יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת גיטין · דף מו.
תוספות ד"ה מר סבר כו' מתוך פירוש הקונטרס משמע כו', הנה הפנ"י לא ידע המשמעות, אמנם כבר כתב המהר"ם שיף דמשמעותם ממש"כ רש"י ז"ל אבל אם הגדילו בקרקע עכו"ם כו' יעו"ש, ולענ"ד ק"ל טובא כי ממש"כ רש"י ז"ל בד"ה חייבת במעשר מאותן הפירות ומירחן עכ"ל המשמעות בהיפוך כמובן וצ"ע:
תוספות ד"ה אדעתא דעכו"ם מי מפקרי והא דפליגי ר"י ור"ל כו', לכאורה נראה משיגרת לשונם דכוונתם להקשות משום דעלה בדעתם מתחלה דמאי דאמר ר' יוחנן בהפקיר לישראל ולא לעכו"ם הפקר היינו אפילו לעכו"ם והוא היפוך ממה שאמר הגמ' כאן אדעתא דעכו"ם מי מפקרי, וכן הבין בדבריהם הפר"ח בקונטרס מים חיים ולכן הניח דבריהם בצ"ע כי מאי קס"ד לפרש כן בר' יוחנן ודקארי לה מאי קארי לה יעו"ש, וגם הרש"ש הבין כן ומתמה בדבריהם שני תמיהות יעו"ש. אמנם באמת נלע"ד דמעולם לא כוונו התוס' להקשות בדבר הפשוט כי בודאי הא דאמר ר"י הפקר היינו דוקא כי שקיל ליה ישראל, אך כוונתם להקשות כאן קושיא גדולה אשר נתקשה בה המל"מ בפ"ב מהלכות תרומות ה"ט מאי קאמר הגמ' אדעתא דעכו"ם מי מפקרי הא מ"מ משעה שנעשה לקט נעשה הפקר ופקע ממנה חיוב מעשר והנכרי שנטלו גזל את העניים אבל מאיזה טעם יפקע מזה כח ההפקר ויחול עליו חיוב המעשר, והנה המל"מ הוכיח מתוך קושיא זו דפאה לא מפטרא מחיוב מעשר משעה שהניח פאה אלא משעה שזכו בו העניים, אך תירוצו נדחה כמו שמתמה עליו הגאון רעק"א ז"ל בתוספותיו על משניות פאה פ"ד מ"ט אות מ"ב יעו"ש וכתב שם דמצא בריטב"א שעמד על קושיא זו ומתרץ דמיירי במקום דליכא עניים ואינו ראוי לבוא לשם עניים מש"ה אין לו דין הפקר דהא א"א למזכי בהו עכ"ל, ומעתה בפשיטות י"ל דלקושיא זו כוונו התוס', ומחמת שלא ניחא להו לתרץ כמו שתירץ הריטב"א כי דחוק הוא לאוקמי דוקא בכגון דליכא עניים, לזאת תירצו כמו בהפקר דר' יוחנן בנקל לנו לומר מן הסברא כיון דלא הפקיר אלא לישראל אם שקיל ליה עכו"ם הפקר בטעות הוא ואינו הפקר עוד אף לישראל, כמו כן י"ל בלקט שכחה ופאה אף דלא שייך בזה לומר הפקר בטעות כיון דההפקר מדאורייתא הוא כמו שהקשה הרש"ש ז"ל לפי הבנתו בתוס' עיי"ש, עכ"ז שפיר י"ל גם בזה דנתעקר השם לקט שכחה ופאה ולא חל עליהם שם הפקר כלל כיון דהעכו"ם לקחו בגזילה, איברא סברא זו מוכרחת ממשנה מפורשת בפ"א ממס' פאה ומרמב"ם בהמ"ע כמו שבררתי כבר בהגהותי על משניות שם, ואכמ"ל בזה כי ברור הוא דהתוס' כוונו בכאן לתרץ קושיית הריטב"א והמל"מ הנ"ל, ולפ"ז מדויק היטב בדבריהם במה שמסיימו הפקר בטעות הוא ואינו הפקר כי לפי הבנת הגאונים הנ"ל בדבריהם לאיזה צורך סיימו כן הו"ל רק לומר אבל כי שקיל ליה עכו"ם אינו הפקר ותו לא מידי אע"כ כמו שפרשתי כנ"ל:
ועיין בהגהות הרש"ש ז"ל על רש"י ד"ה ה"ד אילימא דישראל וקאמר כו' שמתמה איך יכול ישראל ראשון להפקיר הרי אין שלו שכבר זכו בהן עניים יעו"ש, ולפי מה שבררתי לעיל בתוס' ועוד יותר בהגהותי על משניות בפ"א מפאה אשר טרם התחלת לקיטת עניים לא חל עליה שם לקט שו"פ אין מקום לתמיהתו כמובן:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה מתה אין כו' דמה נפשך פליג כו', עיין במהר"ם שיף ופנ"י שהרבו בקושיות על דבריהם, גם יש להבין המשך קושייתם וא"ת ולישני דהך דמתה כו', והנ"ל בכוונתם דמתחלה הקשו מאי פריך מברייתא דמתה על ר"י דממ"נ פליג, רצו לומר כיון דע"כ גם לר"ל הני ברייתות פליגי אהדדי א"כ מאי פריך לר"י הלא כמו דלא מצי אתיא הברייתא דמתה כר"י כמ"כ הברייתא דלפיכך לא מצי אתיא כר"ל כי בפלוגתתם פליגי הני תנאי, וע"ז תירצו דאיכא לאוקמה במתה כי הך רצו לומר בשלמא לר"ל שפיר יש ליישב ולומר דלא פליגי כלל הני ברייתות אהדדי כי יש לאוקים גם הברייתא דלביתך דמיירי במתה ודברי ר"ל אתיא ככולי עלמא, אמנם על ר"י קשה כי איך שנוקים הברייתא דלביתך לא מצי אתיא דבריו אליבא דכ"ע כמובן, והא דללשון ראשון בגמ' כדמותיב ר"י לר"ל מברייתא דלביתך ולא משני ליה דמיירי במתה כי עדיפא משני ליה והכי קאמר ליה אף לדידך דלא ניחא לך לאוקים הברייתא במתה גם לשיטתך אכתי אין ראיה מכאן לומר בכ"מ דקנין הפירות כקנין הגוף דמי דשאני התם דכתיב ולביתך וגזירת הכתוב הוא, וגם להאיכא דאמרי דמותיב ר"ל לר"י יתפרש ג"כ בדרך זה דפריך ליה אף לדידיה דמוקים בודאי הברייתא לא במתה אכתי יקשה התם הוא דכתיב ולביתך כו' ופשוט הוא:
ואין להקשות בתירוצם איך גם לר"ל ניחא לאוקים הברייתא במתה דהא התנא מפיק לה מקרא ואם במתה דיש לו ממש קנין הגוף מאי צריך קרא בזה, זה לא קשה די"ל דקמ"ל דאין בזה משום עד שתהא לקיחה והבאה באחד, וא"ל אם ניחא לן לפרש הברייתא דלביתך לר"ל דקרא קמ"ל דאין בזה משום עד שתהא לקיחה והבאה באחד וכבר ידע הגמ' להא דר"י בר חנינא א"כ מאי פריך לר"י מברייתא דמתה כיון דכבר ידע מתירוץ הגמ', ג"ז לא קשה כלל כי לר"ל דאמר קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי שפיר יש רבותא בזה אבל לר"י נם מעיקרא דהיה לו רק קנין הפירות הוה נמי כקנין הגוף וקס"ד דאין רבותא בזה ולהכי פריך ליה ומשני ליה דעכ"ז יש רבותא בזה ומתה איצטרכא ליה כו':
והנה לפי הנ"ל יש המשך לקושייתם בוא"ת השני וכוונתם להקשות כיון דניחא לן לומר לר"ל דלדידיה מצי אתיא גם הברייתא דלביתך משום דאיכא לאוקמה במתה ולא חיישינן בזה לומר עד שתהא לקיחה כו' אף דלא היה לו מעיקרא כלל כיון דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אמאי לא משני גם לר"י דהך ברייתא דמתה מיירי דלא זיכתה האשה פירות נכסיה לבעל עכ"ז מביא וקורא ולא חיישינן משום עד שתהא לקיחה כו' דהא לר"י בלא זיכתה דמיא כמו לר"ל בזיכתה כמובן, ולפי"ז מדוייק מאוד מה דמסקי התוס' בתירוצם השני ועוד כו' אבל לר"ל שהיה לו פירות תחילה א"ש כו' כיון דלפי מה שפירשתי כל עיקר קושיית וא"ת השני נמשך רק לפי תירוצם בוי"ל הראשון דאיכא לאוקמה במתה כו' היינו לר"ל וכנ"ל, והנה לפי הסבר הנ"ל מתפרשים כל דבריהם בדרך נכון בפשיטות ואין מקום עוד לקושיית המהר"ם שיף וקושיית הפנ"י כנראה להמעיין היטב בדברינו הנ"ל: