אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת בבא מציעא › דף ד.

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת בבא מציעא · דף ד.

דף נ.

תוס' ד"ה עד אחד יוכיח כו' שפיר גרס הכא ובהזמה, נ"ל בכוונתם דע"כ הגירסא בהכחשה ובהזמה דאם לא נגרוס ובהזמה יהיה המשמעות דמשו"ה אין גורסין משום דאין שייך לומר עד אחד יוכיח שמשלם, א"כ לפי"ז יקשה באמת אמאי לא פרכינן כן מה לפיו אף אם עדים מזימים אותו אינו משלם ויוכיח אין כאן ומאי צד השוה איכא, אבל אם נגרוס ובהזמה ואמרינן דמשו"ה שייך לומר דעד אחד ישנו בהזמה כיון שע"י הזמה דבורו בטל, שוב אין להקשות כן אמאי לא פרכינן מה לפי' שכן אינו משלם בהזמה כמו שמסקי התוס' דמה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא, ועוד מטעם אחר הכריחו דע"כ הגירסא ובהזמה דאל"כ דלא נחזיק בסברא זו שכתבו דמה שהעד אינו משלם אינו חומרא, א"כ לא יובן מה שמסיק הגמרא ור' חייא תורת הזמה לא פריך, כי באיזה סברא פליג ר"ח עם הגמרא, אמנם לפי גירסתם הכל ניחא דר"ח סובר דאפילו פירכא כל דהו לא חשיבא ולא פרכינן אפילו על מה הצד:

(שם ע"ב) תוספות ד"ה הא כלים וכלים כו', דבריהם צריכים ביאור כי לפי המובן הפשטי נראה דר"ל דבאמת היה יכול לתרץ כן, אמנם אם נכוון כן בכוונתם יקשה מכאן על שיטת הש"ך ז"ל דפוסק להלכה בחו"מ סוף סימן צ"ה אם אחד תבע לחבירו דמי קלקול קרקע נחשב כשאר תביעת ממון ואם הנתבע כפר והודה במקצת משביעין אותו שבועה דאורייתא כי לא נחשב ככפירת והודאת קרקעות, דלפי"ז אין מקום לקושיית התוס' ואיך מדמו כאן להא דבסמוך, כי בשלמא התם הלא תביעתו היה רק קרקע שפיר קאמר הגמ' דיש לאוקים דחפר בה כי אף דבמקצת שהודה חפר עכ"ז במקצת קרקע שכפר כפירת קרקעות הוא, אמנם כאן מיירי בתבעו כלים וקרקעות ואם נאמר דמיירי דחפר בה כו' כקושיית התוס' א"כ כלים וכלים הוא לשיטת הש"ך ז"ל ואמאי פטור משבועה:

וראיתי בפנ"י ז"ל שנתעורר בזה וכתב שמכאן ראיה לשיטת הש"ך ז"ל דלשיטתו מיושבת קושיית התוס' יעו"ש. ולדידי איפכא מסתברא, דמדברי התוס' יקשה על הש"ך איך נעלם ממנו דבריהם בדבר הפשוט ובפרט שהש"ך ז"ל הלא לא המציא את דינו מלבו כי אם הראב"ד ז"ל אומר כן מפורש, אך הואיל שהמחבר והרמ"א ז"ל בסימן הנ"ל הבינו בדעת הרמב"ם ז"ל שחולק ע"ז וסובר דתביעת דמי קלקול קרקע חשיב כתביעת קרקעות, והש"ך ז"ל כיון דדעתו היה נוטה לדעת הראב"ד ע"כ נדחק להשוות הדיעות דגם הרמב"ם ז"ל סובר כן, אמנם אם נפרש דברי התוס' במש"כ הוה מצי לשנויי כו' דרצונם לומר דבאמת יש לתרץ כן וכמו שהבין הפנ"י ז"ל לפי"ז יהיה מוכרח מדבריהם דסוברים דתביעת דמי קלקול קרקע חשיב כתביעת קרקע דאל"כ אין מקום לדבריהם כמשכ"ל. א"כ מה זה שכתב הש"ך ז"ל שאין חולק על דינו של הראב"ד ופסק כן להלכה ונדחק להשוות גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו של הראב"ד, וכי דעת רחוקה היא לומר דגם הרמב"ם ז"ל סובר כהתוס' וכהבנת המחבר והרמ"א ז"ל בדעתו. וביותר קשה לי איך לא הזכיר הש"ך ז"ל באריכת ראיותיו דברי התוס' אשר דבריהם מתנגדים לדבריו:

עוד קשה לי לכאורה על שיטת הש"ך ז"ל מהא דקאמר הגמ' על הפירכא ולמ"ד הילך פטור כו' אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות ופרש"י ואשמועינן דאינו נשבע אכפירת קרקעות, משמע להדיא דלתירוץ ראשון דמשני אצטריך קרא היכא דחפר בה כו' הא דפטרינן אותו משבועה מטעם דאין נשבעין על הודאת קרקעות, כי זה הוא החילוק בין הני תרי שינויי, ולשיטת הש"ך ע"כ צ"ל גם לשינויא קמא פטור משבועה מחמת דאין נשבעין על כפירת קרקעות כמו בשינויא בתרא, וכמבואר להדיא בדברי הש"ך ז"ל יעו"ש, ומלשון אי נמי דקאמר התרצן בודאי לא משמע כן, [אח"כ מצאתי קושיא זו בתומים סימן צ"ה ומתוך זה מדחה את הש"ך]:

אמנם לאחר העיון היטב בסוגיא זו ראיתי אשר דעת הש"ך ז"ל נכונה וברורה וגם דברי התוס' מוכרחים בדעתו. והנה באשר שבחדא מחתא יתישב לי גם דיבור השני של התוס' בד"ה הודה במקצת כו' ודיבור השלישי בד"ה למ"ד הילך כו' ע"כ ההכרח לבאר מקודם מה שקשה על דבריהם, כי לכאורה קושייתם בדיבור השני הוא תמוה דמאי מיגו איכא הכא לפמ"ש בעצמם לעיל בסוף עמוד הראשון בד"ה וש"מ כו' דאם הילך פטור אם יאמר שתים הו"ל כופר הכל והוה מיגו דהעזה גם קושיא זו מצאתי בתומים סימן הנ"ל]. והנה קושייתם הא סובבת למ"ד הילך פטור ואם מודה במקצת קרקעות מיגו דהעזה הוא, ואין לומר דהקשו כן למ"ד הילך חייב א"כ הו"ל להציג קושייתם מקודם על המשנה עצמה ומדציינו דבריהם אחר שמתרץ המשנה אף למ"ד הילך פטור משמע דגם לדידיה הקשו כן. ועוד מה שהקשו בדיבור השלישי לכאורה ג"כ קשה להבין כמו שהקשה המהרמ"ש ז"ל דלמ"ד הילך חייב הא י"ל דאיצטריך לטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים דבכי האי גוונא שייך אישתמוטי, ואף דהמהרמ"ש תירץ דהקשו כן לסברת המקשן דאכתי לא ידע דיש לאוקים הקרא להיכא דטענו כלים וקרקעות וקס"ד דהקרא מיירי בתבעו קרקעות לחוד דאל"כ לא הי' מקשה כלום גם למ"ד הילך פטור וכדמשני באמת באי נמי, ועיי"ש דכתב דמשו"ה עלה על דעת המקשן כן כיון דתני במשנה לקמן (דף נ"ו ע"א) שומר חנם אינו נשבע על הקרקעות ומקודם זה תני דבקרקעות אין אונאה ומסתמא דמיא להדדי ובחד גוונא איירי, עיין בדבריו דכן כוונתו. אבל גם תירוץ זה אינו מספיק כמו שהקשה על דבריו הביאור שם כי מנ"ל להתוס' דהמקשן טעה בזה דילמא גם המקשן ידע דיש לאוקים הקרא להיכא דתבעו כלים וקרקעות, אלא דמקשה בממנ"פ בשלמא למ"ד הילך חייב קרא אתי להיכא דכפר בכלים והודה בקרקעות, אבל למ"ד הילך פטור קשה בממ"נ אי איירי דכפר בכלים והודה בקרקעות יקשה הא הילך הוא ואי להיפוך יתקשה הא לא שייך אשתמוטי ועיין בביאור דהניח בקושיא:

וכדי ליישב כל הנ"ל נלע"ד דהא דכתבו התוס' הוה מצי לשנויי בחפר בה אין כוונתם להקשות אך כוונתם לתרץ מה שיש להקשות כאן, כיון דכל פירכת המקשן מכח דומיא א"כ עדיפא הו"ל למיפרך מדתני הודה במקצת כלים חייב דומיא להודה במקצת קרקעות אף דהילך הוא מ"מ חייב, ועל פירכא זו לא שייך תירוץ הגמרא כמובן, ע"כ כתבו דמשו"ה לא פריך כן די"ל דמיירי בחפר בה ודמיא ממש לכדבסמוך דהא הודה במקצת קרקעות ואף דבמקצת שהודה מיירי דחפר כו' והודאת כלים היא מ"מ פטור מחמת מקצת קרקע שכפר. ומעתה יונח לנו קושייתם בדיבור השני ונמשך לדבריהם הקודמים ור"ל וכי תימא איך נוכל לומר דהודה במקצת קרקעות מיירי בחפר בה א"כ יקשה אמאי בהודה מקצת כלים חייב והא נאמן במיגו כו' ולא הוה מיגו דהעזה אם יודה במקצת קרקעות דהא אמרינן דבהאי מקצת קרקעות דהודה חפר בה ולאו הילך הוא, א"כ הדרא קושיא הראשונה מה שקשה על המקשן לפרוך מדומיא באופן שכתבתי ע"ז מתרצין דזה לא קשה דשמא חפץ בקרקעות יותר ותירוצם בדיבור הקודם משום דהוי מצי לשנויי א"ש, וכיון דבררנו דשיטת התוס' כדעת הש"ך ז"ל יתישב קושייתם גם בדיבור השלישי עפ"י תירוץ המהרמ"ש ומסולק מה שהניח הביאור בקושיא, דאין לומר דקושיית המקשן בממ"נ, דא"כ מאי משני ליה התרצן דמיירי בחפר בה הא לדעת המקשן ע"כ הכפירה איירי בכלים ואם ההודאה מיירי בחפר בה כלים וכלים הוא. וגם מאי משני ליה בתירוץ השני דכפר בקרקעות דהא פשיטא לן דבקרקעות לא שייך אשתמוטי ואמאי פטור משבועה, אע"כ צריכין אנו לומר בקס"ד דמקשן כמוש"כ המהרמ"ש דמשנה דלקמן (דף נ"ו) הטעתו דהקרא מיירי בתביעות קרקעות לחוד, וע"ז משני התרצן בשנויא קמא דאף לסברת המקשן דמשמע ליה ממשנה דלקמן דבתביעת קרקעות לחוד מיירי הקרא מ"מ לא קשה למ"ד הילך פטור די"ל דאיצטריך קרא להיכא דעל מקצת קרקעות שהודה חפר בה ולאו הילך הוא והוה שפיר דומיא לאונאה דהא התביעה היה בקרקעות לחוד, ובשינויא בתרא לא חש התרצן למשמעות המקשן כי אף דבאונאה מיירי בתביעת קרקע לחוד לא איכפת לן אם נאמר דש"ח אינו נשבע מיירי להיכא דטענו כלים וקרקעות ובאמת לא הוי דומיא, וכיון שתירצנו את המהרמ"ש בהסבר הנ"ל ממילא מתורץ מה שהקשיתי לעיל על שיטת הש"ך דגם לתירוץ הראשון הא דקרא פוטר משבועה בקרקעות משום דאין נשבע על כפירת קרקעות א"כ מנ"מ יש בין הני שני תירוצים, אמנם לפי הנ"ל ניחא, כי אף דבטעם פטור השבועה דקרא אין נ"מ מ"מ שייך שפיר הלשון אי נמי משום דלתירוץ הראשון שבקינן כסברת המקשן במשמעות המתניתין דלקמן, ולתירוץ השני לא חש למשמעותה של המשנה, כנ"ל ברור:

ואולי יחשוב המעיין בדברי הנ"ל אשר פירושי זר הוא לפרש כן בכוונת התוס' במש"כ הוה מצי לשנויי כו' דרצונם לתרץ קושיא חיצונה כמשכ"ל, יעיין נא בהגהות חכמת מנוח מגאון קדמון בדורו של מהרש"ל ז"ל דפירש ג"כ בדבריהם דלא באו כאן לאקשויי כמובן במושכל ראשון אלא לשנויי באו מה שיש להקשות אי לאו תירוצם אך פירש בדרך אחר ולא נחית לדברינו הנ"ל. ונ"ל אשר בכל מקום שנמצא בדברי התוס' בלשון זה ולא כתבו בלשון ה"ה דהוה מצי לשנויי או ומיהו הוה מצי לשנויי יש לפרש כמו כן דבאו לתרוצי מה שיש להקשות קושיא אחרת, וכן בכתובות (דף ט"ו ע"א) תוס' ד"ה וליוחסין כתבו ג"כ כהאי לישנא הוה מצי לשנויי כו' והבין שם המהרש"א ז"ל בדבריהם בפשטות דבאו לאקשויי ולכן נדחק במה שקשה על דבריהם יעו"ש, ובאמת גם שמה כוונו לתרוצי מה שלולי דבריהם יש להקשות בגמרא כמוש"כ בחידושי על כתובות וא"ש:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה