טוב עין· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן יח · חושן משפט
ק"ג.
סימן מב
דין יוד. עכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא וכו'. עוד נהגו לכתוב שהוא סברת הפוסק אשר לפי דעתו מתקיים השטר וכו' ועיין בשו"ת הרדב"ז דפוס ליוורנו סימן קי"ו ועיין בספר בני דוד באורך. ובשופרי לישני דשטרי עיין פני משה ח"ב סימן י"ד ופרח מטה אהרן ח"א סימן ז'.
סימן סו
דין י"א. הרי זה גובה אותו משמעון אם אין הלוה טוען מי יאמר וכו' ראובן הוציא שטר ששמעון חייב ללוי ק' דינרין וטען שלוי הקנהו לו בכתיבה ומסירה ונאבד השטר רק שיש לו כתב יד מלוי שכתוב בו שיגבה השטר משמעון אם ירצה שמעון לפרוע לראובן נפטר מלוי אבל לכוף את שמעון לא דמצי אמר בתורת שליחות בא לידך ולא בתורת קנין וזה מורה כתב יד לוי. הרדב"ז בתשובותיו כתיבת יד סימן שני אלפים וששים.
סימן צב
דין ב'. אחד שבועת העדות עמ"ש הרב דברי אמת קונטריס חמישי.
דין ה'. אבל אם הוא מן הנשבעים וכו' עמ"ש מהר"י באסן בתשו' סימן פ"ד.
דין ו'. מי שנתחייב לחבירו שבועה וכו' ה"ה מי שאמר שיחרימו על מי שיודע שיש פיסול בעדים אלו שאם הוא בדרך אולי ראוי לנזיפה ואם טוען ברי שומעין לו. הרב בני אהרן סימן נ"ג וע"ש מ"ש בדין זה.
דין ז'. שכנגדו נשבע ונוטל וכו'. הוחזק כפרן אי נוטל שכנגדו בשבועה או בלי שבועה עמ"ש הרדב"ז בתשו' דפוס ויניציא סימן תקנ"ג.
דין י"א. נתחייב החשוד שבועת היסת וכו'. כתב התייר הגדול מהר"י ן' מיגש בתשובותיו כ"י סימן ז"ך וז"ל אירע מעשה בימי רבינו יצחק שבאו לפניו שני בע"ד לדון ונתחייב א' מהם שבועת היסת ובעודו כותב נסח השבועה בפתקא אמר תובע לנתבע אני יודע בבירור שתשבע לי לשקר שכבר נשבעת לפ' ופ' לשקר וחטף ז"ל הפתקא מידו וא"ל לך אין לך אצלו כלום מכיון שהודית שהוא חשוד לא נשאר לך עליו שבועה ולא שום דבר עכ"ל. וכתב בגליון הרב עיר וקדיש מהר"ם הלוי נזיר ז"ל שמתשוב' הרשב"א שהביא מרן בב"י מחודשין ה' לא משמע הכי אלא דכל דלא נפסל עפ"י עדים אינו נפסל לחצאין שיהא כשר לגביה עלמא ופסול לגביה.
כ"ד.
סימן קכח
דין א'. הפורע חובו של חבירו וכו'. ראיתי למהריב"ל ח"ג סימן י"א שכתב דהרא"ש סבר כרי"בא דבכל חוב הפורע חובו של חבירו אבד מעותיו. וחלק על ר"ת כמו שכתבו התוספות דעת ר"ת ושיטתו ודעת ריב"א שחלק עליו. ויש להרגיש דאיך מהריב"ל השוה דעת הרא"ש לריב"א והלא הטור כתב בסימן זה דמסקנת הרא"ש כרבינו תם. ואם הרב ז"ל סבר כדעת הרא"ש נגד הטור הו"ל לפרש ולא לכתוב בפשיטות דהרא"ש ס"ל כרי"בא.
הן אמת דמרן בבית יוסף רמי ומקשה על הטור דהרי בדברי הרא"ש לא יש גילוי דבפסקיו בכתובות הביא שתי הסברות ולא הכריע ואדרבא הוכיח מפי' הרא"ש בנדרים להפך ע"ש.
וראיתי להרב לחם משנה פ"ו דנדרים דין ד' שהביא מ"ש הרא"ש בפסקיו בנדרים דעל מתני' דהתם דף ל"ג הזכיר אוקמתא דרבא בלוה ע"מ שלא לפרוע דמוקי לה כרבנן וכתב דכיון דהרא"ש סובר כר"ת גם לחנן בשאר חובות אית' לאוקמתא דרב' בלוה ע"מ שלא לפרוע ומכאן יצא לו להטור דהרא"ש ס"ל כר"ת והאריך בזה ע"ש. וקשה על הרב לחם משנה דנעלם ממנו דהרא"ש פ' הכונס על דף נ"ח כתב בהדיא דפורע חובו של חבירו פטור ויהיב טעמא דהירושלמי דהוה מפייס ליה. ותו ק"ל דרבינו בעל הטורים בקצור פסקי הרא"ש פ' שני דייני ופ"ד דנדרים הביא המחלוקת ואעפ"י שבנדרים הרא"ש לא זכר ממחלוקת ר"ת וריב"א כלל. ואם כדברי הרב לח"מ שמדברי הרא"ש שם בנדרים דמייתי אוקמתא דרבא משם חפר אוכל ומבית אביו למד דסובר הוא הרא"ש כרבינו תם שם בקצור פסקי הרא"ש בנדרים הי"ל לפסוק כר"ת ותו ק' דבקפ"ה פ' הכונס פסק דפורע חובו של חבירו פטור בפשיטות והוא הפך מ"ש בח"מ סימן זה דדעת הרא"ש במסקנא כר"ת. ותו קשה על הרב לח"מ דנעלם ממנו מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ע"ג סימן ט' דשם מבואר להדיא דהרא"ש סובר כרי"בא דלא כר"ת וקשה על הטור גם כן. וכבר הרב שפתי כהן חד"ד ותי"מא על הרב סמ"ע שפסק כר"ת כיון דהרא"ש ומהר"י וייל סברי הכי. ודעת שפתי"ו ברור מללו דהוכיח מדברי הרא"ש פ' הכונס ובתשובה הנז' ופ' חזקת דסבר דלא כר"ת והן בפיו תוכחו"ת מל"ב פוסקים שפסקו כרי"בא ע"ש באריכות.
גם אשו"ר להרב שפתי כהן שם דעל מה שפסק שם מרן דאפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע פטור קרא ערער דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגמי"י ורי"אז שהביאו הירושלמי השמיטו הא דבעל חוב דוחק ואע"ג דהיה אפשר לומר דסמכו אמה שכתבו סתמא אין זה עיקר דכיון דבירושלמי פלפלו בזה ה"ל לכתוב האי דינא בפירוש אלא ס"ל דבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו דהירוש' הוציא כן ממשנת שוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין אלמא דס"ל לירושלמי דלא אפשר לאוקומה באבוד וגבוי וכיון דבש"ס דילן מוקי לה באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא. ותו מסקנת הירושלמי גופיה דבע"ח דוחק חייב לשלם דאמרו בירושלמי פ' אין בין המודר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק בבע"ח דוחק נשמיעיניה מן הדא תדע לך שהוא כן ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וחטאות ואשמו' בשלא נכנס לידיו כלום דמשמע לירושלמי דמקריב משלו והתם אי לאו בעה"ב מקריב ממשכנין דכיון דשל גבוה למאן פייס ומשני מי סבר' דמיירי כשלא נכנס לידיו של כהן אלא איכא לפרושי דהפרישם ונכנסו ליד כהן ונאבדו ולא מחייב בעה"ב וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם וא"כ בע"ח דוחק חייב לשלם ועוד האריך הרבה ומסיק דבהאי דינא רבו המחייבים ולא אשכחן בבע"ח דוחק אלא מקצת פוסקים והא ר"ח ור"ת והרא"ש וסמ"ע וב"ח שפסקו בלא"ה דחייב ובבע"ח דוחק איכא הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג והגמי"י ורי"אז דמחייבי זהו תורף דבריו.
ודברי הרב ז"ל במקום הזה קשים שפ"ת לא ידעתי אשמע, דהא הרמב"ם כתב פ"ו דנדרים דין ד' וכן הסמ"ג לאוין רמ"ב ריש דף ע"ב וז"ל פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה עכ"ל. ומדבריהם ז"ל הללו מוכח דסברי הרמב"ם והסמ"ג דגם בע"ח דוחק אינו נקרא הנאה דמניעת התביעה הוא וסיים הסמ"ג דמבריח ארי הוא. גם הגמי"י סברי הכי שהרי פכ"ו דמלוה כי מייתו הירושלמי שם נאמר ועיין בתשובה י"ו מס' נזיקין ושם מייתי תשוב' מהר"ם דכתב בפירוש תרי זמני דאף בבע"ח דוחק פורע חובו אינו חייב לשלם. ותו קשה שצירף לזה סברת ר"ת ודעמיה וסמ"ע וב"ח והוא דחה דבריהם לקמן והאי לא מצרי"ף. ותו שצירף להרא"ש עמהם והוא ז"ל הוכיח במישור דהרא"ש סבר איפכא דסברתו היא כרי"בא כמדובר.
ותו איכא לאתמוהי על הרב ש"ך איך חשד לגדולי עולם. ר"י שהביאו התוספות פ' הכונס. והתוס' והרא"ש בשם רי"בא והרב העטור ומהר"ם והר"ן והריטב"א בחידושי כתובות (שהוא תדיר מזכירם) ודעמייהו שלא ידעו הירוש' דנדרים ותפסו להפך בדעת הירושלמי והשתא דמשמיא אנהירנהו לעיינין לאדפוס"י הדר"א חידושי ופסקי הרב המאירי והרי"טבא והרב הנמוקי לנדרים שם אני מוצא שלשת הגבורים הביאו הירו' דאפילו בבע"ח דוחק ומוכח דכן הבינו בירושלמי דנדרים דהתם קיימי. ותו לדברי הרב ש"ך הירושלמי סותר את עצמו מכתובות לנדרים. ותו כי הפירוש שפירש הרב ש"ך בירושלמי דנדרים לא תוכל האר"ש שאתו. והפירוש האמיתי והבכור הוא כמ"ש הרב המאירי וז"ל ואין מניעת ההזק וסלוק התביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל חוב דוחקו אע"פ שמ"מ גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותר שהרי אף על ידי אמצעי וכו' כמ"ש במודר ואין לו מה יאכל וכו' ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו בתלמוד המערב מפני שלא נכנס בתוך ידו כלום והוא מ"ש בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת ההיזק לבדו אינה קרויה הנאה וכו' עכ"ל. והן הם דברי הרמב"ם והסמ"ג שהבאתי בסמוך כאשר יראה המעיין ועיין לקמן.
ואני בצדק אחזה להרב קרבן העדה בפירושו לירושלמי שם בנדרים בתוספותיו שהביא דברי הרב ש"ך ושם הקשה קושיות אחרות חזקות על הרב ש"ך. ואגב רהטאי ראיתי שפירש הירושלמי דנדרים כמו שפירש הרב המאירי ז"ל. ומסיק לענין הלכה וז"ל ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דבע"ח דוחק נראה דהיינו טעמא דבבלי בנדרים דף ל"ד ומקריב עליהם קיני זבין וכו' וגרסינן עלה איבעיא להו הני כהני שלוחי דרחמנא וכו' ת"ש ומקריב עליו אי אמרת שלוחי דידן הא קמהני ליה שמעינן דהבבלי מפרש ומקריב עליו אכהן קאי שמקריב קרבנותיו של זה המודר ממנו א"כ אין שום ראיה מהך מתני' לבע"ח דוחק ומשוקל את שקלו אין ראיה דאיכא לאוקומיה באבוד וגבוי ודבר זה קלורית לעינים היוצא לנו מזה להלכה דבבעל חוב דוחק חייב לשלם ודלא כש"ע ח"מ סימן קכ"ח עכ"ל.
ואני בעניי אומר כמה רב גובריה להניח מה שכתבו בפשיטות ר"י והרב העטור וריב"א ומהר"ם והר"ן והריטב"א וסיעתם ולפסוק כפי העולה על רוחו בדעת הרי"ף והרמב"ם. ואנן בדידן לא שבקינן מ"ש גדולי הפוסקים בפשיטות למנקט לפום מאי דנפרש אנו בדעת הרי"ף והרמב"ם. ואם מרן בבית יוסף רגיל לפסוק כהרי"ף והרמב"ם נגד שאר פוסקים היינו כשברור לנו דעת הרי"ף והרמב"ם לא היכא דבאים אנו לדון מכח מאי דהשמיטו מאי דאתמר בש"ס. ואם זמנין דמשכחת כי האי גוונא במרן ז"ל. על הרוב האחרונים חולקים עליו. ועוד דמור"ם ומהרש"ל ראבוואתייהו דבני אשכנז ופולין לא דרכו דרך זו דמרן כנודע. ומה ראה הרב הנז' כאן בשנותו את טעמו. אמנם נראה דהרב ז"ל נמשך אחר דברי הרב ש"ך שכתב דרבו המחייבים. ואין הדבר כן.
ועוד נעלם מהרב קרבן העדה הנז' מ"ש הרמב"ם פ"ו דנדרים מותר לו שיתן שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה. הרי דכתב בהדיא שהוא חייב בה ונקיט משנתינו כפשטה ולא באבוד וגבוי וטעמו ברור דהאי דבעו לאוקומה בש"ס דילן היינו כי פריך אמתני' דבשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקומה באבוד וגבוי אלא פורע את חובו הא קא משתרשי ליה. וא"כ כי מוקי לה רב הושעיא למשנתינו כחנן ממילא רווחא דפירוש ושוקל את שקלו הוא כפשטו מחצית השקל שהוא חייב כמ"ש הרמב"ם ואין צריך שום אוקמתא. וא"כ כיון דממשכנין עליו שמעינן דאפילו בע"ח דוחק פטור מלשלם. ותו דכתב הרמב"ם שם והבאתיו לעיל וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור ההנאה. ודבריו ברור מיללו כמ"ש בירוש' שלא נכנס בידו כלום והוא הדבר אשר דיבר הרמב"ם שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום והיינו כפי מה שפירש הרב קרבן העדה עצמו והוא פירוש הרב המאירי כמ"ש לעיל.
ומתוך הדברים האמורים אתה הראת לדעת דמדברי הרמב"ם מבואר פירוש הירושלמי שהוא כמו שפירשו הרב המאירי ז"ל והרב קרבן העדה וזהו שקשה על הרב ש"ך דפירוש הירושלמי מפורש בדברי הרמב"ם והוא ז"ל נכנס בפרצה דחוקה. וגם אנו נאמר דהרי"ף כן הוא דעתו והוה פשיטא ליה דכי אוקמא רב הושעיא כחנן ודאי אדחיא לה האי פירושא דשוקל לו שקלו על האבוד ועל הגבוי. ומינה מוכח דאפילו בע"ח דוחק לא ישלם דגבי שוקל שקלו ממשכנין וכמ"ש בירושלמי. והנה עיניכם הרואות דהרמב"ם וסמ"ג קרו בחיל דאפילו בע"ח דוחק ומסתמא גם דעת הרי"ף ורי"אז כן. וא"כ פסק מרן דאפילו בע"ח דוחק פטור שריר וקיים כמו שמפורש בהדיא בירוש' ואמאי נבקש המצאות לומר דתרי תלמודי פליגי. וחזינא לכל א' מרבוואתא קמאי בבא אליו נת"ן הבבלי על הירושלמי ועביד טצדקי לאשויינהו בשלום יחדיו. ומאי דחזינן דלפום ריהטא הירושלמי והבבלי חלוקים בפירוש הא דתנן ומקריב עליו קיני זבין כמ"ש הרב קרבן העדה הנז' נראה דלדינ' שוים דיכול המודר לתת בעדו קיני זבין וקני זבות שיקריבום לכפרתם. אמנם הבבלי לשון התנא דקאמר ומקריב עליו משמע ליה דהכהן המודר מקריב עליו. וגם אפשר דמשמע לתלמודא דהאי לישנא דתנן ומקריב עליו קיני זבין וכו' הוא לשון כולל דיכול המודר ליתן בעדו קיני זבין ואם הוא כהן יכול להקריבם ודוק כי קצרתי.
ותבט עיני להרב מהר"ר יהונתן בספרו אורים ותומים שגם הוא הקשה בתומים על הרב ש"ך כקושית הרב קרבן העדה ואגב רהטאי מידי עוברי ראיתי שכתב על דברי הרב ש"ך ובקצור אכתוב תורף דבריו וז"ל ליתא דא"כ הא דתנן שוקל לו את שקלו היינו אם כבר שלח שקלו ע"י ש"ש ונאבד דפטור הוא ולא מקוד' וא"כ איך כתב הרמב"ם מי שנדר הנאה שוקל לו את שקלו סתם ה"ל לפרש דהוי דוקא כששלח ונאבדו אבל מתחילה לא דעביד איסור תורה וכו' ועוד דבאמת אף דלס"ד דאמרינן דמיירי לאחר שנתרמה מ"מ לפי התירוץ דפורע חובו כחנן אף בזה אמרי' דמיירי פורע שקלו בפשוט דאל"כ הא דשוקל שקלו למה לי השתא פורע חובו דחוב גמור יכול לפרוע א"כ שוקל שקלו פשיטא ועכצ"ל דלמסקנא דמוקמינן כחנן הך דשוקל שקלו לא איירי באבוד וקמ"ל אפילו בע"ח דוחק וכ"כ הרשב"א וכו' אלא דלא כתב ראי' וכו' ובאמת טעם השמטתן וכו' ולכן נראה ברור דאין התוס' מפרשים בירושלמי ב"ח דוחק ואינו דוחק כמ"ש הר"ן דהב"ח נוגש דסתם ב"ח בחזקת נוגש ואם זה אינו נוגש היום ינגוש למחר וכו' אבל מפרשים דירוש' וגמרא לדבר א' נתכוונו דהך דלוה ע"מ שלא לפרוע עד שירצה וז"ש בירושלמי אין ב"ח דוחק הרצון שאין בידו לדחוק כי הלוהו לפרוע כשירצה אבל ב"ח סתמא דיש בידו לנגוש נקרא ב"ח דוחק וא"כ דברי הירוש' פשוטים דעל הך דפורע חובו י"ל ב"ח שאינו דוחק והיינו כאוקמתא דרבא וקאמר אשכחן בב"ח שאינו דוחק ב"ח דוחק מנ"ל והיינו ב"ח סתמא מבלי תנאי זה ומייתי ראיה משקלים דלית בהו התנאי דימשכין על השקלים ולכן התוס' דבקשו להביא ראיה דירוש' פליג הן על רב אושעיא הן על רבא לא ה"מ להביא ראיה מפורע חובו דמוקי לה הירוש' בב"ח שאינו דוחק והיינו כרבא ע"מ שלא לפרוע וכו' ומעתה יפה עשו הפוסקים שהשמיטו וכו' עכ"ל בקצ"ר אמיץ.
ומ"ש בתחילת דבריו דהרמב"ם לא הו"לל שוקל את שקלו סתם וה"ל לפרש וכו'. אם הרמב"ם היה כותב לשון המשנה המודר הנאה שוקל לו את שקלו כמו שהביא לשונו לא היה קשה דהו"ל לפרש דידוע דרך הרמב"ם דזמני טובא צדיק עת"ק לשון המשנה והברייתא כמות שהוא ואינו חש לבאר אוקמתות הש"ס. אמנם הכא לא עשה כן הרמב"ם ולא זכר הרב דהרמב"ם לא כתב כאן לשון המשנה אלא כתב לשון חדש משלו והוסיף לבאר דשוקל שקלו שראובן חייב בה וזה מוכח דלא מיירי על האבוד ועל הגבוי וכמו שכתבנו לעיל. וכן כתב בפירוש המשנה פ' אין בין המודר וזה הפך הרב ש"ך והרב גדולי תרומה. והא הו"ל להרב להקשות קושית הסתירה לא להקשות דהו"ל לפרש. ומ"ש עוד דלפי תירוץ ר' הושעיא ודאי שוקל שקלו בפשיטות ואין צורך לאוקומה על האבוד ועל הגבוי דאל"כ שוקל שקלו למה לי וכתב דהרשב"א כתב כן אבל לא הביא ראיה יש להשיב דנימא דגם לאוקמתא דרב הושעיא אכתי מתוקמא חלוקת שוקל את שקלו על האבוד ועל הגבוי ולא תקשי פשיטא וכמ"ש הרב שוקל את שקלו למה לי השתא פורע חובו וכו' דיש לומר דזו אף זו קתני דהכי אורחיה' דתנא כידוע ומשו"ה לא הביא ראיה זו הרשב"א דאינה ראיה כלל. אמנם אין צריך לזה ראיה והענין מוכרח מעצמו דכיון דפורע חובו פטור כחנן איך נאמר דשוקל שקלו דוקא על האבוד הרי יכול לשקול שקלו שהוא חייב בפשיטו' והענין בעצמו מוכיח כן והוא עד והוא הראיה. והשתא נמי הוי זו אף זו דחוב גמור אצטריכא ליה
ואשר דקדק בדברי התוספות דכתובות דף ק"ח דלמה הביא ר"ת ראיה דפליג הירוש' על הבבלי משוקל שקלו ולא פשיט מיניה וביה דפורע חובו של חבירו לרבי אושעיא חנן היא ולירושלמי אפילו כרבנן. ולרבא פורע חובו של חבירו במלוה ע"מ שלא לפרוע ולירוש' בב"ח סתם. לק"מ דכבר כתבו התוס' וז"ל ואומר ר"ת על כרחך פליג הירוש' אגמרין דמוקי שוקל שקלו כבני כהנים גדולים וכו' ור' הושעיא מוקי לה כחנן וכו' ע"ש הרי דכבר כתבו התוס' דרבי הושעיא מוקי כחנן ובירוש' כרבנן אלא דנקטי שוקל דתנן ברישא ודא ודא חדא היא פורע חובו ושוקל שקלו וממילא דכרבא נמי לא אתי הירושלמי. ואין דקדוק זה כדאי לבנות בנין אשר בנה וכמעט ליכא דקדוק.
והפירוש שפירש בדברי הירושלמי דכונת ב"ח שאינו דוחק הכונה כתירוץ רבא ע"מ שלא לפרוע. עמו הסליחה דהוא דוחק לשון שאינו דוחק להוציאו ממשמעותו ולפרשו פירוש דחוק ורחוק. והמסתכל בירושלמי עיניו יחזו עפעפיו יבחנו דפירושו אינו מתקבל דאוקמתא דרבי יוסי גמרא לה. ואחר האוקמתא תלמודא בעי עד כאן בב"ח דוחק ומהו בב"ח שאינו דוחק ופשיט משוקל. ולדבריו זו עיקר אוקמתא דרבי יוסי. ועוד דהלשון והענין דחוק. דזה מפורסם דודאי יש שני סוגים ב"ח נוגש וב"ח שאינו נוגש והוא לפי טבע ומהות וצורך המלוה וכלפי שאמר מפייס הוינא ליה וכו' להכי אתי למבעי כשהוא נוגש דאין הפה יכולה לומר מפייסנא ליה. ותו אעיקרא כיון דרבי יוסי קאמר דלא פליגי רבנן אלא באשה אבל בשאר חוב יכול למימר אנא מפייסנא ליה אמאי הוצרך לאוקומי בלוה ע"מ שלא לפרוע הא אפילו בב"ח סתם בלי תנאי מודו רבנן דפטור.
אחרי כתבי חזה הוית להר"ב הגדול בעל פר"ח מטה אהרן בח"א סימן ק"ד דשקיל וטרי בענין זה ומידי עוברי אשו"ר ברהטי"ם דהקשה על דברי הרב ש"ך הניתנין למעלה ודחה דבריו ופירושו מכח גירסת הירושלמי ולדידיה פליג הירושלמי מכתובות לנדרים. והפירוש פשוט. והוא קצת ממה שכתבנו בעניותנו לעיל. ושם הביא משם רב א' שתירץ דברי הטור כמ"ש הרא"ש בנדרים והקשה עליו מדברי הרא"ש פ' הכונס ובתשובותיו וכו'. ודברי הרב הפוסק הנז' הם כדברי הרב לחם משנה ומה שהקשה עליו הרב המחבר הוא כמו שהקשיתי אנכי איש צעיר לעיל.
ואגב רהטאי ראיתי להרב המחבר שפירש בירושלמי דמוכח מדתנן מקריב עליו קיני זבין דע"י הכהן הוא מותר לאכול בקדשים וא"כ הירושלמי סבר דמאי דתנן ומקריב עליו קיני זבין היינו הכהן וכדתרגמוה בגמרין דבעי למפשט דהני כהני שלוחי דרחמנא וק' לי דאי הכי לא מוכח מידי הירוש' לב"ח דוחק מהא דמקריב עליו קיני זבין ומה דמות יערוך גמרא שע"י התר לקדשים לב"ח דוחק דלא מצי למימר מפייסנא ליה.
ועוד ראיתי שכתב משם הגהות אשרי דרבינו ברוך ורבינו מאיר סברי כרבינו תם ואם זה רבינו מאיר הוא מהר"ם בר ברוך לפי מ"ש מהר"ם בתשובות הרשב"א סימן אלף צ"ט נראה דמספקא ליה זהו תורף דבריו. ואני בעניי אומר דודאי הוא מהר"ם בר ברוך דהגהת אשרי הלזו מאיש לקחה זאת הרב ספר המרדכי. ונעלם מהרב ז"ל דבמרדכי פ' הכונס כתוב בהדיא דמהר"ם נראה לו כריב"א ודלא כר"ת. וכן מוכח ממ"ש מהר"ם בתשובה בתשובותיו הקצרות סימן ל"ג ומתשובתו בתשובות דשייכי לספר נזיקין סימן טו"ב. וכן מוכח בהגהה אשרית עצמה בסוף ומוכרח דמ"ש בתחילה וכן פסק רבינו מאיר היינו לענין דינא כהלכתיה דרבינו ברוך ולא מטעמיה והשוה אותם לענין הדין לבד. אבל מהר"ם סבר כרי"בא ואפ"ה פטר מטעם אחר ודוק הטב כי קצרתי.
ק"ה.
סימן קסג
דין ו'. הגהה. ואין רשות לאיזה יחיד וכו' לגרום עם המלך וכו' נשאל מהרי"בל בח"ב סימן מ' בצרה שהיה לכמה יהודה בגזרת המלך. ושר בישראל גדול שמו יש לאל ידו להציל איזה יהודי מאותה צרה אבל ירא שאם יציל לשמעון יקחו ללוי תחתיו ומאן לימא דדמא דשמעון סומק טפי דילמא דמא דלוי סומק טפי ועל דבר זה השר שואל אם רשות בידו להציל לשמעון. והשיב הרב ז"ל עיקרא דמילתא איתא פ' הערל דף ע"ט אמרינן התם מאי שנא הני א"ר הונא העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים מתיב רב חנא בר בזנא ויחמול המלך על מפיבש' בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים וכו' אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו ארון. מהך שמעינן בנ"ד שאם כתבו ליהודי א' ותפשו אותו והדבר ידוע שאם ימלט זה שיקחו אחר תחתיו אין להשתדל להצילו אבל אם יצאה הגזרה לקחת קצת יהודים הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה. והאי דכתבינן דאם כבר נכתב למלכות דאסור להצילו כיון דלוקחים אחר תחתיו היינו היכא דהוי ודאי דליכא ספיקא אבל היכא דאיכא ספיקא דעדנא ישתנה ויעבור זעם ולא יקחו אחר תחתיו אין ספקו מוציא מידי ודאי וכו' וכל המציל מצוה רבה קעביד וכו' ואם לחשך אדם לומר וכו' דשב ואל תעשה שאני וה"ט דשופר וה"ט דלולב דמשום גזרה דשמא יעבירום וכו' מבטלינן מ"ע וכו' יש לחלק דהתם מבטל מ"ע דשופר שלא יבא לידי חילול שבת החמור אבל בנ"ד דשקולים הם אין ס' מוציא מידי ודאי זהו תורף דבריו ז"ל.
ויש להעיר בדבריו דאיך כתב דאם יצאה הגזרה לקחת קצת יהודים רשאי להציל למי שירצה והרי בסוגיא הלזו שהביא הוא ז"ל מפורש דבריש' אמר שלא העבירו ודמי לנדון דידיה דהגזרה על קצת בני אדם מזרע שאול ולא נכתבו וקאמר דלא העבירו והוי כנ"ד שכתב דרשאי להציל מי שירצה. והרי על זה פריך הגמ' וכי משוא פנים יש בדבר ואיך הרב למד מסוגיא זו דאם לא נכתב שמותם רשאי להציל מי שירצה.
ונראה לחלק דלא דמי דהתם היה מוטל על דוד המלך ע"ה להעבירם על פי ציוויו ועל פיו היו מעבירים אותם ולהכי אם לא העביר למפיבשת הוי משוא פנים אבל בנ"ד דהמציל מציל אחד שרוצה והגוים הם הלוקחים השאר וזה המציל אין לו עסק כלל במסורת השאר בזה הוא שדן הרב ז"ל להתיר להציל אחד מטעם שלא נכתב.
אמנם לכאורה יש לעמוד על דברי מהרי"בל ממ"ש הרב שבלי הלקט כ"י שבלת שס"ט וז"ל מעשה ונקצצה ערבה ע"י גוים בשבת ויום ערבה חל בא' בשבת ושאלו למורי והתיר וכו' ומשום מצוה הבאה בעבירה אומר מורי שאין לימנע ואע"ג דגרסימן בירושלמי פ' האורג מצה שהוציאה בר"ה בשבת אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח מטעם מצוה הבאה בעבירה הני מילי כשהעבירה על ידי ישראל אבל כשהעבירה נעשית על ידי גוים לא הויא מצוה הבאה בעבירה עכ"ל. למדנו דלפי הירושלמי מצה שהוציאה בר"ה בשבת אינו יוצא בה י"ח בפסח דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ"כ בס' בית מועד וז"ל יש מי שפסק שאם הוציא מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה עכ"ל. והשתא לפי זה אם הוציא לולב מרה"י לרה"ר בשבת שוב אינו יוצא י"ח. וא"כ אמאי אצטריך מהריב"ל לומר דשאני התם דמבטלין מ"ע דשופר שלא יבא לידי חילול שבת החמור. תפוק לי דאפילו לא היה חילול שבת חמור לא דמי לנ"ד דהתם אם מוציא השופר או הלולב מרה"י לר"ה עבד עבירה וליכא מצוה כלל דשוב אינו יוצא בשופר ולולב ומשו"ה גזרו רבנן משום שמא יעבירנו וביטלו מ"ע דשופר ולולב ודאי כיון דאם מוציאו יש כאן עבירה ואין כאן מצוה. אבל בנ"ד מצוה איכא להציל אדם זה והיא ודאי הצלה אלא דאח"כ ספק שימשך שיקחו אחר במקומו ולא דמי להתם.
ברם נראה דאין להקשות למהרי"בל מהירושלמי דהכי אתמר בירושלמי הקורע בשבת על מתו יצא י"ח קריעה חבריא בעון קומי רבי יוסא לא כן אמר רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח אמר לון תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח עכ"ל. ונראה דהרב שבלי הלקט וס' בית מועד בשם יש מי שפסק מפרשים הירוש' דרבי יוסא רצה לחלק בין מצה גזולה שהעבירה נעשית בגופה שהיא גזולה אבל בקורע עבד הקורע איסורא אך הבגד אינו אסור. ואהא מתיבין ליה חבריא כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרשות הרבים אינו יוצא בה י"ח בפסח וכך מוסכם אצלנו וא"כ אין החלוק שחלקת כלום דגם הוציא מצה מרה"י לרה"ר לא נעשית עבירה במצה אלא שהאדם הוציאה ואפ"ה אינו יוצא י"ח וא"כ חקירתנו במקומה ומוכרח לחלק בין עבירה דאוריתא לדרבנן דקורע מקלקל ופטור מדאוריתא ורמזו זה במאי דנקטי מרה"י לרה"ר דהוי דאוריתא.
אבן יש לפרש בירושלמי פירוש אחר דמ"ש כך אנו אומרים הם דברי רבי יוסא נמי והוא בתמיה דקאמר לחבריא לדידכו נאמר דהוציא מצה מרה"י לרה"ר בתמיה אינו יוצא י"ח בפסח הא ודאי לא ומוכרח לחלק בין מצה גזולה שהיא עבירה עצמה להיכא שהאדם עשה עבירה בה אבל אין העבירה בגופה וא"כ הרב מהרי"בל יפרש כך בירוש' ומשו"ה הוצרך לחלק דהתם מבטל מ"ע שלא יבא לחילול שבת החמור.
ואם נפשך לומר דכפי פירוש זה שכתבנו לדעת מהרי"בל אינו מתישב הלשון דקאמר כך אנו אומרים. דע שבלשון ירושלמי אינו כל כך דוחק. ותו דלפי פירוש הרב שבלי הלקט ודעמיה הוא יותר דוחק שעיקר התירוץ דיש לחלק בין איסור דאוריתא לדרבנן הוא בהררים התלוים בשערה.
ולמען תדע כי הרב מהרי"בל צדיק בדינו שא נא עיניך וראה בטור י"ד סימן ש"ם שכתב הקורע בשבת אעפ"י שחילל שבת יצא ופריך עלה בירושלמי והרי מצה גזולה אין יוצאין בה בפסח ומשני התם העיקר עבירה ברם הכא עבר עבירה כתב הרמב"ן ושמעינן מהכא הקורע בחלוק הגזול לא יצא עכ"ל למדנו שהרמב"ן והטור מפרשים דהירושלמי בתמיה קאמר וחילוק ר' יוסא הוא האמת והצדק וכן מתבאר מדברי מרן שם בבית יוסף ושפיר הוצרך מהרי"בל לחילוקו ככל הדברים אשר ראו עיניך ועיין מה שכתבתי אני בעניי בספר הקטן מחזיק ברכה בא"ח סימן תרס"ד בס"ד.
וחזינן לגאון הרב שפתי כהן בסימן זה ס"ק י"ח שהביא דברי מהרי"בל וכתב שהביא ראיה ברורה מפ' הערל גבי מפיבשת שלא יקלטנו ארון אבל בענין אחר אמרינן משוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ודוק כי נכון הוא עכ"ל. ויש להרגיש דהא ברישא כי קאמר שלא העבירו פריך משוא פנים וא"כ ה"ה כאשר נכתבו קצת יהודים ולא פירש מי ומי אינו יכול להשתדל להציל אחד כיון דיתפסו אחר שזה דומה למאי דאמר שלא העבירו וה"נ זה משתדל שלא יהיה זה בכלל הגזרה ועל זה פריך משוא פנים יש בדבר וכמאי דדייקינן בעניותין לעיל ובשגם פריקנא לה שזה היה מפאת שדוד הע"ה היה מעבירם וכו' מ"מ יש מקום לומר דאין חילוק ואינה ראיה כל כך ברורה.
ועוד יש לדחות למאי דמסיק דבעא רחמי שלא יקלטנו ארון וכתבו התוס' שבקש רחמים על רבו ולא נענה וא"כ בכי האי גוונא דתלה בידי שמים שרי דאם ראוי לינצל בזכות דוד הע"ה אעפ"י שהם היו חייבים מיתה כמ"ש הרי"טבא בחידושיו. והדבר מסור למקום אי אהני זכות דהע"ה שלא יקלטנו. או כף חובתו תכריע ויקלטנו בכי הא שרי אבל בלא"ה אין להציל אחד כיון שתופסים אחד כיון שתופסים אחר בשבילו. ועלה מן האר"ש דאין הראיה ברורה כל כך. וה' ברוב רחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה תורת חיים.
ביל"או.
כל הנשמה תהלל יה הללויה ומרומם על כל ברכה ותהלה:
ת"ו ש"ל ב"ע.
סוף הספר