יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת גיטין · דף לז.
תוס' ד"ה שטר שיש בי אחריות כו', לכאורה קשה אמאי צריכה להי להתוס' ז"ל להקשות מברייתא דלעיל דאונס ומפתה כי' הא יש להקשות מר"י ור"ל גופייהו דאית להי דשיעבודא דאורייתא כדאיתא במס' ב"ב (דף קע"ה ע"ב) א"כ כיין דמדאורייתא אף מלוה על פה גובה ממשועבדים אמאי שביעית משמטת הא מדאורייתא שוה מלוה על פה למלוה בשטר אלא ע"כ צריך לחלק בין מפרש השיעבוד בשטר או לא, אילם אחר העיון יש ליישב דמכח קושיא זו מר"י ור"ל דב"ב עדיין אינו מוכרח לחילוק זה בין פירש השיעבוד או לא, משום די"ל דר"י ור"ל סבירא להו דשביעית בזמן הזה דרבנן כאביי לעיל (דף ל"ו ע"א) אבל מדאורייתא אינה משמטת כלל א"כ שפיר אמרו דמלוה ע"פ משמט אף דמדאורייתא גם למלוה ע"פ יש שיעבוד אעפ"כ משמט משום דרבנן תקנו דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים ושביעית בזמה"ז הוא רק מדרבנן, אבל מחמת קושיית התוס' ז"ל מברייתא דאונס ומפתה צריך לחלק בין פירש השיעבוד בשטר או לא, כן נ"ל לפרש דברי התוס' ז"ל:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה דלמא ממנעי ולא פרקי ליה כו', דברי התוס' בתירוצם אינם מובנים כלל לכאורה כי אם כוונתם לחלק דאינו ראוי מהאי טעמא לגזול מזה וליתנו לחבירו ממילא מתורץ הקושיא דלשום ב"ח כיון דאינו משתעבד לשני שייך שפיר האי טעמא ומה זה שסיימו עוד בתירוצם ולא שייך האי טעמא אלא כשפודהו כו', וראיתי כי כבר נתעורר בזה הפנ"י ועיין במש"כ ע"ז דברים דחוקים מאוד אינם ראוים אליו, ולענ"ד נראה דיש לפרש דבריהם בפשיטות עפ"י מה שהקשה המהר"ם שיף בגמ' על טעמא דילמא מימנעי כו' כיון דרבנן סברי דאין מצוה לפדות עבדים למאי חששו שמא ימנעו מלפדות ימנעו וימנעו כיון דמדינא עבד הוא א"כ מאי הוצרכו לתקן דלא ישתעבד ולהוציאו מדינא, ואי משום דרצו לעשות מעבד בן חורין יאמר בקיצור לא ישתעבד כי היכי דליהוי בן חורין יעו"ש שהאריך מאוד בקושיא זו ומתרץ דע"כ הפשט כמו שפירש הרשב"א בחידושיו דאף ת"ק ס"ל דמצוה לפדות את העבדים כבני חורין והא דאהדר ליה רשב"ג כשם שמצוה כו' לאו למימרא דת"ק ס"ל דאין מצוה לפדותן אלא דת"ק חייש דילמא יטעו אינשי ואתו למימר דאין מצוה לפדות את העבדים וימנעו מלמפרקינהו להכי תקנו תקנתא ואפקעינהו מרבן ראשון ואמר להו רשב"ג דכ"ע ידעי דמצוה לפדותן ולא מימנעי ופרקי להו, זהו הוא עיקר פירוש הרשב"א אך המהרמ"ש קיצר בפירושו, ומעתה לפי הנ"ל תירוץ התוס' יתפרש בנקל דכשפדאו משום עבד לעצמו אין לחוש בזה שמא ימנעו מלמפרקינהו כיון דאין כוונתם משום מצוה רק להנאתם מה בזה דימנעו ימנעו וימנעו כקושיית המהרמ"ש, ואי משים דרצו חכמים לעשות מעבד ב"ח הא כבר כתב המהרמ"ש דא"ל כן דיאמר בקיצור לא ישתעבד כי היכי דליהוי ב"ח, ואף אם נניח זה ונפרש כן בגמ' עכ"פ הכא בכשפדאו לשים עבד בלאי הכי א"ל כן דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדי וליתני לחבירי ומאי ניחוש שמא ימנע כי אף אם ימנע מלפרוק באופן זה לשם עבד לעצמו עכ"ז משום זה הלא לא ימנע מלפרוק זה שרצונו לפרוק משום מצוה ולא להנאתו, ולא שייך טעם זה אלא כשפודהו לשם ב"ח וכוונתי רק לשם מצוה חיישי בזה רבנן שמא יטעו אינשי דאין מצוה לפדות אלא ב"ח ולא העבדים אם לא נוציאו מדין עבד ימנעו מלפדות כלל, אבל לאותן שפודין להנאתם לא איכפת לן גם אם ימנעו דהא באמת כן הוא הדין דאין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ואין שום מכשול בזה, ולדברינו קוטב תירוץ התוס' יהי' כמו שתירץ הרשב"א בחידושיו ג"כ על קושיא זו וז"ל סוף ד"ה אמר אביי כו' דאין כאן חשש שמא ימנע ולא יפדה דכיון שהוא פודה לשם עבד בין כך ובין כך יפדנו אבל מי שנדבו לבו לפדותו לשם ב"ח ולמצוה אם אתה אומר לו שלא הועילו מעשיו להוציאו לחירות אף הוא נמנע ולא יפדה עכ"ל, וכמו כן מתרץ הר"ן בחידושיו יעו"ש, ולפי מה שפירשנו תירוץ התוס' כולם כוונו לדבר אחד אך הרשב"א והר"ן סתמו דבריהם ולא פירשו טעמא למילתא והתוס' הכריחו זה מסברא דמשו"ה אין לחוש שמא ימנע לזה שפודהו לשם עבד כיון דשורת הדין הוא כן דאין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ואף אם זה ימנע מ"מ מי שירצה לעשות מצוה לא ימנע, כנ"ל ברור בכוונתם ועיין:
רש"י ד"ה למעשה ידיו כו' ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה כו', מה שהוצרך לפרש כ"ז נ"ל בכוונתו משום דבמתניתין נקט סתם עבד שנשבה בין מל וטבל אותו רבו ראשון או עוד לא מל וטבל אותו בתרווייהו חד דינא אם לשום עבד פדאוהו ישתעבד לשני משום דקני ליה משבאי ושבאי גופיה קני ליה בין שהוא נכרי גמור העבד כיון דעוד לא מל וטבל ובין שכבר מל וטבל אותו אף שנקרא ישראל דמחוייב במצות כאשה כנ"ל:
(שם) רש"י ד"ה מהם תקנו רבויא הוא כו', הנה תיבת רבויא אינו מובן כי הל"ל מיעוטא הוא וכבר הרגיש בזה המה מ"ש, ונ"ל דהנה המהדורא בתרא הקשה כאן מנ"ל למידרש תרתי למעט אימא דהמיעוט לא קאי רק אמסתברא דהיינו ולא הם קונים מכם, לזאת פרש"י משום דתרי מיעוטי איכא חדא אתי למעט ולא הם קונים מכם ואידך ולא הם קונים זמ"ז, ומש"כ רש"י רבויא הוא הוי כמש"כ יתורא הוא וכוונתו לתרץ קושיא הנ"ל: