יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא קמא
דף ב.
גמ' תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן וכו', קושית העולם בכאן מפורסמת והובא בפנ"י ובתפארת שמואל מאי קא מיבעי ליה יפשוט ממתניתין דלמה הוצרכה המשנה לפרש לא הרי וכו' כדי שלא תקשה לכתוב חדא ונילף אידך, ואם תולדותיהן לאו כיוצא בהן מוכרחת התורה לכתוב כולן כדי שלא יהי' אותו דבר שלא נכתב תולדה כמו שפרש"י במתניתין אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא אלא ע"כ תולדותיהן כיוצא בהן ועיי"ש באריכות קושיא זו, ומה שתירץ הפנ"י דכוונת האיבעיא איזה תולדות יש לנו להביא אם התולדות שהם שוים מצד המעלה לאבות וא"כ בודאי נאמר שהם כיוצא בהם לדינא, או נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהם לפי שאין לנו להביא שום תולדה השוה לה מצד המעלה אלא פחותים מהם יעו"ש בדבריו, הנה פשטיות לשון האיבעיא בודאי לא משמע כן כנראה לכל מעיין, ועוד לפי פירושו בהאיבעיא דגמ' ע"כ צריך לפרש כמו כן בדברי רב פפא יש מהן כיוצא בהן היינו דשוים במעלה ויש מהן לאו כיוצא בהן ר"ל דפחותים מהם, והלא הגמ' מסיק דרב פפא קאי בחצי נזק צרורות, וצרורות הא איננה פחותה במעלה מרגל גופיה כמבואר לקמן בסוגיא דצרורות (דף י"ז ע"ב) אמר רבא לעולם כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה ע"כ:
ולענ"ד י"ל דעיקר הקושיא קושיא בטעות היא כי מאי דילפינן במה מצינו או באחד מי"ג מדות הוה כמש"כ בתורה בפירוש ולא יחשב תולדה, וראיה לזה מתוס' לקמן (דף ג' ע"א) ד"ה הא דלא מכליא קרנא כו' מ"מ קרי לה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כו', ולפי הבנת הפנ"י ותפארת שמואל דילפותא דמ"מ מיקרי תולדה א"כ מאי קא קשיא להו להתוס' כלל דהא לא מכליא קרנא כשן קאמר הגמרא דילפינן משום דומיא דרגל ושפיר מיקרי תולדה דשן, ובודאי קושית התוס' לא קאי על הסד"א הא דלא מכליא קרנא רק על מה דמסיק וקאמר והשתא דאוקימנא ארגל כו' כמובן, ועוד ראיה מתוס' לקמן (דף ג' ע"ב) בד"ה אמאי כו' כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו עכ"ל, והנה צרורות רק הלמ"ס ולא כתובה עכ"ז כתבו דהגמרא מתמה אמאי קרי לה תולדה, ומעתה כיון דמוכח משני דיבורי תוס' הנ"ל דאף שלא כתובה בתורה מפורש אין שייך לקרוא אותה תולדה אין מקום עוד לקושיית העולם הנ"ל, ומה שנראה משיגרת לשון הפנ"י והת"ש דיסוד הקושיא הוא רק לפי מה שפרש"י בריש מתניתין אבות קרי להנך כו', נ"ל הגם שלכאורה במושכל ראשון משמעות דברי' מוכיחין כדבריהם דכל שאינו מפורש בתורה מיקרי תולדה אמנם לאחר העיון בדקדוק דבריו נראה אם כוונת רש"י ז"ל כהבנתם דבא למימר דמאי דלא כתוב בהדיא מיקרי תולדה א"כ לאיזה צורך מסיק עוד ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות, איברא כוונתו משום דלכאורה קשה מאי קחשיב רק ארבעה אבות ולא יותר הלא גם מאי דאתיא במה הצד הוי כמפורש בתורה וא"כ כיון דבמשנה מסיק הצד השוה שבהן כו' איכא הרבה אבות. לזה פרש"י ז"ל דאף אם מאי דאתיא במה הצד מיקרי עיקר כמו שכתוב בתורה עכ"ז לא שייך לקראם אבות כיון דאין להם תולדות משום דגם התולדות ילפינן במה"צ כמו העיקר ואיך ידעינן איזה הוא העיקר ואיזה תולדה וכפרכת הגמ' לקמן (דף ה' ע"א) בשלמא לתנא דידן אבות מכלל דאיכא תולדות אלא לר' חייא ור' אושעיא כו' תולדותיהן מאי ניהו. ולהנך ארבעה דמפורשים בקרא שייך לקראותם אבות משום דנמצא בהם תולדות, וע"ז שפיר מסיים רש"י ז"ל ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות ור"ל כשיש בן שייך לקרוא אותו העיקר אב אבל אם אין להעיקר בן מאי אב הוא, וכל הדברים דאתיא במה"צ כולם רק עיקרים המה נחשבים אבל שם אב לא שייך בהם, ומעתה לפי כוונה זו אדרבא דברי רש"י ז"ל מוכרחין כדברינו הנ"ל דכל מילי דילפינן באחד מי"ג מדות אינם נקראים תולדות ודבריו מתאימים לדברי התוס' הנ"ל, וברור הוא לאחר העיון היטב בכל הסוגיא:
והנה הברטנורא שינה מלשון רש"י ז"ל וז"ל משום דאיכא לכל חד מינייהו תולדות קרי להו אבות עכ"ל, ולשון זה משמע להדיא כמש"כ בכוונת רש"י ז"ל, ונראה דמש"ה שינה מלשון רש"י כדי שלא נטעה כמו שנראה לכאורה מלשון רש"י וכמו שבאמת הבינו בדבריו מפרשים הנ"ל:
אחרי כותבי זאת מצאתי בשיטה מקובצת על התוס' ד"ה הא דלא מכליא קרנא כו' ע"ש דדחה פירוש התוס' ובתוך דבריו כתב שם וז"ל א"כ אפילו עכשיו כיון שלמדת משור אף היא אינה תולדות אלא נכתב כן בתורה מפורש כמו שאין אתה עושה לאזלא ממילא תולדה דרגל ואב כששלחה כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאלו נכתב כן בתורה מפורש עכ"ל יעו"ש, והוא ממש כמו שביארתי לעיל דכל הנלמד באחד מי"ג מדות הוה כמפורש בתורה:
ובזה יונח לי לקמן בסוף הסוגיא (דף ג' ע"ב) דמסיק הגמרא דדברי רב פפא מיירי בחצי נזק צרורות ופריך ואמאי קרי לה תולדה דרגל ומשני לשלם מן העלייה כו', והנה לכאורה הפירכא תמוה כי איך נקרא אותו אם לא תולדה דרגל, ואף שהרגישו בזה התוס' ונתנו טעם להפירכא כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמו, אמנם גם דבריהם צריך ביאור וזה שכתבו בשם בפ"ע אין מובן כלל, עוד ראיתי בפנ"י שהביא קושיית העולם מה שהתוס' החליפו דבריהם כי ד"ה לפוטרו ברה"ר כו' צריך להיות אחר ד"ה אמאי קרי כו', אך לפי מש"כ לעיל דשם תולדה אין שייך לקרוא אלא מה שנולד בסברא מעיקר הכתוב בתורה ולאו דוקא הכתוב מפורש מיקרי אב אלא גם מה שנדרש מי"ג מדות:
לפי"ז בנקל י"ל דגם הלמ"ס נחשב כמו כן אב ועיקר, ומעתה הכל ניחא כי פירכת הגמרא יתפרש בפשיטות כיון דחצי נזק צרורות הלמ"ס א"כ הוה כמו שכתוב בתורה אמאי קרי לה תולדה ולא רגל גופה ואי משום דמשלם רק חצי נזק משום זה אין שייך לקרוא אותה תולדה כי הלא תם בקרן משלם ח"נ עכ"ז נקרא אב כיון שכתובה בתורה, ומשני הגמ' לשלם מן העלייה ור"ל לא דמי לקרן תם דהתם כל הלכותיה כתובה בתורה ושפיר נקרא אב אבל הכא ההלכתא גמירי לן רק דח"נ משלם והא דמחייבינן בצרורות לשלם מן העלייה הוא רק מטעם דתולדה דרגל היא כיון דדמי לה ידעינן מסברא דמ"ש, ומש"ה נקרא שפיר תולדה דרגל ולא רגל גופה:
ולפי"ז גם דברי התוס' בד"ה אמאי כו' יהיו נוחין כי דבריהם קאי על פירכא השניה מאי דפריך הגמ' לרבא דמיבעיא ליה וכו' וכדמשמע מציון התוס' אמאי בלא וא"ו וכמו שהוכיח הפנ"י יעו"ש, אבל על פירכא הראשונה מעולם לא כוונו להקשות כי יתפרש בפשיטות כמש"כ, אך כוונתם כיון דלרבא ע"כ צריכין אנו לומר כמוש"כ בדיבור הקודם דהלכתא מורה לנו גם בזה דלא לשלם מן העליה א"כ פשיטא דאין לפרש עוד פירכא זו כמו פירכא ראשונה לרב פפא דלקריא רגל גופה כיון דכל דיניה חלוקה מרגל, אך לולא דבריהם הקודמים היה לנו לפרש פירכא זו אמאי קרי לה תולדה דרגל ולא תולדה דקרן כיון דדינה כקרן אמנם כיון דפירשו מקודם דלרבא מש"ה צרורות אינו משלם מן העלייה משום דהלכתא להקל בא א"כ הוה כמפורש בהלכתא דח"נ משלם ולא מן העלייה א"כ לא שייך לקרוא אותה תולדה דקרן דהא לאו משום מילתא דקרן דינא הכי אך הלכתא גמירי לה, רצוני לומר בשלמא אי הוה אמרינן מסברא דצרורות מש"ה רק ח"נ משלם ומגופיה כיון דדמיא לקרן ע"ז נופל לשון תולדה אבל השתא לפירוש התוס' דלעיל דמשום הלכתא גמירא לן כן אף בזה דמגופו משלם אין לקרוא אותה תולדה דהא לא לידתה גרמא לה דינה, וע"ז פירשו התוס' דפירכא דכאן יתפרש דהכי קפריך דעכ"פ הוה לה לקרוא אותה שם בפ"ע אבל לא תולדה דרגל, ושיעור דבריהם כן הוא אע"ג דדמי לרגל, ר"ל דברגל היא עושה הצרורות, עכ"ז כיון שדינה חלוק מדין רגל בכל לא יאות לקרוא אותה לא רגל ולא תולדה דרגל כי הדמיון לחוד אינו גורם השם אלא אם הדמיון גורם את הדין וגם הדין בלא דמיון אינו עושה השם דליקרוא אותה קרן, ולרבא בצרורות כיון דתרתי אית בה הדמיון מרגל ודינה חלוק מקרן א"כ אין לקרוא אותה לא תולדה דרגל ולא תולדה דקרן אך קפריך דהיה לו לקרוא לה שם בפ"ע, וע"ז משני דגם לרבא אכתי י"ל דלהכי מיקרי שפיר תולדה דרגל דהא דפטורה ברה"ר לאו מהלכתא היא רק מסברא ידעינן זאת כיון דדמי לרגל ולידתה גורם להיות דינה כן, כמ"ש לקמן (דף י"ט ע"א) בעא מיניה ר"י מר"ז וכו' אמר ליה מסתברא תולדה דרגל היא, והנה כתבו התוס' בלשונם שם בפ"ע ולא כתבו אב בפ"ע כיון דאין לה תולדה ולשון אב אינו נופל אלא למי שיש לו בן וכמש"כ לעיל בכוונת רש"י ז"ל בריש מתניתין. ודו"ק היטב בדברי הנ"ל כי כתבתים אחר העיון בכל הסוגיא:
דף ו:
תוס' ד"ה לאתויי בור וכו', עי' במהרש"א שהביא דברי הרא"ש והקשה הא חיוב דבהמה דהוי רגל דוקא ברה"י וחיוב דבעל התקלה דמטעם בור הוא דוקא ברה"ר ואיך יכול להיות חיובם כאחת במקום אחד זה הוא תורף קושייתו, והנה קושייתו בודאי על הנך תרתי אופנים דכתב הרא"ש בין הזיקה הבהמה דרך הלוכה ובין התיזה כמובן, ותירוץ המהרש"א דמתרץ כמש"כ התוס' בסמוך שהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י לכאורה על אופן הראשון לא תירץ כלום, אך זה לל"ק כלל כי י"ל דכוונתו כמש"כ הרא"ש בציור אחר היינו בעץ ארוך שדרסה עליו ברה"ר והזיקה ברה"י עיין ברא"ש:
אמנם עיקר קושייתו אינני מבין מנ"ל לומר דהא דמחייבינן לבעל התקלה מטעם בור הוא כי לכאורה אם הזיק בהדי דאזלי יותר ניחא לומר דהא דחייב גם בעל התקלה מחצה משום דהוה אשו, וכן משמע מדברי המהר"מ דהבין כן בפירוש דברי התוס' עיין בו, א"כ אתיין דברי הרא"ש כפשטן:
דף ז.
תוס' ד"ה ישלם מדעתו כו', נ"ל ההבדל בין שני תירוצי התוס' דלתירוץ הראשון לשון ישלם הונח אם מחויב ליתן מצד הדין אף אם נותן מרצונו אבל אם הדין אינו מחייבו לא שייך לשון ישלם. ולתירוץ השני אף אם נותן רק מצד חסידות והדין אינו מחייבו עכ"ז שייך לשון ישלם, ומ"מ לא קשה כי התם הפירכא לא מלשון ישלם רק ממאי דמסיק דברי ר' אליעזר והוא פשוט:
תוס' ד"ה אי דאייקור כו', עיין במהרש"א בביאור דבריהם דרק במלות פורתא וטובא שינו לפרש בענין אחר מפירוש רש"י אבל בזה דפרש"י בלשון ראשון דמיירי בעני גם התוס' מפרשי כן, והנה איברא דכן מוכיחים דבריהם ממש"כ ורב אלפס מפרש בעשיר משמע מזה דלפירושם אינו כן ומיירי בעני וכמוש"כ המהרש"א, אמנם א"כ יש להבין מדוע סני להו גם במלות פורתא וטובא לקיים פרש"י, ונ"ל משום דקשיא להו מאי פריך אפילו טובא נמי ליספי ליה ופרש"י כיון דתנן בפאה היה לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו אלף זוז בב"א יטול מאי פירכא היא הא לא תני התם אלא דאם נתנו לו בב"א אפילו אלף זוז רשאי ליטול. אבל מי תני התם דנותנים לו עד דנפרוך אפילו טובא נמי כו', ובאמת לכאורה קושיא עצומה היא, וגם י"ל דדחוקי להו לומר בתירוץ רבה בטעמא של ברייתא דמאכילין אותו רק עד מחצה ולא יותר משום דחשבינן ליה לא לעני ולא לעשיר ומש"ה דין חדש נותנים לו לא דין עשיר ולא דין עני וכפרש"י דזה חשיב להו להתוס' לדוחק. אמנם לפירושם א"ש כיון דעיקר הפירכא אפילו טובא כו' ר"ל אפילו אם הוא עשיר כי יש לו יותר ממאתים זוז ומאי זה דתני דוקא בעני ואי דאייקר ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דעייל כו' אפילו פורתא וכו' ר"ל אף אם הוא עני כי אין לו מאתים זוז עכ"ז לא ליספי ליה כי פשע בעצמו, ולפי"ז עולה התירוץ בפשיטות כי בכגון זה דהא דאינו מוצא למוכרן משום דקאי ביומי דתשרי ואז זל ארעתא דכ"ע, א"כ לאו אונס הוא דליספי ליה גם אם הוא עשיר היינו דשוות יותר ממאתים זוז אף לפי הזול, וגם לאו פושע הוא עד דנאמר משום זה דאף אם עני הוא היינו דאינם שוות מאתים זוז לפי הזול לא יתנו לו, ע"כ שפיר קתני בברייתא דוקא אם הוא עני היינו אם כשימכור לפי הזול לא יהיה לו מאתים זוז אז מאכילין אותו מעשר עני. כנ"ל בהסבר דבריהם:
דף ח.
תוספות ד"ה מכרן כו', השתא לא אסיק אדעתיה וכו', נ"ל בכוונתם דאם אסיק אדעתיה איפכא הו"ל למיפרך בשלמא מכרן לשלשה בנ"א שפיר קאמר כולן נכנסו תחת הבעלים משום דלא שייך האי טעמא דאי שתקת כו' כמובן אבל במכרן לאחד דשייך האי טעמא א"כ אמאי כולן נכנסו תחת הבעלים הא יכול לומר אי שתקת וכו' וגם הנזיקין יגבו מבינונית כדלקמן. כנ"ל בכוונתם ודברי השיטה מקובצת בפירוש דבריהם לא ברירין לי בכאן:
דף י:
תוס' ד"ה ישלימנה בעל הבור ישלם אין לדרוש כו', ר"ל דאל"כ הו"ל טפי לאתויי קרא דבעל הבור ישלם משום דכתיב קודם בתורה בספר שמות, ע"כ פירשו דהא דקאמר אל תקרי אין הכוונה דיש לדרוש כן אך ההכרח כאן לשנות הקרי משום דאי כדכתיב משמע שהבהמה עצמה ישלם אמנם בבור כדכתיב א"ש ומנ"ל לומר אל תקרי, ופשוט:
דף יא.
תוס' ד"ה אין שמין כו' פ"ה כו', הנה מלשונם משמע דיש גם לפרש לא כפרש"י אך כיון דמירושלמי משמע כן לכן הסכימו לפרש"י ונ"ל משום דיש לפרש האי אין שמין לגנב ולגזלן ר"ל לענין פחת נבילה אבל לענין תשלומין גם גנב וגזלן שוה לנזיקין דיכול ליתן לו בעד הגניבה והגזילה נבילות ושברים, אמנם כיון דהירושלמי יליף זאת מחיים ולא מתים כו' משמע דאין לפרש בענין אחר מכפי פרש"י, כנ"ל בכוונתם והבנתי כן מהגהות אשר"י יעו"ש:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה בכור שנטרף כו' עד סוף דבריהם ועוד דאסיק גמרא אך חלק כו', לכאורה אין הבנה לקושיא זו דהא לשיטת רש"י אם קיים לן בגוויה דכלו לו חדשיו חייב לפדותו כיון דמפדויו מבן חודש לא משמע אלא הנפל שאינו ראוי להיות חי שלשים יום אבל הנהרג אי לאו דאקטיל כו' כפרש"י א"כ שפיר קאמר הגמרא דילפינן מאך חלק דגם הנהרג אין צריך לפדותו, ואין לומר דכתבו כן לפי שיטתם דכתבו לעיל דופדיו מבן חודש גזירת הכתוב הוא ואפילו קים לן שכלו חדשיו ויצא מכלל נפל אינו פדוי, א"כ היינו קושייתם דלעיל ומה הוסיפו הכא, וראיתי אשרי כבר הרגיש בזה המהדורא בתרא והניח בוי"ל:
והנ"ל בכוונתם דאין לתרץ דברי רש"י ולומר דזה שכתבו לעיל דמשמע קצת דאם קיים לן כו' אינו אמת אך גם לרש"י האי ופדויו מבן חודש גזירת הכתוב הוא דאפילו קים לן שאינו נפל צריך שלשים יום וזה שכתב רש"י אבל נהרג אצטריך לאשמועינן אי לאו דאקטיל הוה חי וכו' כוונתו דזה גופא אתי ר"ח לאשמועינן דאי לאו דאמר ר' אלעזר כן הוה אמינא דהאי ופדויו מבן חדש מטעם נפל הוא והנהרג **(הג"ה. וגם י"ל דהא דכתב רש"י נהרג ה"ה נטרף ובזה מסולק כל הקושיות של תוס':
המו"ל)** בתוך שלשים צריך לפדותו כיון דכתיב פדה תפדה ע"ז בא לאשמועינן דגזירת הכתוב הוא לכן גם הנהרג בתוך שלשים אין צריך לפדותו ע"ז כתבו התוס' ועוד דאסיק גמרא כו' ר"ל בזה דגם אם נכוון כן בדברי רש"י אכתי לא א"ש דא"כ אמאי צריך אך חלק דהא אמרינן דר"א בא לאשמועינן דופדיו מבן חודש גזה"כ הוא ונפקינן מיניה דהנהרג בתוך שלשים אין פודין אותו, וברור הוא:
דף יג.
תוס' ד"ה אי אליבא דרבנן וכו' עד והכא ה"פ הא אמרי כי ליכא לאשתלומי וכו', הנה הר"י חולק על רש"י רק בדרבנן, דלפרש"י הכוונה כי ליכא לאשתלומי ר"ל מבעל השור לא משתלמי מהאי ר"ל מבעל הבור, ולפר"י להיפוך כי ליכא לאשתלומי מהאי ר"ל מבעל הבור לא משתלמי מהאי ר"ל מבעל השור, אמנם בדר"נ גם לפר"י כמו לפרש"י כי ליכא לאשתלומי מהאי ר"ל מבעל השור משתלמי מהאי ר"ל מבעל הבור כדקאמר הגמ' אב"ע ר"נ הוא דאמר ליה, והוא פשוט:
תוס' ד"ה אנא תוראי בבירך אשכחתיה כו', דבריהם צריכין ביאור, והנ"ל בכוונתם כי לכאורה הסוגיא דכאן מתנגדת לסוגיא דלקמן פרק הפרה בפלוגתת רבנן ור"נ כי שם הגמרא מספקא בדר"נ אי סבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כולא הזיקא עבד או סבר האי פלגא הזיקא וכו' ע"ש, וגם מסיק הגמ' התם בטעמא דר"נ לתרי צדדים אי סבר ר"נ האי כולא הזיקא וכו' טעמו משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהני לי, ואי קסבר האי פלגא הזיקא וכו' טעמא דר"נ משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה, והנה הכא מתרץ הגמ' דמימרא דר' אבא יכול להיות גם לר"נ משום דטעמו דר"נ בבור משום דאמר ליה אנא תוראי וכו' וזה לא שייך בשלמים א"כ משמע דתפס הגמרא כאן לפשיטות דר"נ סבר האי פלגא הזיקא וכו' אבל אם נאמר דר"נ סבר כוליה הזיקא כו' וטעמו יהי' משום דאמר ליה שותפותאי מאי אהני לי לא אתיא דברי ר' אבא דהא בטעם זה אין שייך לחלק בין בור לשלמים כמובן, א"כ הסוגיות הפוכות, ועוד יותר קשה לפי מה שהכריחו התוס' בדבריהם הקודמים דעיקר פירכת הגמ' כאן על מימרא דר' אבא משום דהמקשן הבין בדר"נ דס"ל האי כולא הזיקא כו' א"כ הו"ל לתרץ איבעית אימא ר' נתן משום דלר' אבא ר"נ סבר האי פלגא הזיקא כו' ועיקר התירוץ חסר, והנה משום דקשה להו להתוס' הקושיות הנ"ל לכן פירשו דהסוגיות שוות אך הכא שאני, כי אף דהתם בסוגיא דפרק הפרה כשמתרץ הגמרא אליבא דר"נ לענין מה שבעל הבור נותן מחצה יותר בתם מבעל השור צריכין אנו לתרי טעמי כי טעם שותפותאי מאי אהניא לי אינו מועיל אם ר"נ יסבור האי פלגא הזיקא כו' וטעם תוראי בבירך אשכחתיה אינו מועיל אם ר"נ יסבור האי הזיקא כולא עביד כמובן, אבל הכא לענין זה מה ששאני לן בין בשר שלמים לבעל הבור היינו דבשור של שלמים אין הניזק יכול לגבות הזיקו מבשר נגד האימורין ובדר"נ הניזק גובה מבור נגד השור שפיר סגי לן לחלק בטעם זה לחוד כי בין אי אמרינן האי כולא הזיקא כו' ובין אי אמרינן האי פלגא הזיקא כו' התם בדר"נ יכול הניזק לומר תוראי בבירך אשכחתיה מש"ה גובה מבור נגד השור אבל הכא בבשר שלמים לא נמצא הזיקא יותר מעל האימורין, ולפי הסבר זה הני תרי סוגיות שוות אך מעיקרא בפרכת הגמרא סבר המקשן דר"נ סובר האי כולא הזיקא וכו' וכמו שהכריחו התוס' בדבריהם הקודמים. אמנם בתר דמגלה התרצן לחלק בין מימרא דר' אבא לדר"נ משום דבבשר שלמים לא שייך האי טעמא תוראי בבירך אשכחתיה א"כ נוכל שפיר לספק בדר"נ לתרי צדדים כסוגיא דפרק הפרה אי ר"נ סבר האי כולא הזיקא וכו' וטעמו משום דאמר ליה שותפתאי מאי אהניא לי או דסבר האי פלגא הזיקא וטעמו משום דאמר ליה תוראי בבירך אשכחתי', ואיך שיסבור ר"נ מ"מ לא קשה על ר' אבא כמש"כ, וזה דכתבו התוס' בלשונם שייך לחלק בין שור לבור כו' ר"ל בין בשר שור שלמים דר' אבא לבור דר"נ, כנ"ל נכון בביאור כוונתם:
דף יד:
גמרא שלשה כללות בארבע מקומות, אבל לשמואל דרישא ר' טרפון וסיפא רבנן יהי' הכוונה בהיפוך ארבעה דינין בשלשה מקומות כנ"ל:
דף יז.
תוס' ד"ה והאמר כו' ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד כו', הנה מדהוצרכו לכתוב כן לפי פיר"ת משמע דלפרש"י אצ"ל כן, ונ"ל משום די"ל דשפיר ידע המקשן לחלק בין למד ללימד וגם ראה המקשן דר' יוחנן אמר לימד [ביו"ד] לא אמרינן, אמנם המקשן הבין במאי דאמר שם גדול לימוד תורה כו' דמשמע מזה לפרש"י דמעשה עדיף היה סבר דגם מעשה דידיה עדיף מללמוד לאחרים והתרצן השיב לו דמשם אין הכרח רק דע"כ מעשה דידיה עדיף מלימוד דידיה או מעשה דרבים עדיף מללמוד לאחרים דהא ללמוד לאחרים מביא לידי מעשה דרבים אבל מנא לך הא דמעשה דידיה עדיף מלימוד לאחרים וכאן הא אמר קיים אמרינן לימד לאחרים לא אמרינן, אבל לפיר"ת דכל הפירכא משום דאי אפשר קיים בלא לימוד א"כ ע"כ צ"ל דלא אסיק אדעתיה דמקשן לחלק בין למד ללימד משום דלימד [ביו"ד] תרתי משמע, כנ"ל נכון בכוונתם.
תוס' ד"ה הבהמה מועדת אית דגרסי והבהמה כו', טעמם של הגורסים כן משום דמשמע להו כן מפירכת הגמ' היינו רגל היינו בהמה כמו שמסקי בסוף דבריהם ומ"מ דייק בגמרא שפיר כנ"ל והוא פשוט:
(שם ע"ב) רש"י ד"ה חצי נזק נמי לא דלא אשכחן כו', לכאורה דבריו תמוהין כי למה צריך לטעם זה ולא סגי ליה במה דדייק הגמרא כיון דכחו לאו כגופו דמי לא לשלם כלל, והנה זה כיהודא ועוד לקרא, ולא ראיתי למפרשי הש"ס שירגישו בזה, ונ"ל ברור דט"ס נפל בכל הדפוסים ודברי רש"י הללו קאי על צד הראשון דפריך אי כגופו דמי כולה נזק בעי לשלם ע"ז צדקו דבריו לפרש דמש"ה פשיטא ליה דכולה בעי לשלם משום דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה כו'. כנ"ל ברור ונכון:
תוס' ד"ה כל שבזב וכו' וכל עיקר וכו' אלא למעט זורק עכ"ל, הנה זה שכתבו דעיקר האי כללא אלא למעט זורק בודאי לא כתבו כן רק לפי ההו"א אבל לפי המסקנא הא מסיק דעיקר מאי דקמ"ל רבא בהאי כללא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן כמו שאמר הגמ' תניא כוותיה כו' ונ"ל בכוונתם מה שהוצרכו לכתוב זה לפי הה"א אשר לכאורה למותר הוא כדי שלא תקשה מנ"ל להגמ' דעיקר רבותא דרבא הוא רק בכלל שני כל שבזב טהור בנזיקין משלם חצי נזק והיינו ע"כ זריקה עד דפריך בפשיטות ע"ז ורבא צרורות אתי לאשמועינן כמו שבזב כל המחובר לגופו כגופו כמו"כ בנזיקין וכמו שאמר רבא לרבינא לעיל לתרץ המתניתין תנא אבות וקתני תולדות, ואף אם נאמר כן ברבא אכתי יקשה ורבא ברייתא אתי לאשמועינן דהא ברייתא הוא לעיל באוכף שעליה כו'. מ"מ עכ"פ הו"ל לגמרא לפרוך הפירכא בתרי צדדים אם עיקר רבותא דרבא בכלל ראשון וקמ"ל כל המחובר לגופו כגופו דמי יקשה ורבא ברייתא אתי לאשמועינן ואם כלל שני קמ"ל היינו זריקה יקשה כמו שפריך ורבא צרורות אתי לאשמועינן, ומדפריך הגמ' רק מכלל שני משמע דלא מצי קאי רבותא דרבא בכלל ראשון ע"ז כתבו התוס' טעם לזה משום דהא קנה בקומטו כו' וע"כ עיקר האי כללא דרבא לא בא אלא למעט זורק ר"ל עיקר רבותא דרבא בכלל שני הוא ע"כ פריך הגמ' בפשיטות רק מכלל שני, כנ"ל ברור בכוונתם ועיין בפנ"י שלא הבין כן בכוונתם ומפני זה נדחק בדבריהם עיי"ש:
תוס' ד"ה זרק כלי לא משכחת בצרורות חצי נזק כו', לכאורה יש להבין מה הוכחה הוא הא צרורות הלכתא היא [ר"ל הא ההלכתא גמר בבהמה אבל לא באדם], אמנם כוונתם כיון דבהא דהסביר לן רבא בבעיא שלו אם בתר מעיקרא אזילנא מיקרי גופו ואם בתר השתא אזילנא זה מיקרי כחו לכ"ע הוא, וכל פלוגתתם הוא רק לרבה בפשיטות אזילנא בתר מעיקרא ולרבא מספקא ליה, א"כ אם נאמר דהא דאמר רבה דינו בזרק כלי לאו דוקא הוא וה"ה בזרק חץ או אבן כמו כן דינו, וטעמו ע"כ ג"כ משום דבתר מעיקרא אזילנא והנה הא אמרינן דגם רבה מודה בהאי סברא אם בתר מעיקרא אזילנא מיקרי גופו ולא כחו, א"כ כיון דהא דהלכתא גמירי לן בצרורות דרק ח"נ משלם הוא רק משום דכחו הוא ולא גופו כמוש"כ רש"י בד"ה צרורות כי אורחייהו כו' דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות עכ"ל, ודבריו מוכרחים הם מברייתא דתרנגולין אם הזיקו בכנפיהן נזק שלם משלם ואם ברוח שבכנפיהן ח"נ משלם חזינן מזה דההלכתא גמר לן רק בכחו, א"כ לרבה דפשיטא ליה דבתר מעיקרא אזילנא לעולם לא משכחת כחו ולא גופו אע"כ דרבה לא אמר כן אלא דוקא בזרק הכלי גופו אבל אם אדם זרק אבן או חץ לכלי לכ"ע פשיטא דבתר השתא אזילנא והשני חייב, ובבהמה כה"ג משום דבתר השתא אזילנא לכ"ע כחו מיקרי והיינו הוא צרורות דהלכתא גמירי לן בזה, כנ"ל בהסבר כוונתם. וראיתי במהדורא בתרא שהקשה ג"כ על דבריהם אך קיצר מאוד בתירוצו ואולי כוון למש"כ:
דף יט.
רש"י ד"ה או דלמא כו' אבל הראשון עיקר עכ"ל, נ"ל מדמיאן רש"י ז"ל בלישנא אחרינא מוכח דגם לרש"י מתפרש בעיא דרבא אי יש העדאה לצרורות כו' דבתרווייהו קמיבעיא ליה בצרורות כאורחי' ובצרורות ע"י שינוי כמו שהכריחו התוס' בדף הקודם בד"ה במועד מתחלתו כו', דאם נאמר דבעיא דרבא רק בחדא גוונא או בשינוי או בכאורחיה כהני תרי לישנא דהביא רש"י לעיל בדף הקודם א"כ שפיר מתפרש האי איבעיא דבעטה והתיזה כלישנא אחרינא דהביא רש"י בשם המורה ובדרך את"ל קמיבעיא ליה ואין טעם בזה שכתב רש"י והלשון ראשון עיקר, אע"כ דשיטת רש"י ג"כ כמו שמסקי התוס' לעיל דרבא בתרווייהו קמיבעיא ליה כי חדא באידך תליא ולפי"ז אין מקום ללישנא אחרינא אף בדרך את"ל כמובן.
תוס' ד"ה ובהא קמיפלגי תימא כו', עיין בפנ"י בשם מהר"י בן לב ומהר"י גלאנטי שהקשו מאי מקשה התוס' הא אם נאמר דלא פליגי א"כ כש"כ דאיפשוט בעיא דרבא דיש העדאה לצרורות ע"ש מה שתירץ והוא דחוק, ולענ"ד אין מקום לקושייתם כי הכי קא קשיא להו מדקפריך מאי לאו כגון ר"ל משמע מזה דיותר ניחא לומר דפליגי ביש העדאה מלומר דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן דתהיה הברייתא דרמי בר יחזקאל לאו אליבא דהלכתא, א"כ עדיפא יש לומר דלא פליגי כלל והכי הוה ליה לפרוך מאי לאו דאמרי בי רב בדלא אייעד ורמי בר יחזקאל בדאייעד וקשה לרבא אליבא דכ"ע, ולפי הסבר זה כל עיקר חמיהתם על לשון מאי לאו דמשמע מזה דעיקר הפירכא משום דלא ניחא לפרש דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן, ומדברי מהרש"א משמע ג"כ דהבין כן בפירוש דבריהם ופשוט:
דף כ.
תוס' ד"ה מתגלגל מהו כו' ונראה לר"י כגון דקיימי פירות ברשות הניזק ומגלגל ואתו כו', ר"ל כגון במקום מדרון ולפירושו מאי דאמר הגמרא מאי לאו מתגלגל ר"ל ע"כ האי ברייתא דתני ר' חייא מיירי במקום מדרון ומתגלגל אתי לאשמועינן ברישא אע"פ שסופו להתגלגל בחוץ דאל"כ דלא מיירי במקום מדרון פשיטא ומאי אתי התנא לאשמועינן, ע"ז מדחה לא אימא כו' ר"ל לעולם כדקאמרת דע"כ מיירי במקום מדרון עם כ"ז יש לפשוט בהיפוך דחשיבי כמונחים ברה"ר ועיקר הרבותא יהי' בסיפא ואכלה בחוץ ר"ל מה שראוי להיות בחוץ אי לאו הבהמה אוכלתן פטורה ורישא אגב סיפא נקט, וכדקאמר ואיבעית אימא יהיה הכוונה לעולם לא מיירי במקום מדרון עכ"ז לא יקשה מאי קמ"ל התנא דילמא פתילה דאספסתא אתי לאשמועינן כי סד"א ניזול בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ, כנ"ל ברור בהסבר פירוש הר"י, אך לפי מש"כ המהרש"א והמהד"ב כאן על דבריהם נראה דלא הבינו כן ולא ידעתי למה נטו כאן מדרך הפשוט:
דף כג:
תוס' ד"ה שיהיו התינוקות כו' אע"ג דאדם אית ליה מזלא כו', מדבריהם נראה דהפירוש ואינו נוגח היינו דאינו נוגח לתינוקות, וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות, אמנם רש"י ז"ל לקמן (דף כ"ד ע"ב) פירש ואינו נוגח היינו לשוורים, ולכאורה מוכרח כרש"י דאם קאי על התינוקות איך בעי ר' זירא לדייק הא נוגח חייב דהא משסה בעצמו פשיטא דפטור כדאמר רבא התם מטעם כל המשנה ובא אחר וכו', ומצאתי אשר כבר הרגיש בזה הגרעק"א בתוספותיו על משניות אות י"ח והניח בצ"ע:
ונ"ל דלפירוש התוס' לפי מאי דקס"ד דר' זירא לדייק הא נוגח חייב באמת גם במשנה ובא אחר ושינה בו חייב לדידיה ויהיו פשיטות דר"ז ממתניתין בדרך כש"כ מה משסה בעצמו חייב כש"כ משסה בחבירו. וכאשר דחה אביי דיוקו דר"ז מי קתני נגח חייב כו' גם ר"ז מודה דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:
דף כד:
תוס' ד"ה לימרו הנך בתראי כו' וי"ל דע"כ איירי כו', לפי המובן במושכל ראשון נראה מתירוצם דהפירכא ולימרו הנך בתראי כו' הוא בדרך ממ"נ והמקשה ר"ל איך שתוקים הברייתא לא ניחא, דאם תוקים דהברייתא איירי דכת שלישית העידו תחלה יקשה ולימרו הנך בתראי כו' ואם תוקים הברייתא דכת ראשונה העידו תחלה ולא קשה מבתראי אכתי קשה מקמאי, אמנם א"כ קשה מאי עדיף ליה להמקשה ליפרוך מבתראי ולא מקמאי:
על כן נלע"ד דהא דהקשו התוס' בוא"ת לוקמא כגון שהיו אחרונים במעמד כשהעידו כת ראשונה אין כוונתם לומר דאם נוקים כן הברייתא לא יקשה עוד מבתראי, דמעולם לא כוונו לזה משום דגם אם נוקים הברייתא בכך עכ"ז אכתי יכולין בתראי לומר אנן רק לחיובא פלגא נזקא נתכוונו, ומפני שהיו במעמד כשהעידו כת ראשונה עדיין אין הכרח בכוונתם דלייעודי כוונו ולחייבם מפני זה כי מי יודע איך היה כוונתם. רצוני לומר כי מעולם אין לחייב את העדים בהזמה רק באופן שיש הוכחה דלכך כוונו, אך כוונתם בוא"ת רק על לשון הפירכא דמנ"ל להמקשה להגדיל הפירכא ולהוכיח דבודאי לא כוונו רק לחיובי פלגא נזקא מחמת שיכולין לומר אנן מנא ידעינן דכל דקאי בי דינא כו' דילמא מיתוקמא הברייתא דבתראי היו במעמד כשהעידו קמאי ורצו לומר דאף אם גם מיתוקמא כן אכתי יקשה כמשכ"ל אבל עכ"פ מנא ברירא ליה להמקשה להחמיר כ"כ הפירכא [ובפרט לפירושם דלעיל דהא דמחייבים את העדים רק משום כשיגח נגיחה רביעית אז ישלם נזק שלם א"כ בודאי י"ל דלא כוונו לזה], ובזה מדוייק מאוד לשונם וא"ת מאי קאמר ולא כתבו מאי פריך, וע"ז תירצו דהמקשה ידע זאת דאל"כ תקשה מקמאי ר"ל מקמאי נמי, אע"כ כדי שלא תקשה גם מקמאי צריך אתה למוקים הברייתא דהעידו כת שלישית בראשונה א"כ הפירכא גדולה מבתראי איך יכולים אנחנו לחייבם הא יש הוכחה דלא באו רק לחייבו פלגא נזקא כי מנא ידעי דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתי אבל באמת גם בלתי הוכחה זו אין לחייבם כמשכ"ל, וכן בפירכא דלעיל אלא אי אמרת לייעודי גברא כו' מי הוה ידעינן דבתר שלשה יומי כו' אף דבלאו הוכחה זו היה יכול לפרוך איך אנן מחייבים את העדים כי מנ"ל בכוונתם, אך כיון דהאמת כן היא דיש עוד הוכחה דבודאי לא כוונו לייעודי ניחא ליה להגדיל הפירכא טפי, כנ"ל נכון וברור מאוד. ואח"כ מצאתי בשמ"ק שהרגיש בזה שהקשיתי על תירוץ התוס' ונדחק לתרץ אבל האמת הוא כמוש"כ
תוס' ד"ה במכירין כו' עד סוף דבריהם תימא לא משני שאין מכירין השור המנוגח כו', קושייתם היא לשיטתם שכתבו מעל"ד בד"ה ולא ישמרנו כו' דהא דקתני בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין הכוונה כיון דאם יגח נגיחה רביעית ישלם נזק שלם לכן כשהוזמו בנגיחה שלישית צריכין לשלם נזק שלם, עיין דלפ"ז עולה תמיהתם יפה כמובן, ופשוט:
דף כד.
תוס' ד"ה אי לייעוד כו' לא שיהא מועד וכו', נ"ל הא דהוצרכו לכתוב דבר פשוט כזה משום כדאמרינן לייעודי תורא התם הכוונה במלת לייעודי היינו דעבר (בזה שנגח) א"כ כשנאמר בלייעודי גברא יהי' הפשט ג"כ כמו כן לייעודי היינו שעבר ולא היה מתחייב עד נגיחה חמישית, אע"כ צריך לומר אף דמלה אחת היא עכ"ז אינם שוים בפירושה דליעודי האמור אצל תורא היינו שעבר והאמור אצל גברא היינו שיודיעו בכל פעם וכו', והוא פשוט:
דף כו.
תוס' ד"ה ויהא אדם כו' ומתנא דבי חזקיה וכו', עיין במהרש"א שכתב שדבריהם מעורבבים בכאן, ולולי דבריו יש לענ"ד לפרש דבריהם בלא עירבוב כי כל דבריהם בדיבור זה באו רק לדחות פרש"י ז"ל אשר נראה מפירושו שהולך בשיטת ריב"א הובא בתוספות לעיל ד' ע"א ד"ה כראי אדם כו' דקים ליה בדרבה מיניה שייך גם בכופר וכיון שכן קשה ליה לרש"י ז"ל למ"ל מיעוטא דעליו למעט כופר באדם תיפוק ליה משום דקלב"מ, ואין לומר דצריכנן מיעוטא דעליו כשהרג בשוגג דאכתי יקשה כיון דבר גלות הוא א"כ בלא עליו ידעינן דפטור מתנא דבי חזקיה **(הג"ה דבריו בכאן צ"ע מה תלי בזה דבר גלות הוא אם לא, הא תנא דבי חזקיה לא חילק בין בר גלות הוא אם לא רק דמדמה שוגג למזיד לפטור ממון וכל אופני שוגג יליף ממזיד לפוטרם מממון בין בר גלות היינו שהרגו בדרך ירידה ובין דלאו בר גלות הוא כגון שהרגו דרך עלי', וא"כ לפירושו בדברי רש"י למה דקדק רש"י ז"ל ולאו בר גלות, אך יותר נכון לפרש כוונת רש"י דמכדי רשעתו או מלא יהי' אסון נפקינן דלא ענשינן בתרתי במיתה וממון או בגלות וממון וא"כ היכא מקשה הגמ' ויהא אדם חייב כופר לזה פרש"י דאיירי במזיד ולא התרו בו דאין בו לא מיתה ולא גלות:
המו"ל)** ועפ"ז הוכרח רש"י ז"ל לפרש דמיעוטא דעליו לא צריכין לא על מזיד בהתראה ולא על שוגג אלא בכגון שהרג במזיד בלא התראה כן הוא ברור בהסבר כוונת רש"י ז"ל, אמנם התוס' ז"ל לא ניחא להו בזה מתרי טעמי חדא דלפרש"י ז"ל אכתי יקשה למ"ל מיעוטא דעליו גם במזיד בלא התראה דהא גם זה ידעינן מלא תקחו כופר כו' דמסקינן לקמן בהחובל וכן בכתובות דאיצטריך האי קרא דלא תשקול מיניה ממונא למיפטריה א"כ בהורג במזיד ולא התרו בו אף דאינו נהרג נשאר עליו עדיין חיוב מיתה בידי שמים ולא מיפטר בממון ממיתה בידי שמים מהאי קרא נפקא, **(הג"ה לא הוזכר בשום מקום דחייבי מיתות בידי שמים ילפינן מהאי קרא דלא מיפטרי בממון ממיתה בידי שמים לא בהחובל ולא בכתובות. וא"כ גם בזה דבריו צ"ע:)** ועוד קשה להו בפרש"י דהא משמע בכאן דאי לאו מיעוטא דעליו הוה מחייבינן לאדם כמו השור ובשור הא אין חילוק בין שוגג למזיד והוכחה זו מפורשת יותר בדבריהם לעיל (ד' ד') שהבאתי לעיל עיי"ש] ולפרש"י הא גם בלא עליו לא הוה מחייבינן אדם רק במזיד בלא התראה ולא הוה דומיא דשור, ולשיטת התוס' יהיה הכוונה בפרכת הגמ' ויהא אדם חייב בכופר להיפוך מכפי פרש"י, כי לפירושם פריך דיהא אדם חייב בכופר כמו דמחייבינן לשור בין מזיד ובין שוגג, אך במזיד בלא התראה ע"ז לא פריך כלל כי זה ידעינן מלא תקחו כופר, **(הג"ה זהו לפי מה שפירש לעיל, אמנם אין דבריו נוחים לי כאשר כתבתי לעיל בהגה"ה:
המו"ל)** ולא קשיא להו להתוס' כמו שהי' קשה לרש"י תיפוק ליה משום קלב"מ במזיד ובשוגג משום דתני דבי חזקי' כמו שביארתי לעיל בשיטת רש"י, כי דבריהם בכאן הם לפי שיטת ר"י דלעיל (ד' ד') ד"ה כראי וכו' ושם בירר הר"י דבריו דקלב"מ לא שייך אלא בממון אחר בהדי מיתה אבל ממון שמשלם בעד הנפש הנהרג אין בזה משום קלב"מ כי י"ל דעונשו חמור אם הורג נפש נהרג וגם משלם הכל בעד הריגת נפש יעו"ש לעיל במהר"ם לובלין, וממילא מתוקמא פירכת הגמ' ויהא אדם חייב בכופר גם בשוגג ולא יקשה כמו שהיה קשה לרש"י תיפוק ליה מדתני דבי חזקי', דהא תנא דב"ח לא בא אלא להורות היכא דבמזיד פטור מתשלומין משום קלב"מ אף בשוגג כמו כן ויליף זה ממכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד כו' אף מכה אדם כו' א"כ במזיד כזה דאיירינן כאן דלא פטרינן ליה משום קלב"מ גם שוגג כזה לא ידעינן מהילפותא דתנא דבי חזקיה, ופירכת הגמרא ויהא אדם חייב בכופר דומיא דשור ממש בין מזיד בין שוגג אך לא במזיד בלא התראה כי זה ידעינן מלא תקחו כופר כנ"ל:
ומעתה לפי דברינו הנ"ל דרש"י ז"ל בכאן וריב"א ז"ל ההובא לעיל בדבריהם בחדא שיטתא קיימי דממון מאותו הנפש שהרג שייך לומר בו קלב"מ, א"כ כיון דהר"י כבר פירש לעיל (דף ד' ע"א) בד"ה כראי כו' דבממון מאותו הנפש לא שייך קלב"מ רק בממון אחר בהדי מיתה לא הוצרכו עוד לכפול הדברים כאן דשפיר מצינן לפרש פירכת הגמ' ויהא אדם חייב כופר היינו במזיד ואין לחוש מה שקשה ליה לרש"י תיפוק ליה משום קלב"מ, אך באו לדחות בזה שפרש"י דקאי על מזיד בלא התראה. ושיעור דבריהם כן הוא מלא תקחו כופר כו' ולפרש"י מקשה תיפוק ליה מלא תקחו כופר כמשכ"ל, וזה שכתבו עוד והכא איירי כו' כמו השור, הוא כמו קושיא שניה לפרש"י דלפירושו לא יהי' שוה, וזה שכתבו עוד ומתני' ד"ח וכו' ר"ל בזה דלפירושם יהא שפיר שוה אדם לשור כי מצינן שפיר לפרש פירכת הגמ' ויהא אדם חייב בכופר גם בשוגג ואין לחוש לקושיית רש"י שכתבתי לעיל תיפוק ליה מדתני דב"ח דהא תנא דב"ח לא אמר אלא היכא דבמזיד פטרינן ליה משום קלב"מ ילפינן דגם בשוגג כן, אמנם באופן דלא שייך לפטור מזיד משום קלב"מ היינו ממון מאותו נפש שנהרג אז באופן כזה בשוגג לא הוה פטרינן ליה אי לאו מיעוטא דעליו. כנ"ל ברור בפירוש דבריהם אחר העיון היטב בענין זה, ודבריהם בכאן ולעיל דף ד' ד"ה כראי כו' צמודים המה ומה שקצרו בכאן פירשו לעיל:
דף כו:
תוס' ד"ה בשגגה כו' משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה כו', אף שלכאורה אין שייכות לדבריהם בכאן אבל באו לת' בדבריהם אלו מה שקשה הא דאמר בלא הכיר בה לענין שבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולענין גלות פטור בשגגה תיפוק ליה גם בשבת מבשגגה, אך לפי מה שכתבו לחלק משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה ניחא, וכן מפורש בדבריהם במסכת שבת (דף ע"ב ע"ב) בד"ה באומר מותר כו' יעו"ש:
דף כז:
תוס' ד"ה אמאי כו', עיין במהרש"א מה שהקשה. ולכאורה קושייתי תמוה כיון דקושיית התו' על רבא והוא לא ס"ל כל המשנה ובא אחר כו', ועיין מהר"ם לובלין שהציע דברי רבא דלעיל ורבא לית ליה הא דר"ל דפטור מטעם דכל המשנה ובא אחר וכו', ונראה מדבריו דנתכוון בזה כדי לתרץ קושיית המהרש"א, ובודאי לא נעלם מהמהרש"א גמרא דלעיל:
איברא אין מזה תפיסה על המהרש"א דהנה הנמוקי יוסף הסביר לן בהא דרבא דלא דפליג על ר"ל על טעם הפטור משום דכל המשנה ובא אחר כו' כי באמת גם רבא מודה בזה אך ס"ל דלא אמרינן כן אלא כששינוי זה של שני בא מחמת שינוי ראשון אבל כשלא בא מחמת שינוי ראשון כמו הכא ששינוי ביעוטא של זו לא בא מחמת רבוצה של זו שהרי היתה יכולה לעבור ושלא תבעוט בה חייב יעו"ש ביותר ביאור, ולפ"ז אם המהלכת היתה מזקת ברבוצה בהילוכה עליה לבד בלא ביעוט דאז היה שינוי השני מחמת שינוי הראשון גם רבא מודה דפטור מטעם דכל המשנה וכו'. ומעתה קושיית המהרש"א עולה יפה דמאי ק"ל להתוס' דלחייבי' משום דאיבעי לה לעיוני דהא לפי דבריהם דלעיל מ"מ תיפטר מה"ט דכל המשנה דגם רבא מודה באופן זה, כן הוא ברור בכוונת קושייתו:
אך גם תירוצו צריך ביאור כי לכאורה אין הבנה לדבריו, והנ"ל דר"ל דאף שכתבו התוס' כן אם יש לומר הטעם דכל המשנה כו' לא איכפת לן בזה דאיבעי ליה לעיוני לא אמרינן כן אלא באדם משום דבאדם לא אמרינן איבעי ליה לעיוני אלא שלא יזיק ולא שלא יוזק, אבל בבהמה דגם בשלא יוזק אמרינן בה איבעי לה לעיוני לא נוכל עוד לומר כן דהטעם דכל המשנה יפטור את החיוב דאיבעי לה לעיוני שלא יזיק כיון דכבר אמרינן דהטעם דכל המשנה לא מהני לענין שלא יוזק דהא רבוצה במהלכת לכ"ע חייב וצריכה לשמור את עצמה ולא לסגויי על חברתה מכש"כ דאיבעי לה לעיוני שלא יזיק ולא מהני הטעם דכל המשנה וכו' כמובן, כן נ"ל בכוונתו:
איברא לולי דברי המהרש"א אין אנו צריכין לכל זה כי יש לנו לפרש קושיית התוס' בפשיטות יותר דהכי קא קשיא להו כיון דרבא לא היה פליג על ר"ל אלא על דין הראשון דאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה אבל בדין השני דאמר ר"ל אם בעטה רבוצה במהלכת חייבת גם רבא מודה מטעם דאית לה רשות לסגויי עליה כדאמר רבא כי אית לך רשותא לסגויי עלי' כו', ע"ז קשה להו להתוס' אמאי מחייבינן את הרבוצה הא גם לסגויי עליה אין לה רשות מטעם דאיבעי לה לעיוני ותו לא מידי, כנ"ל בפשיטות יותר:
דף כח.
תוס' ד"ה זה וזה פאה כו' ופאה דמיפטרא לא מטעם הפקר כו', הנה הוצרכו לפרש כן דפאה לא מטעם הפקר הוא ולא ניחא להו בפשיטות כפרש"י בד"ה לפוטרו מן המעשר כו' נ"ל משום כיון דכבר הכריחו בדבריהם שלפני, דיבור זה דהא דפריך הגמרא כאן בפאה לינקוט פזרא קאי על אותו שהניח מקודם משום דמסתמא היה בדעתו לחזור ולזכות א"כ אם נאמר דפאה פטור ממעשר מטעם הפקר א"כ מאי ראיה מייתי מברייתא דהמפקיר כרמו כו' הא התם כשהפקיר מקודם הפקיר לחלוטין אבל הכא גם בעת שהפקיר דעתו היה לחזור ולזכות. לכן ביררו ראייתם מב"ה דפאה לאו מטעם הפקר הוא עכ"ז שפיר מייתי ראיה כי כמו דאמרינן כיון דבפאה לא כתיב תעזוב יתירא לא איכפת לן בזה שזיכה בעצמו אח"כ. מטעם זה לא איכפת לן גם אם היה דעתו לחזור ולזכות, כנ"ל בכוונתם:
דף כח:
רש"י ד"ה הזיקתו כו' ורב לטעמי' דאמר לקמן בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו עכ"ל, לכאורה על אוקימתא דרב דמוקים המתני' דלא אפקרינהו ושור הוא אין שייכות כלל לזה דמסיים רש"י ורב לטעמי' כו' דהא שפיר אמרינן דמש"ה פטור על היזק גופו דקרקע עולם הזיקתו וממונו רק גרמא בעלמא, איברא אין כוונתו ליתן טעם בפטור היזק גופו אך כוונתו לתרץ קושיית התוס' בד"ה אבל כו' ובאפקרי' לא מצי לאוקמי כו' דר"ל מ"ט לא רצה לאוקים המתניתין בהיזק גופו ובאפקרינהו דגם רב מודה דהיינו בור. לזה מסיים רש"י ורב לטעמיה דס"ל להבלו ולא לחבטו ואם נוקים באפקרינהו לא מחייב כלום לא אכלים ולא על עצמו וכמו שתירצו התוס' ופשוט:
(שם) תוס' ד"ה אמר רבה כו', עיין מהרש"א קושייתו ותירוצו וכל דבריו צריכין ביאור, כי כפי המובן לכאורה מקושייתו מקשה דהא יש לומר דהא דמפרש הגמ' בפרק האומנין אליבא דר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא איירי בנפשרה, אמנם אם נפרש כן בר בי רב דחד יומא ידע לתרוצי דא"כ אמאי נושא שכר ישלם התם לר"י ואריכות דבריו בתירוצו אך למותר יהי', וגם זה שכתב בקושייתו כדקסבר ר"י בשמעתין אין מובן כי איה נזכר בשמעתין לר' יהודה דפוטר בנפשר מטעם נתקל לאו פושע הוא ולא מטעם דאונס הוא:
אמנם נראה בכוונתו דהנה משמע מהשקליא וטריא דרבה ואביי אף דרבה לא השיב כלום על פירכת אביי עכ"ז לא חזר מדבריו דמפרש מאי מתכוון במתכוון להורידה כו' וכדמסיק לקמן בסוף העמוד וקמשמע לן כדאביי ואם נאמר דרבה חזר בו מאי רבותא קמ"ל, וע"כ צ"ל דכן הבינו גם התוס' דאל"כ אין מקום לקושייתם מפרק האומנין דהא רבה חזר ממה שאמר כאן מחמת פירכת אביי אע"כ דגם להתוס' משמע להו כן, ומעתה כיון דכן הוא יש לנו להסביר לרבה באיזה סברא פליגי רבנן ור' יהודה במתניתין, ולכאורה ע"כ צריכין אנו לפרש דלכ"ע נפשרה נתקל מיקרי אך פליגי אם נתקל פושע הוא דלרבנן נתקל פושע ולר"י נתקל לאו פושע, משום דאין סברא דיפלגו אם נפשרה אונס או פשיעה, וגם אין לפרש דלרבה לכ"ע נפשרה אונס הוא אך לר"י אונס פטור ולרבנן גם אונס חייב, א"כ איך יפרנס רבה הברייתא דתני בה ומודה ר"מ לרבנן במעלה קנקנין כו' ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור, אע"כ דפליגי בנתקל ולר"י נפשרה דנתקל הוא לאו פושע הוא, וזה שמסיק המהרש"א בקושייתו כדקסבר ר' יהודה בשמעתין וכוונתו למש"כ דלרבה ע"כ לכאורה ר"י פוטר בנפשרה ומטעם דנתקל הוא ונתקל לאו פושע, וע"ז מתרץ המהרש"א דמשמע להו להתוס' מסברא דנפשרה לכ"ע אונס גמור הוא ולא נתקל לבד והא דרבנן מחייבין בנפשרה משום דבאדם המזיק בידים גם אונס גמור חייב משום דמרבינן מפצע תחת פצע גם אונס גמור, והא דתני בברייתא ומודה ר"מ ברוח שאינה מצויה הוא דוקא בשאר נזיקין ומתניתין איירי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו כקושיית התוס' לקמן ד"ה והתניא בוא"ת הראשון, ולאביי לא ניחא לו בזה כי מוכח מלישנא דמתני' דקתני והוחלק אחד במים דבשאר נזיקין מיירי וכמוש"כ התוס' שם בוי"ל ורבה ואביי פליגי בקושייתם ותירוצם של התוס' לקמן דרבה סובר כקושייתם ואביי סובר כתירוצם כנ"ל בכוונתו ונכון הוא:
דף ל:
גמרא והא לא קתני הכי דתנן המוציא תבנו כו', נ"ל דצ"ל דתניא והיא האי ברייתא דהביא הגמרא לקמן לימא כהני תנאי המוציא תבנו, דהא משנה כזו ליתא במשניות:
דף לב:
תוס' ד"ה מיתבי הזורק, נ"ל בביאור דבריהם כי קשה להו הא עיקר הדין דשוגג קרוב למזיד פטור מגלות היא מדרשא דדרשינן במכות מבשגגה וכאן הוא רק בדרך אגב אמר כן רבא א"כ מאי פריך הכא ממתניתין דהזורק על רבא הלא לא רבא המציא דין זה דשוגג קרוב למזיד פטור מגלות דהא דממעטינן שוגג קרוב למזיד מבשגגה ברייתא הוא הובא שם במכות א"כ התם הוי להו למירמי, לזה פירשו דהפירכא לא על הדין רק על הדמיון כיון דהכא מדמי רבא נכנס ברשות לשוגג קרוב למזיד וכיון דחזינן דגם בכה"ג מיקרי קרוב למזיד כמו כן יש לנו לומר בהזורק ואמאי חייב התם בהזורק גלות דאם נכנס ברשות פטרינן ליה משום קרוב למזיד גם הזורק מיקרי קרוב למזיד, אמנם כ"ז הוא רק למאן דמתני הא דר' יוסי בר חנינא אסיפא אבל למאן דמתני הא דריב"ח ארישא כמו רב פפא משמיה דרבא באמת נכנס ברשות וגם הזורק שניהם לא מיקרי שוגג קרוב למזיד, ומש"ה התם בהאי דרשא דאומר מותר לא הוה מצי הגמרא לפרוך מהני תרתי משניות דהוסיף לו רצועה אחת כו' ומהזורק את האבן לר"ה כו' דהא לאו אליבא דכ"ע נקרא בזה שוגג קרוב למזיד, והא דפריך התם במכות אהך משנה דהזורק והא מזיד הוא לאו אליבא דכ"ע הוא אך כמאן דמתני הא דריב"ח אסיפא, והוא פשוט:
דף לד:
רש"י ד"ה אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום כו', התמיה בכאן נראה לעין כל וכבר טרח ויגע הפנ"י בזה ולא עלה בידו פירוש הגון כנראה להמעיין בדבריו, ואף שהמהרש"א עשה פירוש לדברי רש"י וכתב שר"ל במקום שאינו מפסיד יעו"ש, אמנם פירוש המהרש"א גופא צריך פירוש כי לכאורה אין מובן מאי תיקן בזה כי אף אם נאמר כמוש"כ הוא ז"ל שרש"י ז"ל ר"ל במקום שאינו מפסיד עכ"ז אכתי דברי רש"י סתומים וגם הפנ"י הביא דברי המהרש"א וכתב שאינו יודע כוונתו:
ולענ"ד נראה שיפה תיקן המהרש"א ולפירושו יתבארו דברי רש"י היטב, כי כוונתו להסביר לנו בטעם התמיה דר' יהודה וכי היכן מצינו מזיק נשכר, אף דחזינן דהתורה זיכתה להמזיק בשבח נבילה והיינו אף אם חצי השבח עולה יותר מתשלומי חצי נזקו היינו משום דהתם כיון דבתחלת הזיקו חל על המזיק שם תשלומי חצי נזק קודם שהושבחה הנבילה, ולזאת אף אם אח"כ נתייקרה הנבילה ויצא המזיק מפסידא וגם עוד הרויח לא איכפת לן בזה שהרויח דבשלו הרויח, אבל במקום שמעולם לא חל עליו שום תשלומי נזק היינו באופן דאמר ר"י יכול וכו' דשור המזיק היה שוה חמש סלעים ושור הניזק שוה מנה בכגון דא התמיה גדולה כיון דלא נכנס המזיק בחיוב תשלומין כלל מעולם בודאי אין הדעת סובלת לומר דמזיק יקח, ורש"י ז"ל בא לפרש בטעם התמיה כמש"כ, והא דהוצרך רש"י לפרש כן ולא פירש בפשיטות כמו דאמר הגמ' אח"כ וכי תימא הנ"מ היכא דאיכא פסידא לניזק כו' ולפי"ז היה לו לפרש וכי היכן מצינו מזיק נשכר במקום דאיכא פסידא לניזק, יש לומר דמשמע ליה לרש"י ז"ל דגם הא דמחלק הגמ' בין היכא דאיכא פסידא לניזק ובין היכא דליכא פסידא לניזק הוא ג"כ מהאי טעמא גופא שכתבנו דכיון דאיכא פסידא לניזק והמזיק לא נכנס מעולם בחיוב תשלומין אין הדעת נותנת לומר דיקח עוד משור הניזק, והגע בעצמך דאם לא תפרש כן כך היה לר' יהודה לומר וכי היכן מצינו מזיק נשכר במקום דאיכא פסידא לניזק כמו שמחלק הגמ' בוכי תימא כו' ומדלא אמר כן משמע מזה דהתמיה לא תלי בזה דהניזק מפסיד אך התמיה הוא בכה"ג דאמרינן בעלמא וכי היכן מצינו חוטא נשכר דהתם התמיה ממילא נשמע כמו כן הכא יתפרש. והעולה מדברינו דלפרש"י הא דאמר ר"י וכי היכן מצינו מזיק נשכר אין לפרש כדאמר הגמרא בוכי תימא כו' אלא אדרבא האי וכי תימא כו' אבל היכא דליכא פסידא לניזק שקיל נמי מזיק בשבחא התם ג"כ הכוונה כיון דכבר נכנס המזיק פעם אחת בחיוב תשלומי הנזק שוב לא איכפת לן עוד מאי דירויח עוד יותר מהזיקו כי לא שייך עוד לתמוה וכי היכן מצינו מזיק נשכר כיון דבשלו הוא מרויח, כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל לדעת המהרש"א לאחר העיון היטב, ומעתה בטל כל הטענות והקושיות שהרבה הפנ"י על רש"י ז"ל, ודברי המהרש"א ברור מללו יזהירו ככוכבים:
תוס' ד"ה והתורה כו' לאו משום דלשתמע כו', לא רצו לפרש כמו שמובן בפשיטות משום דמשמע מהקרא דלעולם רק חצי נזק משלם, דא"כ אדרבא מתורץ דברי ר"י ולאו פירכא הוא כיון דמשמע מהקרא דלעולם רק ח"נ משלם ולא יותר אע"כ פשטא דקרא לא משמע כלל, והא דהזכיר בפרכתו והתורה אמרה כו' הכוונה כיון דהתורה לא קצבה בתשלומין רק ח"נ ולפעמים יותר מח"נ ולא הקפידה רק לעולם לחצות החי והמת א"כ לא היה לו לר"י לשנות מלשון הקרא אך הוה ליה לומר משלם מחצה כלשון המקרא כו', ומדברי הפנ"י נראה דלא הבין כן בדבריהם:
דף לה:
תוס' ד"ה רישא במזיק שמא כו', ועיין במהרש"א היטב ודיקדקו של המהרש"א דמשמע דרב פפא לא דייק ליה דלא כי מיירי בברי, יבואר כוונתו כפי שהקשה חתנו ז"ל במהדורא בתרא יעו"ש, והא דכתב בתוך דבריו וז"ל והכי נמי בשמא ושמא ובשמא וברי תרי מילי נינהו אשר לכאורה לא לצורך כתב כן דהא בשמא ושמא יקשה הלשון לא כי, ונ"ל דכוונתו לתרץ דלא יקשה לפי מה שהכריחו התוס' בתירוצם דהכוונה בהא דמשני רישא במזיק שמא ר"ל בברי וברי נמי באופן זה יש לשנוי רישא בשמא ושמא וגם בברי וברי, לכן כתב דגם זה תרי מילי נינהו, כנ"ל בכוונתו:
דף מ:
סוף העמוד גמרא מהו דתימא כו' קמ"ל, הלשון מהו דתימא וקמ"ל לכאורה אין שייכות כלל לשינויי דאביי וכי לא הוי סגי לשנוי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתיוה לבי דינא וקטלוה ותו לא מידי, ומפני זה נ"ל לפרש בפירכת הגמרא ואלא דרבעה ולא קטלה כו' משום דלא קטלה, אין הכוונה א"כ לא מצינו קולא ברובע נגד נוגח כמובן לכאורה, כי באמת לאו פירכא היא כלל כי אף דלא שייך כופר ברובע משום דליכא קטלא עכ"ז שפיר קאמר יש בנוגח שאין ברובע ואי הוה כתב נוגח לא הוה ידעינן מזה גם רובע דבכמה מקומות פרכינן פירכא דלא שייכא דכה"ג פריך לקמן בהחובל (דף פ"ח ע"א) גבי עבד ואשה מה לאשה שכן אינה במילה ועיין בתוס' לעיל (דף ה' ע"ב) ד"ה כי שדית כו', אמנם עיקר הפירכא בכאן על הלשון נוגח משלם ורובע אינו משלם ולא אמר בנוגח יש כופר וברובע אין כופר וכיון דאמר אינו משלם משמע מזה אף דקטלא היתה שם ועל כ"ז ליכא כיפר, וע"ז פריך היכא משכחת לה אי דרבעה וקטלה באמת איכא כופר ואי דלא קטלה ברביעה מאי הלשון אינו משלם דקאמרת כמובן, ומעתה לפי מה שפרשתי בכוונת הפירכא א"ש מאי דאסיק אביי בתירוצו מהו דתימא כו' דהכי קמשני משו"ה קאמר ר' שמעון משלם ואינו משלם דבא לאשמועינן בזה אף במקום דאיכא קטלא כגון דאתיוה לבי דינא עכ"ז קמ"ל דאינו משלם כופר ואי לא הוה אמר ר"ש בלשון משלם אלא בלשון יש בו כופר ואין בו כופר הוה אמינא דזהו דוקא בהיכא דלא קטלוה בבי דינא כגון דמתה מעצמה אח"כ או ברחה אבל היכא דקטלוה בבי דינא באמת משלם כופר ואגב אורחא דינא קמ"ל ר' שמעון, כנ"ל ברור בעזהי"ת:
דף מא.
תוס' ד"ה כדר' אבוה כו' יעו"ש, כוונתם פשוט דגם לחזקיה בר פלוגתיה דר"א **(הג"ה דבריו אלו צ"ע ואינם מדוייקים דהא בלא יאכל כ"ע לא פליגי דאיסור הנאה ג"כ במשמע, וכוונת התוס' פשוטה דאין צורך להביא כאן הא דר' אבוה דבלאו הכי וגם אם היה כתוב לא יאמר מ"מ הוה במשמע איסור הנאה ויותר נראה כוונת התוס' על ההוא מרבנן דיתיב קמיה דר' שמואל בר נחמני בפסחים (דף כ"ג ע"ב) דפליג גם על חזקיה וסובר דגם לא יאכל ג"כ רק איסור אכילה ולא איסור הנאה במשמע מ"מ הכא לדידיה ג"כ איסור הנאה במשמע כיון דלאכילה לא צריך ולזה כוון המהר"ם שי"ף יעו"ש:
המו"ל)** ע"כ לא יאכל איסור הנאה הוא באם אינו ענין לאיסור אכילה כיון דנבילה היא תנהו ענין לאיסור הנאה כדאמרינן בפסחים (ריש דף כ"ד) עיי"ש, אמנם עיקר דבריהם לכאורה תמוהים איך שייך בכאן לומר כן באם אינו ענין כיון דשפיר יש לפרש בלשון אכילה כמשמעו וקאי על לאחר שנגמר דינו קודם סקילה כמו שאמר התנא בברייתא א"כ מנ"ל להוציא הקרא ממשמעותיה דמשמע אכילה ולדרוש באם אינו ענין דקרא אוסר הנאה, וכבר הרגיש בזה המהר"ם שיף:
והנ"ל בכוונתם דמשמע להו דאף בכאן שייך שפיר לומר אם אינו ענין אף דיש לאוקמי האי לא יאכל במשמעות אכילה וקאי על אחר שנגמר דינו כמו שאמר התנא בברייתא, מ"מ אכתי לפי"ז מפקינן האי סקל יסקל ממשמעותיה דפשטא דקרא משמע סקילה ממש ואם אתה אומר דקאי על לאחר שנגמר דינו ע"כ צ"ל דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה כמש"כ רש"י בד"ה לאחר שנגמר דינו כו', וא"כ עדיף טפי לומר דהאי לא יאכל איסור הנאה הוא ובזה לא מפקינן הקרא ממשמעותיה דהא כן הוא המדה בתורה אחת מי"ג מדות לדרוש באם אינו ענין, א"כ שפיר קאמרי תוס' דגם לחזקיה יש לפרוך כמו לר' אבוה:
ועוד יותר י"ל דהתוס' הכריחו סברא זו מגמרא גופא, כי הגע בעצמך דאל"כ מאי קס"ד כלל דהמקשן לפרוך אף מדר' אבוה וכי לא ידע הא דאמר ליה התרצן דלא אמר ר' אבוה דלא יאכל הנאה משמע אלא היכא דנפיק לן אכילה והנאה אבל לא היכא דהנאה לחוד, אע"כ צ"ל דגם המקשן ידע מזה ומ"מ פריך שפיר כי כוונתו אף דלא יאכל לא משמע הנאה לחוד אף לר' אבוה מ"מ עדיף טפי לאוקמי האי לא יאכל על הנאה באם אינו ענין מלהוציא האי סקל יסקל ממשמעותיה דפשטיה משמע יסקל ממש ולומר דלא יסקל ממש קאמר הקרא אלא משבא לידי סקילה קאמר וכמש"ל:
ועוד יש להוכיח דעיקר פירכת המקשן היה מאם אינו ענין, דאם לא תפרשו כן אלא המקשן טעה וסבר דלר"א לא יאכל גם הנאה לחוד משמע והתרצן גילה לן האמת דלא אמרינן כן, א"כ מאי צריך עוד התרצן לחפש עוד שינויא אחרינא ולומר א"נ מאת בשרו דריש ליה התנא וכי לא סגי ליה האמת ואין מקום לפרכת המקשן כלל, אלא ע"כ דגם להתרצן לא ברירא ליה בפשיטות תירוץ הראשון משום דעיקר פירכת המקשן הוא מטעם אם אינו ענין וספיקא מספקא ליה בזה אם יש לדרוש באם אינו ענין באופן כזה דיש לאוקים הקרא במשמעותיה אאכילה כמש"כ וקאי על לאחר שנגמר דינו כמו שאמר התנא, ולפיכך הוכרח לתרץ אי נמי לא יאכל כו', כן הוא ברור. ומעתה דברי התוס' יפה מתבארין דע"כ רק לרווחא דמלתא נקט בפרכתו כדר' אבוה כיון דגם הפירכא מר"א הוא ג"כ מטעם אם אינו ענין א"כ באופן זה היה יכול לפרוך גם לחזקיה:
**(הג"ה צ"ע בזה הכל מטעם אשר בארתי לעיל בהג"ה:
המו"ל)**
ולפי דברינו הנ"ל שהוכחנו דגם התרצן לא פסיקא ליה בתירוצו הראשון יתיישב קושית התורת חיים על תוס' ד"ה אינו יודע כו' דכתבו בתירוצם ולפי המסקנא ניחא כו' והקשה הת"ח הא אכתי לתירוץ הראשון יקשה קושית התוס' מבן פקועה יעו"ש, ולפמש"כ ניחא דעיקר תירוצו של התרצן בשינויא בתרא דהתנא מבשרו נפיק ושפיר קאמרי התוס' ולפי המסקנא דנפקא לן מבשרו כי תירוץ זה הוא העיקר, והוא נכון:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה מודה בקנס כו' יעו"ש. אף דלכאורה דבריהם מכוונים למש"כ רש"י דה"ה דהוי מצי למיפרך אעד אחד, איברא כוונתם רחוקה מכוונת רש"י כי לפרש"י הכוונה דהוי מצי למיפרך אעד אחד פירכא אחריתא היינו פשיטא דפטור כיון דלא מפקינן ממונא עפ"י עד אחד וכמו שמפורש ברש"י לקמן סוף העמוד, ולפירוש תוס' הכוונה האי פירכא גופא דפריך הגמ' מודה בקנס הוא והזכיר בפרכתו עפ"י בעלים ע"ז כתבו התוס' דלא היה לו להזכיר בפרכתו עפ"י בעלים אלא הוה מצי למיפרך סתמא מודה בקנס הוא והפירכא הי' קאי על תרווייהו, כן הוא ברור בהסבר דבריהם:
ומעתה מובן היטב דברי המהרש"א ז"ל יעו"ש בדבריו, כי קשה ליה על דבריהם מנ"ל להתוס' לחלוק על פרש"י בזה וכמו שמסקי בדבריהם דאין סברא לומר שלא יחשוב כו' ומנ"ל דמיירי כאן דמודה לדברי העד דלמא מיירי דמכחיש את העד א"כ שפיר קאמר רש"י ז"ל דפירכת מודה בקנס הוא לא שייך לפרוך בעפ"י עד אחד אך פירכא אחריתא היה יכול לפרוך על פי עד אחד דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא. וע"ז כתב המהרש"א דהכריכו התוס' כן, דאם נאמר דמיירי דמכחיש את העד א"כ בשינויא דמשני דקסבר כופרא כפרה אכתי לא משנה מידי על הפירכא שיש לפרוך עוד ע"ז דאמר ר"א אין דיני אלא כשהמית עפ"י עד אחד דפשיטא דפטור כי כשם שלא מצינן לאפוקי ממונא עפ"י עד אחד כמו כן לא מחייבינן ליה חטאת כדתנן במשנה במסכת כריתות והובא בקדושין (דף ס"ה ע"ב) אמר ליה עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור ע"ש, אע"כ דאיירי במודה לדברי העד וא"כ הוא דע"כ איירי במודה יותר ניחא לומר דפרכת הגמ' מודה בקנס הוא קאי על תרווייהו והא דהזכיר המקשן בפרכתו רק עפ"י בעלים משום דנקט הפשוט יותר, ולא כפרש"י דה"ה דהוה מצי למיפרך אעד אחד פירכא אחריתא כי לפ"ז צריך אתה לומר דבשנויא דמשנה קסבר כופרא כפרה יתורץ גם הפירכא שלא הזכיר המקשן כלל ולהתוס' דחוק הוא לפרש כן כי ע"ז לא משני מידי קסבר כופרא כפרה כמבואר בדברינו לעיל, ורש"י ז"ל לא רצה לפרש כפירושם כי גם אם מודה להעד עכ"ז לאו מודה בקנס הוא כי הא דמודה משום דאין רוצה לישבע ורש"י ז"ל לשיטתו אזיל דפירש בזבחים ובתמורה דהא דשור אין נהרג עפ"י בעלים משום דמודה בקנס הוא ולא קשה ליה מהא דאמר בסנהדרין גבי פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו אמאי לא יפטר מטעם קנס דהא מודה בקנס הוא, אלא ג"כ מהאי טעמא דס"ל לרש"י ז"ל אם מודה מחמת העד לאו מודה מיקרי, ופשוט הוא:
דף מה:
תוס' ד"ה מועד לקרן ימין כו' יעו"ש. דבריהם צריכים ביאור כי מאי בעו בזה ולאיזה צורך כתבו כן, וגם לכאורה יהיו דבריהם סותרין משמעות פירכת הגמרא אליבא דמאן כו', ועיין ברש"י ז"ל דכתב כלומר, ור"ל הא דפשיטא להמקשן דלא מצינן למימר דרב אתי לאשמועינן לענין תשלומין ולא לענין שמירה משום דא"כ עדיפא ה"ל לרב לאשמועינן דאפילו מועד לשמאל אינו מועד לימין כדתנן לעיל (דף ל"ז ע"א) מועד לאדם אינו מועד לבהמה, אע"כ לענין שמירה אמר רב ולהכי פריך שפיר אליבא דמאן כו' כן הוא הסבר כוונת רש"י ז"ל. והנה לפמש"כ התוס' בסוף דבריהם או שמא אין מועד ואורחא דמלתא נקט, ולפ"ז דניחא לפרש דברי רב דאורחא דמלתא נקט א"כ בטל הוכחת המקשן דדוקא לענין שמירה אמר רב כן כיון דכל הוכחתו כפי פרש"י רק משום דאי לענין תשלומין אמר רבותא טפי הו"ל לאשמועינן, והוכחה כזו יש להוכיח אם ההכרח לפרש בדברי רב דדוקא אמר קרן ימין, אמנם לפמש"כ התוס' דגם יש לפרש שפיר דברי רב דלאו דוקא אמר ואורחא דמלתא נקט א"כ הדרא קושית רש"י ז"ל לדוכתא מנ"ל להמקשן דלמא לעולם רב לענין תשלומין אמר והא דלא אמר רבותא טפי אפילו מועד לקרן שמאל אינו מועד לקרן ימין משום דאורחא דמלתא נקט כמש"כ התוס'.
והנ"ל בכוונתם דלא באו לסתור פרש"י אך אדרבא באו בדבריהם לחזק פרש"י, כי לולי דבריהם לכאורה אכתי יש להקשות מאי הוכיח המקשן דע"כ לענין שמירה אמר רב דאל"כ רבותא טפי ה"ל לאשמועינן, הא קושיא זו יקשה גם אם נאמר דלענין שמירה אמר אמאי תפיס רב לומר דוקא מועד לימין אינו מועד לשמאל ולא אמר איפכא דהוה רבותא טפי, ולזאת כתבו התוס' דבאמת יש לפרש דברי רב ג"כ דאורחא דמלתא נקט, אמנם אין לפרש כן אלא אם נאמר דרב אתי לאשמועינן לענין שמירה ולא נחית כלל לענין תשלומין, אבל אם נאמר דכל עיקר מימרא דרב אתי לאשמועינן לענין תשלומין דאף אם הוא כבר מועד לקרן ימין עכ"ז אם נוגח בקרן שמאל אינו משלם אלא ח"נ שפיר יקשה בממ"נ, אי סובר רב כרב זביד דאמר לעיל ואינו מועד תנן הא סתמא הוה מועד א"כ אמאי אמר דאם מועד לימין אינו מועד לשמאל דהא גם אם מועד רק לקטנים מועד אף לגדולים תני התם במתניתין לרב זביד, ואם יסבור רב כרב פפא דאמר אינו מועד תנן רבותא טפי ה"ל לאשמועינן דאף אם מועד לשמאל אינו מועד לימין דהא לרב פפא גם אם מועד לאדם אינו מועד לבהמה תני התם במתניתין כמו שפרש"י ושפיר הוכיח המקשן דע"כ לא לענין תשלומין אתי רב לאשמועינן רק לענין שמירה והא דתפיס לומר מועד לקרן ימין כו' ולא איפכא משום דאם היה אומר איפכא יש לטעות בדבריו דאתי לאשמועינן לענין תשלומין כרב פפא דאינו מועד תנן לעיל בלא וא"ו, אבל השתא דאמר מועד לקרן ימין כו' אי אפשר לפרש עוד דלענין תשלומין אמר דיקשה בממ"נ כמו שכתבתי בהוכחת המקשן אע"כ לענין שמירה אמור והא דאמר מועד לקרן ימין אינו מועד לשמאל לאו דוקא הוא אלא אורחא דמלתא נקט כמוש"כ התוס', כנ"ל בהסבר פרש"י ותוס' והדברים פשוטים:
דף מז:
תוס' ד"ה אימא סיפא כו' וא"ת בבא דהכניס שורו כו'. לכאורה יש להבין אמאי תפסו קושיתם לרבי רק מבבא שלישית הלא קושיא זו יקשה לרבי מכל הבבות היכא דבעל החצר הזיק לבעל הקדירות או לבעל הפירות דלאו היזק דממילא הוא ועכ"ז פוטר רבי כמו דפליג בהדיא ואמר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור, והיינו דקאי על הת"ק דמחייב את בעל החצר אם בעל הקדירות הכניס קדרותיו או בעל הפירות את פירותיו ברשות ושורו של בעל החצר שברתן או אכלתן דלת"ק חייב בעל החצר ולרבי פטור בעל החצר, וראיתי אשר כבר העיר בזה הפנ"י ז"ל יעו"ש שהאריך בפירושים שונים:
ולענ"ד ניחא בפשיטות כי מש"ה לא קשיא להו לרבי דפוטר את בעה"ח בכל הבבות אף דהזיק בידים דיש לומר בטעמא דרבי כי אף דבעה"ח נתן לו רשות להכניס קדרותיו או פירותיו או שורו עכ"ז לא מקני ליה מקום בחצר ומקרי רשות המזיק וכבר שנוי במתניתין לעיל (דף ט' ע"ב) חוץ מרשות המיוחדת למזיק, אבל במאי דפוטר רבי בבבא שלישית את בעל השור אם נגח שורו של בעל החצר שפיר קא קשיא להו לא מיבעי' אם נאמר דלא קמקני ליה מקום בחצר ורשות ניזק מיקרי בודאי חייב ולר' טרפון חייב נזק שלם, אלא אף אם נאמר דברשות מקני ליה מקום בחצר עכ"ז קשה אמאי פטור לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין קרן חייב, כי אף אם מקני ליה הא בודאי לא מקני ליה כל החצר, ובזה מדויק דבריהם מאי דכתבו לא יהא אלא חצר השותפין והכוונה כמש"כ דר"ל גם אם תאמר דלרבי מקני ליה מקום בחצר הלא לא מקני ליה כל החצר ופירוש נכון הוא בכוונתם בעזה"י:
וכאשר אמרתי זה לפני תלמידיי הקשה לי אחד מהם איך נוכל לומר דמש"ה לא קשיא להו אמאי פוטר רבי את בעה"ח משום דלא מקני ליה מקום בחצר ומקרי רשות המזיק הא בסוף הסוגיא אמר רב פפא איפכא לא א"ל שמרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר עיין (דף מ"ח ע"ב) והשבתי לו דלא דמי כלל דהתם אמר רב פפא כן לפי מה שכבר תירץ כאן רבא (כמש"כ התוס' שם בד"ה טעמא כו' כולה הך סוגיא) דכולה מתניתין רבנן הוא ולדידהו בעה"ח קיבל עליו כל הנטירותא אבל המכניס לא קיבל עליה מידי והיינו לרבנן אף בסתמא הוה כאילו א"ל בעה"ח להמכניס עול ואני אשמרנו ולרבי בהיפוך בסתמא הוה כאילו א"ל בעה"ח להמכניס כנוס שורך ושמרו, א"כ כיון דלרבי לענין שמירה אין חילוק בין אמר ליה כנוס שורך סתמא ובין אמר ליה כנוס שורך ושמור בתרווייהו המכניס קיבל עליו כל הנטירותא ע"כ שפיר הוכיח רב פפא כיון דגם בסתמא קיבל המכניס עליו כל הנטירותא לאיזה צורך פירש בעה"ח לומר בפירוש כנוס שורך ושמרו ולא אמר כנוס שורך בסתמא כיון דלענין קבלת נטירותא גם אם לא אמר ושמרו אמרינן דקיבל המכניס עליו כל הנטירותא, אלא מוכח מזה דלהכי אמר ליה כן כדי להמעיט את זכותו לענין קנין חצר, אמנם הכא קושית התוס' הא קאי לפי סברת המקשה וכן לאוקימתא דר' זירא דלרבנן הבעה"ח והמכניס שניהם חייבים כי שניהם בסתמא קיבלו עליהם נטירותא ולרבי שניהם פטורים בסתמא ולא חייב המכניס אלא אם בעל החצר אמר מפורש להמכניס כנוס שורך ושמרו, וכן בעה"ח אינו חייב אלא אם אמר מפורש כנוס שורך ואני אשמרנו, ומעתה אין לנו הכרח לומר דלרבי באם אמר לו סתם כנוס שורך אקני ליה מקום בחצירו דהא כל הוכחת רב פפא לחלק כן הוא כמו שכתבנו, דאל"כ למ"ל לבעה"ח לומר ושמרו אבל הכא בקושית התוס' אין להוכיח כן כי להכי אמר לו ושמרו משום קבלת שמירה ושפיר יש לנו לומר דמש"ה פוטר רבי בסתמא את בעה"ח אף בהזיק בידים משום דלא מקני לו מקום בחצר והוה כחצר המזיק:
והנה אל יקשה לך על דברינו מהא דלעיל (דף י"ג ע"ב) בטעמא דמתני' חוץ מרשות המזיק משום דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ע"ש, א"כ כשנתן לו רשות להכניס את שורו או קדרותיו ופירותיו לכאורה לא שייך טעם זה, דל"ק כלל דלענין תשלומין מה שהזיק בעה"ח שפיר יכול לומר אף כי הרשיתי להכניס לך בחצרי לאו לחיובי אנא בהזיקא הרשיתי וזהו עיקר כוונת הטעם דאמר הגמרא משום דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי, וסברא זו כתב רש"י ז"ל בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו לקמן (דף מ"ט ע"ב) ד"ה כ"ע לא פליגי כו' עיי"ש, או י"ל כמו שכתבו שם התוס' בד"ה בבור ברשותו כו' דטעמא דר"ע שלא היה לו להתקרב כ"כ אצל רשותי שתפול בבור עכ"ל עיי"ש, וכמו כן הכא היה לך להתרחק מהזיק שורי, וברור הוא. ועיין בזה סוף הסוגיא דכאן במהרש"א על תוס' ד"ה ושמואל אמר הלכתא כרבי ותבין היטב את דברינו כי נכון הוא מאוד בכוונת התוס':
דף מט.
גמרא אמר רבה כו' רבא אמר הכי קתני כו'. ונ"ל דרבה ורבא לא פליגי כלל, כי שפיר י"ל דהא דאמר רשב"ג לרבנן במתני' א"כ משהאשה כו' תרתי אמר להו אם במבכרת אמרו פריך להו כאוקימתא דרבה, ואם בשאינה מבכרת פריך להו כאוקימתא דרבא, אך רבה לא ידע מברייתא אחרונה ורבא לא ידע מברייתא ראשונה. כן נ"ל:
(שם ע"ב) גמרא ואיבעית אימא הא והא רשב"ג כו'. נ"ל הא דקתני בהך ברייתא פטור דמשמע פטור לגמרי אף דלרשב"ג חייב בשבת ולדות, משום דהך ברייתא איירי במבכרת דליכא שבת ולדות, והך ברייתא דקתני חייב משום דמיירי בשאינה מבכרת וכשינויא דמשני הגמ' לעיל על הפירכא קשיא דרשב"ג אדרשב"ג, ופשוט:
דף ג:
רש"י ד"ה דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו עכ"ל. אין כוונתו דלרב ונפל משמע דוקא בעומק כמו שהבין בזה הרש"ש, אך הכוונה דלרב ונפל משמע כדרך נפילת רוב בהמות הנופלין בעומק על פניהם נופלים כמו שפרש"י לקמן (ד' נ"ג ע"א) עיי"ש, וכיון דחזינן דהתורה לא חייבו אלא בשנפל על פניו ע"כ דעיקר החיוב משום הבל הוא דאי גם משום חבטה אין נ"מ בין נפל על פניו או על גבו ובנפילת בור דמיירי התורה אין הבל אלא כשנפל על פניו וממילא כשנפל מתל גבוה עשרה גם בשנפל על פניו ליכא הבל, ומעתה אין מקום למה שנתקשה הגרש"ש דהא מצינו לשון נפילה הרבה במקרא גם בשטח ישר, דמעולם לא כוון רש"י לומר דלרב לשון נפילה אין שייך אלא בעומק אך הכוונה כמוש"כ ופשוט הוא:
דף נא.
תוס' ד"ה בור יו"ד כו'. עיין במהרש"א וכוונתו בפירוש דברי התוס' כפירוש מהרש"ל אך הוסיף עוד בדבריו במש"כ ואפ"ה מוקמי לה כרבנן אבל לר' כו', ורצונו בזה לתרץ קושית מהרמ"ל על פירוש זה עיין קושיתו לכן הוסיף לבאר דעיקר הוכחתם רק מדקאמר להך אוקימתא הא רבנן משמע דלרבי בכה"ג דהשני לא עשה שיעור מיתה אלא הוסיף הבל קצת ג"כ שניהם חייבים, אבל בלתי זה אין הכרח לומר כן רק לרבנן אבל לרבי אם השני הוסיף קצת דלמא הראשון לחוד חייב והנה היה כל עיקר כוונת התוס' בכאן לומר דלמאי דמשני הא רבי והא רבנן ע"כ צ"ל דהא דתני בברייתא ראשונה בור יו"ד ובא אחר והשלימו לעשרים לאו דוקא הוא כי הוא הדין לי"א, ואין הכרח לומר כן רק למאי דמשני הא רבי והא רבנן אבל לאוקימתא דרב זביד דוקא תני בברייתא כמש"כ המהרש"ל, וגם אם לא אמר בהך אוקימתא ראשונה והא רבנן אף דהוה קס"ד בהך ברייתא דסייד וכייד דהראשון עשה הבל למיתה עכ"ז יש לנו לומר שפיר בברייתא ראשונה דוקא תני והשלימה לעשרים, אבל אם השני הוסיף הבל קצת הראשון לחוד חייב לרבי, כי רק לרבנן דאמרי האחרון חייב לדידהו אין חילוק בין אם האחרון עשה שיעור מיתה או הוסיף הבל קצת לעולם הוא חייב, אבל לרבי דשניהם חייבים דוקא כשגם האחרון עשה שיעור מיתה אבל אם רק הוסיף הבל קצת הראשון לחוד חייב. אמנם מלשון הך אוקימתא הא רבי והא רבנן דקאמר משמע דלהכי בברייתא דסייד וכייד תני האחרון חייב משום דרבנן היא דדרשי איש אחד ולא שנים אבל לרבי דלא דריש איש אחד ולא שנים גם בזה שניהם חייבים, א"כ ע"כ בברייתא ראשונה לאו דוקא תני והשלימו לעשרים:
ובהסבר הנ"ל יתיישב מה שלכאורה נראה דדבריהם דכאן סותרין למה שכתבו לעיל (דף י' ע"ב) בסוף ד"ה מאי קעביד כו' ע"ש דכתבו שם בפשיטות אם אחד חפר יו"ד והשני השלימו לי"א פטור השני והכא כתבו וה"ה לי"א, ולפי הנ"ל אין שום סתירה דהתוס' לא כתבו כן כאן רק להאי אוקימתא דמשני הא ר' והא רבנן אבל לפי האמת דמשני רב זביד בתרתי לישני דברייתא דסייד וכייד מיירי דראשון לא עביד שיעור מיתה יהיה הדין היכא דחפר בור יו"ד והשני הוסיף לי"א כמוש"כ לעיל בפשיטות דפטור השני וזה הוא כוונת הגרעק"א בגליון הש"ס שציין לעיל (ד' י' ע"ב)
דף נד.
גמרא אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כו'. יש להבין מאי תלי המקשן פרכתו בדרשא דכלל ופרט דהא גם בלא"ה יש לפרוך כן כיון דאמרינן דשור וחמור למעוטי אתא דילמא כולם ממעטינן וכמש"כ רש"י ד"ה שור ולא אדם כו' ולקמיה פריך כו', אמנם יתיישב זה לפי מאי דמסקי התוס' בד"ה הוה אמינא כו' דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור שור משבת א"כ לפ"ז בלאו הדרשא דכלל ופרט אין לפרוך כלל דלמא כולם ממעטינן דהא י"ל דילפינן שור שור משבת כתמיהת התוס', ושפיר תלי המקשן פירכתו דוקא בדרשא דכלל ופרט כנ"ל:
דף ס.
רש"י ד"ה הוה אמינא כו'. לכאורה תמיהא קא חזינא הכא לפירוש רש"י במאי מתורץ קושיית הגמ' אף דקמה צריך לכתוב משום לחכה נירו כפרש"י מ"מ גו"ק ל"ל, גם ע"כ כל קושיית הגמ' לא היה אלא על גו"ק דהא קמה צריכה לרבות כל בעלי קומה, אמנם י"ל דקושיית הגמ' אינה רק על הקמה ואו דאצלו ולרבנן דילפי מזה לפטור טמון אליבייהו הקשה הגמ' ל"ל הקמה וגם האו הא זה יכול למילף משדה, וע"ז שפיר תירץ דאי לאו קמה לא הוה ידעינן קרקע ממש. ומה שמוכרח רש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש כפשטא דמלתא דקושיית הגמ' הוא על כל הדברים והתירוץ הוא משום דאי הוה כתיב שדה לחוד ה"א דלא חייב כ"א על לחכה נירו וכדפירש באמת כן השמ"ק, י"ל משום דאין סברא לומר דמשדה לא הוה ידעינן אידך דהא לגבי שדה לא שכיח אש גם אין הפסד מרובה בלחכה נירו כמו בגדיש, והא דלא הקשה הגמ' זה, י"ל דהיה להם סברא פשוטה ע"ז:
ואולי י"ל דגם רש"י ז"ל פירש כשמ"ק דקושיית הגמ' אינה כ"א על קו"ג אך דרש"י מוסיף עוד דיוכל להעמיד בתירוץ הגמ' גם מה שיש להקשות על רבנן ל"ל קמה:
לח' ס"ב ע"ב) תוס' ד"ה מרובה קתני תנא ושייר לשון ראשון דמייתי כו' עד ד"ה וא"ת. לכאורה קשה מאי אתי תוס' לאשמועינן בכל זה לפרש החילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא דפלוגתתם אי הוה מרובה כמו אין בין דהא ע"כ צריכין לחלק כן דזה אין לומר דלישנא קמא לא ידע מתירוץ תני ושייר אלא ע"כ משום דסבר דמרובה הוה כמו אין בין א"כ מה אתי התוס' לאשמועינן, וי"ל דכוונת התוס' כן הוא דלכאורה יש לפרש פלוגתתם בענין אחר דהנה המהרש"א ז"ל הקשה ללישנא קמא דס"ל כיון דקתני מרובה אין לומר שייר והא שייר כל הני שחשבו התוס' וה"ח שתירץ דשותף שגנב מחבירו לא הוה שיור כיון דקתני לה לקמן במתניתין בפרקין ע"ש, [ועיין שם במהרש"א דהקשה על לישנא קמא אמאי שייר הדין דשותף שגנב מחבירו עיי"ש, וזה לא קשיא ליה אמאי שייר טוען טענת גנב באבידה דלא משלם ד' וה', דזה לא קשיא כלל דכל הוכחת התוס' דטוען טענת גנב באבידה לא משלם דו"ה אינה אלא משום דדמיא לטוען ט"ג בפקדון א"כ כיון דללישנא קמא בפקדון משלם דו"ה ה"ה באבידה] א"כ לפי"ז יש לפרש דלעולם גם לישנא קמא מודה ללישנא בתרא דבמרובה שייך תני ושייר אלא להכי לא רצו לומר כלישנא בתרא תני ושייר דא"כ יקשה מאי שייר דהאי שייר כקושיית התוס' ללישנא בתרא, וזה לא רצו לתרץ כתירוץ התוס' דשייר שותף שגנב מחבירו, משום דזה לא הוי שיור כיון דקתני לה במתניתין לקמן כתירוץ המהרש"א, ע"כ פירשו התוס' דלא כן הוא פלוגתתם דא"כ דתרתי לישני סברי דבמרובה שייך תני ושייר אלא להכי לא רצו לומר בלשון ראשון כלשון אחרון משום דקשה קושיא אחרת מאי שייר דהאי שייר, לפ"ז אין מדוקדק הלשון בלישנא בתרא מי קתני אין בין כו' דמשמע מזה דכל פלוגתתם הוא רק אי הוה מרובה כמו אין בין:
דף סג.
תוס' ד"ה וחד למעוטי עבדים כו' הכא כיון דכתיב כל ריבויא כו'. כדי להרחיב ביותר ביאור כוונת התוס' נראה לפרש החילוק דבשלמא לעיל דילפינן מכעין הפרט א"כ התחלת הלימוד על כל הדברים הוא רק מכעין הפרט א"כ כיון דקרקעות לא ילפינן מכעין הפרט דלא דמי כלל, ממילא גם עבדים כן דהוקשו לקרקעות כיון דמעולם לא איתרבי עבדים, אך השתא אתה רוצה ללמוד מכעין הפרט א"כ שפיר אמרינן כיון דהוקשו לקרקעות לא ילפינן, אולם הכא דעיקר הלימוד מריבויא הוא ואי לאו המיעוטים הוה ילפינן כל הדברים ע"כ כיון דחדא זימנא איתרבי גם עבדים מריבויא לא ממעטינן עוד משום דהוקשו לקרקעות אך כיון דאיכא גם על עבדים מיעוטא אחרינא לבד המיעוט דקרקעות:
דף סה:
תוס' ד"ה אלמא כו'. לפי תירוץ ראשון של תוס' יקשה קושיית רש"י ז"ל ד"ה כעין שגנב כו', אך י"ל דיש להתוס' ז"ל תירוץ אחר על קושייתו דהברייתא מיירי במכרו ולא בטבחו דהשתא הוי כי איתבר ממילא כיון דלא טבחו, אולם רש"י ז"ל אזיל לשיטתו דפירש לעיל על עמוד א' ד"ה תברה דגם מכירה הוי כתברה ושתיה:
דף סח:
תוס' ד"ה ר"י כו'. לכאורה תמיהא קא חזינא הכא הא רבה גופא מסופק הוא בהא דיאוש קונה אי מדאורייתא או מדרבנן וא"כ איך מצינן לפטור את הגנב דהא רבנן לא תקנו רק מפני תקנת השבים אבל לא לפוטרו מחיוב דאורייתא, אולם יש לדחוק דהתוס' ס"ל כסברת יש"ש הביאו בבית שמואל אהע"ז הלכות קדושין דלאחר תק"ח הוה ליה לגנב כזוכה מן ההפקר אף מדאורייתא כאילו מעולם היה שלו עיי"ש:
דף סט.
רש"י ד"ה דאית ליה לר' יהודה ברירה וכו' עד סופו. ולכאורה יש להקשות מי הכריח לרש"י לפרש דהוכחת הגמרא דאית ליה לר"י ברירה משום דאין בעה"ב יודע אם ילקטו יותר על דינם, הלא בפשיטות מוכח זאת משום כיון דאינו מפקיר רק השבלין הנופלין בעת הקצירה א"כ בעת דאמר כל המתלקט עדיין לא ידע איזה שבלין יפלו בשעת הקצירה ואינו מבורר על איזה מהן חל ההפקר, וכגוונא דאמרינן בהלוקח יין מבין הכותים ובשאר מקומות, וגם ממקומו מוכרח לומר כן בהא דאמר הגמ' ע"ב השתא נמי קשיא דר"י אדר"י כו' אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה, והא כיון דבכרם רבעי עסקינן א"כ אי אפשר לפרש דהא דמוכח אי אמרינן כל המתלקט דיש ברירה כפירוש רש"י ז"ל לעיל בלקט כיון דאין בעה"ב יודע כו', אלא ע"כ צ"ל כדפרשתי לעיל משום דאינו מבורר בעת החילול איזה מהפירות ילקטו, א"כ מכל זה קשיא אמאי לקח לו רש"י בכאן דרך אחרת, ועוד לפי מסקנת התוס' ז"ל בכמה דוכתי דבדבר העומד להתברר כ"ע סברי יש ברירה ולא פליגי א"כ לכאורה קשיא לפי פירש"י ז"ל הא עומד להתברר הוא אם ילקטו יותר על דינם או לא, ולפי מה שפרשתי לכאורה ניחא יותר:
אמנם לאחר העיון דברי רש"י ז"ל מדוקדקים מאוד ואגב איישב מה שהקשה לי אחד מתלמידי על תוס' לקמן (דף ע' ע"א) ד"ה כסתם יחידאה כו' ויש לומר דדילמא ר' יהודה שלקטו נמי שרי ולא נקט כל שילקטו אלא לרבותא דאע"ג דלא שרי אלא ע"י ברירה עכ"ל, והקשה לי דלפי"ז אמאי צריך הגמ' לדחוק להקשות על ר"י בהא דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מהא דאמר הלכה כסתם מתניתין הלא בלא זה קשיא מאוד איך אמר ר"י כן כיון דלא מצינן דיסבור שום תנא כן בפירוש רק להיפוך, דהא גם אם תאמר בצנועין כל המתלקט ג"כ אינו מוכרח מזה דאית להו כר"י דאין יכול לחלל דבר שאינו ברשותו דהא דאמרו כל המתלקט ולא כל הנלקט לא משום דאינו יכול לחלל רק לרבותא דיש ברירה כפירוש התוס' לר' יהודה, אבל להיפך מצינו דר' דוסא סבר מפורש דיכול להקדיש אף דש"ב א"כ איך יכול ר' יוחנן לחלוק על ר' דוסא בלא שום סעד לדבריו מתנא, אולם לפענ"ד נראה דשפיר מוכח מהצנועין אי אמרינן כל המתלקט כר"י ואין לומר דלהכי אמרי כל המתלקט ולא כל הנלקט משום רבותא דיש ברירה, דהנה התוס' ד"ה כל הנלקט כו' הקשו על אי אמרינן כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ ותירצו דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן כו' ותירוצם אינו רק אי אמרינן כר"י דאינו יכול לומר כל הנלקט אבל אי הוה אמרינן דגם כל הנלקט יכול לומר א"כ יקשה קושיית התוס' הנ"ל הא לא היה מועיל כו' ומשום רבותא לא היה להם למתני כל המתלקט דבר שאינו מועיל כ"כ ויותר טוב לומר כל הנלקט בלא שום פקפוק, אלא ע"כ צ"ל דסברי כר' יוחנן ולא יכול לומר כל הנלקט ואין להקשות דלפי"ז יקשה על תוס' דכתבו דגם ר' יהודה מצי סבר כל הנלקט ולא אמר כל המתלקט רק משום רבותא א"כ קשה הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ, זה אין קושיא דבאמת קושיית התוס' מה היה מועיל כו' לא שייך כלל כאן בלקט דמי יכריחנו לומר אם אמר כל המתלקט חל ההפקר תיכף בבוקר בעוד שהתבואה מחוברת הא יכולין אנו לומר שההפקר חל בין קצירה ללקיטה אחר שמונחין השבלין על הארץ דבשלמא לעיל בכרם רבעי אם אין אומר כל הנלקט ע"כ צריך אתה לומר דהחילול חל בעוד שהם מחוברים א"כ אינו מבורר אם מעט קודם הלקיטה או הרבה תיכף בבוקר ע"כ שפיר הקשו התוס' ז"ל מה היה מועיל כו' אבל כאן בלקט אף דאמר כל המתלקט ההפקר אינו חל רק אחר הקצירה קודם הלקיטה דהא עניים לא ילקטו בעוד שהם מחוברים, ע"כ שפיר כתבו התוס' לר' יהודה דאמר כל המתלקט אינו רק לרבותא: