אור ברסלב
יגיעות מרדכי חלק ב מסכת בבא מציעא

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

מסכת בבא מציעא

מסכת בבא קמא

דף ב.

רש"י ד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתי' כו' עיי"ש, והנה התוס' בע"ב ד"ה אי תני מציאה חולקים על רש"י בזה דגם בזה אומר אני ארגתיה יחלוקו, וכן במציאה אם זה אומר אני מצאתיה היום וזה אומר אני מצאתיה אתמול לשיטת רש"י הדין דיהא מונח כמו בזה אומר אני ארגתיה כיון דודאי חד מינייהו רמאי, ולשיטת התוס' גם בזה יחלוקו כמוש"כ (דף ג' ע"א) בד"ה אי נמי כו' כי לא איכפת לן במה שבוודאי חד מינייהו רמאי, אך אם החלוקה יכולה להיות אמת הדין יחלוקו, ומקור המחלוקת שבין רש"י ותוס' בזה תליא במאי דפריך הגמרא לקמן (בדף ג' ע"א) מפלוגתת רבנן ור' יוסי בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי כו' וכולם סברי התם יהא מונח והכא בשנים אוחזין אמרינן יחלוקו ומתרץ הגמ' דמרבנן דהתם לא קשיא משום דהתם ודאי האי מנה דחד מינייהו הוא אבל הכא בשנים אוחזין איכא למימר דתרווייהו הוא ומר' יוסי לא קשיא משום דהתם ודאי איכא רמאי אבל הכא מי יימר דאיכא רמאי, והנ"מ לדינא בין הני שני תירוצי מבואר הוא דלפי תירוצא קמא אליבא דרבנן דלא הזכיר כלל טעמא דרמאי אלא הטעם משום דבשנים אוחזין במציאה איכא למימר דתרווייהו הוא, א"כ לפי"ז גם בזה אומר אני מצאתיה היום וזה אומר אני מצאתיה אתמול, או בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה אף דודאי חד מינייהו רמאי מ"מ כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא והחלוקה יכולה להיות אמת היינו באופן דפרע לו החצי כמוש"כ התוס' בד"ה יחלוקו כו' דינא הוא דיחלוקו, אמנם לתירוץ השני דמתרץ אליבא דר"י דהתם איכא ודאי רמאי כו' ולא תליא בזה אם החלוקה יכולה להיות אמת, ממילא לפי"ז בזה אומר אני ארגתיה או בזה אומר אני מצאתיה היום כו' הדין יהא מונח, והנה שיטת רש"י כיון דלר' יוסי ע"כ מתניתין דידן דשנים אוחזין מיירי באופן דליכא רמאי אמרינן דגם לרבנן תפסינן האי תירוצא דמש"ה אמרי רבנן התם במנה שלישי יהא מונח והכא במציאה יחלוקו משום דהתם איכא ודאי רמאי ולא תליא בזה אם החלוקה יכולה להיות אמת, ע"כ בזה אומר אני ארגתיה כו' או זה אומר אני מצאתיה היום כו' כיון דודאי חד מינייהו רמאי הדין יהא מונח. והא דמתרץ הגמרא מעיקרא לרבנן מטעם דאיכא למימר דתרווייהו הוא ולא הזכיר טעמא דרמאי כלל, הוא רק משום דקס"ד דהמתניתין אתיא כרבנן ולא כר' יוסי וכדמסיק אפילו תימא ר' יוסי אה"נ דלרבנן נמי טעמא משום רמאי, כי למ"ל לאיפלוגי בפירוש המתניתין בין רבנן לר"י ולתרווייהו דוקא במציאה שזה אומר אני מצאתיה כו' וכן במקח וממכר כו' אבל בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח, זהו שיטת רש"י, אך התוס' הכריחו דאל"כ משנים אדוקים בשטר מדמדמי הגמרא לקמן (דף ז' ע"א) שנים אדוקים בשטר לשנים אוחזין במציאה ע"כ צריכין אנו לומר דלרבנן לא תליא כלל בטעמא דרמאי אלא אם רק החלוקה יכולה להיות אמת דהיינו דאפשר שאחר כן פרע לו החצי אמרינן יחלוקו, ותירוץ הראשון דמתרץ הגמרא אליבא דרבנן קאי גם למסקנא, ואנן הא פסקינן במנה שלישי כרבנן, ולפי מש"כ התוס' (בדף ג') ד"ה אלא מחוורתא כו' גם לר"י לא תליא ברמאי לחוד, כנ"ל ולהמעיין ברא"ש בזה יראה שהדברים הנ"ל ברורים:

דף נ.

גמרא אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, בגליון הש"ס הקשה איך הכריתה הגמ' דע"כ כדשנינן מעיקרא דהא התוס' לעיל בד"ה וליחזי וכו' כתבו ומיהו הו"מ לשנויי דליתא קמן דנשייליה, א"כ שפיר יש לאוקמי כשנויא בתרא ומיירי בדנקט זוזי מחד וליתא קמן דנשייליה עיי"ש שהניח בקושיא, ולענ"ד אין מקום לקושיא זו דהא התוס' לא כתבו אלא דה"ה הו"מ לשנויי כו' א"כ לפי דבריהם המשנה מיירי בכל גווני בין דליתא קמן ונקט זוזי מחד ובין דאיתא קמן ונקט זוזי מתרווייהו א"כ שפיר הכריע הגמרא כדשנינן מעיקרא דלשנויא בתרא לא מיירי המשנה אלא בחד גוונא היינו דוקא בדליתיה קמן ונקט זוזי מחד ולשינויא קמא י"ל דמיירי בכל גווני בין דליתיה קמן ובין דאיתיה קמן ומי לא עדיפא לאוקמי המתניתין בכל גווני ופשוט:

(שם ע"ב) גמרא הא לא קשיא ר' חייא כר"מ ס"ל וכו', יש להבין לאיזה צורך מביא התרצן סיפא דמתניתין מה שאמר ר"מ הק"ו ומה שהשיבו לו רבנן. אמנם לפי מה שהגיה המהרש"א ז"ל בדברי התוס' ד"ה מה אם ירצה כו' דכוונת התוס' דמלשון אמרו לו משמע כלישנא קמא דכריתות ניחא שפיר דמשו"ה מביא סיפא דמתניתין כדי שלא יקשה אמאי משני ר' חייא כר"מ ס"ל הא לאידך לישנא דכריתות שפיר אתי ר' חייא ככ"ע אפילו כרבנן וגם מאי פריך כלל על ר' חייא, לזה מביא הסיפא דמלשון אמרו לו מוכח כלישנא קמא א"כ ר"ח ע"כ כר"מ ס"ל:

דף ד.

תוס' ד"ה עד אחד יוכיח כו' שפיר גרס הכא ובהזמה, נ"ל בכוונתם דע"כ הגירסא בהכחשה ובהזמה דאם לא נגרוס ובהזמה יהיה המשמעות דמשו"ה אין גורסין משום דאין שייך לומר עד אחד יוכיח שמשלם, א"כ לפי"ז יקשה באמת אמאי לא פרכינן כן מה לפיו אף אם עדים מזימים אותו אינו משלם ויוכיח אין כאן ומאי צד השוה איכא, אבל אם נגרוס ובהזמה ואמרינן דמשו"ה שייך לומר דעד אחד ישנו בהזמה כיון שע"י הזמה דבורו בטל, שוב אין להקשות כן אמאי לא פרכינן מה לפי' שכן אינו משלם בהזמה כמו שמסקי התוס' דמה שהעד אינו משלם כשהוא מוזם אינו חומרא, ועוד מטעם אחר הכריחו דע"כ הגירסא ובהזמה דאל"כ דלא נחזיק בסברא זו שכתבו דמה שהעד אינו משלם אינו חומרא, א"כ לא יובן מה שמסיק הגמרא ור' חייא תורת הזמה לא פריך, כי באיזה סברא פליג ר"ח עם הגמרא, אמנם לפי גירסתם הכל ניחא דר"ח סובר דאפילו פירכא כל דהו לא חשיבא ולא פרכינן אפילו על מה הצד:

(שם ע"ב) תוספות ד"ה הא כלים וכלים כו', דבריהם צריכים ביאור כי לפי המובן הפשטי נראה דר"ל דבאמת היה יכול לתרץ כן, אמנם אם נכוון כן בכוונתם יקשה מכאן על שיטת הש"ך ז"ל דפוסק להלכה בחו"מ סוף סימן צ"ה אם אחד תבע לחבירו דמי קלקול קרקע נחשב כשאר תביעת ממון ואם הנתבע כפר והודה במקצת משביעין אותו שבועה דאורייתא כי לא נחשב ככפירת והודאת קרקעות, דלפי"ז אין מקום לקושיית התוס' ואיך מדמו כאן להא דבסמוך, כי בשלמא התם הלא תביעתו היה רק קרקע שפיר קאמר הגמ' דיש לאוקים דחפר בה כי אף דבמקצת שהודה חפר עכ"ז במקצת קרקע שכפר כפירת קרקעות הוא, אמנם כאן מיירי בתבעו כלים וקרקעות ואם נאמר דמיירי דחפר בה כו' כקושיית התוס' א"כ כלים וכלים הוא לשיטת הש"ך ז"ל ואמאי פטור משבועה:

וראיתי בפנ"י ז"ל שנתעורר בזה וכתב שמכאן ראיה לשיטת הש"ך ז"ל דלשיטתו מיושבת קושיית התוס' יעו"ש. ולדידי איפכא מסתברא, דמדברי התוס' יקשה על הש"ך איך נעלם ממנו דבריהם בדבר הפשוט ובפרט שהש"ך ז"ל הלא לא המציא את דינו מלבו כי אם הראב"ד ז"ל אומר כן מפורש, אך הואיל שהמחבר והרמ"א ז"ל בסימן הנ"ל הבינו בדעת הרמב"ם ז"ל שחולק ע"ז וסובר דתביעת דמי קלקול קרקע חשיב כתביעת קרקעות, והש"ך ז"ל כיון דדעתו היה נוטה לדעת הראב"ד ע"כ נדחק להשוות הדיעות דגם הרמב"ם ז"ל סובר כן, אמנם אם נפרש דברי התוס' במש"כ הוה מצי לשנויי כו' דרצונם לומר דבאמת יש לתרץ כן וכמו שהבין הפנ"י ז"ל לפי"ז יהיה מוכרח מדבריהם דסוברים דתביעת דמי קלקול קרקע חשיב כתביעת קרקע דאל"כ אין מקום לדבריהם כמשכ"ל. א"כ מה זה שכתב הש"ך ז"ל שאין חולק על דינו של הראב"ד ופסק כן להלכה ונדחק להשוות גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו של הראב"ד, וכי דעת רחוקה היא לומר דגם הרמב"ם ז"ל סובר כהתוס' וכהבנת המחבר והרמ"א ז"ל בדעתו. וביותר קשה לי איך לא הזכיר הש"ך ז"ל באריכת ראיותיו דברי התוס' אשר דבריהם מתנגדים לדבריו:

עוד קשה לי לכאורה על שיטת הש"ך ז"ל מהא דקאמר הגמ' על הפירכא ולמ"ד הילך פטור כו' אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות ופרש"י ואשמועינן דאינו נשבע אכפירת קרקעות, משמע להדיא דלתירוץ ראשון דמשני אצטריך קרא היכא דחפר בה כו' הא דפטרינן אותו משבועה מטעם דאין נשבעין על הודאת קרקעות, כי זה הוא החילוק בין הני תרי שינויי, ולשיטת הש"ך ע"כ צ"ל גם לשינויא קמא פטור משבועה מחמת דאין נשבעין על כפירת קרקעות כמו בשינויא בתרא, וכמבואר להדיא בדברי הש"ך ז"ל יעו"ש, ומלשון אי נמי דקאמר התרצן בודאי לא משמע כן, [אח"כ מצאתי קושיא זו בתומים סימן צ"ה ומתוך זה מדחה את הש"ך]:

אמנם לאחר העיון היטב בסוגיא זו ראיתי אשר דעת הש"ך ז"ל נכונה וברורה וגם דברי התוס' מוכרחים בדעתו. והנה באשר שבחדא מחתא יתישב לי גם דיבור השני של התוס' בד"ה הודה במקצת כו' ודיבור השלישי בד"ה למ"ד הילך כו' ע"כ ההכרח לבאר מקודם מה שקשה על דבריהם, כי לכאורה קושייתם בדיבור השני הוא תמוה דמאי מיגו איכא הכא לפמ"ש בעצמם לעיל בסוף עמוד הראשון בד"ה וש"מ כו' דאם הילך פטור אם יאמר שתים הו"ל כופר הכל והוה מיגו דהעזה גם קושיא זו מצאתי בתומים סימן הנ"ל]. והנה קושייתם הא סובבת למ"ד הילך פטור ואם מודה במקצת קרקעות מיגו דהעזה הוא, ואין לומר דהקשו כן למ"ד הילך חייב א"כ הו"ל להציג קושייתם מקודם על המשנה עצמה ומדציינו דבריהם אחר שמתרץ המשנה אף למ"ד הילך פטור משמע דגם לדידיה הקשו כן. ועוד מה שהקשו בדיבור השלישי לכאורה ג"כ קשה להבין כמו שהקשה המהרמ"ש ז"ל דלמ"ד הילך חייב הא י"ל דאיצטריך לטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים דבכי האי גוונא שייך אישתמוטי, ואף דהמהרמ"ש תירץ דהקשו כן לסברת המקשן דאכתי לא ידע דיש לאוקים הקרא להיכא דטענו כלים וקרקעות וקס"ד דהקרא מיירי בתבעו קרקעות לחוד דאל"כ לא הי' מקשה כלום גם למ"ד הילך פטור וכדמשני באמת באי נמי, ועיי"ש דכתב דמשו"ה עלה על דעת המקשן כן כיון דתני במשנה לקמן (דף נ"ו ע"א) שומר חנם אינו נשבע על הקרקעות ומקודם זה תני דבקרקעות אין אונאה ומסתמא דמיא להדדי ובחד גוונא איירי, עיין בדבריו דכן כוונתו. אבל גם תירוץ זה אינו מספיק כמו שהקשה על דבריו הביאור שם כי מנ"ל להתוס' דהמקשן טעה בזה דילמא גם המקשן ידע דיש לאוקים הקרא להיכא דתבעו כלים וקרקעות, אלא דמקשה בממנ"פ בשלמא למ"ד הילך חייב קרא אתי להיכא דכפר בכלים והודה בקרקעות, אבל למ"ד הילך פטור קשה בממ"נ אי איירי דכפר בכלים והודה בקרקעות יקשה הא הילך הוא ואי להיפוך יתקשה הא לא שייך אשתמוטי ועיין בביאור דהניח בקושיא:

וכדי ליישב כל הנ"ל נלע"ד דהא דכתבו התוס' הוה מצי לשנויי בחפר בה אין כוונתם להקשות אך כוונתם לתרץ מה שיש להקשות כאן, כיון דכל פירכת המקשן מכח דומיא א"כ עדיפא הו"ל למיפרך מדתני הודה במקצת כלים חייב דומיא להודה במקצת קרקעות אף דהילך הוא מ"מ חייב, ועל פירכא זו לא שייך תירוץ הגמרא כמובן, ע"כ כתבו דמשו"ה לא פריך כן די"ל דמיירי בחפר בה ודמיא ממש לכדבסמוך דהא הודה במקצת קרקעות ואף דבמקצת שהודה מיירי דחפר כו' והודאת כלים היא מ"מ פטור מחמת מקצת קרקע שכפר. ומעתה יונח לנו קושייתם בדיבור השני ונמשך לדבריהם הקודמים ור"ל וכי תימא איך נוכל לומר דהודה במקצת קרקעות מיירי בחפר בה א"כ יקשה אמאי בהודה מקצת כלים חייב והא נאמן במיגו כו' ולא הוה מיגו דהעזה אם יודה במקצת קרקעות דהא אמרינן דבהאי מקצת קרקעות דהודה חפר בה ולאו הילך הוא, א"כ הדרא קושיא הראשונה מה שקשה על המקשן לפרוך מדומיא באופן שכתבתי ע"ז מתרצין דזה לא קשה דשמא חפץ בקרקעות יותר ותירוצם בדיבור הקודם משום דהוי מצי לשנויי א"ש, וכיון דבררנו דשיטת התוס' כדעת הש"ך ז"ל יתישב קושייתם גם בדיבור השלישי עפ"י תירוץ המהרמ"ש ומסולק מה שהניח הביאור בקושיא, דאין לומר דקושיית המקשן בממ"נ, דא"כ מאי משני ליה התרצן דמיירי בחפר בה הא לדעת המקשן ע"כ הכפירה איירי בכלים ואם ההודאה מיירי בחפר בה כלים וכלים הוא. וגם מאי משני ליה בתירוץ השני דכפר בקרקעות דהא פשיטא לן דבקרקעות לא שייך אשתמוטי ואמאי פטור משבועה, אע"כ צריכין אנו לומר בקס"ד דמקשן כמוש"כ המהרמ"ש דמשנה דלקמן (דף נ"ו) הטעתו דהקרא מיירי בתביעות קרקעות לחוד, וע"ז משני התרצן בשנויא קמא דאף לסברת המקשן דמשמע ליה ממשנה דלקמן דבתביעת קרקעות לחוד מיירי הקרא מ"מ לא קשה למ"ד הילך פטור די"ל דאיצטריך קרא להיכא דעל מקצת קרקעות שהודה חפר בה ולאו הילך הוא והוה שפיר דומיא לאונאה דהא התביעה היה בקרקעות לחוד, ובשינויא בתרא לא חש התרצן למשמעות המקשן כי אף דבאונאה מיירי בתביעת קרקע לחוד לא איכפת לן אם נאמר דש"ח אינו נשבע מיירי להיכא דטענו כלים וקרקעות ובאמת לא הוי דומיא, וכיון שתירצנו את המהרמ"ש בהסבר הנ"ל ממילא מתורץ מה שהקשיתי לעיל על שיטת הש"ך דגם לתירוץ הראשון הא דקרא פוטר משבועה בקרקעות משום דאין נשבע על כפירת קרקעות א"כ מנ"מ יש בין הני שני תירוצים, אמנם לפי הנ"ל ניחא, כי אף דבטעם פטור השבועה דקרא אין נ"מ מ"מ שייך שפיר הלשון אי נמי משום דלתירוץ הראשון שבקינן כסברת המקשן במשמעות המתניתין דלקמן, ולתירוץ השני לא חש למשמעותה של המשנה, כנ"ל ברור:

ואולי יחשוב המעיין בדברי הנ"ל אשר פירושי זר הוא לפרש כן בכוונת התוס' במש"כ הוה מצי לשנויי כו' דרצונם לתרץ קושיא חיצונה כמשכ"ל, יעיין נא בהגהות חכמת מנוח מגאון קדמון בדורו של מהרש"ל ז"ל דפירש ג"כ בדבריהם דלא באו כאן לאקשויי כמובן במושכל ראשון אלא לשנויי באו מה שיש להקשות אי לאו תירוצם אך פירש בדרך אחר ולא נחית לדברינו הנ"ל. ונ"ל אשר בכל מקום שנמצא בדברי התוס' בלשון זה ולא כתבו בלשון ה"ה דהוה מצי לשנויי או ומיהו הוה מצי לשנויי יש לפרש כמו כן דבאו לתרוצי מה שיש להקשות קושיא אחרת, וכן בכתובות (דף ט"ו ע"א) תוס' ד"ה וליוחסין כתבו ג"כ כהאי לישנא הוה מצי לשנויי כו' והבין שם המהרש"א ז"ל בדבריהם בפשטות דבאו לאקשויי ולכן נדחק במה שקשה על דבריהם יעו"ש, ובאמת גם שמה כוונו לתרוצי מה שלולי דבריהם יש להקשות בגמרא כמוש"כ בחידושי על כתובות וא"ש:

דף ה.

בגמרא ת"ש דתני רמי ב"ח כו' היכא דמי לאו דא"ל הילך כו', לכאורה קושיית הגמ' היא למ"ד הילך פטור אך א"א להולמה דאמאי לא ידע המקשן דיש לתרץ בלא הילך ומסתמא יש לו הכרח לזה, הגם שבספר פנ"י יש תירוץ ע"ז אך תירוצו אינו מובן כי סותר את עצמו בדבריו. אולם לענ"ד יש לי תירוץ נכון ע"ז ובזה יהיה מתורץ עוד ג' קושיות, א) קושיית מהר"ם שי"ף ז"ל דיקשה כאן קושיית התוס' בב"ק (דף ק"ז ע"א) סוף ד"ה עירוב כו'. דליהמנו במיגו דאי בעי אמר על האי דנאנסה נמי להד"ם וכאן לא שייך תירוץ התוס' דשם דאפקיד בשטר דקשה דא"כ הילך הוא והילך פטור עיין מש"כ בביאור ע"ז, הגם שראיתי בספר מים עמוקים דמישב קושיא זו דהאי שטרא לאו הילך דאי משום דאין יכול לכפור הא כאן יכול לפטור א"ע בנאנסה ואי משום שיעבוד קרקעות ג"כ בשטר פקדון לא שייך, אך באמת אין תירוצו עולה יפה לפי מה שהקשה שם המהר"ם שי"ף באותו דיבור עצמו דיקשה כאן על רמב"ח דליהמן במיגו דאי בעי אמר אהאי דכפירה נמי נאנסה והכא לא שייך תירוץ התוס' הנ"ל בב"ק דמיירי דהאי דכפירה קמן דהא הגמ' מתרץ הכא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה, ומתרץ קושיא זו דא"ל דמיירי שישנו עדים דמתו ב' בפשיעה ע"ש, א"כ לפי"ז שפיר האי שטרא הי"ד כשאר שטרות מטעם דאינו יכול לכפור לא להד"ם ולא נאנס א"כ שפיר הקשה המהר"ש ז"ל והניח בקושיא. ב) קושית התוס' ז"ל ד"ה שומר חנם כו' וא"ת ואמאי לא כו'. ג) אמאי לא מתרץ הגמרא בקיצור לא דהאי דהודה מתה פשיעה ולאו הילך היא ולמה לן לומר דא"ל דמתו כולהו בפשיעה ויקשה ע"ז קושיית המהר"ם שי"ף ואיצטריך לתרץ בשיש עדים הלא לכאורה יותר טוב לאוקמא כמוש"כ התוס' ז"ל בב"ק שהבאתי לעיל דהאי דכפירה קאי קמן והאי דהודאה מתה בפשיעה, ויותר מזה יקשה על התוס' בב"ק מנ"ל לפרש היפוך מהגמ' דכאן:

אך לענ"ד נראה דקושיית הגמ' קאי דוקא למ"ד הילך חייב ובזה יתישב כל הקושיות, דהנה הנתיבות ז"ל בסימן ע"ה ס"ק ד' הקשה על התוס' דב"ק הנ"ל דתירצו דהאי דכפירה קאי קמן דלפ"ז יקשה הא לא שייך משתמיט ע"ש ותירץ וז"ל דע"כ צ"ל הטעם כיון דבפקדון אינו חייב כשהוא בעין דהו"ל הילך רק כשמודה שנאבדה בפשיעה כמבואר בש"ס א"כ אף בהאי דכפירה שייך ג"כ אישתמוטי דצריך לכפור בזו כדי שיהי' לו מה לשלם עכ"ל תירוצו עיי"ש, ולפי"ז קושית הגמ' כן הוא למ"ד הילך חייב לאו דא"ל הילך על האי דהודאה דאל"כ יקשה קושיית התוס' בב"ק דליהמן במיגו דאי בעי אמר על האי דכפירה נמי נאנסה ולדידיה לא יספיק תירוץ התוס' דשם דמיירי דהאי דכפירה קמן דהלא יקשה עוד דיש לו מיגו דאי בעי אמר על האי דהודה נמי נאנסה ועל האי דכפר וקאי קמן יודה בה דלדידיה לא איכפת לן במה שיטעון הילך ולא הוה מיגו דהעזה, אלא ע"כ אתה צריך לתרוצי דבהאי דהודה נמי קמן קאי וא"ל הילך א"כ הדרא קושית הנתיבות הנ"ל לדוכתא ולא שייך תירוצו הנ"ל כיון דהשתי פרות איתא קמן, וזהו קושיית המקשן כיון דקס"ד דע"כ צ"ל דהאי דכפירה קמן מפני קושיית התוס' ז"ל בב"ק א"כ גם האי דהודאה קמן דתליא זה בזה למ"ד הילך חייב כמשכ"ל, וע"ז השיב לו התרצן לא דא"ל ג' פרות כו' ומתו כולהו בפשיעה כו' ולא יקשה לך קושיית התוס' בב"ק דליהמן במיגו דאי בעי אמר על האי דכפירה נמי נאנסה דמיירי דיש עדים דמתו ב' בפשיעה כתירוץ המהרמ"ש, ולפי"ז התוס' בב"ק אזלי בשיטת המקשן דהכא כיון דהם מיירי התם למ"ד הילך פטור ולדידיה ניחא טפי כן מלאוקמי דמתו כולהו בפשיעה וביש עדים על ב' דנראה קצת דוחק, ולפי הנ"ל ממילא מתורץ הכל על נכון:

ואי קשיא לך כיון דהתוס' דבב"ק מיירי למ"ד הילך פטור א"כ מאי משני על קושיא השניה דאפקיד בשטר א"כ הילך הוא כקושיית המהרמ"ש ז"ל על הגמ' דהכא, זה לא קשה כלל דהתם שייך שפיר תירוץ המים עמוקים שהבאתי לעיל דכהאי שטרא לאו הילך הוא דיכול לטעון נאנסה דלשיטתם מיירי דאין עדים על האי דהודאה דמתה בפשיעה כמושכ"ל:

דף ו.

אמר רב נחמן ת"ש בד"א כו' אלא שתקפה אחד בפנינו כו', לפי הנראה משמע דרב נחמן פושט מהברייתא דשתק ולבסוף צווח אודויי אודי ליה, ולפי"ז קשה לי מה זה דקאמר בברייתא המוציא מחבירו עליו הראיה דהא אם הודה ליה שוב לא מהני עדים דאל"כ אין מקום לפשיטת רב נחמן דילמא מיירי הברייתא דשתק מתחלה ועד סוף, אע"כ צ"ל דעיקר הוכחת ר"נ דהברייתא מיירי בשתק ולבסוף צווח דאם שתק גם לבסוף תו לא מהני ראיה דבתר הודאתו לא מהני עוד עדים, ע"כ נלע"ד דאין כוונת ר"נ לפשוט דאם שתק והדר צווח דאמרינן אודווי אודי ליה זה בודאי אין לפשוט כמש"כ, אלא עכ"פ הדין נפשט דהמוציא מחבירו עליו הראיה אמנם הטעם בזה לאו משום דודאי אודיי אודי ליה אלא הטעם ע"כ משום דספוקי קמספקא לן ולא איברר לנו איך היתה דעתו בשתיקתו ומספק אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה כי כשיביא ראיה בעדים הוברר הדבר דהא דשתיק מעיקרא משום דסבר הא קא חזי ליה רבנן:

ולפי מה שהכרחנו דרב נחמן לא בא לפשוט אלא הדין איך היא ההלכה יתיישב מה שראיתי בהגהות הרש"ש שהקשה על מה שפסק הרמ"א בסימן קל"ח סעיף וא"ו דאף אם שתק והדר צווח תו לא מהני עדים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והא הכא לפי הס"ד דרב נחמן שתק ואח"כ צווח נמי הודאה היא בודאי ועכ"ז תני בברייתא הממע"ה ונדחק לתרץ עיי"ש, ובאמת נעלם ממנו אשר הקדימו בקושיא זו הט"ז בסימן הנ"ל יעו"ש שכתב שהיא קושיא עצומה, אמנם לפי הסבר הנ"ל בפשיטות דרב נחמן פסק הרמ"א נכון, כי אף אם נפרש בדעת הרמ"א דגם בשתק והדר צווח לא מהני עדים וכמו שבאמת פירש כן הש"ך בדעתו יעו"ש, עכ"ז לא קשה עליו מהא דר"נ כי לא דמי כלל דבשלמא הכא לפי הקס"ד דר"נ אין הספק בגוף הדין אך משום דלא ידעינן בהא דשתק מעיקרא אם משום דאודויי אודי ליה או משו"ה שתק כיון דקסבר הא קא חזו ליה רבנן, על ספק כזה שייך שפיר להורות הממע"ה דכשיביא עדים יתברר הספק שלנו ואיגלאי מילתא למפרע דמה ששתק משום דקסבר הא קא חזי רבנן, אמנם פסק הרמ"א לפי המסקנא דבעיין לא איפשטא א"כ הספק בגוף הדין ומשום ספק זה לא מפקינן מיד התוקף, ואיך שייך בזה לומר כשיביא עדים יתברר לנו הספק דהא אם נאמר דהלכה בשתק והדר צווח דהודאה הוא לא מהני תו עדים אחר הודאתו וספק כזה אין העדים יכולים לברר כמובן, ולפי מה שבררנו פירוש הש"ך ז"ל בדעת הרמ"א יש לו עיקר בגמרא וממקום שכל האחרונים הביאו ראיה לדבריהם לחלוק על הש"ך היינו מרב נחמן, אדרבא לדברינו הנ"ל ראיה גדולה להש"ך ונכון לענ"ד בעז"ה:

תוס' ד"ה הקדישה כו' ומייתי מההיא מסותא דהקדיש חד ושתק אידך כו', נ"ל דר"ל דבההיא מסותא שתק אף לבסוף כדמשמע מלשון המעשה שהביא קם חד מינייהו אקדשה כו' ולא הזכיר דהשני צווח, ובמסקנא דאיפשיט הך בעיא דמסותא דאינו קדוש אף דבמסותא שתק השני מתחלה ועד סוף עכ"ז לא אמרינן דשתיקה כהודאה וכמוש"כ המהרש"א בדיבור השני, א"כ ממילא ניפשוט הבעיא שלנו בהקדיש חד ואידך שתק והדר צווח במכש"כ דלא הוה הודאה וברור הוא בכוונתם:

ד"ה והא. הכא כו' עד והשתא אייתי והא הכא אם תקפה כו' נ"ל דר"ל דלפירש"י דגם בעיא דמסותא היה מחמת ששתק והדר צווח לא אתי שפיר הפשיטות מכהן דהא שם לא שייך הודאה מכח שתיקה דהא ספק לכל הוא, אבל השתא לפי פירושם בבעיא דמסותא א"ש הפשיטות מכהן. ופשוט:

דף ט:

תוס' ד"ה ולימא מר כו' ויחלוקו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כו' פירוש לפי"ז יהיה הכוונה מעני לעני נמי פליגי לר' אליעזר אף מעשיר לעני זכה ולא מטעם מיגו אך כיון דסביר תופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה א"כ זוכה לו מטעם דזכין לאדם שלא בפניו, ולרבנן בתרווייהו אף מעני לעני לא זכה משום דס"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואפי' חד מיגו לא אמרינן, אמנם לפרש"י הכוונה כהא דאמר ולימא מר מעני כו' ר"ל דוקא מעני לעני פליגי אבל מעשיר לעני כ"ע סבירא להו דלא זכה משום דלכ"ע אמרינן דתופס לבע"ח כו' לא קנה ולא שייך לומר בזה דזכה לו משום דזכין לאדם שלא בפניו וגם מטעם מיגו לא זכה לו משום דאמרינן דלכ"ע תרי מיגו לא אמרינן, כל הנ"ל מבואר היטב בפנ"י ז"ל והוא פשוט:

אמנם מה שהביאו התוס' ראיה לשיטתם מהא דגיטין אין מובן כלל כנראה להמעיין והפנ"י הניח ראייתם בצ"ע ומצאתי בחכמת מנוח נדחק בזה אך פירושו דחוק מאוד כנראה להמעיין בדבריו:

ולענ"ד נראה לפרש דבריהם בתכלית הפשיטות, אך מהצורך להקדים בזה מה שלכאורה יש לתמוה טובא על פרש"י מסוגיא דגיטין דאיתא התם אמר אמימר ואיתימא רב פפא דילמא לא היא כו' דאי בעי מפקיר להו לנכסיה כו' ועד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט כו'. והנה מדאמר התם תרתי עד כאן כו' רצונו לומר מעיקרא אמר עד כאן לא קאמר ר' אליעזר כו' והדר אמר ועד כאן לא קאמרי רבנן כו', מבואר הוא דדחי ליה לרב חסדא דאמר התם דפליגי ר"א ורבנן בתופס לב"ח, ע"ז קאמר ליה מנ"ל הא דילמא לא תלי פלוגתתם מידי בתופס לב"ח, כי יש לאוקמיה פלוגתתם על שני אופנים י"ל דפליגי אי אמרינן תרי מיגו ופלוגתתם רק מעשיר לעני כמו שאמר עולא בסוגיא דכאן, ולפי"ז כ"ע סבירא להו דתופס לב"ח לא קנה דאל"כ אמאי לרבנן לא קנה כי אף דלא אמרינן תרי מיגו מ"מ יש לו לזכות מטעם דזכין לאדם שלא בפניו כמו שהסביר לן הפנ"י ז"ל וסברא אמתית היא, אע"כ לפי אוקימתא זה גם רבנן סברי תופס לב"ח לא קנה וזה הוא דקאמר עד כאן כו' דאי בעי מפקיר להו כו' ומיגו דזכי ליה לנפשיה כו' והיינו תרי מיגו, ובתר הכי קאמר ועד כאן לא קאמרי רבנן כו' ומסיק דפליגי בדרשת הקרא דלא תלקט לעני כו', ולפי אוקימתא השניה מבואר הוא דפליגי בתרווייהו לרבנן אף מעני לעני לא זכי מטעם גזה"כ לא מטעם דלא אמרינן מיגו, ולר"א בתרווייהו אף במעשיר לעני זכי מטעם דלכ"ע תופס לב"ח קנה אף דלא אמרינן מיגו, והנה עיקר היוצא לנו מסוגיא דהתם דיש לאוקמי פלוגתת ר"א ורבנן בתלתא אנפי, ר"ח אוקמיה דפליגי בתופס לב"ח א"כ לר"א לעולם זכי אף במעשיר לעני ולרבנן לעולם לא זכי אף מעני לעני כי לכ"ע לא אמרינן מיגו, ולרב פפא דהתם לחד אוקימתא אמר דפליגי אי אמרינן תרי מיגו אבל בתופס לב"ח לכ"ע לא קנה ופלוגתתם רק במעשיר לעני אבל מעני לעני לכ"ע זכי, וזה הוא כאוקימתא דעולא דאמר כן בסוגיא דידן ולאידך אוקימתא דרב פפא פליגי בדרשת הקרא וטעמא דרבנן משום גזה"כ לכן אף מעני לעני לא זכי אף דאמרינן מיגו, ור"א דלא דריש הקרא כן י"ל דסובר דגם מעשיר לעני קנה אך אין הכרח לומר בטעמו משום דאמרינן תרי מיגו כי י"ל אף דלא סבירא ליה כלל מיגו מ"מ זכי מטעם דתופס לב"ח קנה וזכין לאדם שלא בפניו, ומעתה לפי המבואר מסוגיא דהתם יהיו הסוגיות סותרות זא"ז לפרש"י בהא דקאמר ולימא מר מעני לעני מחלוקת הכוונה דוקא מעני לעני אבל מעשיר לעני לכ"ע לא זכי, ואוקימתא כזה הלא לא נמצא שמה

ואין לומר דבאמת אוקימתא חדשה היא ומשו"ה אוקים רב נחמן הכא כן כיון דמתניתין דידן קשיא ליה כמו שפריך לעולא. בשלמא מעני לעני מחלוקת כו' ומוכח ממתני' דא"א לאוקמא פלוגתת ר"א ורבנן כחד מהני תרי אוקימתות דאמר רב פפא בגיטין, דאכתי לא ניחא כי למ"ל לרב נחמן לבחור אוקימתא חדשה הלא גם אם נוקים הפלוגתא בתופס לב"ח כמו שמוקים רב חסדא בגיטין גם כן ניחא מתניתין דידן וכמו שבאמת פירשו התוס', כן דלרב נחמן פליגי בתופס לב"ח והוא דברי רב חסדא בגיטין והנה כיון שביארנו דפירוש התוס' ניחא טפי ופרש"י תמוה מסוגיא דגיטין יש להבין למ"ל להתוס' להביא ראיה עוד לפירושם הלא פירושם מוכרח בפשיטות כמוש"כ:

איברא י"ל דלשיטת רש"י ז"ל אוקימתא שניה דרב פפא לא יתפרש על דרך שפירשנו לעיל דפליגי בגזה"כ ולכ"ע תופס לב"ח קני וכמו שבאמת כן מפרשים התוס' כמו שאבאר לקמן, אמנם הכוונה דפליגי אי אמרינן חד מיגו, והא דאמר שם דלרבנן לא זכי משום דכתיב לא תלקט כו' אין ר"ל דגזה"כ הוא רק בלקט אך אמר כן לטעמא דמילתא דמשו"ה סברי רבנן כן כיון דגלי לן הקרא בלקט לא תלקט אתה לצורך העני אף דיש לו מיגו ילפינן מהכא לבעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלא קני חבירו, ור"א דלא דריש כן הקרא סובר דאמרינן מיגו ולכ"ע תופס לב"ח לא קנה. ולפי"ז גם לשיטת רש"י ז"ל לא נמצא יותר מתלתא אוקימתות כי באוקימתא שניה דרב פפא בגיטין הכוונה כמו שפירש"י כן בפירכא דרב נחמן, ומה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן אף שלכאורה משמעות הפשטות משמע דלאוקימתא שניה דרב פפא פליגי בגזה"כ וכמו שפירשנו לעיל, י"ל משום דלפירוש זה דלא פליגי בגזה"כ ואדרבא ילפינן מלקט בעלמא דלא אמרינן מיגו יתישב בזה שתי קושיות התוס' בגיטין שם בד"ה דילמא כו' ובד"ה אלא כו' וא"ת ונילף מהכא בעלמא כו' יעו"ש, כיון דלפירוש זה גם לפי מה שדחי רב פפא באוקימתא שניה אמרינן דלכ"ע תופס לב"ח לא קנה, מעתה לא קשה מה שהקשו בדיבור ראשון הא ר"פ גופיה סובר בכתובות תופס לב"ח לא קנה, והנה קושייתם סובב רק לפי האוקימתא שניה דרב פפא כמובן] וממילא קושייתם בדיבור השני בוא"ת השני מתורצת דהא לפירוש זה באמת ילפינן מהכא לבעלמא כמובן:

נמצא היוצא מדברינו הנ"ל המחלוקת בין רש"י ותוס' ז"ל בהא דאמר ר"נ ולימא מר מעני לעני כו', לפירש"י כוונת ר"נ כפי האוקימתא שניה דרב פפא בגיטין, ולפירוש התוס' כפי האוקימתא דר"ח בגיטין וכל חד אזיל לשיטתו כפי פירושו בפירוש האוקימתא שניה דרב פפא בגיטין. ובביאור הנ"ל ניחא מה שדקדקנו לעיל מה שהוצרכו התוס' להביא עוד ראיה לפירושם כיון שבלא ראייתם באמת אין הכרעה לפירושם אחרי דלשיטת רש"י ז"ל גם הסוגיא דגיטין מתפרשת בדרך אחר כמוש"כ:

ומעתה יתפרשו דברי התוס' בראייתם בפשיטות דכל עיקר ראייתם רק לסתור הפירוש שפירשנו באוקימתא שניה דרב פפא לשיטת רש"י ז"ל וכשיפול העוזר יפול ממילא העזור דזה בזה תליא, וזה הוא ראייתם, כיון דכל עיקר הטעם דמוקים רב חסדא פלוגתת ר"א ורבנן בתופס לב"ח הוא משום דסבירא ליה כר"נ דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משו"ה מוקים פלוגתתם בזה דהלכה כרבנן, א"כ אם נפרש באוקימתא שניה דרב פפא כפרש"י לפי"ז כיון דגם להני תרי אוקימתות דר"פ אמרינן דלכ"ע לר"א ורבנן ס"ל תופס לב"ח לא קנה א"כ מאי דיחוי הוא דקמדחי ליה לרב חסדא אדרבא סיוע קמסייע ליה כיון דלכ"ע תופס לב"ח לא קנה שפיר סובר ר"ח דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ועוד יקשה מאי טעמא דר"ח מי לא עדיפא ליה לאוקמי פלוגתייהו כרב פפא באופן היותר נאות דלכ"ע תופס לב"ח לא קנה וממילא דינו שהוא סובר במציאה אליבא דכ"ע הוא, ובגמ' משמע דר"ח קאי באוקימתא דידיה ופליג על רב פפא מאיזה סברא פליג עליו, אע"כ הפשט באוקימתא שניה דרב פפא כמשמעות פשטות לישנא דר"פ דפליגי בגזה"כ ואתי שפיר הדיחוי דרב פפא מנ"ל דינך דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא עיקר טעמך משום דהלכה כרבנן דילמא פלוגתתם לא תליא מידי בזה אך פליגי אי אמרינן תרי מיגו ולכ"ע תופס לב"ח לא קנה כמו שאמר עולא בסוגיא דידן וגם י"ל לאידך גיסא דפליגי בגזה"כ ולכ"ע תופס לב"ח קנה, וכיון דיש לאוקמי פלוגתייהו לשני צדדים מנ"ל דינך במציאה, וגם חישב לפ"ז בטעמא דר"ח דפליג עם רב פפא, דר"ח סובר דאף אם נשבוק לאוקימתא דר"פ דפליגי בגזה"כ מ"מ דינו במציאה עכ"פ אמת הוא כיון דלרבנן גלי לן קרא בלקט דלא זכי לחבירו ילפינן גם לבעלמא דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והלכה כרבנן ור"פ סובר דשאני לקט משום דהכא בלקט סברא הוא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לצורך עצמו כמוש"כ התוס' שם בגיטין בד"ה אלא כו' וא"ת ונילף מהכא כו' ולר"ח דמפרש כו' עד סוף דבריהם

יעו"ש:

ומעתה יתפרשו כל דבריהם על נכון בפשיטות כי לדברינו הנ"ל כוונו העיקר בראייתם לקיים פירושם שם בגיטין באוקימתא שניה דר"פ כמשמעות הפשטות מלישנא דאוקימתא דפליגי בגזה"כ דאל"כ מאי קמדחי ליה כמשכ"ל, וממילא ההכרח לפירושם דכאן ברב נחמן דר"ל דפליגי בתופס לב"ח ודבריהם בכאן עם דבריהם בגיטין מקושרים הם, כ"ז נ"ל אמת לאמתו בעזהי"ת:

והנה שיטת רש"י ז"ל יש לקיים אף דע"כ לפירושו דכאן ההכרח לנו לפרש דגם באוקימתא שניה דר"פ לכ"ע תופס לב"ח לא קנה מ"מ י"ל דלאו לדינא קמדחי ליה לרב חסדא דהא באמת ר"פ גופיה סובר כר"ח בזה בכתובות דתופס לב"ח לא קנה כמו שהובא בתוס' שם בד"ה דילמא כו' אך כיון דמשמע ליה לר"פ דר"ח אמר דודאי יש פלוגתא בדין תופס לב"ח לזה קמדחי ליה דלאו ודאית היא אך י"ל דלכ"ע תופס לב"ח לא קנה ושני הפירושים דברי אלקים חיים ותו לא מידי:

שוב ראיתי אשר בדברים הנ"ל יובנו מה שהקשו התוס' שם בגיטין (דף י"ב ע"א) בד"ה אלא ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו כו' אשר לכאורה מאי קושיא דילמא באמת אה"נ דלרבנן במציאה לא קנה חבירו, אמנם לפי מה שפירשתי בראייתם דכאן קושייתם חזקה דע"כ לא מצינן לומר כן משום דלפי"ז פלוגתתם יהי' כמו שפרשנו לשיטת רש"י ולכ"ע לא קנה בתופס לב"ח, א"כ מאי דיחוי דקמדחי ר"פ לר"ח, ועוד באיזה סברא יפלגו ר"ח ור"פ כמו שביארנו לעיל, אע"כ כוונת רב פפא באוקימתא זו דר"א ורבנן פליגי בגזה"כ ושפיר הקשו ונילף מהכא בעלמא כו' וזה הוא שמסקי אחר תירוצם ולרב חסדא דמפרש כו', ור"ל בזה מעתה כיון דכבר תירצו דשפיר י"ל דפליגי בגזה"כ גם זה יהי' ניחא לן מאיזה טעם פליג ר"ח על ר"פ כי פליגי בתירוצם דהכא סברא הוא ר"פ אית ליה האי סברא ור"ח לית ליה:

דף י:

תוס' ד"ה דאמר כו' וא"ת מאי נ"מ כו' קידש אינו לוקה בעל לוקה. ור"ל לרבא דאמר אינו לוקה גם איסור ליכא דאל"כ לא הוי מקשי מידי דהא שפיר יש נ"מ לענין איסור, ולתירוצם הראשון יהי' הפשט לא מחייב שולחן אם בעל אח"כ אלא אחת, והא דאמר מחייב שולחן ר"ל כשבעל חייב שתים, ולתירוץ השני יהי' הכוונה לא מחייב שולחן כלל אף אם בעל אח"כ כיון דהקדושין אין חלין לא עביד מידי, והא דאמר מחייב שולחן ר"ל כשבעל חייב שתים, ופשוט הוא:

דף יג:

תוס' ד"ה הא קאמר להד"ם כו' עד ומיהו מלוה עצמו כו'. הכוונה מלוה הלמ"ד בחול"ם ועיין בפירוש דבריהם במהרש"ל, ולפי פירושו רצו התוס' לומר דיש לתרץ קושייתם הראשונה באופן אחר דגם אם לא נחלק בין אם יבוא לגבות מהלוה עצמו בין אם בא לגבות מהיתומים או מהלקוחות ובשניהם גובה ע"י קיום ולא כמו שחילקו מקודם עכ"ז לא יקשה אמאי לא יחזיר הא יש להחזירו בממ"נ אם לא יקיימנו לא יגבה ואם יקיימנו בדין יגבה, משום דחיישינן דהמלוה ימתין בגביותו עד שימות הלוה כיון שהיתומים אינם יודעים איך להראות זיופו ומהלוה בעצמו מתיירא לגבות כדי שלא יסתור את השטר ויראה לכל את זיופו, אמנם באמת אם בא לגבות מן הלוה בעצמו אה"נ אם אין ביכולת הלוה לסתור ראייתו דמועיל קיומו וגובה ממנו, וכשהקשו אח"כ מהא דר' יוסי וא"ת כו' מתרצין גם עפ"י שני תירוצים הנ"ל, לפי תירוץ הראשון דיש חילוק בין לוה בעצמו ובין היתומים והלקוחות, ע"כ צריכין אנו לומר דאין זה מיגו כמוש"כ וי"ל כו' אמנם אם נאמר כפי תירוצם השני הנ"ל היינו שמן הלוה בעצמו ג"כ הוא גובה ע"י קיום, יהיה ניחא הא דר"י בפשיטות כי מצינו למימר דהא דאמר ר"י הרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה כו', ופשוט הוא:

עיין במהרש"א על תוס' ד"ה הני תרתי כו' במה שהניח בצ"ע על התוס' וכתב שם וז"ל ודוחק הוא לומר כו' דא"כ לשמואל לא תקשי כלל דאע"ג כו'. ולענ"ד תמיהני על דבריו דהא גם שמואל אמר להדיא כמו ר' אלעזר. דלר"מ שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אינו גובה אפילו מבני חרי כמו דאמרינן בסוגיין לעיל בע"א שמואל לטעמיה דאמר שמואל אומר היה ר"מ כו' וצ"ע:

דף טו.

תוס' ד"ה תדע כו' אין לפרש דהכי מוכת כו'. ונ"ל בפירוש דבריהם דר"ל כיון דמלשון תדע משמע דמזה הוכחה לדינו של שמואל, ולפי"ז יהיה הפשט דע"כ מוכח דב"ח גובה את השבח מנוסח השטר דאל"כ למה הוצרכו לתקן לכתוב כן בנוסח השטר אע"כ דינו של שמואל אמת אף דלא ידעינן טעמא בזה, ע"ז כתבו אף דלשון תדע מוכיח כן עכ"ז אין לפרש כן דא"כ לא שייך הפירכא ממתנה כי מה לנו במה דאינו כותב ליה דהא אנן אמרינן דהא דב"ח גובה את השבח לאו משום דיש טעם וסברא ע"ז אך ידעינן כן מתיקון טופס השטר ע"כ הדין כן מאיזה טעם שהיה להם, א"כ אין תלוי גביית הבע"ח בכתיבת השטר אך אדרבא איפכא כתיבת השטר תלוי בגביית הבע"ח כי משו"ה תקנו כן הנוסח כדי שלא יפסיד הלוקח דאף אם לא יכתוב מ"מ הב"ח יגבה את השבח וכמו כן במתנה אף אם לא כתב ליה מחמת שאין אדם רוצה לקבל עליו אחריות מה שהוא נותן, מ"מ הב"ח יגבה את השבח ממקבל המתנה, אע"כ הפשט לא כהמשמעות לשון ותדע אלא הכוונה דהכי קאמר רבא יש טעם לדינו של שמואל כיון דהלוקח אינו מפסיד כלום בגביית הב"ח דהא כך כותב ליה מוכר ללוקח כו':

ובהסבר זה שפיר מקושר מה שהקשו וא"ת ומאי ראיה כו' כי קושייתם נמשך לפי פירושם, אבל אם היה לנו לפרש כמשמעות הותדע אין מקום לקושיא זו כיון דרבא מוכיח כן מנוסח השטר מסתמא היה ידוע לרבא דהנוסח ניתקן לכתוב כן בכל שטרות אף בלוקח מאדם כשר לא מגזלן, אמנם לפי מה שהכריחו דרבא נותן טעם לדינו של שמואל שפיר הקשו מה טעם יש בזה דילמא מיירי בלוקח מגזלן כנ"ל:

(דף ט"ו ע"א) תוס' ד"ה מאי גזלינא מינך וא"ת כו'. נ"ל הא דנטרו בקושיא זו עד הכא ולא הקשו כן לעיל כדבעי מאי טעמא ואמר מר זוטרא ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא יקשה מה גזלו כו' כמו שהקשו כאן, הוא די"ל משום דמעיקרא מצינן לפרש דלא נקרייה גזלנא דאין הכוונה דהלוקח לא יקראנו גזלן אלא הפשט דלהכי ניחא ליה להעמיד ממכרו ביד הלוקח כדי שלא תתוודע לרבים גזילתו ויקראו אותו גזלן, ולפי"ז אין עוד מקום לקושיית התוס' כי אע"פ דצריך להחזיר לו מעותיו והלוקח לא יקראנו גזלן אבל אחרים כשיתוודע להם יקראו אותו גזלן ולהכי משתדל להעמיד ממכרו לבל יודע לאיש גזילתו, אמנם השתא במסקנא חזינן מדאמרינן דבמתנה לא שייך הטעם דלא נקרייה גזלנא א"כ ע"כ הכוונה בהא דאמר מר זוטרא דלא נקרייה גזלנא קאי על הלוקח דאל"כ אין חילוק בין מתנה למכר כמובן ע"כ שפיר הקשו קושייתם, ומדוייק בזה לשונם וא"ת דר"ל כדפרישית.

ומעתה לפי הסבר הנ"ל יובן לנו היטב מש"כ התוס' לעיל חזר ולקחה כו' דמיירי דוקא בלא הכיר בה והנה סתמו את דבריהם ולא פירשו מהו ההכרח לומר כן, ולפמ"ש הוא מבואר דאם מיירי גם בהכיר בה ע"כ הפשט בהא דלא נקרייה גזלנא היינו דאנשים אחרים יקראוהו גזלן ולא קאי על הלוקח דהא הלוקח ידע מכבר דגזלן הוא, ובאמת לפי המסקנא דמחלק בין מתנה למכר א"א לפרש כן כמשכ"ל אך ע"כ הא דאמר מר זוטרא דלא נקרייה גזלנא קאי על הלוקח ואם נאמר דמיירי בהכיר בה לא שייך בזה למימר הני טעמי דאמרי מר זוטרא ורב אשי דלא נקרייה גזלנא ודליקו בהמנותיה דהא הלוקח ידע זאת מעיקרא דלאו אינש מהימנא הוא וברור הוא, ועיין בנמוקי יוסף וז"ל ודוקא כלא הכיר בה הא בהכיר בה לא דלא שייך למימר הני טעמי דלא ניחא ליה כו', והנך רואה אשר דבריו מכוונים לפירושי הנ"ל בכוונת התוס':

והנה ראיתי בחכמת מנוח שהסיב כוונתם לדרך אחרת דמשו"ה כתבו התוס' דע"כ מיירי בלא הכיר בה דבהכיר בה הא סבר שמואל דמעות מתנה וכיון דכבר נעשה מתנה מה בכך אם אח"כ חזר ולקחה ואפילו לרב קשה פשיטא דיכול הגזלן לסלקו בפקדונו ומאי קבעי שמואל מרב כו' יעו"ש, ולענ"ד דבריו נסתרים ממאי דפריך הגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא במאי קא נחית כו' ומשני סבר אנא איחות כו' זוזאי נהווי לרב כו' א"כ לפי האי שינויא דמשני זוזאי נהווי הא דסבר שמואל דמעות מתנה ולרב מעות פקדון לא אמרו כן אלא אחר שטרף הנגזל מהלוקח, אבל כל זמן שהשדה ביד הלוקח לא אמרינן כן, א"כ שפיר שייך למימר בזה דאם חזר ולקחה מהנגזל טרם שטרפה מהלוקח דקנה אותה בעד הלוקח. ואין להאריך בזה והדברים שכתבתי לעיל אמתים ובפרט שדברי הנימוקי יוסף מכוונים לדברינו:

דף יח.

תוס' ד"ה הא כו' וא"ת מנלן כו' וי"ל דדייק כו'. דבריהם צריכים ביאור כי לפי מה שהקשו דמנ"ל להמקשה לדייק מלשון ונמלך דנקט הא אמר תנו נותנין דילמא קתני כן לטעמא דמלתא דמשו"ה אף אם אמר תנו אין נותנין משום דנמלך, א"כ מאי תירצו דדייק מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתנן, הלא זה גופא הוא עיקר קושייתם. והנה המהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב אשר לפי תירוצם לא ניחא להו למימר סברתם שכתבו בקושייתם עיי"ש, ודבריו אינם מובנים כלל כי אם לא ניחא להו הוי להו לתרץ אמאי אין לומר כן והעיקר חסר.

והנ"ל בפירוש דבריהם, דודאי גם בקושייתם ידעו מזה דעיקר פירכת המקשן מדלא קתני כתובין היו ולא נתנן כי אם היה נקט כן אין מקום לטעות, משום דודאי מלשון זה משמע אם אירע דנתאחר מליתן הגט תיכף אחר הכתיבה מאיזה טעם שיהיה אף שדעתו לא נשתנה מליתן ובתוך כך נאבד ואח"כ נמצא ועדיין עומד בדעתו הראשונה ואומר ליתן עכ"ז לא יחזיר מחמת שמא מאחר נפל, כי לענין חששא זו שמא מאחר נפל אין לנו נ"מ מאיזה סיבה לא נתן לה הגט תיכף אחר הכתיבה, אי משום דנמלך או מאיזה סיבה אחרת, ואם נאמר בטעמא דמתניתין דלא יחזיר משום שמא מאחר נפל אין לנו לדעת דהא דלא נתן הגט מקודם משום דלא רצה וא"כ מה זה דנקט התנא ונמלך, אע"כ נקט כן כי ר"ל דגם עתה אינו רוצה ליתן אבל אם אמר עתה ליתן נותנים, זה הוא הסבר פירכת המקשן. וע"ז הקשו התוס' מנ"ל להמקשן דלהכי נקט ונמלך כדי לומר דגם עתה אינו רוצה ליתן דלמא משו"ה נקט כן כיון דאם לא נמלך לא היה חיישינן כלל דממנו נפל כי בדבר שצריך לו בודאי היה נזהר אך תלינן יותר דממנה נפל וכיון דאחר הגירושין אינה צריכה לגט רק לראיה בעלמא לכן לא חששה לשמור ונאבד, ורק בנמלך חוששין לומר דממנו נפל והא דלא נזהר הוא משום דנמלך מליתן לא חשש לשמור, וכוונת תירוצם, דאי משום הא לחוד לא הוי ליה למינקט בהאי לישנא דיש לטעות ולדייק הא אם אמר תנו נותנין דגם אם היה נקט כתובין היו ולא נתנן ממילא הוי ידעינן דיש לחוש דלא נתן הגט מחמת נמלך ולא חשש לשמור משום זה, רצוני לומר אם הוי נקט כתובין היו ולא נתנן לא היה מקום לטעות כי מלשון זה בודאי משמע דאף אם אמר תנו אין נותנין, אע"כ נקט ונמלך לאו משום כדי לדעת בטעמא דדינא אך לאשמועינן הדין גופא ולדייק הא אם אמר תנו נותנין כנ"ל ברור. ואולי כוון גם המהרש"א י"ל להסבר הנ"ל אך קיצר במובן מאוד:

ובדברים הנ"ל יתיישב קושיית המהרש"א לקמן (דף י"ט ע"ב) על רש"י בד"ה קמא זכה בו עיין שם, ולפי מה שהסברנו בתירוץ התוס' י"ל דמשו"ה לא מוקים המתניתין בבריה דא"כ צריכין למימר דנקט בלשון ונמלך כדי לדעת טעמא דדינא דלהכי לא יחזיר משים דחוששין דממנו נפל ולא חשש לשמור כיון דנמלך מליתן וזה א"ל כן כמו שמוכח מפירכת הגמ' כאן טעמא דנמלך הא אמר תנו כו' וכמו"ש התוס' בתירוצם, ע"כ מוקים המתניתין בביה ונקט ונמלך משום דייתקאות:

ולפ"ז עיקר קושיית התוס' על רש"י לקמן בד"ה והא אידי ואידי כו', הוא רק מאי דלפרש"י יהי' פירוש דנמלך דמתניתין בשני ענינים, אבל קושייתם השניה שם לא קשה כ"כ דאנן הא אמרינן בשיטת רש"י דמשו"ה מוקי רב זביד המתניתין בביה ולא בבריה כקושיית המהרש"א כדי שלא יקשה כקושיא השניה של התוס' כנ"ל, ועיין במהרש"א שם שהניח קושייתו בוי"ל בדוחק ולפמש"כ אין דוחק בזה:

דף כ:

ברש"י ד"ה ואם יש עמהן סמפון והכא במלוה עסקינן כו'. דבריו צריכין ביאור כמו שהעיר בזה המהר"ם שי"ף ז"ל דהא לעיל במתני' פירש רש"י בעצמו מילי מילי קתני ולא קאי אדלעיל משום דהא דקתני לעיל מצא שטר בין שטרותיו איירי בשליש והסיפא מיירי במלוה, וכאן הביא ראיה דבמלוה מיירי מדקתני לעיל מצא שטר בין שטרותיו, והדברים סותרין לכאורה, ומש"כ ע"ז המהרמ"ש הוא דוחק גדול כמוש"כ בעצמו, ועיין במהרש"א שכתב דרש"י ר"ל בהלואה שנעשה בו הסמפון עכ"ל. אך דבריו סתומים וכבר כתב המהרמ"ש שם על דבריו הללו ולא הבינותיו יעו"ש, והנה הפנ"י ז"ל כתב על דברי המהרש"א שפירושו בדברי רש"י דוחק יעו"ש דנראה שהבין בכוונת המהרש"א דר"ל במלוה בחיריק תחת המ"ם לא בפתח ולפי"ז בא רש"י לפרש דמיירי בסמפון מהלואה מדנקט שטר בין שטרותיו. איברא אם כהבנת הפנ"י בכוונת המהרש"א בוודאי דוחק הוא לפרש כן:

אמנם לענ"ד נראה דיש לפרש דברי המהרש"א בפשיטות. כי קשיא ליה לרש"י מנ"ל להמקשה דמילי מילי קתני הא שפיר יש לפרש דקאי אדלעיל ויתפרש הכי אם השליש מצא שטר זה שאינו יודע מה טיבו בין שטרותיו הכשרים הצריכין לו אז דינו שיהא מונח עד שיבא אליהו אבל אם מצאו בין שטרותיו אשר יש עמהן סמפונות הייני שאינן צריכין לו זה מוכיח שגם שטר זה שהושלש ת"י פרוע הוא, ע"ז בא לומר דהמקשה הוכיח דאין לפרש כן מדקתני מעיקרא מצא שטר בין שטרותיו ואי קאי אדלעיל הו"ל בסיפא ואם יש עמהן סמפונות ולפני רש"י ז"ל היה הגירסא במתני' ואם יש עמהן סמפון בלשון יחיד עיין בכל דברי רש"י במתניתין ובגמרא, אלא ע"כ במלוה גופא מיירי ולא בשליש, וזהו ממש דברי המהרש"א דרש"י ז"ל רצה להכריח דע"כ סמפון האמור במתניתין קאי על השטר שנעשה בו הלוואה ובמלוה גופא מיירי דאי מיירי בשליש א"כ סמפון האמור קאי על שאר שטרות והוה ליה למימר סמפונות בלשון רבים כמו שאומר לעיל בין שטרותיו, כנ"ל ברור וכשתדייק תראה דדברי המהרש"א מוכיחין כן דאם כהבנת הפנ"י לאיזה צורך מסי' המהרש"א בדבריו שנעשה בו הסמפון:

דף כא:

תוס' ד"ה דלכי נפל כו'. נ"ל דבאו בדבריהם דכאן ליישב קושיית הראב"ד הובא בשיטה מקובצת וז"ל הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשה לי דשייך ביה בי ירה וליפלגו בעלמא אלא שיש למבין להפליג מענין ברירה עכ"ל, ולפי דברי התוס' מובן שפיר ההבדל בין זה לברירה, דהא לענין ברירה אמרינן כשנתברר לבסוף דגם מתחלה היה עומד לכך אבל כאן אע"ג דהשתא מייאש בדבר שיש בו סימן לכ"ע אמרינן אקראי בעלמא הוא, ופלוגתתם בדבר שאין בו סימן לרבא כיון דדרך בני אדם להתייאש אם נודע להם שאבדו דבר שאין בו סימן, לכן גם בעוד לא נודע לו שנאבד ממנו הוי כנודע לו ובהיתרא אתא ליד המוצא, ולאביי אם מצאו כשעדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן לא אמרינן דהוי כנודע ולא הוי יאוש ואף דנתייאש לבסוף בודאי מ"מ בעת שבא ליד המוצא עדיין לא נתייאש ונעשה שומר עליו דיאוש שמתייאש לבסוף לא מהני דהא עדיין לא יצא מרשותו דהא יד שומר כיד בעלים והפקר צריך להוציא מרשותו, ולפ"ז לא שייך כלל ענין ברירה ולומר הוברר הדבר למפרע, אחרי דבכאן מה שהוברר לבסוף באיש הזה לא מעלה ולא מוריד, ואין להאריך בהסבר פלוגתתם דכבר מבואר היטב סברתם בשיטה מקובצת יעו"ש:

(דף כ"ב) גמרא ת"ש שטף נהר כו', עיין בפרש"י. והנה כוונת פירושו נסתרה מכל מפרשי הש"ס כמבואר במהרמ"ש ובפנ"י ולא מצאו מקום לפרש אף בדוחק איברא מלשין התוס' שסיימו בסוף דבריהם אבל רש"י דגרס מפני שנתייאשו כו' מזה משמע דיותר משתי קושיות הללו שהקשו אין להקשות עוד וזולת הקושיות הנ"ל היה ניחא להו לקיים פרש"י ובאמת הלא יש לתמוה טובא וחמור יותר מהקושיות הנ"ל, כי כפי מה שהכריחו התוס' בתחלת דבריהם דע"כ מיירי כאן ביכול להציל דאל"כ הוה כזוטו של ים ומפשטיות לשון רש"י משמע להדיא דקס"ד דמקשן דמיירי באין יכול להציל, ועוד לפי המשמעות מפירושו דקס"ד דמיירי באין יכול להציל למה זה כתב רש"י דהפירכא רק לרבא הא אמרינן לעיל בזוטו של ים אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה וכ"ע לא פליגי דשרי א"כ גם לאביי קשה:

ע"כ נלע"ד דזה שכתבו התוס' דגם לפי הקס"ד מיירי ביכול להציל, לא כתבו כן רק לשיטתם כפי מה שפירשו לקמן בסוף הסוגיא ע"ב בד"ה תיובתא כו' עיי"ש דגם רבא ידע הך ברייתא דזוטו של ים ולא איתותב רק ממה דלא דייק איסורא דומיא דהיתרא, ע"כ שפיר הכריחו כאן דגם המקשן ידע דמיירי הך ברייתא ביכול להציל דאל"כ הוה כזוטו של ים כו', דהא אנן אמרינן לשיטתם דגם קודם דאיתותב רבא ידע מהך ברייתא דזוטו של ים, ומשמע להו כן מלשון הגמרא בתחלת הסוגיא דקאמר כדבעינן למימר לקמן כמו שאכתוב לקמן בד"ה תיובתא כו':

אמנם שיטת רש"י אינו כן כי משמע ליה דהא דקאמר הגמרא תיובתא דרבא ר"ל מברייתא גופא איתותב לא מדיוקא וכדמשמע להדיא מלשונו בריש הסוגיא דפירש על הא דקאמר הגמרא כדבעינן למימר לקמן בשמעתין מנין לאבידה ששטפה נהר עכ"ל, ואם כשיטת התוס' דעיקר תיובתא דרבא רק מדיוקא הו"ל לרש"י להביא הדיוקא דלקמן ולא גוף הברייתא, דהא לפי מה שפרש"י לקמן בסוף הסוגיא בד"ה אף איסורא כו' לא נשמע מברייתא גופא כלום ביאוש שלא מדעת אף באבודה מכל אדם דהיינו בזוטו של ים, דבשלמא לפירוש התוס' שם בד"ה איסורא כו' דכל עיקר הקרא אתי לאשמועינן דיאוש שלא מדעת לפחות באבודה מכל אדם הוי יאוש, א"כ לפ"ז שפיר י"ל דהא דפשיטא ליה להגמרא בריש סוגיא דגם אביי מודה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש בכה"ג באינו מצויה אצל כל אדם כפרש"י מחמת הך ברייתא מנין לאבידה כו', אמנם לפרש"י להמעיין היטב מבואר מדבריו דיאוש שלא מדעת במצויה אצל כל אדם ידעינן דלא הוי יאוש מההיקש איסורא להיתרא והדר שמעינן דבאינו מצויה אצל כל אדם יאוש שלא מדעת הוי יאוש דהיתרא דומיא דאיסורא כמובן. וא"כ הוא הלא שפיר דקדקנו דלא הו"ל לרש"י לעיל להביא כלל גוף הברייתא רק ההיקש לחוד, אלא ע"כ צ"ל דלרש"י נראה דוחק לפרש דרבא ידע מהברייתא דא"כ אמאי איתותב רבא דהא בברייתא לא תני ההיקש רק הגמרא מסיים כן לכן מוכרח רש"י לפרש בהאי כדבעינן למימר לקמן ר"ל הברייתא דהביא התלמודא בסוף הסוגיא וברור הוא:

ומאחר שכבר ביררנו בשיטת רש"י דעד שאיתותב רבא לא הוה ידעינן מהך ברייתא דדריש הקרא אשר תאבד ממנו והא דפשיטא ליה לתלמודא בריש סוגיא דגם אביי מודה באבידה האבודה מכל אדם דיאוש שלא מדעת הוי יאוש היינו לפי המסקנא אמרינן כן וכדקאמר כדבעינן למימר לקמן ור"ל הברייתא גופא כפרש"י, א"כ כל עוד שלא ידעינן הך ברייתא אין לנו לחלק בפלוגתת אביי ורבא אם אבידה מצויה אצל כל אדם או אינה מצויה אך יש לנו לומר דלאביי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף באבידה שאינה מצויה אצל כל אדם דהא פלוגתתם סתמא איתמר, ומעתה פירכת המקשן כאן מברייתא דשטף נהר כו' מתפרשת לדעת המקשן אף באינו יכול להציל כפשטות לשון הברייתא ולא קשה לן איך הוי קס"ד דמקשן כן הא הוה כזוטו של ים כמש"כ התוס', דאנן בשיטת רש"י קיימינן דאכתי לא ידעינן מהך ברייתא דדריש הקרא אשר תאבד ממנו ושפיר קפריך המקשן רק לרבא כפרש"י אבל לאביי לעולם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף באבודה מכל אדם ולדידיה אתי הברייתא שפיר גם לפי הקס"ד, אמנם למסקנת הסוגיא דידעינן מהך ברייתא דדריש הקרא אשר תאבד ממנו א"כ ע"כ הא דאמר אביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא אמר כן אלא במצוייה אצל כל אדם אבל באינו מצויה מודה דהוי יאוש א"כ גם לאביי צריכין אנו לתרץ הך ברייתא דשטף נהר כו' כשינויא דמשני התרצן לרבא דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק:

וגם א"ש לפ"ז מה שלא דחו התוס' פרש"י מחמת זה גופיה שכתבו בתחלת דבריהם דאי באינו יכול להציל איך פרש"י דפירכת המקשן רק לרבא הא גם לאביי קשה כן וכמשכ"ל, כי לפי מה שביארנו לא כתבו כן רק לשיטתם ולולי מה שדקדקו בסוף דבריהם לפי גירסת רש"י אדרבא פירושם נראה דחוק יותר מפרש"י לפי מה שפרשנו שיטתו בתכלית הפשיטות, כנ"ל ברור ונכון בעזה"י:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה תיובתא דרבא כו'. הנה רשום על הגליון דדיבור זה צ"ל קודם ד"ה מאחר וטעות הדפוס הוא, ולע"ד אין כאן טעות אך בכוונה איחרו את המוקדם, כי באמת לולי פירושם דלעיל במאחר דאיתותב רבא משמע מלשון תיובתא דרבא לא ידע מהברייתא כי אם ידע מהברייתא אך לא דייק איסורא דומיא דהיתרא מפני מה איתותב רבא מכל דהא ההיקש לא תני בברייתא ואף דמשמע ליה לסתמא דתלמודא לדייק כן עכ"ז אינו נופל לשין תיובתא ע"ז כמבואר במבוא התלמוד עיי"ש וכן הוא באמת שיטת רש"י דרבא איתותב מברייתא גופא כמשכ"ל, אמנם הם הוכרחו לפירוש זה מאחר שביארו בדבריהם הקודמים דהפשט בהאי פירכא דפריך מאחר דאיתותב רבא דלרבא ניחא ולא כפרש"י דמשום חומר האיסור פריך כן כי נראה להם דוחק לפרש כן, ואם נפרש בהאי דאמר תיובתא דרבא משום דרבא לא ידע הברייתא גופא שוב לא יאות לפרש כפירושם במאי דפריך מאחר דאיתותב רבא דר"ל בשלמא לרבא ניחא מאחר דברייתא מפורשת היא דלא כרבא אך כן היה לו לפרוך מאחר דכן הלכה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הני תמרי כו', וכיון דאמר בלשון מאחר דאיתותב רבא משמע דעוד יש להסתפק בזה, אמנם מהני תמרי דזיקא דאנן אכלינן מזה ראיה כרבא, ואם נאמר דרבא לא ידע הברייתא תו לא שייך להביא ראיה לדבריו אך יש לפרוך אמאי אנן נוהגין לאכול נגד ברייתא מפורשת, ולפ"ז דבריהם הקודמים הכריחם לפרש כן, אמנם לפרש"י דלחומר האיסור אמר כן בודאי הפשט בהאי תיובתא דרבא משום דלא ידע הברייתא גופא וכמו. שבארתי לעיל בשיטת רש"י כנ"ל ואין כאן טעות הדפוס:

וזה שכתבו כדמשמע קצת לעיל, ראייתם הוא משום דמשמע להו מלשון כדבעינן למימר לקמן דקאי על הדיוק דמדייק הגמרא איסורא דומיא דהיתרא. והפשט בהאי איסורא דומיא דהיתרא כשיטתם בד"ה איסורא כו' דעיקר הקרא איצטריך ליאוש שלא מדעת באבודה מכל אדם א"כ כדבעי למימר לעיל דביאוש שלא מדעת כה"ג גם אביי מודה לא הו"ל למימר בהאי לישנא כדבעינן למימר לקמן דלשון זה מורה על מימרא דגמרא דאמרינן איסורא דומיא דהיתרא כיון דמגוף הברייתא נשמע זאת, אע"כ כל פלוגתת אביי ורבא רק בדיוקא אבל מהברייתא ידעו שניהם ופליגי בפירוש הברייתא ועל כן כדבעי למימר דביאוש שלא מדעת כה"ג כ"ע לא פליגי וגם אביי מודה אמר בהאי לישנא כדבעינן למימר לקמן ור"ל דאמרינן לקמן דפליגי בפירושא דברייתא וא"ש, אמנם כ"ז לשיטתם אבל לשיטת רש"י ד"ה אף איסורא כו' דמברייתא גופיה לא נשמע כלום ביאוש שלא מדעת אך כדאמרינן איסורא דומיא דהיתרא אז ידעינן דיאוש שלא מדעת במצוייה אצל כל אדם דלא הוי יאוש ושוב מדמינן להיפוך התירא דומיא דאיסורא דהא איתקושי אתקוש להדדי וילפינן זה מזה, וכשם שהאיסור חזק אף ביאוש שלא מדעת כמו כן ההיתר בחוזק אף דבודאי יתיאש גם אם יש בו סימן משום דאבודה היא מכל אדם, מ"מ אם לא ההיקש הוי אמינא דאם נמצא קודם שידע האובד אסורה להמוצא ואמרינן דמותרת משום דומיא היתרא לאיסורא ועיין במהר"ם שי"ף על התוס' ד"ה איסורא כו', ומעתה לפי פירוש זה אף מקצת ראיה ליכא מלישנא דלעיל כי גם אם נאמר דרבא לא ידע מהברייתא ופלוגתת אביי ורבא בסברא חיצונה ולא בפירושא דברייתא, והא דקאמר הגמ' לעיל דגם אביי מודה בזוטו של ים יאוש שלא מדעת הוי יאוש רק לפי המסקנא אמר התלמודא כן, עכ"ז שפיר מדויק האי לישנא כדבעינן למימר לקמן דהא לשיטת רש"י מברייתא גופא לא שמעינן כלום ביאוש שלא מדעת בלתי מה דמסיים הגמרא ע"ז ואיסורא דומיא דהיתרא כו' אף דהאי היקשא מוכרח אליבא דכ"ע ואין פלוגתא בזה לשיטת רש"י מ"מ נופל ע"ז לומר כדבעינן למימר לקמן דהא התלמודא מפרש להברייתא כן, כנ"ל ברור בשיטת רש"י ותוס' ואין להאריך יותר, ומדברים האלו יהיה סיוע וסעד לדברינו הנ"ל שכתבנו על פירוש רש"י בפירכת הגמרא משטף נהר וכו':

(דף כ"ד) תוס' ד"ה בטמון ולא בעי לאוקמה כו'. עיין בפנ"י שהקשה אמאי לא הקשו כן על המקשן עיי"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דהא כן דרך הש"ס דהמקשן מקשה מדנקט סתמא מיירי בכל גווני, אבל על התרצן הקשו שפיר כיון דכל עיקר תירוצו במאי דמתרץ בטמון משום דבמקום הטמון ודאי לאו רבים מצוים שם ולא מטעם יאוש אינו חייב להכריז רק משום דאם רוב הדרים בעיר עכו"ם הטמנה זו של עכו"ם היא וכ"ע לא פליגי בזה, א"כ בכה"ג הוה מצי לשנויי עדיפא טפי אף באבידה הנמצאת בגלוי אך במקום שאין רבים מצוים שם א"כ ע"כ לאו מטעם יאוש נגעו בה אך מטעם כיון דרוב עיר עכו"ם, מרובא נפל ולמ"ל להתרצן לדחוקי דמיירי דוקא בטמון מי לא עדיפא לאוקמה דמיירי בין בטמון ובין במגולה, אמנם כאשר תירצו התוס' דבאבידה גלויה א"א לאוקמה רק בסרטיא ופלטיא דרבים מצוים שמה, א"כ גם בדעת המקשן אין אנו צריכין עוד לומר דמכח סתמא פריך כמש"כ, אך כיון דלא ניחא ליה דמיירי דוקא בטמון א"כ ממילא ע"כ בסרטיא ופלטיא מיירי וכמו שהכריחו בתירוצם, ופשוט הוא בכוונתם ולחנם הניח הפנ"י בצ"ע:

גם מה שהניח הפנ"י ז"ל בצ"ע על קושייתם וא"ת כו' דמנ"ל להתוס' דלא איירי התנא באמת שמצאן המפנה בעצמו וכי כן משמע להדיא מלשון הגמרא דקאמר ונמלך עליה לפנותה ולא קאמר זימנין דמימלך ומפנה לה עיי"ש, ואנכי בעניי אתפלא על דבריו הא הגמרא אמר כדאמר רב פפא באשפה כו' א"כ משמע דר"ל דהמתניתין דמצא בה אבידה מתוקמה בגוונא חדא דאוקים רב פפא הברייתא דהביא לקמן בדף השני ע"ב עיי"ש, והנה בברייתא דמסיים בה טעם לזה דמשו"ה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות אי אפשר לפרש רק כמו שפירשו התוס' כמובן להמעיין ואין להאריך בזה כי דבריהם בכאן פשוטים:

דף כו.

גמרא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה כו'. הגאון רעק"א בחידושיו על מס' ב"מ הניח כאן בצ"ע וזה לשונו וקשה לי הא מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש והכא בשעה שהוזל הוי יאוש בעלים דהמוצא בזמן ההוא יחזיק לעצמו, ואף דלא ידע שנשאר מונח עד שהוזל ואולי נמצא כבר בעת היוקר, הא מ"מ אנו דנין בשעה שהוזל אלו הוה ידע שאבידתו עדיין לא נמצאה היה מיאש, וביותר קשה למאי דאמרינן מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה א"כ הא כיון דנאבד ממנו בשעת הזול הוי יאוש מדעת. ואפשר לדחוק דמיירי בדברים שאינם חשובים ויש לחוש דלא נודע לבעלים עד שהוקר. אבל מ"מ לרבא דהוא מרא דשמעתא קשה וצ"ע עכ"ל:

והנה תמצית קושייתו לפי המסקנא דפלוגתתם שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה אמאי לרבנן חייב להחזיר כיון דבשעה שהוזל הוי יאוש בעלים. ולהקס"ד דאמר דפליגי בפרוטה שהוקרה יקשה אמאי לר' יהודה חייב להחזיר הא קודם שהוקרה הוי יאוש. ולענ"ד הנני כמתמה על דבריו, דהא ודאי אבידה שיש בה סימן אף שהיא פחותה משוה פרוטה לא אמרינן מתוך זה דנתייאשו הבעלים, והגע בעצמך דאל"כ למ"ל קרא למעוטי אבידה פחות משוה פרוטה כיון דהבעלים מתייאשים ויאוש דמהני באבידה כבר ילפינן משמלה כמוש"כ התוס' בד"ה מה שמלה כו', אע"כ אי לאו מיעוטא דאשר תאבד לרבנן ומצאתה לר"י לא היה פטור להחזיר מטעם יאוש, דהא מדין תורה גם בפחות משוה מפרוטה יש דין גזילה לשיטת הרמב"ם וז"ל בפ"א מהלכות גזילה ה"ב, ואסור לגזול כל שהו דין תורה ע"כ, וכן בהלכה ו' עי"ש אך דין השבה ליתא בו דיהא צריך להוליכה אחריו אף למדי והנה באבידה גם בשוה פרוטה אינו מחוייב להוליכה אחריו אלא חייב להכריז א"כ מה לי אם יש בה שוה פרוטה או לא כיון דיש בו דין גזל אין הבעלים מתייאשים:

וא"ל לפ"ז מאי קא קשיא להו להתוס' בד"ה פרט כו' למ"ל מיעוטא דקרא על פחות מש"פ כיון דלפי מש"כ פחות מש"פ וש"פ דין אחד להם לענין יאוש וצריכין שפיר מיעוט למעט פחות מש"פ, איברא ע"כ לא כוונו להקשות כן. דא"כ לא תירצו כלום כי אף דיש ריבוי מכלל כל אבידת אחיך, עכ"ז לא מרבינן לאחר יאוש דהא ילפינן משמלה דפטור לאחר יאוש, אמנם הכי קא קשיא להו כיון דבפחות מש"פ לית בה דין השבה אף בגזילה, א"כ למ"ל מיעוטא דקרא דבפחות מש"פ אינו חייב לטפל בה להשיבה ע"י הכרזה, דהא כבר ידעינן זה מהשבת גזילה דבש"פ מחוייב להוליכה אחריו למדי ובפחות מש"פ אין בו דין השבה. וממילא כמו כן השבה מועטת האמורה אצל אבידה היינו הכרזה, ג"כ דינא הכי דאינו מחוייב לטפל בה, וע"ז שפיר תירצו כיון דיש ריבוי מכלל כל אבידת אחיך הוי אמינא דמרבינן השבה מועטת כזה באבידה דמחוייב לטפל בה ולהכריז אף דבגזילה אין מחוייב להוליכה אחריו היינו השבה גדולה, ע"ז בא המיעוט דאשר תאבד לרבנן ומצאתה לר"י דאבידה וגזילה דין אחד להם לענין השבה בפחות מש"פ כי גם דין השבה קטנה ליתא בפחות מש"פ וברור הוא כן בכוונתם:

וזה הוא שדיקדק רש"י ז"ל בלשונו לעיל בדף הקודם ע"ב ד"ה אימור שותפי נינהו כו' אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה כו', והנך רואה דלא פירש משום דמייאשי וכן לקמן (דף נ"ה ע"א) במשנה והמוצא ש"פ חייב להכריז ופרש"י אבל בציר מהכי לא ר"ל אינו חייב להכריז ובברטנורא מפורש כן עיי"ש, ולפי"ז אף דהבעלים אינם מתייאשים מכל מקום אין מחוייב להכריז כיון דלית בה דין השבה:

ומעתה לפי המבואר אין אנו צריכין לדחוק ולומר דלפי מאי דאמרינן מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה דמיירי בדברים שאינם חשובים דאל"כ יקשה לכ"ע הא הוי יאוש מדעת כמש"כ הגאון הנ"ל, דהא כבר בררנו דגם בפחות מש"פ אין הבעלים מתייאשים ומעיקרא לא קשה כלל:

אמנם אי קשיא הא קשיא לכאורה אף לדברינו דבפחות מש"פ ליכא יאוש כמו בש"פ, מ"מ כיון דהתורה פטרה את המוצא אבידה פחות מש"פ מלטפל בה להכריז, א"כ ממילא הבעלים מתייאשים כמו באבידה שאין בו סימן ואכתי יקשה קושיית הגאון בין למסקנא דמוקמינן שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה, ובין להקס"ד דמיירי שהוקרה הלא בעת שהוזלה הבעלים מתייאשים כי דילמא בעת הזול נמצאת אבידתו והמוצא פטור מלהכריז והוי יאוש מדעת:

איברא גם זה לא קשה כלל עפ"י מש"כ השיטה מקובצת בריש פרקין בד"ה מצא כו' בהסבר פלוגתת רבה ורבא בסימן העשוי לדרוס לעיל (דף כ"ב ע"ב) וז"ל וס"ל סימן העשוי לדרוס לא הוי סימן והבעלים מתייאשים ממנו שסבורים שקודם שיבוא ליד איש יהיה נדרס ויושחת הסימן ומקום ס"ל ג"כ דלא הוי סימן ורבא ס"ל בגמרא בסימן העשוי לידרוס הוי סימן ואין הבעלים מתייאשים מהם שסבורים שקודם שיהיה נדרס ויושחת הסימן ימצאנו איש עכ"ל. והנה כיון דמרא דהך שמעתא הוא רבא והוא הא ס"ל בסימן העשוי לדרוס דאין הבעלים מתייאשים מספק משום דילמא ימצאנו איש אחר הדריסה שנדרס הסימן ולא כסברת רבה שם דגם מספק הבעלים מתייאשים, א"כ לפ"ז רבא לשיטתו אזיל דכמו כן הכא לא אמרינן דמשו"ה יתייאשו הבעלים דילמא בעת הזול נמצאת אבידתו, ועל רבה דס"ל שם דהבעלים מתייאשים מספק לא קשה מכאן די"ל דס"ל כאן כמו שאמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו. ומעתה לדברינו הך שמעתא דרבא מיוסד לפי שיטתו דלעיל בסימן העשוי לדרוס ולא כמו שהקשה הגאון רעק"א ז"ל מדידיה על דידיה, והעיקר מה שבא לקושיא זו כי הבין דבפחות מש"פ כיון דלא חשיבי הבעלים מתייאשים אמנם כבר בררנו דלא כן הוא וא"ש הכל בע"ה, והדברים ברורים ואמתים להמעיין בעיון הדק:

דף כח.

תוס' ד"ה מצא כו' וי"ל דאינו רוצה להפסיד עתה כו'. לכאורה הא רבא אמר לעיל דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין כי היכי דכי אבדה ליה לדידיה כו', איברא לא דמיא כלל דהתם אף דמפקינן מיד המוצא זכותו מיהו עכ"פ לא הפסיד כלום בזה שפיר אמרינן דניחא ליה אבל הכא בשטרות גם יפסיד, וזהו שדיקדקו בתירוצם אינו רוצה להפסיד, ומה שלא הקשו קושייתם מעיקרא בפירכא ראשונה מאחד הלוה משלשה כו' משום דהתם בלא"ה משני שפיר אמנם כאן קאי בקושיא, ופשוט הוא:

(שם ע"ב) בפירכת הגמרא על ר"נ ממתניתין תנן אמר את האבידה ולא אמר סימניה כו'. ראיתי בתוספות רעק"א אות כ"א שהקשה מאי פירכא היא הא טעמא דר"נ דאמר גלימא מכריז כדי לקרב יותר להאובד שעי"ז ישים לבו שנאבד לו גלימא אמנם האי טעמא לא שייך לומר אלא אם נאמר דשם האבידה לא הוי סימן ואף אם נכריז סתם אבידה והאובד יאמר שם האבידה אין מחזירים לו ע"כ טוב יותר להכריז גלימא מטעם הנ"ל כדי לקרב יותר להאובד כו' כיון דלא מפסדינן ליה להאובד בזה דמכריזינן גלימא, אבל אם נאמר דשם גלימא הוי סימן נפל האי טעמא לבירא, ואדרבא טעם גדול יש דיכריז סתם אבידתא בכדי שאם יבוא האובד ויאמר שם גלימא ולא יאמר סימנים דיחזירו לו, ומעתה כיון דעיקר טעמא דר"נ דאמר גלימא מכריז תלוי בזה אי שם האבידה הוי סימן או לא' י"ל דהכי קתני במתניתין אמר את האבידה היינו שם האבידה ולא אמר הסימנים אין מחזירין לו אף דהכרזה היה סתם אבידתא וקמ"ל המתניתין דשם האבידה לא הוי סימן. ומזה ממילא ידעינן דהכרזה צריך להיות בשם האבידה כדברי ר"נ דהא תלוי זב"ז, כן הוא תמצית קושייתו להמעיין בדבריו, ועוד הכפיל להקשות כן בחידושיו על מס' ב"מ:

ולענ"ד לק"מ כי כאשר נתבונן בפלוגתת רב יהודה ור"נ חזינן דעיקר פלוגתתם רק בזה אי חיישינן לרמאי או לא חיישינן, אבל האי סברא דעדיפא לקרב בהכרזה יותר להאובד לכ"ע אמרינן כן, דהא אמרה הגמ' בטעמא דרב יהודה משום דחיישינן לרמאי משמע דלית ליה טעמא אחרינא, ולפ"ז סברת ר"י כן הוא אף דיש סברא לומר להכריז גלימא כדי לקרב יותר להאובד שעי"ז ישים לבו אך מה לנו בסברא זו כיון דיש סברא יותר מכרעת לומר דיכריז סתם אבידתא משום דחיישינן לרמאי, ולרב נחמן כיון דסובר דלא חיישינן לרמאי נשאר סברא קמייתא בחזקתה דיש להכריז גלימא, ומעתה לפי המבואר בהסבר פלוגתתם אין מקום לקושייתו כי איך נתרץ המתניתין לר"נ ונאמר דהמשנה בא לאשמועינן דאין מחזירין לו על סימן שם החפץ וממילא ידעינן מזה כר"נ בהכרזה, הא עדיין לא נדע מהמתניתין דין הכרזה, כי אף דידעינן מהמשנה דשם החפץ לא הוי סימן אכתי יש לנו לומר דיכריז סתם אבידתא מטעם דחיישינן לרמאי כמו שבאמת סובר רב יהודה כן, אמנם אם המשנה היתה בא לאשמועינן דינו של ר"נ כקושיית רעק"א זצ"ל הוי לה למיתני מפורש דין הכרזה דמכריזין שם החפץ היינו גלימא כר"נ וממילא הוי ידעינן דשם החפץ לא הוי סימן דאל"כ יקשה כפירכת הגמרא אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא כו', וברור הוא להמעיין היטב בעיון הדק:

עוד הקשה הגאון רעק"א ז"ל בסוגיא הנ"ל במאי דקאמר א"א בשלמא כו' הא קמ"ל אע"ג דאמר גלימא כו' וז"ל, לכאורה תמוה לי דאטו עד השתא לא שמענו דאין מחזירין ע"י סימן גלימא דהא תני לה בכל פרקין דדבר שאין בו סימן הרי אלו שלו ואם איתא דמחזירין ע"י סימן גלימא כל אבידות שבעולם חייב להכריז ואיך נפרנס משנה ראשונה דהך פרקין אילו מציאות שלו עכ"ל ועיי"ש שהאריך בפלפול לתרץ, וגם הפנ"י הניח קושיא זו בצ"ע, ונ"ל דהמעיין היטב בלישנא דרב אלפס ז"ל ובנמוקי יוסף ז"ל יראה להדיא דפירכת הגמ' על ר"נ ושינויא דרב ספרא לא מתפרשת כמו שהבין הגרעק"א והפנ"י ז"ל דפריך דלר"י שפיר רבותא קמ"ל ולר"נ מאי קמ"ל, לא כן אמנם הכי קפריך בשלמא לר"י ניחא לשון אמר את האבידה דהא האובד אמר מה שלא אמר המכריז דלר"י המכריז מזכיר סתם אבידתא והאובד אמר שם החפץ, אף דגם לר"י אכתי יקשה מאי רבותא קמ"ל כקושיית הגאון הנ"ל, זה לא קשה כ"כ משום דיש לתרץ כשינויא דרב ספרא וקמ"ל אף דאמר גלימא וסימנין גרועין עכ"ז לא יתן לו כי באמת כן מוכח מלשין המשנה ולא אמר סימניה היינו סימנין הטובים שלה, אבל לר"נ אף אם נדייק מלשון סימניה דהיינו סימנין טובים שלה ויש רבותא בדין, אכתי יקשה אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא ור"ל איך שייך הלשון אמר את האבידה כי מאי חידש האובד באמירתו מה שלא אמר המכריז, ולפי שינויא דרב ספרא על ר"נ האי אמר את האבידה דמתניתין באמת לא לגופא צריך לשיטת ר"נ אלא נקט כן משום לא אמר סימניה כמוש"כ הנמוקי יוסף יעו"ש. ולדברינו לתרווייהו לר"י ולר"נ עיקר רבותא דמתניתין אף דאמר סימנין גרועין עכ"ז לא יתן לו, אך לר"י א"ש טפי לשון אמר את האבידה ולר"נ נקט אמר את האבידה משום לא אמר סימניה כנ"ל:

דף מ.

רש"י ד"ה אם היתה מדה מרובה כו' עיין במהרש"א מש"כ בפירוש דברי רש"י. והנה דבריו צריכים ביאור דלדבריו גם לפרש"י אכתי יקשה כיון דר"י הוא דעה ג' וס"ל דמוציא חסרונות רק מג' כור ודלא כת"ק ודלא כריב"נ א"כ קשה טפי ליתני ר"י אומר אינו מוציא אלא לג' כור:

והנ"ל בכוונתו דמש"ה לרש"י ניחא דהא כל טעמייהו דרבנן כדמפרש בירושלמי הביאו התוס' משום דהני עכברי רשיעי נינהו כו' וריב"נ לא ס"ל כן כי מה איכפת להן כו', ולפ"ז י"ל דלפרש"י ר' יהודה ס"ל בזה כת"ק דהני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין כו', אך בזה פליג עליו וס"ל אף דכשיש הרבה פירות וקריין לחבירהון מ"מ לא אכלי כ"כ כמו שאוכלין בעצמן מכור אחד, וגם בהרבה דגן דקריין לחבירהון מ"מ לא יחסר אלא החסרון של שני כורים או שלשה ולא כת"ק דס"ל משום דקריין לחבירהון החסרון מכוון לכל כור תשעה חצאי קבין, אמנם האי טעמא תרווייהו ס"ל וריב"נ לא ס"ל כלל האי טעמא כמו שאמר מה איכפת להן כו':

ומעתה לפי הסבר הנ"ל ניחא לפרש"י כי הא דכתב המהרש"א בלשונו דמשמע דר"י לא ס"ל כריב"נ דא"כ הוי פליג ר"י נמי כו', רצונו לומר דא"כ פליג ר"י על טעמייהו דרבנן וס"ל מה איכפת להן כריב"נ ובין הרבה ובין קימעא שוה בחסרון, אבל לפרש"י ס"ל באמת כטעמייהו דרבנן וזה לא קשה אמאי לא תני ר"י אומר אינו מוציא אלא לג' כור דהא לפרש"י נכלל זה בדבריו אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו כו'. וראיתי בהגהות מלא הרועים שהניח דברי המהרש"א בקושיא מתוך הנ"ל ולפמש"כ דבריו נכונים:

והנה לפי הסבר הנ"ל בפרש"י מובן היטב מה שהוכרחו התוס' בד"ה וכי כו' לפרש דמה שאמרו בגמ' אמרו לו הרבה אובדות כו' דלדבריו דריב"נ קאמרי אף שלכאורה משמע דלגמרא דידן זהו טעמייהו דרבנן, אך לפי הנ"ל א"ש כי דחיק להו לומר כן דאי טעמא דנפשייהו הוא יקשה וכי משום טעם זה יתנו קצבה בצמצום שיעור תשעה חצאי קבין לכל כור אע"כ עיקר טעמם כדמפרש בירושלמי כנ"ל:

דף מג:

גמרא דיקא נמי דקתני ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים כו'. לכאורה כל הראיה מדלא קתני לשון זול ויוקר כפרש"י א"כ למ"ל לסיים דברי ב"ה. איברא י"ל דגם מדברי ב"ה ראיה דפליגי רק בשבח גזילה, דאי ביוקרא וזולא פליגי יש לפרש האי כשעת הוצאה דב"ה בתרי אנפי דאם הלכה כרבא בזה דאמר האי מאן דגזל חביתא וכו' מעיקרא שויא זוזא כו' אבל בזה דאמר רבא שליחות יד אינה צריכה חסרון או במאי דאמר שואל שלא מדעת גזלן הוי אין הלכה כמותו יש לקיים פלוגתתם ביוקרא וזולא ופליגי אי שליחות יד צריכה חסרון או לא, או דפליגי אי שואל שלא מדעת הוי גזלן או לא, ולפ"ז יהיה הפירוש כשעת הוצאה דב"ה היינו ע"כ כשעת הוצאה מן העולם, אמנם אם נאמר דבהני תרתי מימרי דרבא בשליחות יד ובשואל שלא מדעת הלכה כמותו אבל בזה דאמר האי מאן דגזל חביתא וכו' אין הלכה כמותו א"כ יתפרש פלוגתתם ביוקרא וזולא ופליגי בהאי דינא דרבא דב"ש כרבא וב"ה פליגי ביתר משום דלא סבירא להו כרבא בתברה ושתייה א"כ לפ"ז ע"כ כשעת הוצאה דב"ה ע"כ פירושו כשעת הוצאה מבית הבעלים, כ"ז מבואר הוא בסוגיא אמנם אין לנו לספק בפירושא דכשעת הוצאה דאמרי ב"ה אלא אם נפרש פלוגתתם דפליגי ביוקרא וזולא, אבל אם נאמר כהמסקנא דהלכה כרבא בכולהו הני תלתא מימרי וב"ש וב"ה פליגי בשבח גזילה לית לן לפרושי האי כשעת הוצאה אלא כשעת הוצאה מבית הבעלים כמובן:

ומעתה א"ש דלהכי מסיים גם דברי ב"ה כי הלא גם מלשון התנא בדברי ב"ה דסתם ונקט כשמת הוצאה ולא פירש לנו איזהו שעת הוצאה אי מבית הבעלים או מן העולם מזה מוכח דע"כ פלוגתתם בשבח גזילה דאם אמרת דפליגי ביוקרא וזולא לא הו"ל למסתם למתני סתם כשעת הוצאה כיון דאכתי יש לספוקי איזהו שעת הוצאה אמר כנ"ל וברור להמעיין היטב:

דף צ:

רש"י ד"ה מבית אביך כהן היה עכ"ל. הנה מצאתי כתוב בצדו קושיא על רש"י מסנהדרין (דף ע"א ע"א) אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו, הרי מבואר להדיא שלא היה כהן היפוך מדברי רש"י ז"ל. ולפענ"ד דזה ל"ק כלל די"ל דר' יונתן ידע דהיה ארונו של בן סורר ומורה חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה כדאיתא במס' ברכות (דף י"ט ע"ב) ד"ה דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח כו' **(הג"ה דברים אלו צ"ע דהא רבא לא אמר רק דמן התורה מותר להטמא דאהל טפח חוצץ בפני הטומאה אבל מדרבנן אסור לטמא דגזרו יש בו פותח טפח אטו אין בו פותח טפח וא"כ אמאי עבר ר' יהונתן על דרבנן ועיין בהגהות יפה עינים בברכות מש"כ בזה:

המו"ל)** אבל אי קשיא הא קשיא ממסכת ברכות (דף י"ח ע"א) בסוף העמוד ר' חייא ור' יונתן הוי שקלי ואזלי בבית הקברות כו', ואין לתרץ דהוו אזלי רחוק מבית הקברות ד' אמות דא"כ אמאי אמר ליה ר' חייא לר"י דלייה כו' דהא אפילו ק"ש מותר לקרות חוץ לד"א וצע"ג:

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה