יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא קמא · דף קיח:
רש"י ד"ה ברקועתא שהטלה ניכר הוא כשנגנב כו'. הגרש"ש הניח דברי רש"י ז"ל בתימא דאם בעת גניבתו היה ניכר א"כ הוה לדעת בעלים וצריך דעת דוקא לרב, ואחמכ"ת לא דק כי הלא כאן במימרא דרב איירי דגנב מבית בעלים והחזיר לעדר שהיה לבעלים במדבר דהא אמר החזירו לעדר כו' משמע דוקא דהחזרה היה לעדר שבמדבר אבל הגניבה היתה מעדר שבביתו א"כ אף שטלה רקוע הי' עכ"ז שפיר י"ל דבעלים לא ידעו כלל מהגניבה וכגון דלא נכנס לעדרו או דהעדר שבביתו היו כולם רקועים ולא הרגיש בחסרונו. וכיון דהגניבה היה שלא לדעת גם החזרה אין צריך דעת אך סגי במנין או אף כשלא מנה כיון שהיה משונה במראיתו מכל הצאן נודע תיכף להרועה שזה ניתוסף על צאנו וידיעת השומר הוי כידיעת בעה"ב כדאמר רב זביד לקמן בפלוגתא דר"י ור"ע. ופשוט:
אמנם מהצורך להבין מש"כ רש"י שהטלה ניכר הוא ולפי דברינו הנ"ל דע"כ כאן לא ידע הבעה"ב מכל עיקר הגניבה והחזרה לא היה במקום הגניבה, א"כ לאיזה צורך הזכיר רש"י ז"ל כלל מענין הגניבה כי מה לנו אם ניכר בגניבתו או לא ולא הו"ל לרש"י לומר אלא כיון דהטלה מנומר ע"כ כשהחזירו נודע תיכף להרועה כשניתוסף על צאנו ולא בעינן מנין ותו לא, ונ"ל דרצונו בזה דלפי מאי דמשני רב חנן דמימרא דרב איירי ברקועתא ג"כ ניחא אמאי אמר רב דוקא דינו באופן זה דהחזרה לא היה במקום הגניבה דאם גם הגניבה היה מהרועה או אם גם החזרה היה במקום הגניבה לעדר שבביתו אין הדין כן כיון דהוכר בגניבתו הוה לה לדעת וצריך לדעת דוקא ותו לא מהני מה שהוכר בחזרה. ולזאת אמר רב דינו דוקא באופן שהגניבה והחזרה לא היה במקום אחד, והוצרך לומר כן כדי שלא יקשה מאי דחיק ליה לרב חנן לאוקמי מימרא דרב ברקועתא ולא משני בפשיטות דאיירי דמני וכמו שמשני על הפירכא דלעיל מי אמר רבא הכי כו' ומשני לא דלא מני, והכא יהי' התירוץ להיפוך לא דמני אמנם אם יתרץ כן אכתי לא ניחא אמאי נקט רב דינו דוקא באופן דהגניבה והחזרה לא היה במקום אחד, אבל לפי מה דמשני השתא ר' חנן ברקועתא ניחא הכל כיון דרב אתי לאשמועינן דרקועתא הוי כמנין ואף שלא מנה יצא וזה לא מצי לאשמועינן באופן שהחזיר למקום שגנב. דהא רקועתא לעולם ניכר הן בחסרונו והן בעת שניתוסף על הצאן א"כ הוה הגניבה לדעת ולרב בלדעת צריך דעת דוקא כתמיהת הרש"ש זה הוא עיקר כוונת רש"י ז"ל כאן:
והרש"ש ז"ל הבין בדבריו דמש"כ שהטלה ניכר כשנגנב ר"ל אותו טלה רקוע שהחזיר היה ניכר כשניתוסף בחזרתו וגם היה ניכר בחסרונו בגניבתו ולכן מתמה, אבל לפמש"כ מעולם לא כוון רש"י לזה דהא כיון דרב נקט דינו באופן דהחזרה היה בעדר אחר אין עוד הכרח גם אם הטלה היה רקוע לומר דהגניבה היה ידוע וניכר כמש"ל, אלא להכי הזכיר רש"י ז"ל בדבריו היכר הגניבה, לומר כיון דהאמת כן הוא דניכר בין בגניבה בין בחזרה ע"כ אתי שפיר זה שאמר רב דינו דוקא בכגון שהחזרה לא היה במקום הגניבה, ונכון הוא מאוד.
(דף קי"ט) גמרא גזלן מאימת מותר לקנות הימנו רב אמר עד שתהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו, וברי"ף איתא הגירסא לגבות ולכאורה אינו מובן מפני מה ממאן בהגירסא שלפנינו וי"ל דקשה ליה על גירסא זו איך מצי רב למימר דאינו רשאי לקנות מגזלן עד שיהא רוב משלו הא רב גופא ס"ל לעיל (דף ס"ז ע"ב) דיאוש כדי קנה, ואין לומר דרב ס"ל כרבנן דסתם גזלן לאו יאוש בעלים, דהא חזינן דהגמ' דייק לעיל (דף קי"ד ע"ב) מרבי דאמר גנב כגזלן היינו כגזלן דר"ש מדמתני ר' לר"ש בריה כו', והך הוכחה גופא י"ל נמי לרב דכל הדוחק שדחק לרבא לעיל בר"פ לאוקמא הפשט במתנ' ואם דבר שיש בו אחריות היינו אחריות נכסים אינו אלא משום דפליג ארב"ח וסובר דרשות יורש לאו כרשות לוקח ולולי זאת היה מודה דהפשט במתני' כדמתני ר' לר"ש בריה כי זה הפשט מחוור וכדאיתא בשמ"ק דלהכי מתני ר' לר"ש בריה הכי משום או דס"ל כרב"ח או דס"ל דיאוש כדי קנה, א"כ לפ"ז גם לרב דס"ל דיאוש לחוד קנה ע"כ צ"ל הפשט במתני' כרבי. גם בתוס' שם ד"ה ר"ח איתא דרב ס"ל דאחריות ל"ד אלא משום דבר מסויים כרבי, א"כ ממילא מוכח דרב ס"ל דסתם גזלן יאוש בעלים הוא כמו שמוכיח הגמ' לרבי, ואין לומר דהוכחת הגמ' מרבי משום דסיים בדבריו טעמא מפני כבוד אביהן אולם לרב י"ל דלהכי בדבר המסויים חייב משום דמסתמא לא אייאוש. זה אינו דס"ס יהיו מוכח דסתם גזלן הוה יאוש דאל"כ מאי טעמא פטרינן ברישא בדבר שאינו מסויים, וא"כ הדק"ל מפני מה אסר רב לקנות מגזלן ואין לומר מנא ידעינן דאם קנה הגזלן הגזילה דמותר לקנות הימנו, דזה איתא בהדיא סוף מכילתין (דף קי"ט ע"ב):
אולם לגירסת הרי"ף ז"ל לגבות י"ל דפלוגתתם תליא בהא דתנא לעיל (דף צ"ד ע"ב) מעשה באדם אחד כו' דתקנו מאותו מעשה דאין לקבל מהגזלן שהחזיר מרצון עצמו ובזה פליגי רב ושמואל רב סבר דאימת מותר לגבות מהגזלן שהחזיר מרצון נפשו עד רוב משלו דאז אין שייך תקנ"ח ושמואל סבר דאפילו מיעוט שלו ג"כ לא שייך תק"ח. אף שר"ת ז"ל אומר דתקנה זו לא היה כ"א לדורו י"ל דהרי"ף ז"ל סובר כפירוש ר"י וגם השמ"ק פירש דתקנה זו היה גם להבא:
ולפי מה שכתבתי לעיל הכרח לרב דמוכרח לסבור פירוש המתני' דר"פ כדמתני רבי לר"ש בריה תסולק קושיית השמ"ק (בדף קי"ג ע"א) בגמ' בעי מיניה רב כהנא מרב כו' דהקשה שם מה תועלת יש בבעיית רב כהנא כיון דשיטת הגמ' לעיל לא אזיל הכי ולא פסקינן כן, אולם לפמש"כ א"ש דבעייתו היה לפי שיטת רב גופא דמוכרח לסבור דהפירוש במשנה דלעיל כרבי:
עוד מצאתי הוכחה דרב ע"כ ס"ל סתם גזלן יאוש בעלים הוא ממאי דפריך רב ששת לעיל (דף ס"ח ע"א) על רב מדתניא אמר ר"ע כו' אילימא לפני יאוש כו', ואי אמרת דרב לא ס"ל כר"ש מאי צריך רב ששת לדחוק להביא ראיה דהכתוב איירי לאחר יאוש הא ראיה פשוטה יש לזה מדסתם הכתוב סתם גנב חייב בדו"ה וסתם גנב יאוש בעלים הוא לרבנן, ועוד רב גופא איך חלק בגונב אחר גנב בין לפני יאוש לאחר יאוש הא הפסוק וגונב מבית האיש ממעט גנב אחר גנב סתם על כל אופנים ולא חלק. וסברא זו אמר ר' אלעזר לעיל (דף ס"ח ריש ע"ב):