יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא קמא · דף מא.
תוס' ד"ה כדר' אבוה כו' יעו"ש, כוונתם פשוט דגם לחזקיה בר פלוגתיה דר"א **(הג"ה דבריו אלו צ"ע ואינם מדוייקים דהא בלא יאכל כ"ע לא פליגי דאיסור הנאה ג"כ במשמע, וכוונת התוס' פשוטה דאין צורך להביא כאן הא דר' אבוה דבלאו הכי וגם אם היה כתוב לא יאמר מ"מ הוה במשמע איסור הנאה ויותר נראה כוונת התוס' על ההוא מרבנן דיתיב קמיה דר' שמואל בר נחמני בפסחים (דף כ"ג ע"ב) דפליג גם על חזקיה וסובר דגם לא יאכל ג"כ רק איסור אכילה ולא איסור הנאה במשמע מ"מ הכא לדידיה ג"כ איסור הנאה במשמע כיון דלאכילה לא צריך ולזה כוון המהר"ם שי"ף יעו"ש:
המו"ל)** ע"כ לא יאכל איסור הנאה הוא באם אינו ענין לאיסור אכילה כיון דנבילה היא תנהו ענין לאיסור הנאה כדאמרינן בפסחים (ריש דף כ"ד) עיי"ש, אמנם עיקר דבריהם לכאורה תמוהים איך שייך בכאן לומר כן באם אינו ענין כיון דשפיר יש לפרש בלשון אכילה כמשמעו וקאי על לאחר שנגמר דינו קודם סקילה כמו שאמר התנא בברייתא א"כ מנ"ל להוציא הקרא ממשמעותיה דמשמע אכילה ולדרוש באם אינו ענין דקרא אוסר הנאה, וכבר הרגיש בזה המהר"ם שיף:
והנ"ל בכוונתם דמשמע להו דאף בכאן שייך שפיר לומר אם אינו ענין אף דיש לאוקמי האי לא יאכל במשמעות אכילה וקאי על אחר שנגמר דינו כמו שאמר התנא בברייתא, מ"מ אכתי לפי"ז מפקינן האי סקל יסקל ממשמעותיה דפשטא דקרא משמע סקילה ממש ואם אתה אומר דקאי על לאחר שנגמר דינו ע"כ צ"ל דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה כמש"כ רש"י בד"ה לאחר שנגמר דינו כו', וא"כ עדיף טפי לומר דהאי לא יאכל איסור הנאה הוא ובזה לא מפקינן הקרא ממשמעותיה דהא כן הוא המדה בתורה אחת מי"ג מדות לדרוש באם אינו ענין, א"כ שפיר קאמרי תוס' דגם לחזקיה יש לפרוך כמו לר' אבוה:
ועוד יותר י"ל דהתוס' הכריחו סברא זו מגמרא גופא, כי הגע בעצמך דאל"כ מאי קס"ד כלל דהמקשן לפרוך אף מדר' אבוה וכי לא ידע הא דאמר ליה התרצן דלא אמר ר' אבוה דלא יאכל הנאה משמע אלא היכא דנפיק לן אכילה והנאה אבל לא היכא דהנאה לחוד, אע"כ צ"ל דגם המקשן ידע מזה ומ"מ פריך שפיר כי כוונתו אף דלא יאכל לא משמע הנאה לחוד אף לר' אבוה מ"מ עדיף טפי לאוקמי האי לא יאכל על הנאה באם אינו ענין מלהוציא האי סקל יסקל ממשמעותיה דפשטיה משמע יסקל ממש ולומר דלא יסקל ממש קאמר הקרא אלא משבא לידי סקילה קאמר וכמש"ל:
ועוד יש להוכיח דעיקר פירכת המקשן היה מאם אינו ענין, דאם לא תפרשו כן אלא המקשן טעה וסבר דלר"א לא יאכל גם הנאה לחוד משמע והתרצן גילה לן האמת דלא אמרינן כן, א"כ מאי צריך עוד התרצן לחפש עוד שינויא אחרינא ולומר א"נ מאת בשרו דריש ליה התנא וכי לא סגי ליה האמת ואין מקום לפרכת המקשן כלל, אלא ע"כ דגם להתרצן לא ברירא ליה בפשיטות תירוץ הראשון משום דעיקר פירכת המקשן הוא מטעם אם אינו ענין וספיקא מספקא ליה בזה אם יש לדרוש באם אינו ענין באופן כזה דיש לאוקים הקרא במשמעותיה אאכילה כמש"כ וקאי על לאחר שנגמר דינו כמו שאמר התנא, ולפיכך הוכרח לתרץ אי נמי לא יאכל כו', כן הוא ברור. ומעתה דברי התוס' יפה מתבארין דע"כ רק לרווחא דמלתא נקט בפרכתו כדר' אבוה כיון דגם הפירכא מר"א הוא ג"כ מטעם אם אינו ענין א"כ באופן זה היה יכול לפרוך גם לחזקיה:
**(הג"ה צ"ע בזה הכל מטעם אשר בארתי לעיל בהג"ה:
המו"ל)**
ולפי דברינו הנ"ל שהוכחנו דגם התרצן לא פסיקא ליה בתירוצו הראשון יתיישב קושית התורת חיים על תוס' ד"ה אינו יודע כו' דכתבו בתירוצם ולפי המסקנא ניחא כו' והקשה הת"ח הא אכתי לתירוץ הראשון יקשה קושית התוס' מבן פקועה יעו"ש, ולפמש"כ ניחא דעיקר תירוצו של התרצן בשינויא בתרא דהתנא מבשרו נפיק ושפיר קאמרי התוס' ולפי המסקנא דנפקא לן מבשרו כי תירוץ זה הוא העיקר, והוא נכון:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה מודה בקנס כו' יעו"ש. אף דלכאורה דבריהם מכוונים למש"כ רש"י דה"ה דהוי מצי למיפרך אעד אחד, איברא כוונתם רחוקה מכוונת רש"י כי לפרש"י הכוונה דהוי מצי למיפרך אעד אחד פירכא אחריתא היינו פשיטא דפטור כיון דלא מפקינן ממונא עפ"י עד אחד וכמו שמפורש ברש"י לקמן סוף העמוד, ולפירוש תוס' הכוונה האי פירכא גופא דפריך הגמ' מודה בקנס הוא והזכיר בפרכתו עפ"י בעלים ע"ז כתבו התוס' דלא היה לו להזכיר בפרכתו עפ"י בעלים אלא הוה מצי למיפרך סתמא מודה בקנס הוא והפירכא הי' קאי על תרווייהו, כן הוא ברור בהסבר דבריהם:
ומעתה מובן היטב דברי המהרש"א ז"ל יעו"ש בדבריו, כי קשה ליה על דבריהם מנ"ל להתוס' לחלוק על פרש"י בזה וכמו שמסקי בדבריהם דאין סברא לומר שלא יחשוב כו' ומנ"ל דמיירי כאן דמודה לדברי העד דלמא מיירי דמכחיש את העד א"כ שפיר קאמר רש"י ז"ל דפירכת מודה בקנס הוא לא שייך לפרוך בעפ"י עד אחד אך פירכא אחריתא היה יכול לפרוך על פי עד אחד דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא. וע"ז כתב המהרש"א דהכריכו התוס' כן, דאם נאמר דמיירי דמכחיש את העד א"כ בשינויא דמשני דקסבר כופרא כפרה אכתי לא משנה מידי על הפירכא שיש לפרוך עוד ע"ז דאמר ר"א אין דיני אלא כשהמית עפ"י עד אחד דפשיטא דפטור כי כשם שלא מצינן לאפוקי ממונא עפ"י עד אחד כמו כן לא מחייבינן ליה חטאת כדתנן במשנה במסכת כריתות והובא בקדושין (דף ס"ה ע"ב) אמר ליה עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור ע"ש, אע"כ דאיירי במודה לדברי העד וא"כ הוא דע"כ איירי במודה יותר ניחא לומר דפרכת הגמ' מודה בקנס הוא קאי על תרווייהו והא דהזכיר המקשן בפרכתו רק עפ"י בעלים משום דנקט הפשוט יותר, ולא כפרש"י דה"ה דהוה מצי למיפרך אעד אחד פירכא אחריתא כי לפ"ז צריך אתה לומר דבשנויא דמשנה קסבר כופרא כפרה יתורץ גם הפירכא שלא הזכיר המקשן כלל ולהתוס' דחוק הוא לפרש כן כי ע"ז לא משני מידי קסבר כופרא כפרה כמבואר בדברינו לעיל, ורש"י ז"ל לא רצה לפרש כפירושם כי גם אם מודה להעד עכ"ז לאו מודה בקנס הוא כי הא דמודה משום דאין רוצה לישבע ורש"י ז"ל לשיטתו אזיל דפירש בזבחים ובתמורה דהא דשור אין נהרג עפ"י בעלים משום דמודה בקנס הוא ולא קשה ליה מהא דאמר בסנהדרין גבי פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו אמאי לא יפטר מטעם קנס דהא מודה בקנס הוא, אלא ג"כ מהאי טעמא דס"ל לרש"י ז"ל אם מודה מחמת העד לאו מודה מיקרי, ופשוט הוא: