אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת פסחים › דף לד.

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת פסחים · דף לד.

דף לב.

בתוס' ד"ה בשליקתא כו' עיין היטב בתוס'. ולכאורה קשה דלפי"ז רב הונא דפליג דאסר בחיטי היינו אפילו בשכבר שלוקות ומאוסות ותקשי ליה אההיא דתני תישרף וכן הקשה המהרש"א. והנה גם בלתי הקושיא הזאת לכאורה אין מובן כלל לשיטת התוס' מאיזה טעם יפליג רב הונא על ר"י. כיון שנטמאו אחר שכבר הם מאוסות מאי חשש תקלה איכא. ועיין במהר"ם שהקשה ג"כ הקושיא הנ"ל. ותירץ דרב הונא מפרש המשנה דתשרף היינו בלא הנאה יעו"ש. והוא ממש כמו שתירץ הר"ת גופיה בבכורות. ולפי מה שכתבתי עוד לא יצא ידי חובתו. כי אין הסבר בפלוגתתם. ולבד זה תירוצו לא מחוור כלל לענ"ד ותמיהני על המהר"ם שיאמר כן דהמעיין שם בבכורות (דף כ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה תירום ותירקב כו'. יראה להדיא דר"ת אזיל שמה בשיטת רש"י דלכתחילה מותר למאסה דאל"כ איך אמר ר"ת שם בזה"ל דאי שרית בהנאה אתי למיכליה כו' יעו"ש. ואי במאוסה כבר מאי חשש איכא כאן. אלא ע"כ צ"ל דשם בבכורות תירץ ר"ת לשיטת רש"י וכאן תירץ ר"ת לפי שיטת תוס'. ומה שר"ת בבכורות שינה תירוצו מבכאן. י"ל משום דבאמת לשיטת רש"י ניחא יותר. דשפיר פליג רב הונא על ר"י בטעם ובסברא כמו שהסביר לן רש"י דילמא אכיל לה בשעה ששולקן. ומשיגרת לישנא דגמ' משמע דפליגי ר"ה ור"י ולשיטת התו' ההכרח לומר דלא פליגי כמו שאבאר לקמן. וגם בב"ק (דף קט"ז ע"א) בתוס' ד"ה אתי לידי תקלה כו'. לפי מה שתירצו שמה בתירוץ השני בסוף דבריהם יעו"ש מוכרח כשיטת רש"י. אך בכאן משמע קצת מלשון הגמ' דאמר כדאמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא. מלשון זה משמע דכבר שלוקות ומאוסות הן ואחר כן נטמאו. לא כרש"י. וזהו כוונת התוס' בכאן בהתחלת דבריהם קצת נראה דוקא כו' פירוש מלשון הגמ' כמוש"כ. חוץ מהראי' דהביאו מבכורות דמשם אין ראי' כ"כ לסתור פירוש רש"י. דהא יש לתרץ כמו שתירץ הר"ת גופיה שם בבכורות. ומה שר"ת תירץ בכאן שני המשניות באופן אחר הוא רק משום דלשון הגמ' הכריחו לזה כמש"כ] א"כ לפי הנ"ל אין מקום לתירוץ מוהר"ם. והנראה לענ"ד לתרץ הקושיא הנ"ל. דלשיטת התוס' בכאן באמת גם רב הונא לא פליג על ר"י ומודה בשליקתא ומאיסתא. וכמו שהתוס' בעצמם הכריחו כן בב"ק דף הנ"ל שהבאתי. דאף ששם אזלי בשיטת רש"י. מ"מ ההכרח לומר דלא פליגי משום קושיא אחרת שהקשו שמה. וזה כוונת הוי"ל שכתב המהרש"א כנ"ל ברור:

(שם) בתוס' ד"ה למה לי עיבור צורה כו'. לכאורה יש להבין מאי קא קשיא לי' לר"י הלא גם אם הפסול בדם הא טומאה מביא לידי היסח הדעת כדאמר לעיל בשתילי תרומה כפי' רש"י. אמנם י"ל דסברתם הוא אם ההיסח דעת בא מחמת טומאה לא חמור מטומאה עצמה הגורם להיסח הדעת. וראי' לזה דאל"כ אמאי לא פריך הגמרא על רשב"ל מהברייתא זה הכלל כל שפסולו כו' בדם ובבעלים תעובר צורתן. ל"ל עיבור צורה הא טומאה מביא לידי היסח הדעת. אלא ע"כ כסברא הנ"ל. כיון דבטומאת דם או בעלים טעון עיבור צורה משום בזיון קדשים. גם בהיסח דעת הבא מזה לא יבטל הטעם בזיון קדשים. ולהכי תירצו התוס' דיש כאן היסח דעת בלא גורם כיון שזרק בלול כנ"ל בכוונתם:

ובזה יונח לי מה שמהרש"א קבע מקום לקושיתו על גמרא דלקמן. בתוס' דהכא. משום דמתוס' דהכא מוכח סברתו שכתב ולא כן בשתילי תרומה אף דההיסח הדעת בא מטומאה עכ"ז אין מוכרחים לומר דטהרת זריעה יועיל גם להיסח הדעת. אך כיון דפסול גוף הוא אין יועיל זריעה כמובן. אמנם בקושית מהרש"א שפיר מתרץ המהרש"א ג"כ בסברא זו. כי אם נאמר דהציץ אינו מרצה א"כ יבטל ריצוי הציץ. כיון דבכל טומאת דם יש היסח דעת אלא ע"כ כיון דהיסח הדעת בא מטומאה כזו דהציץ מרצה לא עדיף מטומאה גופא כנ"ל ברור:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה