טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה ריא
לק"ק זארנישני להחריף מו"ה שמואל אבא נ"י
הנה דבר פלפולו קבלתי ואם כי איני בקו הבריאה גם אין ראשי עלי מכח איזה עיגום נפש כי זה ראשונה לכתוב לי ומבקש לשמוע דבר ממני פניתי מעט להשיבו, והנה שורש דבריו על דברי הרמ"א בסי' ק"י סעיף זיין דכתב דברים החשובין שנתערב ונאכל אחד מהם בשוגג דהאחרים מותרין דמ"מ אין לאדם א' לאכול את כולם, ותמה הפר"ח דהרי בש"ס אמרינן דר"א אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשין. והרי אכילת מזבח הוי כאכילת אדם ואפ"ה מתיר ר"א להקריב ב"ב, ורו"מ בא לדחות דברי ראייתו מכח דהתם הראש כיון דאינו בהפשט וניתוח כמ"ש רש"י בזבחים דף פ"ה ע"ב בסופו במשנה דהצמר שבראשי כבשים כתב שם רש"י דהראש אינו בכלל הפשט וניתוח, א"כ כיון דהוי בעורו לא הוי חהר"ל ובטל וה"ה הרגלים, ואף דכתב הרמ"א בסי' ק"ט דאף באינה ר"ל אין לאדם א' לאכול את כולם התם מיירי דעדיין האיסור בעין. אבל כאן כבר נקרב ראש אחד, גם אשתמיטתיה דברי התוס' בזבחים דף ע"ד ד"ה רב דאמר כר"א דכתבו שם דמן התורה לר"א אפילו חד בחד הי' בטל א"נ התם שאני וכו' עכת"ד. והנה בראש אני אומר שמ"ש דזה אינו דומה לסי' ק"ט דהתם עדיין האיסור בעין זה אינו דהתם נמי הרי כיון דכתב הרמ"א דאין לאדם א' לאכול את כולן, והרי כיון דכבר אכל אחת יהי' מותר אח"כ לאכול השני כיון דהראשון כבר נאכל והוי כמו התם דקרב ראש אחד, ואין לומר דכונת הרמ"א הוי דלכתחלה אין לאכול אחד ע"ד שיאכל אח"כ גם השאר, אבל התם מיירי דעבר והקריב אחד מותר להקריב השאר, דא"כ עכ"פ הוי לי' להרמ"א לכתוב דאם עבר ואכל אחד מותר לאכול השאר ומלשונו משמע דבכל ענין אסור לאכול כולם אפי' שכבר אכל אחד, וגם מ"ש רו"מ דהתם שאני דהוי בעורו אינו נכון דמה בכך הרי סוף סוף חזינן דלא בטלו, ותדע דלמה לא יקרבו כולן לרבנן וגם למה לר"א דוקא בדיעבד כשקרב ראש אחד דיקרבו הכל ולמה לא לכתחלה ובע"כ דאסור לכתחלה מכח דהוי דבר שבמנין וכמ"ש התוס' שם וא"כ בע"כ סוף סוף הוי מדברים החשובין דאין בטלים ומ"מ מותרין כולם למזבח, ומ"ש רו"מ דהוא נגד דברי הרמ"א דכבש בעורו בטל לא דק בזה דדבר דהוי לאכילת אדם כיון דאין דרכו לאכול כך והוי מחוסר מעשה גדול לכך לא הוי דבר חשוב, אבל למזבח כיון דמקריבין אותו כך עם העור א"כ אינו מחוסר מעשה גדול הוי כמו לאדם בלי העור ודו"ק. וגם מ"ש רו"מ מדברי התוס' דמן התורה מותרין חד בחד מה בכך אטו איסור זה של הרמ"א הוי מן התורה זה ודאי אינו וכונת הרמ"א הוי רק מדרבנן דנראה כאוכל איסור, א"כ מה ענין זה לזה מה דמן התורה בטל חד בחד ומה לי זה או מה דבשאר איסורין בטל חד בתרי שניהם בטלין מן התורה ואעפ"כ מדרבנן לא בטלי, וכיון דמדרבנן לא בטלי אסור לאחד לאכול את כולן א"כ מה לי מה דמן התורה מותר חד בחד או חד בתרי, ואך אעפ"כ אבאר את דברי יותר כי באמת דלי לי מרגניתא דברי התוס' ואשכח מרגניתא תותא ואסביר הדבר דבשלמא בחד בתרי דאין לומר בזה התורה התירה האיסוד דהרי צריך ביטול ואין ההיתר רק מכח דהאיסור נתבטל והוי כמאן דליתא וא"כ כיון דעיקר ההיתר דביטול הוי לומר כמאן דליתא או לומר דבכל חד יש לומר היתר הוא ומן הרוב הוא, וא"כ באדם אחד האוכל כולן הרי סוף סוף נהנה גרונו מג' חתיכות, וא"כ איך נאמר דהוי כמאן דליתא, גם איך יאמר דזה שאוכל מן הרוב הוא סוף סוף הרי אוכל אחת דאיסורא, לכך אסור לאדם אחד לאכול את כולן, אבל היכי דגלי קרא דמותר אפי' חד בחד בזה בע"כ אינו מכח ביטול ברוב, רק דכל היכי דהוי ע"י תערובת התורה התירה גוף האיסור וכיון דהתורה התירה האיסור מה לי אחד מה לי ב' לכך אפי' אחד מותר לאכול כולם, ובזה יש מקום לדבריו והנה אחר שהעירני לזה אף אני אענה חלקי בישוב קושיית הפר"ח בעז"ה ודרך פשוט ואמת נלפע"ד דנהי דאכילת מזבח נחשב כאכילת אדם לענין זה שאני דלא מבעיא למ"ד בחולין ס"פ ג"ה דבתר הנאת מעיו אזלינן פשיטא דלא דמי מזבח לאדם, ואפי' גם למ"ד בתר הנאת גרונו אזלינן מיהא עכ"פ הנאת גרונו בעינן ולכך בשלמא באכילת אדם דהוי הנאת גרונו ומעיו לכך מה בכך דבטל ברוב סוף סוף נהנה בגרונו ומעיו מכולן ואח"כ כשאוכל המותר עדיין איכא הנאה מן הראשון והוי כאכלן בב"א, אבל במזבח לא שייך הנאה, א"כ מה בכך שקרב הראשון כאן כבר כלה וחלף והלך לו ובשעה שמקריב האי ליכא האי והוי כב' בני אדם, ועוד נראה לומר דיש לומר הטעם דאדם אחד אסור לאכול את כולן הוא כעין דאמרינן בפ' כל הזבחים דגזרינן שמא יקח מן הקבוע, כן ה"נ גזרינן אם יאכלם אדם אחד אולי יאכל טרם שנאבד אחד מהן אבל בשנים מדכרי אהדדי ולפ"ז תינח בעלמא אבל בכהנים זריזין הם לא חיישינן שיטעו להקריב כולם טרם שנקרב אחד מהם, ואף דבזבחים אמרינן שמא יבאו יו"ד כהנים בב"א הרי דגם בכהנים גזרינן כן, מ"מ יש לחלק עפ"י מ"ש בפסחים דף ל"ו דיש לחלק בין מקום זריזין לשלא במקום זריזין א"כ יש לומר ה"נ דנהי דבכהנים נמי חיישינן שמא יקח מן הקבוע היינו בבעלי חיים דהם בחוץ ואינו מקום זריזין אבל בנתערבו איברים דהוי בפנים בזריזין ומקום זריזין לא חיישינן שיקרבו לכתחלה הכל ולכך מותר להקריב כולם אבל בשאר אדם אסור לאחד לאכול כולם מה"ט שמא יבאו לאכלם במזיד וא"ש. ועוד הי' נראה לי עפ"מש בכמה דוכתא בחיבורינו דיש שני מיני בטולין, יש ביטול דהוי ביטול הגוף דהאיסור נחשב כמאן דליתא בעולם וכן הבאתי בחבורי בשם רש"י מנחות שמבואר שם כן, ויש מקום לומר דהוי ביטול איסור דהאיסור נהפך להיתר. ולפ"ז בכל האיסורין דאסורין אף להדיוט אין כח בהרוב להפוך האיסור להיתר ועיקר הביטול הוי מכח דהאיסור בטל והוי כמאן דליתא א"כ מה"ט אסור לאדם אחד לאכול את כולן דהרי סוף סוף נהנה גרונו מכולם, ואף האיסור בתוכו, ומה"ט אמרינן דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא מכח דהנושא נושא ביחד, והרי סוף סוף נושא יותר גם הטמא לכך לא שייך ביטול, אבל היכי דהאיסור נתבטל ונהפך להיתר יש לומר דאף אדם אחד מותר לאכלן כולם דמה בכך דאוכל כולם הרי האיסור הלך לו, ולפ"ז יש לומר דהני איסורין דאסורין אפי' להדיוט ולא הותרו מכללם הם איסור חמור וא"א להרוב לבטל מהם האיסור להיות נהפך להיתר, ואין הביטול רק לומר דהוי כאלו אינו בעולם בזה אסור לאחד לאכול את כולם דהוי כמו טומאת משא דכמאן דאיתא דמיא, אבל בדברים דאין אסורין רק לגבוה כיון דהם מותרין להדיוט ואיסור ההקדש לבד חל עליו דאסור רק לגבוה וכיון דהותר מכללו אצל הדיוט אז אם נתערב ברוב האיסור נהפך להיתר ונעשה גופו מותר, ולכך אף דהוי כאדם אחד אין קפידא ודו"ק. והנה אם נימא דלא כדעת התוס' בבכורות רק נאמר דטומאת משא דלא בטלה הוי מן התורה, ולפ"ז נאמר דאדם אחד לאכול כולן נמי הוי מן התורה דהוי כמו טומאת משא דכמאן דאיתא דמיא הי' מקום ליישב קושיות התוס' בזבחים הנ"ל דלמ"ל מום בם דהא ע"י תערובת ירצו בלא"ה כל האיסור בטל ברוב, ולפי הנ"ל יהי' נ"מ דנהי דבטל ברוב הרי עכ"פ לאחר לאכול הכל אסור, ואכילת מזבח הוי כאכילת אדם לכך גלי קרא דמום בם דע"י ביטול נהפך האיסור להיתר ומותר להקריב כולם מן התורה וא"ש. והנה עיקר האמת כמ"ש תחלה דבזה לא דמיא אכילת מזבח לאכילת אדם דהוי הנאת גרונו ומעיו, וכעת אבאר יותר בעזה"י דאינו דומה כלל זה לזה, דגבי האדם האוכל הוי הוא מוזהר שלא יאכל איסור ולכך אם אוכל כולם אסור דהרי עכ"פ נהנה גרונו ומעיו, אבל כאן אטו הוי המזבח בר אזהרה שלא יהי' נקרב עליו בעלי מומין המזבח אינו בר אזהרה, רק הכהן המקריב אסור שלא יקריב בעלי מומין, א"כ לא מבעיא אם נפרש כונת ר"א מ"ש יקרבו כל הראשין כולן ע"י ב' כהנים ודאי דא"ש דהוי כמו באדם דנאכל לב' בני אדם, אף גם אם הוי בכהן א' נמי דומה לב', כיון דבשעה שמקריב את זה אינו מקריב את זה, ובשלמא באכילה בשעה שאוכל השני הוי הנאת גרונו ומעיו גם מן הראשון, אבל בזה כשמקריב השני אזיל כל המעשה הראשון והאיסור רק עליו ובזה כל הקרבה הוי ענין בפ"ע והוי כמו באכילה לב' ב"א וז"ב ונכון בעזה"י, ובנידון דין החוו"ד באבר הנאבד שאברים הללו מותרין ושאר אברים אחרים אסורין והביא ראיה מנקרב ראש אחד וכו' ורו"מ דחה ראייתו עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמן התורה אפילו חד בחד הי' מותר. הנה מלבד דגם בלי ראיה זו הדין נכון בסברא והוא דבר פשוט אף גם ראייתו נכונה, דמה ענין זה לזה למה שמן התורה מותר חד בחד סוף סוף הרי עכ"פ מדרבנן אסור אם לא נקרב אחד ואעפ"כ מועיל הקרבת אחד להתיר שאר הראשים ושאר האברים אסורין ומוכח דין זה, מיהו בלא"ה לפע"ד אין זה ראיה, דמאן יימר דר"א מיירי דנתערבו גם שאר אברים דלמא מיירי שלא נתערבו רק הראשים לבד ולא יותר. מיהו הדין שלו פשוט ומסתבר בלי ראיה, ומ"ש רו"מ בשם הפנים מאירות להקשות על הש"ך שכתב דבפירש ואח"כ נאבד אסור ותמה עליו דהרי בקרב ראש א' ודאי פירש ואח"כ נקרב וכו'. הנה שותא דהפ"מ לא ידענא מאי קאמר דבשלמא כשלקחו אדם להקריבו, כיון דמתחלה לקחו כדי להקריבו הוי חד מעשה וכאלו נקרב מיד דומה למ"ש חז"ל בפ"ג דקידושין כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, והרי הי' ידוע שלקחו כדי להקריבו הוי חד מעשה ובידו להקריבו הוי כאלו הקריבו מיד, אבל בנדון הש"ך הרי אינו מותר רק בנאכל בשוגג או נפל לים וזה אינו בידו, וא"כ בשעה שפירש לא נודע אם יהי' נאבד אח"כ או לא, א"כ הוי ב' ענינים, לכך תיכף כשפירש שלא הי' ידיעה שנאבד חל עליו האיסור בפ"ע ולא מהני אח"כ אף שנאבד וז"ב לפע"ד, הנה את זה ראיתי להשיבו בקצרה ויותר אין פנאי להאריך, רק לעשות רצונו כתבתי זה המעט אעפ"כ אקוה שימצא בהם דברים חדשים תן לחכם ויחכם עוד. ידידו הטרוד וכו':