ביה"ח רק על הביב ולא ברישא על העוקה. ש"מ דרישא בכל זמן מיירי. אך זאת חידש לנו ר"נ אף דהרישא בכל זמן מיירי. מ"מ ימות הגשמים קיל מימה"ח דנותנין לו במלואה. משום דלא שייך לגזור דרוב צנורות מקלחין כמו שאנו מפרשים הברייתא בביב האי טעמא. ואין להקשות כיון דלר"נ רישא דמתני' מיירי בכל זמן אמאי נקט במתני' מחזקת סאתים כיון דבימות הגשמים נותנין לו כמלואה. א"כ אפילו אינו מחזקת סאתים מותר לשפוך י"ל כמש"כ הקרבן נתנאל על הרא"ש בס"ק מ"ה עיי"ש. משום שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום. או גם י"ל משום דבמחזקת סאתים שופך אפילו כוריים כמש"כ התוס' בד"ה מחזיק כו' וכמו שהוכיח המהרש"א שם מהברייתא דלקמן גבי שתי דיוטאות עיי"ש. והמתניתין ר"ל דשופך כל הצורך לו לזאת נקט מחזקת סאתים דוקא. ומעתה עפ"י דברינו הנ"ל יתורץ בקל קושית המהרש"א כיון דביארנו דכל המימרא דרב נחמן לשיטת ר"ת. ויליף מהברייתא דקאי על ביב. דאל"כ יקשה על ר"נ ממ"נ. וגם טעמא דרוב צנורות מקלחין ידעינן זאת ג"כ מהברייתא כמו שהכרחנו לעיל ע"כ שפיר מייתי בעל הגמ' מימרא דר"נ בכאן אחר שהביא הברייתא מקודם כנלענ"ד ברור:
דף צ.
בתוס' ד"ה כרמלית כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. והנה קושיא זו בעצמה הכפיל להקשות גם בתוס' השני בד"ה אלא עיי"ש. ונראה מדבריו אם יתיישב קושיא הראשונה יתורץ גם השני'. ונ"ל כוונת תירוצו בפשיטות דבעמוד סמוך לגג ובאכסדרה פחות מבית סאתים סמוכה לגג לא שייך כלל למיבעיא אף דשם כרמלית עלייהו כמש"כ התוס' דכגג בין הגגין דמי מ"מ כיון דבעצם רה"י גמור המה. ושמם כרמלית דעלייהו הוא רק משום דנפרץ במלואו. כמו שפירש רש"י לקמן בעמוד ב' בד"ה ושמואל אליבא דרבנן עיי"ש בסוף דבריו. א"כ לא נוכל כלל לספק להתיר ולומר כמו שקמיבעיא לי' השתא בגמרא כיון דלא האי חזי לדירה כו' חדא רשותא הוא ומותר לטלטל מזה לזה א"כ לא הוי נפרץ במילואו לאיסור ונפל שם כרמלית מנייהו וקמו על עצם שמם ורה"י גמור הוא. וכ"ש דאסור לטלטל מהם לגג דגג לעולם כרמלית הוא משום דנפרץ במילואו לשאר גגין. ולא דמי לאבעיות הגמ' באכסדרה יותר מבית סאתים. דהתם מקרי כרמלית לא משום דנפרץ במילואו אך בעצם כרמלית היא. א"כ שפיר שייך למיבעיא לאיסור ולהתיר כמו שפי' רש"י. אמנם בקושית המהרש"א גם בצד ההיתר יש איסור כיון דכל צד ההיתר אינו רק משום שם כרמלית וחדא רשותא הוא עם גג כיון דהושוו בשם כרמלית ומשום זה גופא אסור לטלטל מזה לזה. דלהכי מקרי כרמלית משום דנפרץ במילואו לאיסור. א"כ הגע בעצמך דאסור לטלטל מזה לזה. ולפי דברינו הנ"ל מה שהכריחו התוס' דהגמ' מיירי בעמוד מופלג מן הגג. לאו משום דאל"כ יקשה מאי קמתמה רבה על בעי' דרמי בר חמי דשפיר קמיבעי' לי'. לא כן הוא. אמנם כוונתם דאי מיירי בסמוך לגג אמאי הזכיר רבה בתמיהתו רה"י. דכיון דנפרץ במילואו כרמלית הוא כמו גג בין הגגין אולם פרכת רבה שייך גם אף אם נאמר דמיירי בסמוך לגג כמו שהסברנו לעיל כנ"ל ברור כוונתו לתרץ שני קושיותיו בשני דבורי התוס'. אך זאת יש לדעת מה שהמהרש"א תלה קושיתו השני' בתוס' ד"ה אלא. וכן מה שהקשה המהרש"א לקמן ברש"י ע"ב בד"ה דאמרן לעיל כו'. דוקא לשיטת התוס'. דהא גם רש"י פירש להדיא ג"כ באכסדרה יותר מבית סאתים. א"כ למה תלה קושיתו על תוס' דוקא וצ"ע:
דף צא:
בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל בדוחק. ולכוון בכאן כוונת תירוצו נחוץ לנו להסביר מקודם קושיתו. דהנה משמע מדברי קושיתו דהמהו דתימא קאי רק לרב ולא לשמואל ור"י. כי לדידהו האמת קאי רק בעירבו. וכן משמע מלשונו בפירושו על התוס' הקודם בד"ה וכלים כו' עיי"ש. ולכאורה באמת אינו כן. דהא ע"כ המהו דתימא בגמ' קאי גם לשמואל ור"י. דאל"כ יקשה גם לדידהו פירכת הגמ' היינו רישא. ואם נאמר דלשמואל ור"י לאו משנה יתירה הוא ותני ובמבוי וכר' זירא. מאן מכריח לן לחלק בזה בפי' הברייתא דלרב קתני ולמבוי ולשמואל ור"י קתני ובמבוי כדקתני באמת. אלא ודאי המהו דתימא קאי לדה"כ אפילו שבתו בבית נמי כמש"כ התוס' בד"ה וכלים כו' וכפי שפי' המהרש"א שם דבריהם עיי"ש. ולשמואל ור"י המשנה יתירה קמ"ל דמיירי בלא עירבו נמי. וכמו שפי' רש"י להדיא בסוף העמוד חדא לעירבו וחדא ללא עירבו כו' עכ"ל. איברא באמת י"ל דלא בזה תלוי קושית המהרש"א. דאף אם נאמר כמו שביארנו דהמ"ד קאי גם לשמואל ור"י מ"מ ע"כ צ"ל דלדידהו גם לפי האמת מיירי בעירבו נמי. וא"כ מוכח דמחצר לחצר לא גזרינן כמש"כ התוס' לעיל לשמואל ושפיר קשה קושית המהרש"א הו"ל להתוס' טפי להקשות קושיתם לפי האמת. והא דאמר המהרש"א בקושיתו וז"ל לפי מהו דתימא לרב כו' עכ"ל. אין כוונתו דהמ"ד בגמ' קאי רק לרב לא כן וכמו שהוכחתי. אך כוונתו דאף דלרב לא שייך קושית התוס' להמסקנא. הא לשמואל ור"י יש להקשות גם להמסקנא. א"כ טפי הו"ל להקשות לפי האמת ופשוט הוא:
ומעתה כיון שביארתי היטב קושיתו נבוא בנקל לכוונת תירוצו דלהכי לא הקשו להמסקנא דבשלמא במ"ד דבלא עירבו מודו רבנן לר"ש דמותר משום דחצר ומבוי רשות אחת הוא וחזינן דרבנן דכאן סברי בזה כרבנן דשלשה חצרות. דרבנן דפליגי אדרבי שמעון היינו ר"י. ור' יהודה הא סבר דחצר וקרפף רשות אחת הוא. א"כ שפיר קשה מרבנן על רבנן. אמנם לשמואל ור"י להמסקנא דמיירי בלא עירבו נמי וסברי רבנן דכאן דמבוי וחצר שתי רשויות הן ודאי לאו היינו הך רבנן דשלשה חצרות. וא"כ לא שייך קושית התוס' להקשות מתנא לתנא. אמנם מ"מ דוחק הוא דאף דמשלשה חצרות לא קשה. הא קשה עוד מברייתא השני' שהביאו התוס' דגג וחצר ומרפסת כו'. דרבנן דהתם סברי נמי דחצר ומבוי לאו חדא רשותא הוא. אף דאין מפורש התם בברייתא איך סברי הא הגמ' מתרץ לעיל לשמואל גופא בדיקא נמי כו' דלאו חדא רשותא נינהו. וא"ל דעיקר קושית התוס' הוא רק משלשה חצרות. אמנם מברייתא דגג לא קשה כ"כ משום דג"כ יש לחלק כמו שחילקו התוס' בין חצר למבוי. וי"ל דיותר רגילות להוציא מחצר למרפסת. ולא מחצר לחצר. אם נאמר כן. קשה אמאי הזכירו התוס' כלל בקושיתם הברייתא דגג הנה לזאת הניח המהרש"א הוי"ל בדוחק כנ"ל ברור:
ירושלמי מס' עירובין פרק כיצד מעברין (דף ס"ו ע"א) בסוף העמוד ר' חלבו ר' חונה בשם רב כו' והלא אליהו טרונין לנביאים הי'. אלא מלמד שכל עמידות שעמד לפני אחיה השילוני רבו כו'. עיין בקרבן העדה שמביא בשם הי"מ פירוש ע"ז וכתב עליו שדבריו דחוקים, אך הוא מפרש דקושית הירושלמי הוא כן. איך אמר אליהו אשר עמדתי לפניו דמשמע שקיבל הנבואה בעמידה כשהוא חזק וער. וזה אינו כי זה המעלה לא הי' רק במשה אדון כל הנביאים כדכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' עכ"ל. ולעד"נ דלפי תירוצו יותר קשה מאי אירי' קושית הירושלמי על פסוק חי ד' אשר עמדתי כו' מפני היותו גדול שבנביאים דיותר הי' הקושיא אם הירושלמי לא הי' מסיק והלא טרונין לנביאים הי'. אך לפי עניות דעתי יש לפרש בפשטות דקושית הירושלמי הוא למה אמר אליהו אשר עמדתי לשון עבר. דמשמע עמד כבר אבל כעת נפסק נבואתו. הלא אליהו טרונין לנביאים הי' פירוש כל ימיו עד שעלה חי לשמים. אלא מלמד שכל עמידות שעמד לפני אחיה השילוני רבו כאילו עמד לפני השכינה ועתה מדוקדק לשון עמדתי משום דאחיה השילוני כבר הי' מת באותה עת שדיבר עם אחאב. ונכון הוא:
בעזר שוכן וילון נשלמה מסכת עירובין.