אור ברסלב

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת גיטין

מסכת קידושין

דף ב:

תוספות ד"ה ליבעי תרי אכתי לא ידע כו', נ"ל דאין לפרש בפשיטות בכוונתם דהמקשן לא ידע דברי התרצן, דהא בכל הש"ס כן ומאי חדשו בזה, אמנם ר"ל דלא ידע המקשן גם הברייתא דתניא לקמן הוא עצמו שהביא גיטו א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ דאל"כ יקשה ליה הברייתא גם בלתי פירכתו ליבעי תרי, ושיעור דבריהם כן הוא, אכתי לא ידע הא דפרישית דתלוי זה בזה דאם ידע מהברייתא הלא גם בלתי הפירכא ליבעי תרי קשה מהברייתא, אע"כ דלא ידע מטעמא דלעז וגם מהברייתא לא ידע, ולפי"ז יהיו דבריהם מכוונים כדברי המהרש"א בתוס' דלעיל ד"ה לפי שאין כו':

(שם) תוספות ד"ה עד אחד נאמן באיסורין כו' ולא היה לו להזכיר כו':

הנה הקשו על רש"י על מה שהזכיר ולא כתבו איך יהיה הפשט לפי שיטתם עד אחד נאמן באיסורין, ונ"ל בכוונתם דלפרש"י הכי הו"ל להגמ' לומר אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין אלא היכא דבידו לתקנן כגון שחיטה ותרומה וניקור כמובן, ולפירוש התוס' יהיה הכוונה מה שאמר הגמ' עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכגון שחיטה ותרומה וניקור, ופירכת הגמ' על חדא מינייהו מחתיכת ספק של חלב דיש בה חדא למעליותא וה"ה דהוי מצי למיפרך משחיטה ותרומה וניקור משום דיש בה חדא למעליותא היינו דיש בידו לתקנו, ולפי"ז שפיר מקושר מש"כ וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין כו' ר"ל בשלמא לפרש"י לא קשה קושיא זו מנ"ל דידעינן מדכתיב ושחט את בן הבקר דהאמינה תורה לכל אחד ואחד וכמו שפרש"י בחולין (דף י' ע"ב), אמנם לפירושם דלא קאי דוקא אשחיטה א"כ קשה מנ"ל דבחדא למעליותא סגי כנ"ל:

דף ג.

תוס' ד"ה האי כו', עיקר כוונת תירוצם נ"ל דרצו לומר אף דלשון הגמ' משום עיגונא אקילו בה רבנן שוה בכאן וביבמות עכ"ז המכוון במשום עיגונא אינו שוה כי החשש עיגונא ביבמות הוא דאם לא נתיר אותה בעד אחד זימנין כשלא ראה אלא אחד שהיה מכיר שהוא בעלה תהי' עגונה עולמית בלא תיקון ע"כ לא איכפת לן מה שנחמיר עליה בסופה כי עכ"פ משום האי קולא לא תהי' עגונה עולמית, אבל הכא אף אם לא ניקל להאמין לשליח אחד לא תהי' עגונה עולמית כי יכול לשלחו בשנים ועכ"ז שפיר קרי ליה הגמ' משום עיגונא כו' משום דכל זמן שלא ישלח הגט ע"י שנים לא תהי' מגורשת וזהו הוא העיגון דכאן, ע"כ שייך שפיר לפרוך האי קולא הוא חומרא הוא א"כ לא ליקול ולא נחמיר כי לעומת הקולא יש חומרא, אמנם התם ביבמות ניחא לה בהאי קולא אף שמוטל עליה חומרא בסופה, וברור הוא בהסבר דבריהם:

(שם) תוספות ד"ה הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל כו', עיין במהר"מ שיף שהסכים לקיים הגירסא שלפנינו בתוס' ידעתי וכמוש"כ מהרש"ל ופירש בדבריהם אבל ידעתי אין מועיל ר"ל אפילו לרבא יעו"ש בדבריו, ונ"ל להוסיף עוד בכוונת דברי התוס' משום דקשה להו על פרש"י דמפרש דגם בידעתי פליגי לא הו"ל להגמ' לומר בלשון ורבא אמר לך כו' אלא הכי הו"ל למימר ורבא סבר דגם ידעתי מהימן ומדקאמר בהאי לישנא משמע דגם רבא מודה להא דאמר רבה מי דמי התם ידעינן הכא בפני כמובן, ולזה כתבו אבל ידעתי אין מועיל אליבא דכ"ע כדמשמע מלישנא דגמרא, והוא פשוט:

(שם ע"ב) תוספות ד"ה שלשה גיטין פסולין איכא דמוקי בפרק בתרא הך מתניתין כר"מ כו' עד סוף דבריהם, ובתוס' ד"ה יש בו זמן כו' לא תנשא לכתחילה עכ"ל, לכאורה יש להבין מאי בעו הכא בכל דבריהם אשר אין שום שייכות להשקליא וטריא דכאן, וראיתי אשר כבר עמד בזה בעל אליהו רבא ז"ל, ונ"ל דמשו"ה קבעו דבריהם בכאן הכל משום קושייתם בתוס' ד"ה ר' אלעזר אומר כו' וא"ת כו' דאם לא כדבריהם דלעיל אין מקום לקושיית הוא"ת ואתי שפיר ראיית הגמ' לר"א מדת"ק מכשיר בדיעבד בכתב כתב ידו ואין עליו עדים או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד א"כ מוכח דר"א מכשיר אף לכתחילה בלא חתימת עדים, אמנם לפי דבריהם דלעיל דהך מתני' ר"מ הוא ואף דר"מ סבר וכתב היינו וחתם ובעי עידי חתימה דוקא ועכצ"ל כמו שכתבו בכל דיבורי תוס' הללו דבאמת בהני שלשה גיטין חשיבי כעידי חתימה דבכתב כתב ידו ואין עליו עדים משום דאין לך חתימה גדולה מזו, ובאין בו אלא עד אחד ג"כ הסופר נחשב כעד, והא דאסור לכתחילה משום טעמא אחרינא, ע"כ שפיר קשה קושייתם דילמא דוקא כתב בכת"י או בעד אחד דאיירי ביה ת"ק ומשום דחשיב כחתימת שני עדים כמו שהוכיחו לעיל מכשיר ר"א אף לכתחילה משום דפליג על הני טעמי דת"ק אוסר עבורם לכתחילה אבל בלא עדי חתימה כלל אין לנו ראיה מזה דמכשיר ר"א, ומעתה שפיר מקושר קושיית וא"ת לדבריהם דלעיל, כנ"ל ברור:

דף ד.

תוספת ד"ה מודה ר"א כו' עד סוף דבריהם וי"ל דמ"מ איכא למיגזר כו', עיין במהרמ"ש שהניח תירוצם בקושיא מדברי התוס' הקודם דהא כתבו שם בסוף דבריהם דלא גזרינן לר"מ כתיבה אטו חתימה אפילו לכתחילה והיאך נגזור לר"א חתימה אטו כתיבה לפסול אפילו דיעבד ועוד דק"ו הוא כו' יעו"ש, וכבר הקדימו בקושיא זו המהרמ"ל יעו"ש שנדחק לתרץ דבריהם, ולענ"ד דבריהם נוחין כאשר נבין היטב מש"כ לעיל בשם ר"ת לחלק בין מחובר לשלא לשמה, ונ"ל דפשוט כוונתם שם משום איידי דיראו כתיבת הגט על מחובר זאת יגרום להעדים למישתלי לחתום ג"כ על המחובר, אבל בענין לשמה אף אם נכתב שלא לשמה אין היכר בגט אם נכתב לשמה או לא וכיון דידעי דצריך לשמה לא אתי למיטעי וברור הוא, ולפ"ז עולין דבריהם בכאן בפשיטות כי תירוצם נמשך לפמש"כ מקודם דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבואו להכשיר זימנן גם בכתבו דיחתמו תחלה ויכתבו גט ע"ג חתימתן א"כ שפיר יש לגזור חתימה אטו כתיבה דהא אם חתמו תחלה קודם הכתיבה ניכר דשלא לשמה חתמו זאת יגרום למישתלי לכתוב שלא לשמה כמו במחובר לעיל:

ואין להתקשות בפירוש זה דהא מקודם סתרו האי חששא דא"כ מטעם זה גם בשאר שטרות היה לנו להצריך חתימה לשמה, דפשוט הוא דאין כוונתם להוכיח דאין לחוש שמא יחתומו קודם כתיבת הגט דלמה לא נחוש לזה כיון דלא בעינן לשמה, והגע בעצמך אם כה יהי' כוונתם א"כ מאי כתבו אם יחתימו קודם כתיבת הגט והתם ליכא עדות כלל, דהא לר"א איירינן כאן א"כ ע"כ יש עידי מסירה ואמאי ליכא עדות כלל הא לר"א העיקר עידי מסירה, אע"כ ר"ל כיון דלר"א תקנת עידי חתימה בשטר משום דזימנין דמייתי סהדי אי נמי דאזלי למדינת הים וכאשר יש עידי חתימה אמרינן דמסתמא בהכשר נעשה וכמוש"כ התוס' לקמן בד"ה דקיימא לן כו', א"כ כיון דכל עיקר עידי חתימה הוא רק כדי לאוקים השטר בחזקת כשרות ואם יחתימו קודם כתיבת הגט ליכא עדות כלל ובטל התקנה כיון דליכא חזקת כשרות, ע"ז כתבו דאין לומר כן דא"כ מטעם זה גם בשאר שטרות כו' ר"ל מוכח מזה דאין לחוש לזה כי אף דבודאי יחתימו קודם כתיבת הגט לא איכפת לן במאי דליכא עידי חתימה כלל דלר"א בעידי מסירה לחוד סגי אף לכתחילה כמו שהוכיחו התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) בד"ה ר' אלעזר אומר כו', רצוני לומר דמשום הקושיא דא"כ בשאר שטרות נמי דחו התוס' רק הא דליכא למימר דאם יחתמו מקודם ליכא עדות כלל וע"כ דלא שכיח כלל דימותו או ילכו למדה"י, אבל האי חששא דזימנן יחתימו קודם קאי ולא נדחה, והוא כפתור ופרח בכוונתם, ותמיהני על הגאונים הנ"ל שנתקשו בזה והוא פשוט ומקום הניחו לי להתגדר בו:

ובהנ"ל יובן היטב קושיית התוס' לקמן בד"ה עד כו' וא"ת למה לי' למינקט כו' אשר לכאורה אין מובן מאי בעו הכא בקושיא זו התם ה"ל להקשות כן, ומלשון קושייתם וא"ת משמע עוד יותר דהקושיא נמשך לדבריהם הקודמים, ולדברינו הנ"ל ניחא כי באמת התם אין מקום לקושיא זו בין לאוקימתא דר' יוחנן בין לאוקימתא דר"ל, לר"י ודאי לא קשה דהא ר' יוחנן מפרש למתניתין כתבו במחובר היינו טופס וחתמו היינו תורף ומתניתין ר' אלעזר, א"כ ר' יהודה דקאמר כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף דס"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפילו דיעבד פסול א"כ ליתא לקושיית התוס' דשפיר משכחת כתיבתו היינו טופס בתלוש והתורף הי' במחובר שהקדים לכתוב תורף קודם להטופס, וגם אפילו לאוקימתא דר"ל דמוקי המתניתין כר"מ דחתמו שנינו דמשמע חתימה ממש עכ"ז ג"כ לא היה מקום שם להקשות כן דאם לא היה נקט ר' יהודה וחתימתו בתלוש הוי אמינא דאם הקדים חתימת עדים לכתיבת הגט במחובר שפיר דמי משום דסבר כר' אלעזר דוכתב קאי רק על הכתיבה ולא איכפת לן אם החתימה במחובר ולא לשמה כי מנ"ל דר' יהודה הוא תנא שלישי ופליג על ר"מ ור"א וכמו שהקשה המהר"ם שיף על תוס' יעו"ש, ולזה אמר ר' יהודה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ומזה ידעינן דע"כ ר' יהודה הוא תנא שלישי דפליג אר"מ ור"א וסובר דוכתב דקרא קאי אתרווייהו על כתיבת הגט וחתימת עדים, אמנם כ"ז נוכל לומר כן רק התם אבל הכא דכבר הוכיחו בדבריהם הקודמים דמש"ה אף לר' אלעזר אם חתמו עדים שלא לשמה פסול גם דיעבד משום מזוייף מתוכו כיון דאיכא למיגזר חתימה אטו כתיבה וכפי מה שבארתי בכוונתם דאם שרינין בחתמו שלא לשמה זימנן דיחתמו תחלה קודם כתיבת הגט וזה הוא עיקר תירוצם שם, ולפי"ז ממילא מובן דרב אשי דאמר הא מני ר' יהודה היא ולא רצה לאוקים כר' אלעזר ומטעם דמזויף מתוכו אף דסתמא דגמ' מהדר לתרץ כן משום דהלכה כר"א בגיטין, עכצ"ל דרב אשי לא סבירא ליה דנקרא מזוייף מתוכו דלא חיישינן שמא יחתמו עדים קודם כתיבת הגט, ע"כ שפיר יש להקשות דל"ל לר' יהודה למינקט וחתימתו כי כאן אין לתרץ כמו התם דנקט הכי כדי שנדע דהוא תנא שלישי וכמוש"כ דהא אנן לרב אשי איירינן ורב אשי הא לא חש להאי חששא שמא יקדימו לחתום קודם כתיבת הגט דאל"כ אמאי לא אוקים המתני' כר"א ומטעם מזויף מתוכו כנ"ל ברור, ומעתה שפיר מקושר קושייתם לדבריהם דלעיל וממילא מתורץ גם קושיית המהרמ"ש להמעיין בדבריו ואין עוד להאריך בזה כי הדברים ברורים למבין, [ועיין בתוספות רעק"א ז"ל במשניות פ"ב מ"ד אות י"ד שכוון ג"כ לקושיית המהרמ"ש]:

דף ה.

תוס' ד"ה אי הכי כו' ואומר ר"ת כו' עיין מהרש"א מה שהקשה על תירוץ ר"ת והניח בי"ל בדוחק, ולאחר העיון היטב בדברי ר"ת נ"ל דכוונתו דהא ע"כ המקשה דפריך אי הכי כו' חשב בדברי התרצן דמתרץ הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו הכוונה דרק מתניתין דאינו יכול מיירי לאחר שלמדו אבל משנה ראשונה דהמביא ע"כ קודם שלמדו דאל"כ במאי פליגי רבה ורבא, ואף דהתוס' לקמן בשיטת ר"י הוכיחו מדפריך מאשה ע"כ צ"ל דכולה מתני' אית לן לאוקמי בלמדו, כ"ז נוכל לומר רק לאחר שמחדש לנו התרצן דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו א"כ שפיר שייך פלוגתת רבה ורבא כמובן, אמנם המקשה דפריך אי הכי דאכתי לא ידע מהגזירה ע"כ סבר בדעת התרצן דרק המתניתין דאינו יכול באחר שלמדו מיירי, ובהקדם הנ"ל עולין דברי ר"ת כהוגן כיון דלרבה בפני נכתב עדיף מקיום חותמיו שפיר פריך להתרצן למאי דאת אמרת דמשו"ה במתניתין דאינו יכול לא בעי בפנ"כ ובפ"נ וסגי בקיום חותמיו כל הטעם משום דהתנא דהכא מיירי באחר שלמדו ורק זה אתא לאשמועינן דאחר שלמדו סגי בקיום חותמיו א"כ מאי תלי זאת באינו יכול הא גם ביכול מצי לאשמועינן כמו כן דלאחר שלמדו סגי בקיום חותמיו, ולפ"ז תירוץ ר"ת עולה יפה בלי שום דוחק, וברור הוא:

וכאשר אמרתי פירוש זה בדברי ר"ת לפני בני ישיבתי הקשה לי אחד מהתלמידים אם כדברי דההכרח לומר דהמקשה דפריך א"ה חשב בדברי המתרץ דרק המתניתין דאינו יכול מיירי לאחר שלמדו א"כ איך הוכיח הר"י בתירוצו דהמקשה דפריך אי הכי כו' סבר דע"כ דכולה מתני' אית לן לאוקמא בלמדו, והשבתי לו דהקשה כן מחמת דלא הבין היטב את פירושי הנ"ל, דשיטת הר"י דזהו פירכת המקשה להתרצן דמתרץ הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו עכצ"ל דגם משנה ראשונה באחר שלמדו דאל"כ אמאי תלי התנא באינו יכול דהא כל הנפקותא רק בין קודם שלמדו לאחר שלמדו וכמו שפירשתי בפירוש ר"ת, אע"כ כוונת התרצן דכולה מתני' מיירי לאחר שלמדו א"כ אי הכי יכול נמי אמאי צריך לומר בפני נכתב ונחתם היכא דאין צריך קיום, וקוטב ההסבר בדברי התוס' כן הוא דעל התרצן דמתרץ הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו באמת יש לפרוך בממ"נ אם כוונתו לתרץ דרק המתני' דאינו יכול מיירי לאחר שלמדו א"כ פירכת המקשה יהיה כמו שפירש הר"ת ואם כוונת התרצן דכולה מתני' מיירי בלמדו יהיה פירכת המקשה אי הכי כו' כמו שפירש הר"י ותו לא מידי:

(שם) תוס' ד"ה כשניסת כו' וא"ת כו', נ"ל בהמשך קושייתם לדבריהם הקודמים לפי מה שכתבו דהברייתא אתיא שפיר כר"מ, וכבר כתבו לעיל (דף ד' ע"ב) בד"ה שלשה כו' דהך מתניתין ג' גיטין פסולין אתיא כר"מ א"כ קשה וליחשביה כו' כנ"ל:

(שם) בגמרא ת"ש המביא גט כו' ולא אמר כו' לרבא ניחא לרבה קשיא, הפנ"י ז"ל הקשה לשיטת המהרש"א לעיל דאלם יכול להגיד ע"פ כתב לענין לשמה ולא לענין קיום חותמיו, א"כ מאי מקשה הכא לרבה שהרי כתבו התוס' לעיל גבי ואינו יכול דליכא לאוקמי באלם דא"כ ה"ל למימר ולא אמר וא"כ הכא דקתני ולא אמר דילמא איירי באלם וא"ש דאם נתקיים בחותמיו כשר והיינו שהאלם מגיד בכתב לשמה ואם לא נתקיים פסול עכ"ל והניח בצ"ע, ובענ"ד נראה דאדרבא מכאן ראיה לדברי המהרש"א דהא חזינן דעיקר פירכת המקשה מסוף הברייתא הוי לא הוצרכו כו' דאל"כ למ"ל להמקשן להביא סוף הברייתא בפירכא ראשונה היה לו להמתין בזה עד שמתרץ לו כשניסת אע"כ אי לאו האי סיומא דברייתא הוי לא הוצרכו אין כאן פירכא כלל משום די"ל דמיירי באלם וכשיטת מהרש"א, וברור הוא:

דף ו:

תוס' ד"ה שלש עבירות כו' ולהכי לא חשיב אבר מן החי עכ"ל, כוונתם דאם כפרש"י על וחילול שבת משום דפעמים שמדלקת נר או מבשלת כו' א"כ ה"ל לחשוב ארבעה גם איסור אבר מן החי דהא חילול שבת ג"כ לא היה בפלגש בגבעה עכ"ז חשיב ליה רב מן הסברא, אמנם לפירושם לא חשיב רב אלא הני דהיו בפלגש בגבעה, והוא פשוט:

דף ט:

רש"י ד"ה פסולה דרבנן כו' בס"ד ורחמנא אמר וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה והכי מפרש בפ"ב עכ"ל, לכאורה לא ידעתי מנ"ל לרש"י סברא זו וגם שם בפ"ב לא איתא רק משום דכל מידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליח לאחרים עיי"ש, גם קשה לי דלפי דברי רש"י ז"ל יקשה קושיא עצומה מה שהקשו התוס' לקמן (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והא לאו כו' אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתא כו' עיי"ש ותירוצם שם לא שייך לדברי רש"י גם בדברי רש"י גופיה לעיל ד"ה חוץ מגיטי נשים כו' אבל על הדינין כו' משמע בהדיא דהטעם אינו משום וכתב ונתן דאל"ה מאי צריך רש"י ז"ל לאסוקי דעל הדינין נצטוו הא בלא"ה לא שייך פסול זה רק היכא דכתיב וכתב ונתן:

דף יב.

תוס' ד"ה אלא כו' ולרב חסדא דמפרש הכא כו', כוונתם לפי תירוצם דהכא סברא הוא שלא זכתה כו' בזה א"ש מה שלכאורה י"ל מנ"ל לרב חסדא דר"א ורבנן פליגי בתופס לב"ח הא רב פפא שפיר קאמר די"ל פלוגתתם בקרא לא תלקט לעני וגו', אך לפי תירוצם ניחא דנאמר דרב חסדא לית ליה האי סברא שלא זכתה תורה כו' א"כ אף אם נאמר דפליגי בקרא לא תלקט ג"כ שפיר מוכח פלוגתתם בתופס לב"ח כי מלקט ילפינן למגביה מציאה לחבירו כקושייתם כנ"ל, ועיין היטב בחידושי על מסכת ב"מ (דף ט' ע"ב) בתוס' ד"ה ולימא מר כו':

(שם ע"ב) תוס' ד"ה שבתו ורפואתו כו', הקוטב מדבריהם דלפירושם הוא בהיפוך מכפי פרש"י, דלפרש"י נזק מלתא דפשיטא ולא אצטריך למינקט וצער קתני באמת כי הוא בכלל רפואתו, ולפירושם צער דקטיעת יד הוא מלתא דפשיטא ולא קתני אלא צער דסמא חריפא דבצער כזה יש חידוש, ומש"ה מיאנו בפרש"י משום דלרש"י אכתי יקשה לרבנן דר' יהודה דיש לעבד בושת א"כ אמאי לא נקט בושת, וזה הוא כוונתם במאי דמסקי בסוף דבריהם ולהכי לא תני וכן לבושת והוא פשיט, [ועיין במהר"ש שביאר ג"כ מדוע נדו רבותינו בעלי התוס' מפרש"י ומדוע לא פירש רש"י כתוס' יעו"ש]:

תוס' ד"ה השבתוני על המזונות כו', פירשו כן כי בלא פירושם קשה דמלשון השבתוני על המזונות משמע דר"מ פריך להו מתרומה וממזונות כמובן ובאמת הא לא הוזכר בפירכת ר"מ רק מתרומה ולזאת הוצרכו לפירושם כמש"כ בדבריהם כנ"ל:

תוס' ד"ה וכי תימא כו', עיין במהרש"א מש"כ על קושיא השניה של מהרש"ל שאין מקום לקושייתו כי קושיא זו הן הן פירכת ר"מ על רבנן ולהכי הזכיר בפרכתו ואשת כהן שמרדה כו' כדי להוכיח מאשה על עבד כמו שאתם מודים לי באשה דלא אמרינן אי בעי זריק לה וע"כ משום דשבקא ליה ואזלא לעלמא אודי לי נמי בעבד וכמו שכתבו התוס' בד"ה ומה אילו כו', והנה אף שדבריו נכונים ואמתים אכתי צריכין ביאור כי לכאורה החילוק של המהרש"ל מה שמחלק בתירוצו בין אשה לעבד דבעבד אכתי נשאר לו זכות שיצא לחירות משא"כ באשה עיין בדבריו לכאורה הסברא נותנת לומר כן, וא"כ יגדל התימא על פירכת ר' מאיר מאי הוכחה הוא מאשה לעבד שאני אשה וכחילוקו של המהרש"ל:

איברא לאחר העיון ניחא כי אדרבא הסברא בהיפוך ממש"כ מהרש"ל ועבד ואשה דומין ממש בזה וכמו בעבד אמרינן דנשאר לו זכות שיצא לחירות ה"נ באשה אם רק נאמר דהמזונות לא נחשב לחוב מטעמא דאי בעי זריק לה גיטא אז אזלינן לאידך גיסא ואמרינן דנשאר לה זכות במה שמותרת לכ"ע אחר הגירושין, וכהאי גוונא ביאר המהרש"א דברי רש"י לעיל (דף י' ע"א) בד"ה ופרכינן חזרה כו' יעו"ש היטב והמהרש"א קיצר במובן, וזה ברור להמעיין היטב:

דף יג:

תוס' ד"ה קסבר רב פפא כו' דלא משמע ליה לישנא דמתני' במעמד שלשתן כו', נ"ל דר"ל דלא משמע ליה לומר דדוקא במעמד שלשתן איירי ולא בגוונא אחרינא, ובזה א"ש מאי שמסקו בתירוצם מדאתי רב פפא לאיפלוגי ארב זביד כו' דר"ל דהו"ל לרב פפא למימר דלאו דוקא במעמד שלשתן איירי אלא גם בשכ"מ ומדאתי לאיפלוגי ולומר דדוקא בשכ"מ משמע דבשום ענין כו' כנ"ל ובהגהות רש"ש מפרש בענין אחר והבוחר יבחר:

ובלמדי סוגיא זו ראיתי בספר כתונת פסים מהגאון המנוח דק"ק בריסק על הנמוקי יוסף בפרק ה' (דף נ"ה ע"ד) ד"ה ולפיכך אמרו כו' ע"ש דמבאר דעת הנמוק"י אי סובר מכירת שטרות דאורייתא או מדרבנן, ובתוך הדברים מתמה שם על המשנה למלך פ"ו ממכירה הי"ב דהביא שם דעת מהרש"ך דהמוכר שט"ח שיש לו על חבירו ישראל לעכו"ם בכומ"ס קנה העכו"ם, וכתב עוד שם דמדברי הריטב"א מוכח דטעמו משום דס"ל מכירת שטרות דאורייתא ונ"מ דלדעת הרי"ף והרמב"ם דאית להו מכירת שטרות דרבנן לא תקנו מכירה לעכו"ם, וע"ז הקשה דהא הנ"י בפרק הספינה כתב דהוי דרבנן ובפרק מי שמת כתב דמוכרים לעכו"ם והניח בצ"ע, וע"ז מתמה הגאון הנ"ל וז"ל ואני תמה מאוד על מאורן של ישראל דשם בפרק מי שמת דכתב דמוכרים לעכו"ם שם דעתו ז"ל באמת דמכירת שטרות דאורייתא רק בפרק הספינה דעתו ז"ל דמ"ש אינו אלא מדרבנן וז"ב עכ"ל, וכן הכפיל דברים הללו בפרק ט' (דף ע"ד ע"ד) ד"ה וחזר ומחלו כו' עיי"ש דהתפלא שם ביתר שאת גם על הש"ך ז"ל דכתב ג"כ כדברי המל"מ בסימן ס"ו ס"ק פ"ה יעו"ש:

וכדי דלא לשויא להני תרי גברי רברבי כטועין חלילה נלענ"ד להצדיק דבריהם, דהנה מרא דהאי דעה דמ"ש הוא דאורייתא הלא הוא הר"ת ז"ל והוא בירר טעמו משום דמוכר לו השיעבוד קרקעות דזה הוא כל החילוק אשר בין הר"ת ז"ל ובין הר"י ז"ל ושאר החולקים עליו, דהר"ת ז"ל סובר דמוכר לו השיעבוד ויש על מה לחול המכירה והר"י ז"ל סובר דהא אין אדם מקנה דבר שאינו בא לעולם עיין בכמה מקומות ותמצא כדברי, היינו במס' ב"ב (דף ע"ו ע"ב) בתוס' ד"ה קני לך ובב"מ (דף נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה יצאו כו' ובר"ן ז"ל בגיטין (דף י"ג) בסוגיא דמעמד ג', א"כ לפי הנ"ל דסברת הר"ת ז"ל משום דהמכירה חל על השעבוד קרקעות זה לא שייך רק אם יש ללוה קרקעות אבל אם אין לו גם הר"ת ז"ל מודה להר"י ז"ל דהמכירה אינה אלא מדרבנן, א"כ לפי"ז שפיר הוכיחו המל"מ והש"ך ז"ל מדברי הנמוק"י מדכתב סתם דהמוכר שטר לעכו"ם קנה העכו"ם משמע גם באופן דלית ליה ללוה קרקעות דבזה לכו"ע המכירה אינה אלא מדרבנן, וביותר מוכח כדברי מדברי התוס' מסכת כתובות (דף פ"ה) ד"ה המוכר כו' תימא לר"י כו' ועיין שם בהפלאה בכוונת דברי התוס' הנ"ל.

(שם) ברש"י ד"ה מאי טעמא במלוה קנה הא ליתא בעינא דליקני' עכ"ל, לכאורה נראה מדברי רש"י דמאי דמסיק הגמרא דהוי כהלכתא בלא טעמא רק במלוה הוא כן אבל בפקדון מלתא בטעמא הוא, וכן הבין באמת הפנ"י בדברי רש"י וע"ש מה שיקשה לפ"ז ומישבו בדוחק יעו"ש, והנה לפי הבנת הפנ"י ע"כ התוס' ורש"י מחולקים במאי דקאמר הגמרא דהוי כהלכתא בלא טעמא, דהא כתבו לעיל (דף י"א ע"ב) בד"ה כל האומר כו' דלמ"ד דלא תקון מעמד שלשתן אלא בפקדון הוי הלכתא בלא טעמא, וגם בכאן בתוס' ד"ה גופא כו' הוכיחו דבמעמד ג' קנה בע"כ דאל"כ למ"ד דוקא בפקדון למה הוצרכו לתקן וכוונתם דהוי כהלכתא בלא טעמא, ועיין ברא"ש מפורש יותר דהוכיח ג"כ כהוכחת התוס', ולדברי הפנ"י מי לא משתמיט מי לפרש דבזה מחולקים תוס' ורש"י ולרש"י בפקדון הוי מלתא בטעמא ולתוס' גם פקדון הוי בלא טעמא, איברא לשון הגמ' וטעמא מאי מוכיח כן דהשאלה קאי רק על מלוה במאי דאיירי כמובן אבל אין הכוונה דבפקדון יש טעם דקונה במע"ש מן הדין, דודאי א"א לומר כן, אך הכוונה בשאלת וטעמא מאי ר"ל בשלמא בפקדון שפיר יש לומר דתקנו חכמים משום תקנת השוק דיועיל לקנות במע"ש אף דאין יסוד ומקור מצד הדין אבל כ"פ הפקדון בעין הוא ושייך בו תקנת חכמים משום דהפקר ב"ד הפקר. א"כ בפקדון שייך לומר דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא משום תקנת השוק, אמנם במלוה בעי הגמרא וטעמא מאי ר"ל דלא שייך כלל לומר כמו כן כיון דלהוצאה ניתנה ואיך תקנו חכמים לקנות בדבר דליתא בעינא ולא שייך בזה לומר דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא:

והנה הגע בעצמך דע"כ הפשט הוא כמוש"כ דהא גם לדברי אמימר ורב אשי דנתנו טעם משום שעבוד הגוף עכ"ז גם לטעמם אכתי אין טעם נכון בקנין מצד הדין כי מנ"ל לומר כן דנעשה כאומר לו שעבדנא לך כו', וכן לרב אשי מנ"ל לומר דבההוא הנאה כו' גמר ומשעבד נפשיה, אלא ע"כ צ"ל דאמימר ורב אשי באו לתרץ רק דגם במלוה אף דליתא בעינא עכ"ז שייך ג"כ בה תקנת חכמים משום דחל הקנין על שעבוד הגוף כי זה היה עיקר שאלת הגמ' וטעמא מאי, וכאשר נדחו דברי אמימר ורב אשי מסיק הגמ' כמר זוטרא הני תלת מילי כו' כהלכתא בלא טעמא פירוש דאין צריך ליתן בה טעם כלל אף דליתא בעינא ממש כהלכה מסיני כמו שפירש רש"י, וברור הוא להמעיין היטב, ומעתה לפי הסבר הנ"ל אין פלוגתא בפשט הגמ' בין רש"י ותוס' כמו שעלה ע"ד הפנ"י, ות"ל כי נכון הוא:

(שם) תוספות ד"ה גופא כו', עיין במהרמ"ש מש"כ בד"ה זה אינו ראיה לכאורה עד סוף דבריו, ועיין ע"ז בביאור אות ג' שכתב שדברי המהרמ"ש בכאן תמוה מאוד יעו"ש, ולענ"ד דבריו נכונים ומדוקדקים ודבריו נמשך לפי מש"כ המהרמ"ש לעיל (דף י"א ע"ב) על התוס' ד"ה כל האומר כו' דהא דכתבו שמה בקושייתם מה הוצרכו לתקן כו' דהוי הלכתא בלא טעמא כו' כוונו בזה להקשות ב' קושיות כמובן, ולפי"ז דבריו בכאן א"ש דרצונו לבאר דברי התוס' בכאן בהוכחתם דמעמד ג' קנה גם בע"כ דאל"כ למה הוצרכו לתקן מעמד ג' יאמר זכי עכ"ל, ואם נפרש הוכחתם כפי המובן מלשונם א"כ אין כ"כ הוכחה, כי לאמר זכי דוקא צריך ג"כ תקנה, אך י"ל דקצרו בלשונם ובאמת כוונתם כמו שפירשו דבריהם בתוס' דלעיל שהבאתי ושם מסקי גם בדבריהם דהוי הלכתא בלא טעמא ושני קושיות הם, אך אכתי לא ניחא שפיר לפרש כן בכוונתם כי באמת עיקר ההוכחה משום דיקשה למה הוצרכו כו' דהוי הלכתא בלא טעמא, כי בשלמא בתוס' דלעיל בתירוצם הראשון דאין חילוק בין מתנה למלוה שפיר נקטו בלשונם הני ב' קושיות, אבל בדבריהם דכאן דכבר חילקו בתירוץ האחרון בין מתנה למלוה אין מדוקדק כ"כ לשונם דתפסו בהוכחתם הטפל ושבקו העיקר, כן הוא ברור כוונת המהרמ"ש ואין כאן תמוה, ובאמת המעיין ברא"ש יראה אשר כל מה שהעמסתי בכוונת המהרמ"ש מבואר כן ברא"ש יעו"ש בד"ה ולפר"ת דלא אמרינן תן כזכי במתנה כו' אז אין ראיה מכאן מיהו דקדק ר"ת כו', ועפ"י דברי הרא"ש הללו דקדק כן המהר"ם שיף כנ"ל:

(שם) תוספות ד"ה תנהו לפלוני כו', עיין בפנ"י שהביא דברי הש"ך דבשטרות לא תקנו כלל מעמד ג' ונותן סעד וסברא לדברי הש"ך דהא מעמד ג' הוא הלכתא בלא טעמא משום תקנת השיק וזה לא שייך בשטרות דהא בנקל יכול להקנות ע"י כתיבה ומסירה, ועפי"ז כתב דאין מקום לקושיית התוס' מפרק החובל ומפ"ק דב"מ יעו"ש בדבריו, ואנכי בענ"ד לא הבנתי דבריו דהא התוס' לשיטתם במה שהקדימו בדבריהם דבקנין מעמד ג' אין יכול למחול א"כ שייך שפיר התקנה גם בשטרות כדי שלא יכול למחול, ולזאת שפיר הקשו מהחובל ומפ"ק דב"מ:

(שם) תוס' ד"ה גופא כו' בסוף דבריהם ומיהו לההוא טעמא דמפרש כו', ועיין ברא"ש שכתב ג"כ כן, אמנם הר"ן החזיק ראיה זו מרב אשי לראיה גמורה יעו"ש, וראיתי בקרבן נתנאל על הרא"ש אות פ' שהקשה על דעת הר"ן דא"כ מאי פריך הגמ' אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישוב כו' דהא באמת כן היא לדעת הר"ן דמעמד ג' אינו קונה בע"כ אלא מדעתו ועיין שם בק"נ שנדחק לתרץ קושיא זו וכתב בעצמו על תירוצו שהוא דחוק, ואנכי כמתמה על קושיא זו דפירכת הגמ' הלא כן הוא כיון דאמרינן דכל הקנין מעמד ג' הוא רק משום דבההיא הנאה כו' גמר ומשעבד נפשיה, אמנם כל עוד דלית ליה האי הנאה אף דצווח ואומר בפירוש דמסכים לזה עכ"ז כיון דאנן ידעינן דלית ליה הנאה לא גמר ומשעבד נפשיה ואין כאן קנין, והוא ברור ואין להאריך בזה:

לדף י"ו ע"א) תוס' ד"ה אחד אומר כו', הנה אף שנרשם מצדו שדיבור זה שייך לעיל במשנה עכ"ז נ"ל דבכוון קבעו דיבור זה בכאן כי ממה שכתבו בדיבור זה דלרבה אחד אומר בפני נכתב דוקא הוא אבל לרבא לאו דוקא דהא אפילו ליכא מעיד על הכתיבה כשר, מדבריהם הללו נשמע ראיה לשיטתם לעיל בד"ה אלמא קסבר שנים כו' ובד"ה ורבה אמר לך כו' דלישנא קמא דלעיל קאי גם לרבה, דאי כפירש"י דרק לרבא קאי א"כ לפי"ז בכאן במימרא דר' אמי בשם ר' יוחנן בלישנא בתרא דהוא לישנא קמא דלעיל כמובן ע"כ לשיטת רש"י ג"כ קאי רק לרבא ואיך שייך לומר כדאמר רבי אמי בשם ר' יוחנן דאפילו גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה ור"ל ולא מתחת וד עד הכתיבה נמי כשר מאי אשמועינן בזה פשיטא דהא גם אם ליכא מעיד כלל על הכתיבה כשר ובכדי נקטה המשנה רק דרך אגב אע"כ כשיטתם לעיל דהאי לישנא בתרא והוא לישנא קמא דלעיל קאי גם לרבה כנ"ל:

דף יט.

תוס' ד"ה קנקנתום כו' ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין, והנה כמו כן כתבו בריש דבריהם דלעיל, אך לכאורה אינו דומה כי שמה שפיר הוכיחו כיון דהא דתני ר' חנינא אתיא מריבויא דמתניתין אמנם הך ברייתא דר' חייא הא לא מרבינן מריבויא דמתניתין א"כ י"ל דתני בברייתא גם מאי דתני במתניתין, וכבר הקדימני בקושיא זו הפנ"י יעו"ש, ונ"ל די"ל דסבירא להו להתוס' כשיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות גירושין דבמי טריא ואפצא כותבין אפילו לכתחילה אבל באבר בשחור ובשיחור דוקא דיעבד, והביאו הר"ן בשמעתין וכתב דטעמו של הרמב"ם כיון דהגמ' אמר דהמתניתין אתיא לאתויי הא דר' חנינא לבד ולא דר' חייא וכן כתב המגיד משנה יעו"ש, ולפי"ז הוכחת התוס' א"ש דאם כפרש"י דשיחור היינו אדרמנ"ט כמו קנקנתום אמאי דוקא בדיעבד כשר כנ"ל:

ושם) בתוס' ד"ה דיו על גבי דיו כו', עיין מהרש"א שהניח קושיתו בוי"ל, ונ"ל בכוונת תירוצו דבאמת לרב חסדא גם בכאן בדיו על גבי דיו פטור ג"כ משמע ליה בכל ענין כמו דמשמע ליה התם בכתב על גבי כתב אמנם כאן א"ל כן כיון דלעומת משמעות זו יש משמעות אחרת דאמרו כן אליבא דכ"ע כמוש"כ התוס' בקושייתם ומשמע דליכא מאן דפליג, אבל התם בפרק הבונה ליכא משמעות אחרת המתנגדת, והוא פשוט [ועיין מש"כ בזה המהרמיש]:

ושם) גמרא ודוקא רב נחמן וספרי דייני כו' ספרי דייני ואינש אחרינא לא, פירוש רב נחמן וחד מספרי דייני סגי אבל אינש אחרינא אף ספרי דייני בעי שנים קורין, ועיין בזה בתוס' לעיל (דף ט' ע"ב) ד"ה קורין כו' ותראה מבואר כן, [וכן כתב הרא"ש כאן]:

דף כ:

תוס' ד"ה על מנת כו', לכאורה כל דבריהם בכאן אין שום שייכות לסוגיין דהכא ובפרק מי שאחזו כבר כתבו כמו כן בד"ה אלא אמר רבא כו' יעו"ש, איברא נ"ל לאחר העיון היטב דדבריהם קאי על מה שפרש"י בד"ה הרי זו מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה עכ"ל, ולפי"ז אם לא החזירתו הנייר לא הוי גט, ע"ז באו לחלוק ולהוכיח דהדין אינו כן אך מגורשת אף דלא החזירתו הנייר משום דהא קיי"ל כרבא ולרבא דמתרץ שם בפרק מי שאחזו בטעמא דברייתא זו משום דהוי מעשה קודם לתנאי ובטל התנאי ומעשה קיים וגם בלא החזירתו הנייר מגורשת, ולא רצה רבא לפרש הברייתא כמו שמסיק שם רב אשי משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אף דרבא גופא סבירא ליה כן כדמוכח מאתרוג עכ"ז לא פירש כן כדי לאוקים הברייתא דמגורשת אף דלא החזירתו הנייר ומוכח דלא כפרש"י כאן וברור הוא, והפשט בהמשך דבריהם לא רציתי להאריך בזה כי הקדימני בזה כבר הגאון בעל התפארת שמואל בהגהותיו על הש"ס נדפס בדפוס חדש ווילנא יעו"ש ותמצא באר היטב וכדברי הנ"ל:

(שם) בתוס' ד"ה אשה לא ידעה כו' מ"מ טבלא דידה לא מקני ליה עכ"ל, ונ"ל דהסברא נותנת לומר כן דהא כל התקנה היה רק משום תקנת עגונות וזה שייך רק בדמי שכירות הסופר אבל טבלא כיון דבכל כותבין ועל הכל כותבין כדאיתא במשנתינו אין לחוש בזה כמובן:

דף כא.

תוס' ד"ה אטו שליחות מידה איתרבאי וא"ת דבפ"ק דב"מ כו', הא דהמתינו בקושיא זו עד הכא ולא הקשו כן מתחילת פירכא דאביי מכדי חצר מהיכא איתרבאי כו' נ"ל משום די"ל לאביי גם שליחות מיד איתרבאי ולהכי שפיר קאמר הגמ' דמציאה קנה אע"פ שאינו עומד בצד חצירו דאל"כ שליח גופא איך קנה הא לא הוי דומיא דידו בזה ולא שייך כלל למילף שלית מידו. אע"כ לענין זה לא איכפת לן דלהוי דומיא, ולפ"ז אין מקום כלל לקושיא זו, אבל השתא כדמהדר ליה אביי אטו שליחות מידה איתרבאי ומדחזינן דלאביי גוף השליחות לא גמרינן מיד ועכ"ז קאמר הגמ' בב"מ דלא גרע משליחות שפיר הקשו וא"ת כו', וברור הוא בכוונתם:

באוה"ד וא"ת רב שימי מאי קשיא ליה כו', נ"ל בהמשך קושיא זו לדבריהם הקודמים דאם לא כהנ"ל ונאמר דלאו דוקא לענין זכות לחוד אמר הגמ' בב"מ דלא גרע משליחות א"כ אין מקום להקשות על רב שימי די"ל דפירכת רב שימי על אביי יהי' כקושיית התוס' בוא"ת הראשון כמובן ואין להאריך בהסבר כי גם בזה הקדימני התפארת שמואל בהגהותיו יעו"ש:

תוספות ד"ה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה כו', יש להבין כוונתם בכאן כי לכאורה כל מש"כ הכא אין שום שייכות להשקליא וטריא דהכא ומאי בעו בזה, ונ"ל דקשיא להו מאי ראיה מאב הא התם האב לאו שליח דידה הוא ואין צריך לשליחות דידה שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להויה, והגע בעצמך דאל"כ איך מקבל קדושי בתו הא קדושין ליתא בע"כ אלא משום דלא נקרא שליח, ועיין בקדושין (דף מ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה היא ואביה כו', לזה הוכיחו דמתגרשת בע"כ של שניהם אף בע"כ של אב וא"כ היכא דהיא מקבלת גיטה איך היא מתגרשת אף בע"כ של אב אם לא ע"י שליחות האב וממ"נ מוכח שליחות בע"כ של משלח, ושפיר מתרץ הגמ' דאשכחן שליחות לקבלה אף בע"כ ואם לא הוכחתם יהי' תירוץ הגמרא תמוה כמוש"כ, ודוק כי נכון הוא מאוד בכוונתם, אח"כ מצאתי בחידושי הר"ן דמתרץ בפשיטות יותר ולא כתוס' יעי"ש אבל עכ"פ שפיר כוונתי בתוס' דזה קשה להו דהא גם הר"ן מקשה כן:

(שם ע"ב) בתוס' ד"ה ואינה מתגרשת בכסף הך דרשא לרבא כו', נ"ל בפירוש דבריהם דהא לאביי ע"כ צריכין לפרש פלוגתת רבנן ורי"ה לענין מיעוט חליצה דלרבנן ממעטינן חליצה מוכתב ולר' יוסי הגלילי מהפר כריתות והכא דמפרש הגמ' לענין מיעוט כסף משום דהלכה בכל מקום כרבא, וא"כ יקשה לכאורה למה סתמא דגמ' בקדושין (דף ג' ע"ב) מפרש אליבא דאביי דרשה דר"י הגלילי, ע"ז תירצו לפי שהיא פשוטה וכן רגיל בכמה דוכתי ותו לא מידי:

דף כב:

בתוס' ד"ה והא לאו כו' והא דתנן בפ"ק דחולין וכולן ששחטו כו', הנה לפי מאי דמסקי התוס' לחלק בין גט דמוכחא מילתא דקא עביד לשמה לחליצה דלא מוכחא משו"ה לא מהני אף גדול עומד ע"ג בחליצה, א"כ לכאורה אין נחוץ עוד לחלק בין ראיה בעלמא לעומד ע"ג דהא גם בשחיטה לא מינכרא מלתא כמו בחליצה, איברא י"ל דמשמע להו להתוס' דפירכת הגמ' שם בחולין מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה קאי גם על חרש וקטן לא על שחיטה לחודא ומשו"ה מוכרחין לחלק גם בין ראיה לעומד ע"ג, והוא פשוט:

בא"ד ועוד אומר רבינו יצחק דמצינן למימר כו', נ"ל דניחא להו בפירוש זה יותר, דלפירוש הראשון יתפרש כל הסוגיא ע"כ כפרש"י דאמר רב נחמן אומר הי' ר"מ אתחלתא דמלתא היא ומחמת דוחק פירש כן כמפורש ברש"י, אמנם לפירוש השני שפיר י"ל דהא דקאמר הגמ' והא ודאי עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד קושיא הוא כהאית דגרסי שהביא רש"י, וזהו שמסקי בלשונם בפירוש זה וכן משמע דאפילו לר"מ כו' פריך והא ודאי עכו"ם לדעתא דנפשיה קא עביד כו', והפירוש השלישי שכתבו נ"ל בכוונתם דלפי"ז ג"כ יתפרש והא ודאי עכו"ם בלשון קושיא כהאית דגרסי דהביא רש"י, גם יהי' ניחא שפיר פירכת רבא לרב נחמן מן וכתב לה לשמה, ולשני פירושים הראשונים לא יתפרש כן שפיר, גם יהי' ניחא לפירוש הג' דלא יקשה בהוכחת רב נחמן דלא כרב הונא ואמר לאו מילתא הוא דאמרי מדיוק הסיפא מדקא פסיל ליה עכו"ם לענין הבאה דלכאורה קשה אדדייק מדפסל עכו"ם לענין הבאה אדרבא לידוק מדלא תני ליה ברישא דפסל, ואף דרש"י מתרץ זה כמו שאכתוב בפירוש דבריו לקמן, אך לפירוש השלישי יתפרש בטוב גם בלא פרש"י וכמו שמסקי בסוף דבריהם אלא משום דרישא אתיא נמי לר' אלעזר כמו לר"מ כו', ותמיהני על המהרש"א ז"ל שכתב דהא דכתבו התוס' מן ד"ה ונקט חרש שיטה וקטן כו' עד סוף דבריהם קאי לכל הפירושים יעו"ש, ומשיעור לשונם משמע להדיא דאינו כן כמש"כ ופשוט:

דף כג.

גמרא וכי תימא ה"נ והתניא עכו"ם פסול כו', עיין במהרש"א שהניח קושייתו בוי"ל, ונ"ל בכוונתו דהנה קושייתו השניה דהקשה לפי מאי דאוקים שמואל בששייר מקום התורף הלא יתיישב בפשיטות עם קושיתו הראשונה דלהכי נקט בברייתא עכו"ם לרבותא לפי שהוא בן דעת וכמוש"כ התוס' שהביא המהרש"א וקושייתו הראשונה י"ל דהנה מש"כ המהרש"א בשם התוס' הסברא דבעכו"ם יש רבותא שהוא בן דעת הלא יראה המעיין היטב בתוס' דכתבו כן להתרצן באוקימתא דרב נחמן דמשני ההיא ר' אלעזר היא אבל להמקשן באוקימתא דרב הונא דפריך אלא מעתה בודאי לא ניחא ליה בסברא זו דבעכו"ם יש רבותא וזה הוא כל עיקר סמך קושיית המקשן אלא מעתה כו' משום דלית ליה האי סברא, ומשו"ה ל"ל דמיירי הברייתא לפירוש הראשון של התוס' באין גדול עומד על גביו כקושיית המהרש"א ולפירוש השני דהוא פירוש הר"י ל"ל דאתיא הברייתא כר"א דא"כ אמאי נקט עכו"ם דוקא דהא גם בחש"ו כמו כן פסול, ודוק בלשון התוס' בועוד אומר ר"י כו' ומשמע לי' דאתא כר' מאיר מדלא נקט לפסול אלא עכו"ם כו', ומיושב שפיר גם קושייתו הראשונה, ואח"כ מצאתי כן במהר"ם שיף יעו"ש.

ואין להקשות לפי דברינו הנ"ל דלהכי לא מתרץ באוקימתא דרב הונא דהברייתא איירי באין גדול עומד ע"ג משום דלית ליה האי סברא דבעכו"ם יש רבותא, א"כ רב נחמן דאית ליה האי סברא אמאי נאיד מאוקימתא דרב הונא דמתניתין איירי בגדול עומד ע"ג וברייתא באין גדול עומד ע"ג ולא יקשה מדיוק הסיפא דמדקא פסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר דהא באמת כן הוא בגדול עומד ע"ג גם עכו"ם כשר וכמו דאמרינן כן לאוקימתא דשמואל, די"ל משום דרב נחמן סבירא ליה דאין סברא דיועיל בעכו"ם עומד ע"ג משום דלדעתיה דנפשיה עביד, ולפ"ז א"ש לפי פרש"י דאמר רב נחמן כו' אתחלתא דמלתא היא ומאי דאמר הגמ' והא ודאי עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד מסקנא דלעיל הוא אשר לכאורה לאיזה צורך מסיק כן, אך לפי הסבר הנ"ל מסיק זה כדי דלא יקשה קושייתי הנ"ל אם רב נחמן ע"כ סבירא ליה דבעכו"ם יש רבותא אמאי נאיד מאוקימתא דרב הונא וברייתא באין גדול עומד ע"ג ומשו"ה מסיק דבעכו"ם אין מועיל עומד ע"ג משום דלדעתיה דנפשיה קא עביד כנ"ל:

תוס' ד"ה והוא ששייר מקום התורף כו', נ"ל דהוצרכו לפרש בדבר הפשוט לכאורה כדי להוציא מדברי האלפס שכתב דר"י אמר שמואל קאי על אוקימתא דרב הונא ועיין ברא"ש ובר"ן שפירשו כן דבריו, ולזאת כתבו דאינו כן אך אוקימתא בפני עצמה היא ופליגי, והוא פשוט:

רש"י ד"ה לענין הובאה כו' דאי תנא ושייר כו', ר"ל דהכא לא שייר מידי דהוי כאילו קתני להדיא גם עכו"ם כיון דקתני טעמא שאין קיום הגט אלא בחותמיו ואתא כר"מ ולא בעינן כתיבה לשמה א"כ מה לי חש"ו או עכו"ם, דאל"כ רק נפרש דהאי טעמא לא קאי על הרישא רק על המציעתא ולפ"ז שייר עכו"ם, הוי ליה נמי לשיורי בסיפא, כנ"ל פירוש דבריו:

(שם ע"ב) ברש"י ד"ה שתרמו את שלהן כו' דסבר אין קנין לעכו"ם כו' והקדשן הקדש כו', הוצרך לפרש דוקא בתרתי ולא סגי בחדא, דאי רק משום דאין קנין לעכו"ם ונאמר דאין הקדש עכו"ם הקדש תרומתן משלהן לא יהיה תרומה דהא תרומה אין נעשית ממילא רק מצד התורם ומקדישן, ואף אם נאמר הקדש עכו"ם הקדש אם רק נאמר דיש קנין לעכו"ם מה יועיל תרומתו והקדשו דהא מקדישן מחיוב תרומה והפירות של עכו"ם אין חיוב תרומה בהן כנ"ל:

דף כד.

בגמרא ממאי מדקתני מה בין גט למיתה כו' ולא קתני שהכתב ופה מוכיח, לכאורה תמוה מאי שייך לחלק בפה מאי יתרון יש בפה דגט מה שאין בפה דמיתה הא גם במיתה צריכה לומר מת, אף דרש"י ז"ל פירש דלאביי לא איצטריך למיתני כתב ופה דהכי משמע מה בין פה דגט כו', זה גופא קשה מאי קס"ד דרב יוסף דהא שפיר קאמר אביי, אחר כן מצאתי קושיא זו בפנ"י ע"ש שנדחק לתרץ, ויותר קשה לי הא רב יוסף גופיה אמר לעיל דלהכי בחוץ לארץ לא מהימנא משום דאדיבורה דידה קא סמכינן וכאן הקשה אמאי לא תני שהכתב ופה מוכיח הא אדרבא פה דגט גורע הנאמנות דידה כדלעיל:

אמנם באמת לא קשה כלל דהרי הקשה רב יוסף לאביי אי אמרת כסברא דידך דלהכי בארץ ישראל לא מהימנא משום דאי אתי בעל אח"כ לערער משגיחין ביה ע"כ י"ל דלקלקולא קא מכוונה א"כ לפ"ז האי טעמא גופה שייך במת די"ל לקלקולא קמכוונה אולם לא בגט בחו"ל א"כ אמאי לא קתני מה בין גט למיתה שהכתב ופה מוכיח פי' משום דצריך בגט לומר בפני נכתב ואי אתי בעל אח"כ לערער לא משגחינן ביה א"כ אין לומר דלקלקולא קמכוונה אולם בפה דמת שפיר י"ל דלקלקולא קמכוונה להכי לא מהימנת כנלפע"ד:

תוס' ד"ה בעדי מסירה כי', עיין מהר"ם לובלין שכתב מאי דמשני הכא הגמ' בעדי מסירה ור"א היא היינו כפי מה דפירש הר"י בשינויא דגמ' בגט פשוט דבשעת מסירת הגט היו השני יוסף ב"ש לפניהם וגירשו זה בפני זה יעו"ש, ולענ"ד לא בדיוק כתב כן, כי הכא שפיר ניחא כמו שפירש לן רש"י ד"ה בעידי מסירה שמכירים את שניהם ומעידין שראו שזה מסר לזו כו', כי בשלמא התם בגט פשוט לא מצי לשנויי כן כמו שמסקי התוס' בסוף דבריהם ולא רצה לתרץ כו', אבל הכא אין אנו מוכרחים לומר דהתקנה כן הוא רק דמתני' מיירי בכגון זה ופשוט:

דף כה.

תוספות ד"ה והדר מותיב ליה כו', כפי הנראה לכאורה מדבריהם דתמיהת אביי לא היה כלל על פירכת רב הושעיא מפסחים וכן הבין בהגהות הרש"ש, אבל א"כ למותר יהי' מאי דמסיק אביי בתמיהתו והדר מותיב ליה תולה כו', איברא נ"ל דכוונתם לפרש דלא נטעה לומר דתמיהת אביי על רב הושעיא ועל רב יהודה היתה בסגנון אחד היינו דהא לא דמיא כלל ומה ענין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דא"ל כן כמש"כ דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה, אמנם הפשט דתמיהתו על רב הושעיא כיון דמותיב מפסחים א"כ מוכח דקס"ד דטעמא דמתניתין דפסחים משום ברירה א"כ מאי קמיבעי' ליה, ותמיהתו על ר"י מחמת שאין דומה תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כנ"ל:

תוס' ד"ה הלוקח כו', לפי מה שהביאו התוס' כאן דר"י ור"ש סבירא להו דכותים גרי אריות הן יקשה א"כ פירותיהן פטור מתרומה ומעשרות, דהא משו"ה הכריח רש"י הכא לפרש דכותים גרי אמת הן, אך לפמש"כ התוס' לעיל בדף הקודם ע"ב ד"ה העכו"ם כו' לא קשה כלל יעו"ש:

דף כו.

תוס' ד"ה ר' אלעזר כו' חוץ מגיטי נשים דפסול אפילו טופס מדקתני משום שנאמר כו', הא דהוצרכו לכתוב זאת נ"ל דכוונתם משום דלכאורה י"ל בשלמא לפרש"י ניחא מאי דקפריך הגמ' בפסקא שנאמר וכתב לה פריך והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב, משום דאין לפרש בר' אלעזר דאמר חוץ מגיטי נשים רק בענין זה דבגיטי נשים אפילו טופס פסול כמובן, אמנם לפר"י מאי פריך הא י"ל חוץ מג"נ היינו דפסול בתורף ולא בטופס, לזאת כתבו דאף לפר"י דייק הגמרא דע"כ האי חוץ מג"נ דאמר ר"א הכוונה אף בטופס דאל"כ דקאי רק אתורף והוא כת"ק בזה למ"ל לסיים משום שנאמר דהא גם ת"ק אמר כן אע"כ בא להוסיף על הת"ק להכי פירש טעמו משום שנאמר כו' והוא פשוט:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה הכא נמי גזירה שמא כו' וי"ל דלקוחות כו' וגם על בנה ידקדקו ויראו שנתעברה לפני הזמן, כוונתם בתירוץ זה דבשלמא בעדים שאינו נוגע להם כלל י"ל דיטעו שמתגרשת בעודה ארוסה כי מאי נפק"מ להם לדרוש ע"ז, אבל לענין גיטה קודם לבנה אם נאמר דלהכי יאמרו גיטה קודם לבנה משום דכתוב בגט ארוסתו א"כ משום זה גופא יהי' ההכרח לדרוש ולחקור בבירור ע"ז דהא יראו דנתעברה בעודה ארוסה א"כ בת מיתה היא, ומתוך הדרישה שיהי' ההכרח לדרוש אם להמית אותה יבואו לידי בירור שניסת, וכן הלקוחות מפני שנוגע להם אף שכתוב בגט ארוסתו לא איכפת להו דהא יש להם עדים שניסת, ובקיצור הכוונה בתירוץ זה דהטעות יהיה רק להעדים אבל לא לזולתם:

ולתירוצם השני שכתבו אי נמי יש לדבר קול כו' כוונתם דלעולם גם העדים לא יטעו לומר שלא ניסת כלל משום דהנשואין יש לה קול והא דכתוב בגט ארוסתו הכל יבינו משום דנכתב קודם נשואין, ועם כ"ז לא קשה מה שהקשו בוא"ת הראשון שהרי העדים לא יחתימו לו דחזו שהוא מוקדם, משום דבכאן ליכא למיחש כלל משום פסידא דלקוחות דהא הכל יודעין דנשואה היתה וכשתביא לגבות מהלקוחות יאמרו לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך א"כ בין שכתוב בגט זמן האירוסין ובין שכתוב בגט זמן הגירושין לא יחושו העדים לחתום על גט זה כיון דליכא פסידא, אבל לענין גיטה קודם לבנה שפיר יש נ"מ אם הסופר כשכותב גט ארוסה יניח הזמן ויכתובו הזמן ביום גירושין אין לחוש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה כיון דידעינן דנשואה היתה אף שכתוב בגט לארוסתו הכל יבינו לפי שנכתב קודם הנשואין אבל עכ"פ בנה חזינן דקודם לגיטה הוא, אבל אם הסופר לא הניח הזמן וכתב זמן הכתיבה בעודה עוד ארוסה א"כ כשנתעברה בהמשך הזמן מעת כתיבת הגט עד הנתינה אף דידעינן שהיתה נשואה כיון דזמן הנשואין לא נודע לנו וזמן הגירושין לא נודע יאמרו אמת דהגירושין הי' אחר הנשואין אבל מ"מ נתעברה אחר הגירושין וגיטה קודם לבנה, וזהו כוונתם במש"כ בלשונם יאמרו כל שעה כו', ועיין במהר"ם שיף שכתב בכאן התיישב בדבריהם ולפמש"כ דבריהם מיושבין שפיר, ולפי הסבר הנ"ל בתירוצם ואי נמי כו' מתורץ גם קושית וא"ת הראשון כמש"כ, וברור הוא להמעמיק בדבריהם:

דף כח.

בגמרא ורמינהו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד כו', לכאורה קשה מאי פריך הגמ' הא מצי לאוקמא ברייתא זו כר' יוסי לקמן (דף ע"ג ע"ב) שם במתני' לפי פירוש רש"י ז"ל שם בסוף העמוד ד"ה ומשני אמר רבה ע"ש דס"ל לר"י אף לקולא אמרינן דאינה רק ספק א"א וכש"כ הכא בתרומה אינה אוכלת, אך אולי י"ל דא"כ ה"ל לתנא דברייתא הכא לאשמועינן רבותא טפי גם לקולא אם בא עליה אחד בתו"כ אינה כאשת איש לענין חטאת וכש"כ הוא לענין תרומה אלא מסתמא לאו ר' יוסי היא:

דף כט.

תוספות ד"ה משום בזיון דבעל פירש בקונטרס כו' והא דקאמר כו', מה שהקדימו בדבריהם פירש בקונטרס משום דיש לפרש כפירוש ר"ח הביאו הר"ן בחידושיו דבזיון דבעל היינו שמקפיד שלא ידעו הכל שהוא רוצה לגרש דכיון שלא נתן הגט עדיין אפשר שימלך ולא יגרש, אבל בשליחות כיון שכבר נכתב הגט אינו מקפיד שכבר גמר לגרש ותו לא ממליך עכ"ל, והנה לפי' זה אין מקום לקושייתם דמקשו והא דקאמר כו' גם קושיית הוא"ת כו', כנ"ל בכוונתם:

ועיין במהרש"א מה שהקשה על דבריהם וכתב די"ל דבריהם בע"א, ונ"ל דלדעת המהרש"א יהי' שיעור דברי התוס' כן, בתירוצם הראשון משמע להו להתוס' דבאומר כתבו ותנו אף דלענין כתבו הוי מילי אבל לענין נתינה לא חשיב תו מילי כיון דכבר נכתב הגט הוי כמוסר גט דיכול לעשות שליח, ולפי"ז בין לאביי דטעמא משום בזיון דבעל ובין לרבא דאמר משום מילי לתרווייהו יתנו לאו דוקא רק אגב יכתבו נקט, ובתירוצם ואי נמי כו' סבירא להו דבאומר כתבו ותנו גם הנתינה הוי מילי, ולפי"ז בין לאביי ובין לרבא נקט ויתנו בדוקא, ובאמת יש דיעות שונות בזה באומר כתבו ותנו אי הנתינה חשיב מילי או לא [ועיין בזה בג"פ סימן ק"כ] וכיון דמספקי התוס' בזה לכן תירצו בתרתי אנפי, ובהסבר זה בכוונתם בטלו טענת הפנ"י נגד המהרש"א יעו"ש בדבריו:

תוספות ד"ה היכא דנפקא כו', עיין במהרש"א ודבריו צריכין ביאור כי לכאורה לא נמצא בדבריו חידוש בפירוש דברי התוס' יותר מכפי המבואר במהרש"ל ומה זה שמסיים וזה נראה לי ברור בדברי התוס', והנ"ל בכוונתו דבא לדחות דברי מהרש"ל מאי דמשמע מדבריו דהא דכתבו התוס' הכא לתרץ הלשון בגמ' היכא דנפקא לאפיה משום דהמתניתין מיירי בחלה שליח הראשון, בתירוץ זה ניחא גם לשיטת רש"י, לכן בא המהרש"א לומר דא"ל כן כיון דלשיטת רש"י גם אם נתן הגט והחפץ ביד שליח שני אם רק לא שינה מדעת המגרש ושקיל מינה החפץ והדר יהיב לה גיטה ר"י מודה דלא נפסל הגט א"כ מה לי אם נפקא לאפיה דשליח שני או לא, והדרא קושית התוס' לדוכתה מאיזה טעם נקט הגמ' הכא דוקא דנפקא לאפיה, אע"כ דכוונת התוס' בכאן לומר דמזה ראיה לשיטת ריב"א דהביאו לקמן בע"ב אשר לשיטתו ניחא לשון הגמ' דמשו"ה נקט הכי דהיכא דשלח שליח ראשון ע"י שליח שני לשיטת הריב"א הגט כשר היינו באופן דהקדימה א"ע ומסרה החפץ ליד שליח הראשון ולרבותא נקט הגמ' היכא דנפקא לאפיה ועיין היטב ברא"ש, אמנם לשיטת רש"י לשון הגמ' קשה, כי אין לומר דגם לשיטת רש"י ניחא גם בלתי תירוצם והפשט בגמ' כן הוא דלא פליגי אלא היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזיל כו' אבל בהיכא דלא הקפיד ולא תלה הגט בחפץ כ"ע לא פליגי וזה יהי' כוונת הגמ' היכא דנפקא לאפיה פירוש כיון דהקדימה א"ע ולהכי לא הקפיד ע"כ כ"ע לא פליגי, ע"ז כתב המהרש"א דל"ל כן דא"כ לא הוה ליה למימר הכא דיהבה ליה חפץ כו' וא"כ הלשון היכא דנפקא לאפיה דנקט הגמ' לא ניחא רק אם נפרש הסוגיא כשיטת הריב"א ודלא כמו שעלה ע"ד מהרש"ל לפרש דבריהם גם לשיטת רש"י כנ"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה שקול מינה כו' ותימא כו', לכאורה אין מובן תמיהתם דלא דמי כלל דהתם בכתובות מיירי דלא החזיר לו השטר אח"כ והכא החזירה לו החפץ אך משום קפידא דבעל איירינן דרצונו היה לרדותה כמו שפירש רש"י וגם הכא אם לא החזירה לו החפץ אח"כ לא היינו מפליגין בתשלומין דשליח בין אמר לו שקול מינה החפץ והדר הב לה גיטא בין אמר להשליח הב לה והדר שקול מינה החפץ ולעולם חייב השליח כמו התם בכתובות, איברא קושייתם כן הוא כיון דאמרינן התם אף דאמר לו הב ליה זוזי ושקול שטרא עכ"ז משלם ע"כ משום דהיה לו להבין מדעתו דנכשל בלשונו ובאמת כוונתו בודאי הי' ליקח מקודם השטר א"כ אמאי לא נאמר כמו כן הכא אף דאמר בלשונו הב לה גיטא ושקול מינה החפץ עכ"ז כוונתו היה ליקח החפץ תחלה, ע"ז מתרצי דשאני התם דאם לא מחמת יראתו שמא יאמרו סטראי נינהו לא הוה לו להזכיר כלל לקיחת השטר דהא השטר גופא לא נצרך לו ולזאת שפיר אמרינן התם דהי' לו להבין מדעתו אבל הכא החפץ גופיה צריך לו מה היה לו להבין, וזה ברור בכוונתם ודוק, ובהסבר הנ"ל בטלו טענת הפ"י נגד דבריהם עיין בו ותבין:

דף לב.

תוס' ד"ה מהו דתימא כו' והוו להו דברים שבלב דאינן דברים אעפ"י שנאמן לומר כך הי' בלבי כו', נ"ל בכוונתם דמשו"ה ניחא הכא גם אליבא דרבא אף דהוא סבר דגילוי דעתא בגיטא מלתא היא, הנ"מ היכא דהאי גילוי דעת היה קודם שהגיע הגט לידה אבל אם לא נודע לנו האי גילוי דעת עד אחר שהגיע הגט לידה לא עדיף האי גילוי דעת מהיכא שביטל מפורש אחר שהגיע לידה הגט דפשיטא הוא דאינו יכול לבטל, ולרבא הא דקאמר הגמ' לא צריכא דמהדר עליה מעיקרא כו' אין הכוונה דידוע לנו דמהדר לבטולי אך מיירי דהוה רהיט בתר שליח ולא היה ידוע למה הוא רהיט אי לבטולי או כוונתו היה למימר אשור הב לה, אמנם אח"כ כשבטל מפורש אחר שהגיע הגט לידה איגלאי לנו למפרע דהא דהוה רהיט לבטולי היה רהיט, ולפי"ז בעת שהיה רהיט אף דלא הוה גילוי דעת לכל אבל עכ"פ ברור לנו דהוה דברים שבלב, ומתוך זה קשה להו מקידושין דאמרינן התם דדברים שבלב לא הוה דברים משום דלא מהימנינן ליה דאם כדבריו היה לו לפרש דבריו, אבל הכא אנן לא צריכין להימנותיה דהא איגלאי מלתא למפרע דמה דהוה רהיט משום דבלבו הי' לבטלו א"כ אמאי הגט אינו בטל, וע"ז תירצו שני תירוצים כנ"ל, ואף שהדברים פשוטין לא מנעתי מלכותבם מחמת שראיתי בפנ"י שמתמה על מש"כ בלשונם אע"פ שנאמן לומר כו' דמנ"ל להתוס' שנאמן ע"ז עיי"ש, ופשוט הוא כמש"כ דאין כוונתם דמהימנינן ליה דכאן אין אנו צריכין להימנותיה משום דאיגלאי מלתא למפרע אך כוונתם לומר אע"פ שכאן בודאי נאמן הוא וכמש"כ, וזה ברור:

(שם ע"ב) תוספות ד"ה ורב נחמן אמר כו' וא"ת ומאי נפקא מינה כו', י"ל דקושיא זו שפיר נמשך לדבריהם הקודמים דמסקי דטעמא דרב נחמן אעפ"י דבכל מקום שיש מו"מ בדין צריכינן ב"ד של שלשה אף בדיעבד דלא כשמואל עכ"ז הכא ובפרוזבול סגי אף לכתחילה בשנים וכפרש"י כיון דלאודעי בעלמא הוא לפי"ז אלומי להו להקשות ומנ"מ בפלוגתא דר"נ ור"ש דהא פלוגתתם גם בלכתחילה, אבל לפי מאי דרצו לפרש בואין לומר כו' דטעמא דרב נחמן משום דסבירא ליה כשמואל וכל פלוגתתם רק בדיעבד בקל י"ל דנ"מ בפלוגתתם כיון דס"ל דהלכה כרבי אם ביטלו מבוטל וכמו שתירצו השתא, אבל כיון שדחו זה דא"ל כן א"כ לכאורה קשה שפיר ומאי נ"מ בפלוגתתם וע"ז תירצו דאף דאין נ"מ בפלוגתתם דפליגי בלכתחילה אמנם עכ"פ יש נ"מ בדיעבד, ופשוט:

דף לג.

תוס' ד"ה ואפקעינהו כו', ראיתי הגהות מלוא הרועים שמתמה בכאן בתמיה מתקיימת על דברי ר"ת שכתב בתירוצו דאזלינן בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן כו' וז"ל תימה בכה"ג דהיא מזנה בודאי יגרשנה ולגירושין קאי בודאי עכ"ל, ולענ"ד נראה דאחמכ"ת לא דק בכאן בתירוצו של ר"ת דהא לשיטת ר"ת מה שמגרשה עפ"י הכרח ובמתכוין לא מפקעינן קידושין מיניה כמו שמסקי התוס' לשיטת ר"ת בסוף דבריהם ובלא כוונה שפיר איכא רובא, והנה הגאון הנ"ל הבין דמה שמתרץ ר"ת על קושיית הר' שמואל והא התראת ספק היא כו' יתכן גם עפ"י שיטת ר"י שהביאו מקודם דאף אם מגרשה בכוונה מפקעינן קידושין מיניה זאת הטעתו לתמוה על דברי ר"ת, ובאמת כל המעיין היטב בדבריהם יראה דאינו כן דאל"כ מאי חזרו בסוף דבריהם לתרץ הקושיא מחיפוי על בת אחותו הא כבר מתורץ הוא בתירוץ הר"י, ואם נאמר דכוונתם בסיום דבריהם רק לתרץ הקושיא הא יכולין ממזרין ליטהר אשר עדיין קושיא זו נשארה גם לתירוץ הר"י ור"ת, ומה שהביאו בכאן הקושיא מחיפוי על בת אחותו דרך אגב הוא ורצונם לומר בתירוץ זה שמתרצין הקושיא והא יכולין ממזרין ליטהר יתורץ גם הקושיא מחיפוי על בת אחותו ויהי' תירוץ שני על הקושיא מחיפוי, זה בודאי אין הדעת סובלת להעמיס כן בכוונתם כמובן, אלא האמת יורה דרכו דתירוץ ר"ת על התראת ספק משום דאזלינן בתר רובא לא מצי אתיא רק אם נאמר הנחה זו דאם מגרשה במתכוין לא מפקעינן קדושין מיניה, ושיעור דבריהם במש"כ ומה שהקשה א"כ יחפה כו' כן הוא, רצונם לומר דלפי מה שתירץ ר"ת על קושיית התראת ספק משום דאזלינן בתר רובא והא ע"כ א"ל כן רק אם נאמר דבמתכוין לא מפקעינן קידושין מינה ולא כשיטת ר"י דאל"כ יקשה מאי רובא איכא הכא דאמר ר"ת, א"כ לפי"ז מתורץ שפיר כל הקושיות של הר' שמואל גם קושית א"כ יחפה והקושיא הא יכולין ממזרין ליטהר בהנחה אחת משום דלא מפקעינן קדושין מינה אלא אם ברור לנו שלא נתכוין לכך כמו שמסיימי בדבריהם, ודבריהם ברורים ושגיאה היתה לפני הגאון הנ"ל בדברי התוס' דכאן:

איברא לפי הסבר הנ"ל בכוונתם לכאורה גם המהרש"א לא נמלט משגגה זו כי לפי הדברים הנ"ל גם מה שהקשה מהרש"א הא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה והאיך מצינו נזיר שילקה, ולפי הנ"ל אין מקום לקושייתו דכמו דאמרינן בביטול הגט דלא מפקעינן קדושין מינה במתכוין כמו כן בהפרת נדרים אם ישאל על נזירותו אין כאן הפרה כלל כי הפרה בטעות הוא, ובלא מתכוין שפיר ספק הוא אם ישאל על נזירותו אך רובא מיהו אין שואלין על נזירותם וא"ש, אולם י"ל דגם המהרש"א הבין בפירוש דבריהם כמשכ"ל, אך לא ניחא ליה להמהרש"א להשוות שאלת נזירות לביטול הגט, דבשלמא ביטול הגט דתקנת חכמים הוא יש סברא לומר דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה, אבל הפרת נזירות דמדאורייתא הוא לא שייך לומר כן וגם אם במתכוין כדי שלא ילקה ישאל אצל חכם, מ"מ אם הפיר מופר, כנ"ל ליישב דבריו:

אחרי כותבי זאת מצאתי ביו"ד הלכות חלה סימן שכ"ג סעיף א' לענין תערובות חלה בעיסה אם אין שיעור לבטלה פסק הרמ"א שם בשם סמ"ג דיכול לישאל לחכם ויתיר לו משום דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת יעו"ש, והוא ממש כמש"כ בישוב דברי המהרש"א דהא התם משום הפסד התערובות שואל על התרומה ועכ"ז מהני הפרה, אמנם הט"ז שם בס"ק ב' האריך בראיות עצומות לדחות דברי הסמ"ג והעלה להלכה דהפרת נדרים שוה בזה לביטול הגט דבאם במתכוין עושה כן אף אם שאל אצל חכם דלא ידע שעבר על נזירותו הפרה בטעות הוא, ועיי"ש בט"ז בסוף דבריו שהביא דברי המהרש"א הללו וכתב עליו דשלא בדקדוק כתב כן, ולשיטת הט"ז בודאי א"א לתרץ קושיית המהרש"א רק בענין שתרצתי תמיהת הגאון מלוא הרועים בסגנון אחד וכמשכ"ל, ותיתי לי אשר תה"ל כוונתי לדברי הט"ז טרם ראיתיו:

דף לה:

תוס' ד"ה קסבר כו', וא"ת בפרק שום היתומים כו', נ"ל בהמשך קושייתם לדבריהם הקודמים כי אם לאו הירושלמי שהביאו דמשמע דהלכה כרב הונא בזה דצריך לפרט את הנדר אדרבא מגמ' דכאן דקאמר בלשון קסבר צריך כו' המשמעות דרק הוא סובר כן אבל אין הלכה כמותו בזה, ולפי"ז לא קשה שם בערכין כמו שהקשו וא"כ הא דרב הונא דצריך לפרט הוי כתנאי כי פירכא כזו לימא רב הונא כתנאי דפריך התם הגמ' לא שייך להקשות אלא אם מה שאמר רב הונא לית מאן דפליג ע"ז ודינו אליבא דכ"ע, אמנם אם דינו לאו הלכה פסוקה היא לא איכפת לן אם פליגי בה תנאי, ולפי הסבר זה בדבריהם אין מקום לקושיית המהרש"א מש"כ ובפשיטות אהך מילתא גופא כו' יעו"ש כנ"ל:

תוספות ד"ה תנן כו' ה"ה דמצי למיפרך כו', נ"ל דאין כוונתם אהך פירכא קמייתא דפריך הגמ' ליחוש דילמא אזיל לגבי חכם, דהא הך פירכא הוא למאן דסבר אינו צריך לפרט את הנדר ורב נחמן סובר כן ועל ר"נ כבר פריך הגמ' לעיל ממתניתין דהכא ומתרץ לה דמדרינן לה ברבים, אמנם ע"כ כוונתם על פירכא השניה דפריך הניחא כו' כי אף דמתרצינן לעיל לרב נחמן מתניתין דידן דמדרינן לה ברבים ה"ה דהוי מצי עוד למיפרך הניחא כו' כמו דפריך על מתניתין דבכורות:

ועפי"ז מבורר היטב דבריהם לקמן בד"ה אמר אמימר כו' עד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ר"ל האי פירכא הניחא כו' לא על מתניתין דבכורות לבד פריך לרב נחמן אלא קאי גם על מתניתין דידן דמתרצינן לעיל אליבא דרב נחמן דמדרינן לה ברבים אכתי יקשה אליבי' הניחא כו', ולא כמו שפירש שם המהרש"א דבריהם בדוחק ועיין ברא"ש שם כתב כן להדיא וז"ל הא פריך בתר הכי הניחא למאן דאמר כי' ולא אמתניתין דבכורות לחודא קאי אלא קאי נמי אדרב נחמן עכ"ל, והתוס' קצרו בדבריהם כי סמכו על מש"כ בתוס' דכאן וה"ה דמצי למיפרך כו' וכמש"כ ועיין במהדורא בתרא של המהרש"א:

דף לז.

תוס' ד"ה שטר שיש בי אחריות כו', לכאורה קשה אמאי צריכה להי להתוס' ז"ל להקשות מברייתא דלעיל דאונס ומפתה כי' הא יש להקשות מר"י ור"ל גופייהו דאית להי דשיעבודא דאורייתא כדאיתא במס' ב"ב (דף קע"ה ע"ב) א"כ כיין דמדאורייתא אף מלוה על פה גובה ממשועבדים אמאי שביעית משמטת הא מדאורייתא שוה מלוה על פה למלוה בשטר אלא ע"כ צריך לחלק בין מפרש השיעבוד בשטר או לא, אילם אחר העיון יש ליישב דמכח קושיא זו מר"י ור"ל דב"ב עדיין אינו מוכרח לחילוק זה בין פירש השיעבוד או לא, משום די"ל דר"י ור"ל סבירא להו דשביעית בזמן הזה דרבנן כאביי לעיל (דף ל"ו ע"א) אבל מדאורייתא אינה משמטת כלל א"כ שפיר אמרו דמלוה ע"פ משמט אף דמדאורייתא גם למלוה ע"פ יש שיעבוד אעפ"כ משמט משום דרבנן תקנו דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים ושביעית בזמה"ז הוא רק מדרבנן, אבל מחמת קושיית התוס' ז"ל מברייתא דאונס ומפתה צריך לחלק בין פירש השיעבוד בשטר או לא, כן נ"ל לפרש דברי התוס' ז"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה דלמא ממנעי ולא פרקי ליה כו', דברי התוס' בתירוצם אינם מובנים כלל לכאורה כי אם כוונתם לחלק דאינו ראוי מהאי טעמא לגזול מזה וליתנו לחבירו ממילא מתורץ הקושיא דלשום ב"ח כיון דאינו משתעבד לשני שייך שפיר האי טעמא ומה זה שסיימו עוד בתירוצם ולא שייך האי טעמא אלא כשפודהו כו', וראיתי כי כבר נתעורר בזה הפנ"י ועיין במש"כ ע"ז דברים דחוקים מאוד אינם ראוים אליו, ולענ"ד נראה דיש לפרש דבריהם בפשיטות עפ"י מה שהקשה המהר"ם שיף בגמ' על טעמא דילמא מימנעי כו' כיון דרבנן סברי דאין מצוה לפדות עבדים למאי חששו שמא ימנעו מלפדות ימנעו וימנעו כיון דמדינא עבד הוא א"כ מאי הוצרכו לתקן דלא ישתעבד ולהוציאו מדינא, ואי משום דרצו לעשות מעבד בן חורין יאמר בקיצור לא ישתעבד כי היכי דליהוי בן חורין יעו"ש שהאריך מאוד בקושיא זו ומתרץ דע"כ הפשט כמו שפירש הרשב"א בחידושיו דאף ת"ק ס"ל דמצוה לפדות את העבדים כבני חורין והא דאהדר ליה רשב"ג כשם שמצוה כו' לאו למימרא דת"ק ס"ל דאין מצוה לפדותן אלא דת"ק חייש דילמא יטעו אינשי ואתו למימר דאין מצוה לפדות את העבדים וימנעו מלמפרקינהו להכי תקנו תקנתא ואפקעינהו מרבן ראשון ואמר להו רשב"ג דכ"ע ידעי דמצוה לפדותן ולא מימנעי ופרקי להו, זהו הוא עיקר פירוש הרשב"א אך המהרמ"ש קיצר בפירושו, ומעתה לפי הנ"ל תירוץ התוס' יתפרש בנקל דכשפדאו משום עבד לעצמו אין לחוש בזה שמא ימנעו מלמפרקינהו כיון דאין כוונתם משום מצוה רק להנאתם מה בזה דימנעו ימנעו וימנעו כקושיית המהרמ"ש, ואי משים דרצו חכמים לעשות מעבד ב"ח הא כבר כתב המהרמ"ש דא"ל כן דיאמר בקיצור לא ישתעבד כי היכי דליהוי ב"ח, ואף אם נניח זה ונפרש כן בגמ' עכ"פ הכא בכשפדאו לשים עבד בלאי הכי א"ל כן דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדי וליתני לחבירי ומאי ניחוש שמא ימנע כי אף אם ימנע מלפרוק באופן זה לשם עבד לעצמו עכ"ז משום זה הלא לא ימנע מלפרוק זה שרצונו לפרוק משום מצוה ולא להנאתו, ולא שייך טעם זה אלא כשפודהו לשם ב"ח וכוונתי רק לשם מצוה חיישי בזה רבנן שמא יטעו אינשי דאין מצוה לפדות אלא ב"ח ולא העבדים אם לא נוציאו מדין עבד ימנעו מלפדות כלל, אבל לאותן שפודין להנאתם לא איכפת לן גם אם ימנעו דהא באמת כן הוא הדין דאין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ואין שום מכשול בזה, ולדברינו קוטב תירוץ התוס' יהי' כמו שתירץ הרשב"א בחידושיו ג"כ על קושיא זו וז"ל סוף ד"ה אמר אביי כו' דאין כאן חשש שמא ימנע ולא יפדה דכיון שהוא פודה לשם עבד בין כך ובין כך יפדנו אבל מי שנדבו לבו לפדותו לשם ב"ח ולמצוה אם אתה אומר לו שלא הועילו מעשיו להוציאו לחירות אף הוא נמנע ולא יפדה עכ"ל, וכמו כן מתרץ הר"ן בחידושיו יעו"ש, ולפי מה שפירשנו תירוץ התוס' כולם כוונו לדבר אחד אך הרשב"א והר"ן סתמו דבריהם ולא פירשו טעמא למילתא והתוס' הכריחו זה מסברא דמשו"ה אין לחוש שמא ימנע לזה שפודהו לשם עבד כיון דשורת הדין הוא כן דאין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ואף אם זה ימנע מ"מ מי שירצה לעשות מצוה לא ימנע, כנ"ל ברור בכוונתם ועיין:

רש"י ד"ה למעשה ידיו כו' ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה כו', מה שהוצרך לפרש כ"ז נ"ל בכוונתו משום דבמתניתין נקט סתם עבד שנשבה בין מל וטבל אותו רבו ראשון או עוד לא מל וטבל אותו בתרווייהו חד דינא אם לשום עבד פדאוהו ישתעבד לשני משום דקני ליה משבאי ושבאי גופיה קני ליה בין שהוא נכרי גמור העבד כיון דעוד לא מל וטבל ובין שכבר מל וטבל אותו אף שנקרא ישראל דמחוייב במצות כאשה כנ"ל:

(שם) רש"י ד"ה מהם תקנו רבויא הוא כו', הנה תיבת רבויא אינו מובן כי הל"ל מיעוטא הוא וכבר הרגיש בזה המה מ"ש, ונ"ל דהנה המהדורא בתרא הקשה כאן מנ"ל למידרש תרתי למעט אימא דהמיעוט לא קאי רק אמסתברא דהיינו ולא הם קונים מכם, לזאת פרש"י משום דתרי מיעוטי איכא חדא אתי למעט ולא הם קונים מכם ואידך ולא הם קונים זמ"ז, ומש"כ רש"י רבויא הוא הוי כמש"כ יתורא הוא וכוונתו לתרץ קושיא הנ"ל:

דף לח.

תוספות ד"ה דכתיב וישב ממנו שבי כו' ולהכי מייתי לעיל כו', ר"ל כי אף דאיצטריך לאתויי הא דריש לקיש כדי לאשמועינן דלא קני גופו כדסיימו סוף דבריהם, אכתי יקשה דהו"ל להגמ' לאתויי הא דר"ל אח"כ כיון דמר"ל לא מוכח מידי על קניית השבאי כדפריך הני מילי בכספא אבל בחזקה לא ועיקר ההוכחה דשבאי קני בחזקה רק מוישב ממנו שבי ראיה זו הו"ל להגמ' לאתויי מעיקרא כמובן משיטת הסוגיא אך לפי תירוצם דמוישב ממנו שבי לחודא לא הוה ילפינן רק בצירוף מהא דעמון ומואב טהרו בסיחון ניחא גם זה דמשו"ה מייתי הא דר"ל מקודם כדי להשוות הקנינים אהדדי קנין חזקה לקנין כסף דכמו בקנין כסף אין חילוק בין עכו"ם לעכו"ם ובין עכו"ם לישראל כמו כן בקנין חזקה וכמש"כ המהרש"א, והוא פשוט:

דף לט.

בגמ' הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו', לכאורה תירוץ זה חסר ביאור והבנה כי לרב דאמר דלשון קדושה שייך גם אי מפיק ליה לחירות דליהוי עם קדוש קאמר א"כ שפיר לא הוציא דבריו לבטלה, ולא דמי להא דאמר ר"מ גבי המעריך פחות מבן חודש אף דאין לו ערך מ"מ נותן דמיו דהתם שפיר אמרינן דדעתו היה להקדיש דמיו דאל"ה אין מקום לחול דבורו ולחנם דיבר והא אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל הכא הלא יש לומר דכוונתו היה דיצא לחירות ואין כאן לבטלה, אולם י"ל דהסברא הוא בהיפוך דהא דאמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות סברתו הוא כן, אף דזה רחוק מדעת לומר דכוונתו היה מלשון עם קדוש כי יותר היה ליה לומר בלשון שחרור, מ"מ כיון דאין לנו לתלות לשונו על דבר הקדש, יש לנו יותר לומר דדעתו היה דיצא לחירות מלומר דקליא דבריו לבטלה, אבל לר"מ דאית ליה בכל מקום אין אדם מוציא כו' א"כ לר"מ אמדינן דעתו כאילו פירש דבריו, לפ"ז גם בכאן יותר יש לנו לומר דדעתו היה להקדיש דמיו מלומר דכוונתו היה מלשון עם קדוש כי זה כוונה רחוקה מאוד כנלע"ד:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה וקא דייקת מינה כיון דרבי מאשה יליף כו' עד ס"ד ובדידיה סבירא ליה דיש ליה תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר עכ"ל, ולא אוכל להבין דבריו הקדושים מאי ראיה היא זו אף דרבי לא איירי רק בעבד גדול מ"מ ריב"ל יכול לסבור כרבנן דאבא שאול בדין גר דכל פלוגתתם דרבנן ואבא שאול הוא רק אי מית אבל בהפקר אף רבנן סבירא להו דקטן אינו זוכה בממון שלו דאין לו יד, ואי דדעת רש"י ז"ל דפלוגתתם גם בהמפקיר כ"ש דאין כאן ראיה דשפיר איירי רבי גם בעבד קטן ודומיא דאשה הוא כיון דסובר כרבנן דאבא שאול, ולולא פרש"י ז"ל הראיה פשוט כיון דחזינן דגמר עבד מאשה לענין הפקר דאין הפקר מוציא מאיסור א"כ יש לנו לומר גם לענין הא דילפינן עבד מאשה דמיתה משחררת בלא שטר הוא רק בעבד גדול דאין עליו רק איסור ולא בעבד קטן דגם ממון יש עליו והוא משיב ליה די"ל לאידך גיסא דג"כ דומיא:

ודף מ' ע"א) תוס' ד"ה אותו העבד אין לו תקנה כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו', הקשה המהרש"א דאימא הא קמ"ל דיש לו תקנה בגט שיחרור, ולכאורה י"ל דהא ג"ז נשמע מחציו עבד וחציו ב"ח דקתני במתניתין דכופין אותו ש"מ יש לו תקנה, איברא מזה אין תפיסה על המהרש"א משום דיש לחלק ולומר דדוקא בחציו עבד וחציו ב"ח במתניתין יש לו תקנה משום דאכתי פש ליה ממונא לקנס דהא בעיא דלא איפשטא היא לקמן (דף מ"ב ע"ב) אבל בעבד שברח מטעם הפקר הוא לא פש גביה מידי וכמו שמחלקין התוס' לקמן (דף מ"ג ע"ב) ד"ה אבל כו', והנה הגע עצמך דע"כ צ"ל כן דאל"כ הו"ל להתוס' לקמן בד"ה צריך כו' להקשות על אמימר עדיפא ממתניתין דחציו עבד וחציו ב"ח מדקתני דכופין אותו אלמא יש לו תקנה אלא ע"כ משום חילוק הנ"ל ושפיר הקשה המהרש"א:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי כו', עיין בפנ"י שהניח דבריהם בצ"ע וז"ל ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא ע"י דיבור בעלמא שיאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצ"ע עכ"ל, ואנכי בעניי אף שלא זכיתי לכוין דברי התוס' בכל הש"ס אבל בכאן נ"ל דזכיתי לכוונם עפ"י מש"כ לעיל (דף ל"ח ע"א) בד"ה כל המשחרר כו' לתרץ אותו הירושלמי גופיה כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה ומתרצין כיון דכשאמר שחררו יצא לחירות ואין רשאין עוד היורשין להשתעבד בו לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ע"כ שפיר משום מצוה לקיים דברי המת כופין אותם ליתן גט שחרור כי משום נתינת הגט לחודא ליכא איסור עשה, כן פירש הרשב"א בחידושיו כוונת תירוצם שם, והנה אף שבלשונם אין מפורש כן אמנם אי אפשר לפלס כוונתם בענין אחר רק כמו שפירש הרשב"א יעו"ש ברשב"א (ד' ל"ח) על מימרא דשמואל סוף ד"ה המפקיר עבדו כו' עד והקשו עוד בתוס' כיון כו', ומעתה לפי תירוצם שם הוכחתם הכא מהירושלמי מבואר בפשיטות דהא אנן אמרינן כשאמר שחררו יצא לחירות א"כ לשיטת רש"י דאסור בשפחה אמאי צ"ל דכופין את היורשין משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין, וזה ברור ופשוט:

שוב התבוננתי אשר לפי פירוש הרשב"א בתוס' הנ"ל מלבד מה שיקשה על דבריהם דהא באומר שחררו אינו יוצא לחירות בדיבור זה כדמוכח מסוגיא דכאן דקאמר ליה אנא כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דלא אמר ר' יוחנן כן מעולם רק בלשון זה אמר ר"י פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון זה לשון שחרור האב אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה דאל"כ לא תירץ כלום דאפילו סבירא ליה דרב שמואל בר יהודה ג"כ קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאה לחירות וגופה לא קני ליה ואיסורא לבריה לא מורית, והרשב"א בעצמו הקשה כן על דבריהם יעו"ש בחידושיו (דף ל"ח ע"א) וקושיא חמורה היא, וחוץ מקושיא זו גם לשון התוס' שלפנינו אינו סובל לפרש כן:

איברא לולא דברי הרשב"א היה נ"ל לפרש בכוונת תירוצם דלעיל דמשו"ה שפיר אמרינן משום מצוה לקיים דברי המת אין היורשין רשאין להשתעבד משום דשב ואל תעשה הוא ולא קרינן בה עוד לעולם בהם תעבודו ושוב משום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה, והסבר תירוצם בקיצור כן הוא הא דכופין משום מצוה לקיים דברי המת לבל ישתעבדו בה אל תקשה לך הא עובר על עשה דלעולם בהם תעבודו, דע"ז אמרינן שב ואל תעשה שאני ומשום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו, ושוב הא דכופין משום מצוה לקיים דברי המת שיתנו גט שחרור ג"כ א"ש כי משום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה כלל, כנ"ל נכון ומדויק מאוד לשונם כפי שאיתא בתוס' שלפנינו, אמנם כ"ז אינו נוגע כלל למה שכתבנו לעיל בביאור התוס' דכאן כי גם לפי פירושי בתירוצם דלעיל ג"כ א"ש קושייתם הכא על שיטת רש"י מהירושלמי והכי קא קשיא להו הגם דעל כפיית השעבוד צריכין אנו לטעם מצוה לקיים דברי המת אמנם על כפיית נתינת הגט תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ומהירושלמי משמע דכפיית נתינת הגט ג"כ מטעם מצוה לקיים דברי המת, ובין לפי' הרשב"א ובין לפירושי בכוונת תוס' דלעיל דבריהם דכאן אתיין כהוגן בלי שום פקפוק להמעיין היטב:

בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה כו', הפנ"י הקשה הא התוס' בעצמם כתבו לקמן (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב גט שחרור כו' דהא דמיבעיא לתלמודא שם אי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה היינו לענין חצי עבד אלמא דהסברא איפכא דהא חצי עבד פשיטא דאסור בשפחה כדאיתא במשנה שם לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה והניח דבריהם כאן בצ"ע יעו"ש, ולענ"ד נראה דלא די שאין קושיא מתוס' דהתם על דבריהם דכאן אך אדרבא עפ"י דבריהם דהתם לפי מה דכתבו באי נמי שם ליישב מאי דבמכילתין קמיבעיא ליה במעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה ובכריתות מסיק דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, לא צריכין לדחוקי ולומר דרק לר"ל אמרינן כן בכריתות ותלמודא דכאן לא ס"ל להא דר"ל, אך י"ל דגם אליבא דר"ל קמיבעיא לן אך מעוכב גט שחרור דכאן היינו חצי עבד, ומעוכב גט שחרור דכריתות הא מיירי להדיא ע"י הפקר ושפיר מחולקים בדין אכילת תרומה דמעוכב ג"ש ע"י הפקר כיון דמותר בשפחה פשיטא לן דאוכל בתרומה אבל חצי עבד כיון דאסור בשפחה קמיבעיא ליה אם אוכל בתרומה, והנה ודאי נמי דברים הללו ע"כ מוכח דלא כשיטת רש"י כאן דפירש דגם במעוכב ג"ש ע"י הפקר אסור בשפחה ואין חילוק ביניהם, דא"כ הדרה קושייתם דהתם לדוכתה למה בכריתות פשיטא ליה דאוכל בתרומה ובתלמודא דכאן מספקא ליה, ומעתה הלא בקל י"ל דגם בדבריהם דכאן כוונו לאותה הוכחה גופה, שיעור דבריהם כן הוא ומסתברא כיון דאוכל בתרומה ר"ל כיון דפשיטא ליה התם דאוכל בתרומה והנה הכא במכילתין קמיבעיא ליה כדי ליישב סתירה זו הלא מסתבר לנו לומר משום דשרי בשפחה, ודבריהם דכאן הם אותן דברים עצמן שכתבו לקמן באי נמי כו' וכמוש"כ, ולחנם הניח הפנ"י דבריהם בצ"ע:

ובאמת יש לפרש דבריהם עוד בפשיטות יותר עפ"י מה שכתבו שם בתירוצם הראשון דהך בעיא לא אתיא אליבא דר"ל דכריתות, והנה נדחקו לומר כן אף שלכאורה ניחא יותר בפשיטות כפי תירוצם באי מי דאתיא הך בעיא אליבא דכ"ע ולחלק בין מעוכב ג"ש ע"י הפקר דמותר בשפחה ובין חצי עבד דאסור בשפחה, דהא בריש לקיש מפורש שם מעוכב ג"ש ע"י הפקר, ובהאיבעיא מעוכב ג"ש סתמא ויש לפרש חצי עבד, אמנם זאת מובן בקל דבתירוצם הראשון לא ניחא להו לומר כן כיון דלא מסתברא לומר דכשאסור בשפחה יהי' מותר לאכול תרומה וכמו שבאמת הקשו כן המהרש"ל והמהר"ל על תירוצם השני והניחו בצ"ע יעו"ש בדבריהם, וזה הוא שהוכרחו לומר דהך בעיא איירי נמי דמעיכב ג"ש היינו ע"י הפקר כמו בכריתות ולא אליבא דכ"ע מיבעי' ליה אבל בחצי עבד כיון דאסור בשפחה פשיטא ליה לתלמודא דאינו אוכל תרומה דלאו קנין כספו הוא אך במעוכב ג"ש ע"י הפקר כיון דמותר בשפחה מספקא ליה להגמ' אולי קנין כספו הוא, ולריש לקיש גם בזה פשיטא ליה כי לדידיה כללא הוא דמעוכב ג"ש דאסור בשפחה היינו חצי עבד לאו קנין כספו הוא ואינו אוכל בתרומה ובמעוכב ג"ש ע"י הפקר כיון דמותר בשפחה קנין כספו הוא, ומעתה לפי"ז הוכחתם כאן דלא כשיטת רש"י מבורר היטב בלשונם ומסתברא כיון דאוכל בתרומה, ר"ל לר"ל בכריתות פשיטא ליה דאוכל בתרומה ולסתמא דגמ' במכילתין לקמן בעיא הוא ולא קמיבעיא כן בחצי עבד ע"כ משום דשרי בשפחה, אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א דפירש כן להדיא בדבריהם דהוכחתם דאם כשיטת רש"י דאסור בשפחה מאי קא מיבעיא לן לקמן יעו"ש היטב בדבריו בד"ה אמר אמימר כו' כי קיצר, ומעתה לפי מש"כ דברי התוס' יתפרשון רק עפ"י דבריהם שכתבו לקמן (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב ג"ש כו' ממקום שבא הפנ"י להקשות, כי בין לתירוצם הראשון ובין כפי תירוצם השני באי נמי מוכח דלא כשיטת רש"י ודוק כי נכון הוא ת"ל:

דף מ:

תוספות ד"ה הודאת בעל דין כו' והא דבעי מי אוכל כו', עיין במהרש"א ז"ל שמקשר דברי התוס' ביחד משום דפסיקא להו לתוס' ז"ל הא דהודאת בע"ד כמאה עדים קאי אמקבל ולא אנותן מש"ה פירשו הא דבעי מי אוכל פירות רק פירוש בעלמא הוא דאל"ה יקשה אמאי קאמר רבה משלשין כו' עכ"ל, ולכאורה דבריו הקדושים סתומים דהא כ"ש אי הוה אמרינן דהודאת בע"ד קאי אנותן יקשה ארב חסדא דאמר נותן אוכל, אולם לפענ"ד נ"ל לפרש דבריו כן דאי הוי אמרינן דהודאת בע"ד קאי אנותן שפיר בעי הגמ' מי אוכל פירות פירוש הפירות דכבר גדלו קודם הודאתו של הנותן הגם דזה פשיטא לן דהקרקע שייך להמקבל כיון דהודאת הנותן כמאה עדים דמי מ"מ הפירות דגדלו קודם הודאתו אולי שייך להנותן כיון דכל חיוב הנותן אינו רק משום דהודה עתה ולא קודם, כנלע"ד:

דף מא:

גמרא אלא לרבה רישא דברי הכל וסיפא רבי אמר לך כו' רב אשי אמר רבי היא וכו', לכאורה קשה מאי תחלת קושיית הגמ' רישא ד"ה וסיפא רבי הא כיון דהתנא דברייתא סובר כרבי דלעולם יוצא העבד בשיחרור חציו לזה מוכרח לכתוב כי בברייתא בדין כסף כדברי הכל ואיך היה יכול למיתני דלא יהא כד"ה ומנ"ל למילף דפליגי גם בכסף כר' יירי אולם לא קשה כלל כי דיוק הגמ' הוא כן אי אמרת דתנא דברייתא סובר כרבה דלא פליגי בכסף א"כ מאי אשמועינן ברישא דבכסף משחרר חצי' ולא היה לו למיתני רק הסיפא בשטר במאי דפליגי, לזה משני רב אשי רבי היא פירוש רבי גופא אמר ברייתא זו:

תוס' ד"ה לא תוהו בראה כו' בסוף דבריהם ולפ"ז בשפחה נמי שייך בה שבת כו' עכ"ל, עיין במהרש"א שחידש דין חדש דהא דרבי של עבד שרי למסור לו שפחה כנענית היינו דיקא שפחה שלו אבל שפחה של אחרים לא עיי"ש, ודבריו תמוהים כי בהדיא איתא גמרא ערוכה בתמורה (דף ל') בראש העמיד ע"א ע"ש:

**(הג"ה כבר הקשה זה השעה"מ פ"ג ה"ג מהלכות עבדים עיי"ש, המו"ל.)**

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה