יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת פסחים · דף יד:
בתוס' ד"ה פסול כו' עד סוף דבריהם תיפתר בטבול יום כו'. עיין במהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל. וכאשר למדתי סוגיא זו עם בני היניק כמר אליהו צבי נ"י אמר ליישב קושית המהרש"א כן. משום דקשה מאי מדבריהם מדבריו מיבעי' לי'. ואי משום דגם השתא לפי אוקימתא דגמרא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים. ג"כ יקשה מדבריו מיבעי' לי' הא יש לומר כמש"כ הפנ"י משום דר"ע מוסיף על ר"ח א"כ מודה הוא לדברי ר"ח. ואדרבה עוד הוסיף עליהם ושפיר אמר ר"מ מדבריהם. אמנם לפי קושית המהרש"א יקשה מדבריו מיבעי' לי'. ולכאורה הוטב זה בעיני. וכדברי בני נ"י מצאתי אח"כ בצל"ח אות ל"ב יעוי"ש. דמתרץ ג"כ כמו"כ בזה קושית התוס' הקודם ד"ה הכא טהור:
אמנם באמת לאחר העיון אין לומר כן. משום דהא קושית המהרש"א סובב על שיטת הר"י. דגם קושית התוס' וא"ת הוא ג"כ לשיטת הר"י. כמו שפירש המהרש"א בדבריו הקודמים בשייכות הלשון וא"ת. נמשך הוא לדברי הר"י הקודם בתוס' זה יעוי"ש. א"כ לפי"ז גם תירוץ התוס' שיטת הר"י הוא. א"כ לפי הוכחה זו דקושית המהרש"א עולה לשיטת הר"י. א"כ אין לתרץ כהנ"ל. דא"כ מאי הקשה הר"י בתוס' הקודם לזה בד"ה הכא טהור כו' לפי פירוש המהרש"א שמה יעוי"ש. דקושית הר"י לוקמי בז' דאסור מדאורייתא כו'. ומאי מדבריהם מדברי ר"ע עיי"ש במהרש"א. מאי קשה לי' להר"י דהא יקשה מדבריו מיבעי' לי'. אלא ע"כ מוכח מזה דהר"י לא נחש לקושית דבריו מיבעי' לי'. וגם יש ראי' לר"י מתחילת קושית הגמ' מדבריהם דמאן. אילימא מדברי ר"ח סגן הכהנים מי דמי כו' ואלא מדברי ר"ע כו'. א"כ אם ניחוש לקושית דבריו מיבעי' לי'. איך סליק אדעתין מעיקרא לומר מדברי ר"ע. אלא ע"כ דאין לחוש בזה. ובאמת אין לתמוה ע"ז לשיטת הר"י בסוגיא זו. דגם בתחילת הסוגיא ידע הגמ' מהא דא"ר יוחנן לקמן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין. והא דקאמר הגמ' כאן נימא קסבר ר' מאיר מתניתין באה"ט דאורייתא וולד הטומאה דרבנן. הוא היינו הך דאמר ר' ירמיה בסוף הסוגיא. ולפי"ז י"ל כאשר אמר הגמ' בכאן ומאי מדבריהם מדברי ר"ח ס"ה לא קשה מדבריו מיבעי' לי'. וכקושית הפנ"י שהבאתי לעיל. משום די"ל דהא כשאמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח בוודאי כוונתו למיליף ששורפין הן בשש והן בשבע. כי בלתי למוד מדבריהם. גם בשבע אין אנו יודעים ששורפין טהורה עם טמאה. וכן משמע לקמן מדאמר ר' יוחנן מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין. נשמע מזה דלימוד ר' מאיר גם על שבע. יעוי"ש היטב שיטת הר"י בזה בתוס' ד"ה נימא קסבר כו' עד וי"ל כו'. ולפי"ז כדפריך הגמ' בתחילה מדבריהם דמאן כו'. לא על לימוד ר"מ בשבע פריך. כי לימוד ר"מ דבשבע שורפין שפיר מוכח משניהם מר' חנינא ס"ה ומר"ע. אך על לימוד שש קאי פירכת הגמרא. כי ע"ז פליג ר' יוסי. וכדמשני הגמ' וולד הטומאה דרבנן ומאי מדבריהם מדברי ר"ח יהי' הפי' אף שלימוד שבע. דגם ר' יוסי מודה בזה. מוכח משניהם גם מדברי ר"ע. אמנם לימוד זה דגם בשש שורפין. זאת מוכח עכ"פ מדברי ר"ח ס"ה. ולפי דברינו הנ"ל. דר"מ איירי בשני לימודים. ור' יוסי סבר כר"מ בחדא ופליג עלי' בחדא. שפיר קאמר מדבריהם ולא מדבריו. כי בלימוד אחד דבשבע שורפין. באמת מוכח משניהם. ובלימוד השני רק מדברי ר"ח יליף. ומסולק שפיר קושית הפנ"י הנ"ל:
והשתא כאשר זכינו לתרץ קושית הפנ"י לשיטת הר"י קמה וגם נצבה קושית המהרש"א. נאמר מאי מדבריהם מדברי ר"ע. ולא קשה מדברי' מיבעי לי'. כי אימא ר"ח איירי בולד הטומאה דאורייתא ושפיר אמר מדבריהם. כי בלימוד אחד הוא. דבשבע שורפין מדברי שניהם למדנו גם מר"ח. ועל לימוד השני דר"מ דגם בשש שורפין מכ"ע למדנו:
וכוונת המהרש"א בתירוצו נלענ"ד בנקל הוא. לפי מה שביארנו בשיטת הר"י דגם השתא בתחילת הסוגיא בשיטתא דר' ירמיה דבסוף הסוגיא קאי. א"כ לפי"ז אם נאמר מאי מדבריהם מדברי ר"ע. יקשה קושית הגמ' בסוף הסוגיא מאי אינה היא המדה דאמר ר' יוסי. ותירוץ ר' ירמיה לא שייך השתא. כנ"ל ברור בכוונת המהרש"א בקושיתו ובתירוצו. ולפי מש"כ מדוייק היטב דברי המהרש"א. אשר לכאורה דברי יתר נמצא בו כי הי' לי' להקשות בקיצור. אמאי לא אמר הגמ' מאי מדבריהם מדברי ר"ע ולא יותר. אמנם לפי מש"כ ניחא. דרצונו לומר לבל לחשך אדם לתרץ קושיא זו. א"כ מדברי' מיבעי לי'. להכי מתחיל המהרש"א להקשות בלשונו וק"ק לפי"ז דאימא דר"ח בולד טד"א כו'. וגם מסיק במתק לשונו בסוף דברי'. ובהא גופא נמי א"ל מוסיף אדר"ח עכ"ל. א"כ שפיר אמר מדבריהם כי בלימוד שבע משניהם נלמוד. אמנם כל הנ"ל הוא רק לשיטת הר"י. אך לשיטת רש"י דאכתי לא סליק אדעתי' שיטת ר"י מסוף הסוגיא. ומאי אינה היא המדה השתא, משום דאיסור מטומאה לא יליף. וכמו שפירש המהרש"א שיטת רש"י בתוס' ד"ה וולד טומאה יעוי"ש. לכאורה לפי"ז ישאר לנו קושית המהרש"א. אך י"ל דרש"י לא קאי בשיטת ר"י בתוס' ד"ה הכא טהור כו'. ורש"י באמת חייש לקושית מדברי' מיבעי לי'. ועל הגמרא דאמר מאי מדבריהם מדברי ר"ח לא קשה כתירוץ הפנ"י. או יש לומר לשיטת רש"י. קושית הר"י בוא"ת ניחא לי' לרש"י. כמו שתירץ התוס' על קושי' זו בזבחים (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה הכותב כו' יעוי"ש. ונכון הוא מאד: