אור ברסלב
טוב טעם ודעת קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל

קיצור דינים מהלכות טרפות העולים מספר טוב טעם ודעת מהדורא תניינא

תשובה ד

(שייך לסי' ל"ג)

ע"ד השאלה בתרנגולת אחת שנמצא מאכל הרבה בין עור לבשר הבייליג והי' רחוק מן הצואר עד שליש באורך התרנגולת וסרכא יוצא מן המאכל והלכה עד הזפק והסירו הסרכא מן הזפק והיה תחתיו שלם וגם בדקו הושט והיה שלם ולא היה בהם שום ריעותא. ע"כ. הנה לדעתי כשר הדבר בפשיטות דמוכח דהוי מן הזפק וממקום זה דאינו נמשך עם הושט, דאם הי' מן הושט או מן הזפק הנמשך עם הושט היה צריך להיות נמצא בצואר המאכל, ומדלא נמצא בצואר ולא בפנים נגד מקום הושט וראש הזפק רק על הבייליג מוכח דמן הזפק הקרוב לבייליג שאינו נמשך עם הושט בא ובזה אזלינן בתר קרוב ואין לחוש שמא נעשה נקב בושט והוא כשר בפשיטות, ואם ניקב הזפק והמאכל נופל לחוץ או שהמאכל נופל לפנים לחלל הגוף זה תלוי בראות עיני המורה, אם ניקב באופן שיותר מצוי להיות נופל לחוץ או לפנים לחלל הגוף ודאי טרפה דהרי עתיד למות. אבל אם מצוי יותר שיהי' נכנס לקורקבן או אפי' הדבר שקול כיון דטבע הבעלי חיים להיות נכנס לקורקבן דכח הקורקבן מושך אצלו המאכל אז נחשב מצוי יותר שירד לקורקבן והוא כשר. וז"ב לדינא:

תשובה ה

(שייך לסי' ל"ט)

ע"ד השאלה אשר שכיח הוא להמצא מין סרכא שקורין הבודקים קאנעקליך והמה שכיחים לרוב באונה עליונה של ימין שיש שם הרבה קצוות ופיצולים קטנים יוצא סרכא כמין חוט דבוק לשומן הלב או למקום אחר דהוי שלא כסדרן, ואותו החוט סובב והולך על קצה האונה כמין חוט הסובב כמו שאדם מסבב חוט על אצבעו, ולרוב החוט הסובב קטן הוא מהכיל וקצר הוא מבשר הריאה בנפיחה לכן נאטם המקום הזה ואין בו רוח וכמעט לא ניכר מה סרכא ומה ריאה, וכשנקלף הסרכא היטב ע"י הקליפה הנהוג עתה לפעמים יעלה הנפיחה ונכנס תיכף הרוח באותו חתיכת הריאה והוא יהי' נשאר במראה כשאר מראה ריאה במראה ובמישוש, ולפעמים לא בנקל יעלה בה הרוח לשוב לאיתנו גם אחר הסרת הסרכא רק ע"י משמוש יד הרבה ומירוס בידים עד שיפול בה הרוח, וגם כי לפעמים כשמסירין היד מלדחוק את הרוח ומשמוש בידים יהי' כבראשונה ומראי' אין לה כמחויב להיות בריאה אחר נפיחה. ע"כ השאלה. הנה כבר כתבתי בחיבורי אם סרכא יוצא מתוך הקמט והסרכא עוברת ע"י משמוש והקמט נשאר וניכר שהקמט הי' בלא הסרכא דעתי כהמתירין ולהיפוך אם אחר הסרת הסרכא חוזרת הריאה מלהיות מקמיט לדעתי הוא טרפה. דבשלמא אם הקמט הוי בלא הסרכא אמרינן שהקמט הוי מתולדה וחזינן שהריאה מרחפת בלי מקום זה אבל אם הסרכא מקמיט הריאה חזינן דהסרכא מעכבת מלהניף יתכן שיופסק חיותו מכח זה א"כ כל דניכר דע"י הסרכא נקמט הריאה וכשהסירו הסרכא מתפשט יותר טרפה ובפרט בקליפה שלנו דהוי קולא גדולה דאין להקל בזה. רק אם הקמט נשאר כבראשונה אז בהפ"מ וצורך שבת יש לסמוך על דעת המכשירים מהר"מ חריף והנוב"י ז"ל:

תשובה ז

(לסי' ל"ה)

אם נמצא נקב ממורנא במקום ריעותא בריאה אם הוי תר"ל או לא. הנה לדינא כך הוא אם יש בנקב תולעים מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ וע"י השמש יוצאים זה אינו מצטרף לתר"ל כלל, אבל אם במקום נקבים שיש במקום הריעותא ליכא תולעים בתוך הנקב או אין יוצאים לחוץ ע"י השמש אף שהדין להקל בזה מ"מ אם הוי ריעותא אחרת בהדה אין תולין להקל והוי תר"ל. ובנידון המאטיליצעס כבר כתבתי שהיא טרפה גמורה דודאי מחיים נעשו:

תשובה ח

(לסי' ל"ז)

איך הדין בסרכא ממקום למקום באונא או באומה יוצאת מן הבועה אם דינה כדין סרכא תלוי'. הנה לדעתי אפי' בסרכא תלוי' מבועה אין להתיר ע"י מיעוך ומשמוש אפי' בהפ"מ, דהא בבועה לא שייך כלל מיעוך ומשמוש כיון דבעינן נמי בדיקת פושרין לראות אם אינו מבצבץ א"כ בשלמא בבשר הריאה שפיר י"ל אם הי' נקב הי' מבצבץ משא"כ בבועה יש לומר דע"י הליחה נסתם הנקב ואין הרוח נכנס דרך הליחה ואין ראי' מה שאינו מבצבץ לכך נראה דלא מהני בזה מיעוך ומשמוש, ומכ"ש דלא להקל בקליפה שלנו בסרכא תלוי' מבועה ומכ"ש בסרכא ממקום למקום חלילה להקל בזה, ואף כי בחבורי טוט"ד מה"ת סי' צ"א כתבתי להיתר בזה בהפ"מ אחר אחרון אני בא והוא טרפה. וז"ב ופשוט:

תשובה ט

(שייך לסי' מ"ח)

מה דשכיח אצל בהמות שנקרע בשר החופה את רוב הכרס והעור שלם מבחוץ ונמצאים קרועים גדולים וקטנים ואומרים שזה בא מנגיחת השורים, הנה קרועים הקטנים ודאי כשרים דאין לחוש שמא היה יותר נקרע ונתרפא, אך הקרועים הגדולים במשך רוב הכרס אם העור בחוץ הי' שלם רק אחר שחיטה בפנים נראה כן בהעור יש להכשיר בפשיטות דדוקא אם הי' הקרע בחוץ יש לומר דהאויר מזיק להכרס וסופו לנקוב אבל היכי דבחוץ שלם אין הכרס עשוי לינקב ופשיטא דכשרים, ואם הבהמות עדיין בחיים והקרע נראה בחוץ יש להשהות אותן י"ב חודש אף כי דבודאי טרפה לא מהני יב"ח בכגון זה שאני דהוי רק ספק טרפה דדלמא יתרפא זה טרם שיהיה ניקב אבר השני ואין לחוש בזה לתקלה ואחר י"ב חודש ישחטנו ונראה אם לא נפסד הכרס הוי ודאי כשרה וז"ב:

תשובה יב

מעשה שהיו ב' בועות באומא הסמוך לשיפולי והיו מתפשטות גם על השיפולי ועל השיפול תחת הב' בועות היה גבשושית קטנה וקלפו השו"ב הב' בועות עד השיפול וראו שהיה נגלד תחת הב' בועות ומחמת שהיה נדבק עוד קצת הב' בועות על הגבשושית לא היו יכולין לראות כל הנגלד אשר על הגבשושית אם הוא שלם ויפה רק קצת ממנו ורצו לקלוף גם הקצת ב' בועות מאמצע הגבשושית וקרעו עורות הריאה הנה לדעתי זה ודאי טרפה דהרי בועה שקולפין אותה בלא"ה טרפה וכאן הי' שקלפו עיקר הבועות גם הגבשושית הוי תר"ל עם הבועות, גם מצד הנגלד הוי ריעותא ועם הבועה הוי תר"ל. גם כיון דלא הי' אפשר לראות כל הנגלד רק מקצתו נמי טרפה א"כ ברור הוא דהוי ודאי טרפה.

ובדין השאלה אשר נכרי א' מכר ב' אווזות ואמר במסל"ת שהיה לו ג' אווזות בכלוב ושמע קול צוחה באווזות ויצא מהבית וראה שהחתול ברח מהכלוב ואווזא אחת מבעבע דם מצוארה שנשך אותה החתול עד שמתה ונשארו שנים ע"כ. הנה יש להכשיר הב' אף דשמע קול צוחה וגם ראה שהחתול ברח מ"מ אפשר לומר דהאווזא הוציאה ראשה לחוץ ושם מצאה החתול ודרסה והוי כספק על ע"כ יש להכשיר המותר, גם כיון דהחתול הוי בן תרבות א"כ אין לחוש אלא למה שראינו שהכה ודרס אבל בהמותר יש לומר דנח רוגזי'. ע"כ יש להכשיר בדין זה וז"ב ופשוט:

תשובה צט

למדינת אונגרין לק"ק אוזל להרב דשם

הנה ע"ד שאלתו בנדון האווזות שאין מלעיטין אותם ואעפ"כ נמצא בקצתם בושט ריעותות כמו שנמצא בוושטין של הלעוטות ויש חוששין שהוא מעשבים הרעים שאוכלין ולכך חוששין לכל הוושטין להצריך בדיקה ורו"מ דעתו להקל בזה. והנה כבוד מעלתו האריך קצת ואני אשיב בקצרה לדעתי אני מן המחמירין בזה וראיותיהם אינן ראיות, כי אין דומה למ"ש חז"ל דנמצא לא אצטריך לי' לומר כיון דכל חיוי ברייתא קוצים אכלי חדא דשם ידוע דכולם אכלי קוצים אבל כאן אין ידוע אם כולן אוכלין מעשבים הרעים הללו, ועוד התם לא ראינו ריעותא בסימנין שיהי' אומדנא דהוי ממציאת קוצים הללו לכך בסתם לא חיישינן למציאת קוצים הללו אבל כאן דנמצא ריעותות בוושטין והוי מקום לתלות שבא מאכילת עשבים הרעים ודאי כיון דהוי מיעוטא דשכיח ראוי לחוש לכך. ומה ששאל מה נחשב מיעוט המצוי הנה לזה אין בידינו מקור לזה אך לפי שכלנו נראה אם נמצא כך בכל שנה ג' פעמים נחשב מצוי והוי מיעוט המצוי אבל אם לא נמצא ג' פעמים בשנה לא נחשב מצוי. ועמו הסליחה אשר אני משיב בקצרה שאני זקן ותש כח ואונס רחמנא פטריה. ידידו וכו':

תשובה ק

לק"ק סאדיגערא להרב מו"ה יחיאל מו"צ דשם

הנה קבלתי ספקו ולא ידעתי מקום לספקו כי הכל תלוי בראות עין לפי לשון הש"ע [סי' ל"ג בסעיף י"א] דכל מה שנמשך עם הושט דינו כושט והוי במשהו ומה שאינו נמשך עם הושט דינו כזפק וכשר ומה מספקא לי'. דברי ידידו וכו':

תשובה קא

לק"ק יאם להרב המאה"ג מו"ה שמואל מרגליות

הנה ע"ד שאלתו במה שהובא לפניו עוף והי' נראה מבחוץ במקום חבור הגף בגוף כי נצרר הדם ונשמט הגף וליתר שאת חתכתי את העור וראיתי במקום השמוטה שממולא בדם הרבה והטרפתי אח"כ בא לפני השואל בחזרה ואמר לי כי השוחט אמר לו שיודע ודאי דנעשה אחר השחיטה בשעת הפרכוס וכו'. הנה ודאי יפה הטריפה רו"מ ויהא חלקי עמו בזה כי להיות נשמט אחר השחיטה אי אפשר שיהי' דם הרבה במקומו ואף גם אדמומית קצת לא שכיח שיהי' נעשה אם נשמט אחר השחיטה ועכ"פ דם הרבה ודאי אי אפשר שיהי' נעשה בזמן מועט אחר השחיטה והשוחט שאומר שיודע דנעשה, אחר השחיטה שקרו על פניו יענה כי שקר הוא דובר, ואולי אינו מדבר שקר רק שהרגיש שהגף מנדנד אחר שחיטה סבור דהכל נעשה אחר השחיטה ובאמת טעה דנעשה בודאי מקודם רק דאח"כ מחמת פרכוס הרגיש יותר דהגף שמוט ובאמת היה גם מקודם שמוט רק דאח"כ ע"י הפרכוס הרגיש יותר שנשמט ובודאי הוא טרפה, והמורה שהכשיר יהא רעווא דישרא תרבא ואין יראת ה' על פניו. גם מה שמתיר עופות החדשים הבאים מאמעריקא האכיל טרפות גמור המקום ישלם פעלו ויהיה נגלה לעין כל שטותו ועלינו יערה רוח הבורא ותראה האמת כנפשו ונפש ידידו וכו':

תשובה קב

לק"ק מערוויטץ להרב מו"ה אהרן אב"ד נ"י

הנה דבר שאלתו קבלתי וזה לשון השאלה. בנידון כיס השתן של שור שנסתם ונראה שהוא מבריאתו כן רק תוכו הי' קצת בשר בלוי וכאשר גרדתי הבשר בלוי הי' נשאר קצת מראה אודם במקום אחד. וכאשר ראיתי המראה הזה גררתי עוד ומצאתי כמו שפה עגולה ומשפה ההיא היה נמשך כמו גיד, והי' נקב עגול, אך הייתי בודק במקום אחר עוד ומצאתי ג"כ כמו זה ממש, יורני הלכה למעשה בזה. תשובה לפע"ד ודאי טרפה אפילו בנסתם לבד. ומכ"ש בכל הנ"ל כיון דכיס השתן שניקב טרפה ה"ה נסתם מתחלת ברייתו. ואף שחי י"ב חודש כבר ידוע דכל שהוי טרפות ברור לא מהני שהיי' י"ב חודש ומכ"ש בזה דיש לומר דאח"כ נסתם ואין לסמוך על מבינות שלנו לקולא ואף שראה רו"מ גם באחר כן גם הוא טרפה:

וע"ד שאלתו השני' במים בנהר שנמצא בו תולעים גדולים וקטנים ובקטנים אפילו סינון לא מהני דיוצאים ע"י סינון ג"כ. הנה גם זה אינו חדש לי וכבר כתבתי בזה זה איזה שנים תשובה אך לא באה עדיין בדפוס ולחפש אחרי' בחיבורי קשה מאוד לחפש בכמה חיבורים תלי"ת. וכעת נלעפ"ד. הנה הלחמים שעדיין קיימים ודאי אסורים באכילה ולהבא נראה דכל המים ששאבו מן הנהר יחממו תיכף עד שירתיחו המים באופן דודאי ימותו הקטנים ויסננו אותם ואח"כ מותר לאפות בהם כיון שמתו מקודם לא יצאו בסינון ואפילו את"ל שקצת יצאו ודאי יהיו נימוחים בעיסה בשעה שעורכין אותה כיון שכבר מתו קודם וז"ב לפע"ד:

תשובה קג

להמשכיל מו"ה ישכר בעריש מ"ק טארנא

הנה ע"ד שאלתו בנידון הריאה שמצא בה השו"ב נקב של מורנא בבדיקה שני'. הנה יפה עשיתם מה שהטרפתם את הבהמה ויישר כחכם. ובנידון מה שהקשה ביומא דף פ"ג במה דתנא שם ומפקחין עליו את הגל הרי בר"ה דף ל"ב מוכח שם בש"ס ורש"י דפיקוח הגל הוי רק איסור דרבנן, וכיון שכן הרי בפ"נ אפילו מלאכה דאורייתא מותר ולמה נקטה המשנה מלאכה דרבנן ע"כ קושייתו וזה לק"מ מתרי טעמי אחד דפקוח הגל אינו בגוף האדם רק בדבר אחר רק שמכח זה נכיר אם חי האדם או לא, וזה לא הותר באיסור תורה, רק בדרבנן אבל מלאכה דאורייתא נהי דהותר מכח פ"נ היינו אם העשיה הוי באדם עצמו אבל לא אם המעשה הוי רק בדבר אחר לא בגוף האדם, זה לא הותר באיסור תורה רק בדרבנן קמ"ל התנא דאף שחוץ לגופו נמי מותר כיון דהוא דרבנן. ועוד יש לומר דלכך נקט לשון מפקחין לשון רבים דהוא ע"ד מה דבהל' שבת יש דיעות דאדם אחד מותר לעשות הכל, אבל אם אין ביד אחד רק בשני בני אדם זה לא הותר כיון דכל אחד יעשה חילול שבת ופיקוח נפש לא יהי' על ידו לבד. כן ה"נ בזה באיסור תורה רשאי מפני פקוח נפש אבל רק לאדם אחד. אבל אם אין ביד אחד רק מחצית המלאכה לא הותר בפקוח נפש בשל תורה אבל בדרבנן לפקח הגל אפי בשנים מותר לכך נקט מפקחין הגל ודו"ק ויותר אין להאריך בזה דברי ידידו וכו':

תשובה קד

לק"ק קרעמיניץ להרב מו"ה נתן נטע נ"י

הנה בנדון שאלתו וזה לשונו בכלוב מלא עופות אשר היו (בהקאמיר) ושמעו קול צוחה בבית ונכנסו (להקאמיר) וראו חתול (בהקאמיר) שהי' בורח. רק לא ראו החתול בהכלוב. ועוף אחד הי' ראשה וצווארה חוץ להכלוב והיה מבעבע דם מצווארה, ושאלתי להשואל אם הקנים מהכלוב הם רחבים ואמר לי שהקנים היו צר מאוד עד שלא הי' יכול לכנוס לכלוב רק זאת אמר לי שהכלוב הי' קטן מאוד לפני העופות עד שהחתול הי' יכול להכניס ידו ולדרוס ואין מקום להעופות לזוז מפניו בהכלוב. ע"כ לשון השאלה:

תשובה כהוגן הוא מדבר דהרי אפילו אם היו הקנים רחבים שהי' יכול החתול להיות נכנס שם נמי הי' כשר דהוי ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס את העופות. מכ"ש בזה דלא הי' יכול לכנוס החתול לשם והוי הכלוב בזה כחדר אחר, וכמו שאין חוששין מחדר אחד להשני כן ה"נ אין חוששין שמא דרס כולם, ואפי' אם הי' נמצא עוף הנדרס תוך הכלוב נמי הי' מותר דתלינן שתחב את ראשו לחוץ ושם דרסו ואח"כ הכניסו לפנים ומכ"ש בזה שגם בסוף נמצא צווארו בחוץ דיתכן כן לכך ודאי דשאר העופות כשרים בלי חשש ופקפוק כלל:

ונדון שאלתו השני' בבשר אחר שיעור מליחה שנפל לקערה שעירו בה מים רותחים והי' במים ובבשר כמו בבשר הנה בזה ג"כ הורה יפה לאסרו ותו לא מידי

תשובה קה

לק"ק ביזנאב להרב מו"ה אלעזר הורוויץ נ"י

הנה ע"ד שאלתו וז"ל, הנה נסתפקתי הא דמבואר בש"ע יו"ד סי' נ"ח ס"ו בהג"ה שלא מקרי הליכה אלא אם הלכה ד' אמות כדרכה אם זה דוקא בבהמה אבל בעוף אין צריך ד' אמות או לא והאריך קצת בזה. ובאמת לא ידעתי מה ראה לספק בזה הרי מפורש ברמ"א סי' נ"ח בסעיף א' בהג"ה דאין חילוק בין עוף לבהמה דבעוף נמי דינא הכי וא"כ אם בנפלה או הפילוה אחרים דינו שוה לבהמה ה"ה נמי בבדיקתם דינם שוה, ובפרט דאל"כ הוי ליה לרמ"א לפרש דדוקא לענין זה שוה ולא בענין הכשירה ובע"כ דדינם שוה תמיד. לכן בסעיף ח' בעוף שדבקו כנפיו בדבק שכתב המחבר חוששין לו וצריך בדיקה ומדלא פירש איזו בדיקה מוכח דהוי בדיקה דמפורש בבהמה וכל דינו שוה, וכן בדברי הטור בסי' נ"ח גבי עוף שנחבט ע"פ דבר קשה וכו' חוששין לו ולא פירש תקנתו מוכח דדינו שוה לבהמה. וכן עיין בב"י סי' נ"ח ד"ה גרסינן בש"ס פ' א"ט וכו' עד אבל אם נפל בלא ידיעה דאיכא למיחוש לריסוק איברים דינו שוה לבהמה עכ"ל הרי מפורש אומר המרדכי דדינו שוה לבהמה. ומוכח עוד דאם לא הוי שוה לבהמה לענין בדיקה היו יכולין לפרש דמה דקאמר הש"ס אין ריאה לעוף לא לנפול ולא ליחמר דהוי הכונה דאין לו דין נפילה כדין בהמה רק די בבדיקה קלה ומדלא פירשו כן מוכח דאין זה סברא רק דינו שוה כבהמה ממש ודוקא בנפל על המים דהוי דבר קל בזה מהני אם שטה על המים כדמפורש בש"ס ופוסקים, אבל בנפל על דבר קשה שוה לבהמה ובעינן הילוך ד' אמות, גם בש"ס שמחלק כמה חילוקים בין בהמה לעוף ולא מנה זה דבעוף לא בעינן הילוך ד' אמות בנפילה מוכח דדינם שוה והנה היות כי זה פשוט לדעתי לכך אין להאריך בזה כלל. דברי ידידו וכו':

תשובה קו

בש"ע סי' ס"א סעיף כ"ט. כהן שמכר פרה לישראל וא"ל וכו' חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר לו ע"מ לא הוי תנאי והמקח קיים וכו'.

הנה להמעיין בש"ס פרק הזרוע (דף קל"ד א') יראה לכאורה שאין זה הלשון שכתב המחבר מדוקדק. שהרי שם מסיק דמאן דתנא ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו סבירא ליה דשיורא הוי ומאן דס"ל דבע"מ נמי אין המתנות שלו ס"ל דע"מ הוי תנאה ובחוץ כ"ע מודים דשיורא הוי עיי"ש, וא"כ איך כתב המחבר דבחוץ הוי תנאי וצריך ליתנה לו ובע"מ לא הוי תנאי הרי אדרבא אמרינן דבחוץ לא הוי תנאי וע"מ הוי תנאי. והן אמת דמ"ש המחבר דע"מ לא הוי תנאי יש לישבו כיון שכתבו התוס' והפוסקים דלכך לא מהני ע"מ משום מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ולכך כתב המחבר לא הוי תנאי כלומר אין לו דין תנאי שתנאי שהוא נגד מ"ש בתורה לא חשוב תנאה. ובפרט לפי מ"ש התוס' בכתובות פ' אע"פ הטעם דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דאמרינן שלא הי' כוונתו כלל לתנאי רק לפטומי מילי יע"ש. א"כ א"ש הכא כונת המחבר שכתב לא הוי תנאי, והש"ס דנקט תנאי הוי לאפוקי שיורא וכיון דהוי תנאי ממילא אף תנאי לא הוי רק פטומי מילי, מיהו מ"ש המחבר ברישא גבי חוץ תנאי הוי אינו מובן. ונראה דס"ל להמחבר דידוע מ"ש התוס' והרא"ש בכמה דוכתי דיש דברים שא"צ כלל לדיני תנאי רק ממילא מכח אומדנא נחשב תנאי. ולפ"ז סבירא ליה גם הכא דהאומר חוץ ממתנותיה ג"כ אמדינן דעתו שכונתו הי' לתנאי שאם לא יתן לו את המתנות תתבטל גוף המכירה. ואינו דומה לבעלמא דהאומר חוץ לא הוי תנאי משום דבעלמא כיון שהיה יכול לומר תנאי ע"מ או תנאי אם ולא אמר רק חוץ מוכח דאין כונתו לתנאי אבל הכא כיון דקי"ל האומר ע"מ תנאו בטל דבעינן דוקא שיור א"כ אנן סהדי שלכך אמר חוץ כדי שיהי' שיורא שאין מוכר המתנות כלל ויועיל דבריו, מיהו כונתו ג"כ לתנאי שאם לא יתן לו את שלו ויגזול ממנו אז תתבטל גוף המכירה ג"כ כי אדעתא דהכי מכר לו והוי תנאי מכח אומדנא. והש"ס דנקט דחוץ הוי שיורא היינו שיורא ג"כ אבל תנאי ג"כ הוי לאפוקי ע"מ דלא הוי רק תנאי, ולכך קמ"ל המחבר כאן דבר גדול שחוץ הוי תנאי מעליא דהיינו שכוון לתנאי ולשיור ואם לא נתן לו בטל המכירה לגמרי, מיהו בזה אין הלוקח יכול לומר לא אתן לך המתנות כדי שתתבטל המכירה כמו במתנה תנאים בעלמא דקי"ל דאין כופין הלוקח או המקבל לקיים התנאי, דכאן שאני כיון דלא התנה בהדיא בתורת תנאי הוי כאלו אמר שיהי' ידו על העליונה שאם ירצה יכול לבטל המקח למפרע ואם ירצה יהי' המקח קיים ויכופו אותו הב"ד להחזיר לו מתנותיו ולא יהי' ביד הלוקח לבטל המקח כיון דלא התנה בהדיא בתורת תנאי, וכן הדין בכל הדברים שלא התנה בהם בתנאי מפורש רק מכח אומדנא נחשב תנאי בזה אין יכול השכנגדו לבטל המקח בע"כ. והטעם י"ל בשלמא אם התנה בהדיא התנאי אז מה שמתנה המוכר לבד או הלוקח לבד הוי כאלו התנה זה שכנגדו ג"כ שהרי קי"ל בחו"מ סי' ר"ז שאפי' התנה הלה טובת חבירו לא הוי פטומי מילי כיון שהי' התנאי בתחלת המקח הוי כאלו התנה הוא וכן נמי בכל תנאי שאחד מתנה לטובתו הוי כאלו התנה השני ג"כ שבאם לא יקיים הוא התנאי לא יקיים הוא המעשה. אבל כל שלא התנה בהדיא התנאי רק מכח אומדנא הרי אצל שכנגדו ליכא אומדנא זו. ובפרט דהאומדנא הוי תמיד כך שמסתמא הי' דעת המוכר או הלוקח שיהי' ידו על העליונה אם ירצה יבטל המקח ואם ירצה יקיימו והב"ד יכופו לשני לקיים תנאו, ולכך כיון דרק מכח אומדנא אתינא עלה אזלינן בתרה בכל דבר ואין ביד השני לומר לא אקיים התנאי ויתבטל הענין בכולו כן ה"נ בדין זה האומר חוץ אם המוכר רוצה מבטל המקח ולענין זה הוי תנאה ואם רוצה מקיימו והב"ד כופין ללוקח ליתן לו מתנותיו. כנלפע"ד ביאור הלשון שכתב המחבר.

ועתה נבא לבאר מה שהכל תפסו על הרמב"ם בזה דכאן פסק דע"מ לא מהני ובפ"ז ממעשר פוסק בע"מ שהמעשר שלי צריך ליתן לו מעשרותיו יע"ש. ולפע"ד נראה לישב שהתוס' בב"ב דף ס"ג ע"א הקשו בהא דמתנה, ע"מ שהמעשרות שלי המעשרות שלו הרי הוי כהן המסייע בבית הגרנות ותרצו כיון דשיורי שייר למקום המעשר לא הוי כהן המסייע יע"ש, ולפ"ז מוכח דאם אמרינן תנאי הוי שפיר הוי כהן המסייע בבית הגרנות ואף לדידן דקי"ל תנאי בטל ואין הלה מחויב ליתן לו מ"מ הוי כהן המסייע שהרי כהן המסייע ג"כ אין יכול לכוף את הבעלים אח"כ ליתן לו המעשר שהרי לא קנו מידו על ככה ואין לו שטר עליו רק כיון דמסתמא מדרך העולם כיון שהבעלים רואים שהכהן עשה לו טובה וסייע לו ועבד עמו ודאי לא מעיז פניו ומסתמא יתן לו המתנות ולכך אסור, ולפ"ז ה"ה הכא נהי דאם באו לב"ד אמרינן ללוקח שא"צ ליתן לו המתנות מ"מ מעצמו מסתמא כיון שהתנה עמו יתן לו הלוקח המתנות דמה לו כהן זה או אחר ולמה יגרע וכיון שהתנה עמו לא ישנה הלוקח דעתו ויתן לו ולכך נקרא כהן המסייע וכו'. ובזה א"ש שהנה בהל' בכורים פי"א גבי פדיון הבן במתנה ע"מ להחזיר כתב הרמב"ם שמותר לכתחלה לכהן להחזיר ותמה הכ"מ למה השמיט הרמב"ם שאסור לעשות כן משום כהן המסייע בבית הגרנות כמ"ש התוס' יע"ש ותירץ הרב מרכבת המשנה שס"ל להרמב"ם כיון דלא אמר רבא איסור זה רק גבי תרומה מוכח דאין איסור זה דמסייע בבית הגרנות רק גבי תרומה יע"ש, ולפ"ז היוצא לנו מזה דס"ל להרמב"ם דאיסור כהן המסייע הוי רק בתרומה ומעשר אבל בשאר מתנות כהונה ליכא איסור זה דמסייע בבית הגרנות, ובזה א"ש דהנה קי"ל בכל דוכתי אחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזיקינן ואמרינן כן גבי ריבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ולפ"ז ה"נ במעשר כיון דאם נימא שהי' כונתו לתנאי אז עשה איסור ועבר על שחתם ברית הלוי והוי כהן המסייע לכך אמרינן לא שביק התירא ואכל איסורא ובודאי הי' כונתו לשיור אף שלא אמר כן בהדיא וכיון שהי' כונתו לשיור שוב לא הוי ג"כ מתנה על מ"ש בתורה לכך תנאו קיים כנ"ל, אבל במתנות כהונה דליכא בהו איסור כהן המסייע בבית הגרנות לדעת הרמב"ם א"כ כל שאמר ע"מ ולא אמר חוץ לא תלינן בשיור שהרי לא עשה איסור ואמרינן דהוא עצמו לא רצה לומר בדרך שיור רק כונתו לתנאי בעלמא כי סמך אף שאין התנאי חל מ"מ הלוקח עצמו לא יעיז לשנות תנאו ויתן לו דמה לי הוא ומה לי אחר ולכך לא הי' כונתו לשיור רק לתנאי בעלמא כמשמעות לשון ע"מ ודו"ק. והן אמת שעיינתי במס' בכורות פ' עד כמה דף כ"ז נקט שם כהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים לו תרומות ומעשרות וכו' והמעיין שם בש"ס מוכח דבכל מתנות כהונה שייך איסור זה דכהן המסייע ולאו דוקא גבי תרומה שלא כדברי הרב הנ"ל. והן אמת שי"ל שמה שכתב הרב הנ"ל שהרמב"ם ס"ל שדוקא גבי תרומה היינו לאו לענין איסור מסייע ממש דזה ודאי אסור בכל המתנות, רק גבי מתנה ע"מ להחזיר שאמר רבא דהוי ככהן המסייע משמע דלאו מסייע ממש הוא רק שנראה כמסייע בזה י"ל דלא גזרו רק בתרומה ומעשר לא בשאר מתנות כהונה. אך אין לשונו מובן במה שכתב שם בלשונו דס"ל להרמב"ם דלא נאמר איסור זה דמסייע רק גבי תרומה משום דשייכי טובא במילי דתרומה כדתנן אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן וכו' והוא תמוה דמה ראיה מהתם הרי אדרבא שם נקט נמי המסייע בבית הרועים ובבית המטבחיים, גם במשנה שם קתני גבי בכור האומר תנו לי אל יתנו לו הרי דשייכא בכל מתנות כהונה ומה שייך יותר במילי דתרומה. ולכאורה הי' נראה ליישב עפ"י מה שמשמע לכאורה מדברי הט"ז ביו"ד ה' בכור בה"ט סי' ש"ז שכתב דהוי כמסייע כדי שיתנו לו גם שאר מתנות כהונה וכו' לשון זה משמע לכאורה דבשביל הך מתנה עצמה כגון בכור וכדומה לא הוי אסור להיות מסייע דמתנות אלו לא שכיחי כל כך, ואף אם שכיחי כיון דלא עליהם יחיה האדם ואין תלוי בהם חיותא דכהן לכך לא אסרו משום הן עצמם רק דהאיסור משום דאם מסייע באלו אז יבואו ליתן לו גם תרומות ומעשרות ובזה שפיר יש איסור כיון דזה שכיח ומפסיד לשאר כהנים ויש בזה משום כדי חייו דכהן שהרי על הלחם יחיה האדם. ובהכי א"ש מה שמסיימ' שם הברייתא בפ' עד כמה אין נותנין להם תרומה ומעשר דקשה דהרי תחלה התחיל בכהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים א"כ נקט כולהו ולמה סיים בתרומה ומעשר אלא ודאי שעיקר הגזירה בכולן לאו משום הן עצמן רק משום תרומה ומעשר לכך אין קונסין אותם רק בתרומה ומעשר. ובזה א"ש ראיות הרב משם כיון דתנא דוקא תרומות ומעשר משמע דהאיסור דוקא בשבילם ולכך בהם גזרו אפי' במתנה ע"מ להחזיר דהוי כמסייע אבל בשאר מתנות לא גזרו. מיהו המעיין ברמב"ם פ"א מבכורות ה' י"ד ופי"ב מה' תרומו' שסתם וכתב שכהן המסייע אין נותנים לו תרומות ומעשר ומתנות בשכרן משמע שכל מתנות אין נותנים לו ותרומות דנקט הש"ס הוא לאו דוקא ומוכח מדבריו דס"ל דכל מתנות כהונה שוין המה לענין איסור זה וא"כ תמוה מ"ש הרב המרכבת הנ"ל דאין איסור רק בתרומה וצ"ע. (ודברי הרמב"ם בה' פדיון הבן כתבתי ליישב בחידושי לאה"ע סי' ל"א) מיהו מ"ש הכא ליישב דברי הרמב"ם א"ש דלא מבעיא אם נימא כדברי המרכה"מ דעכ"פ במתנה, ע"מ להחזיר דרק נראה כמסייע לא גזרו רק בתרומה ודאי דה"ה הכא כהן המוכר שלו ומתנה שהמתנות שלו ודאי דלא נחשב מסייע ממש רק נראה כמסייע ואינו אסור רק בתרומה ומעשר, אף גם לפי מה שהעליתי דבכל דברים האיסור מסייע שוה מ"מ בכה"ג שהוא מוכר את שלו ומתנה שיהי' לו המתנות ודאי ליכא איסור רק בתרומה ומעשר, דהמה שכיחא טובא והתנאי של המוכר חל לעולם ומפקיע לעולם התרומה ומעשר מיד שאר הכהנים בזה אסרו משום שנראה כמסייע ואף שנראה שמתנה רק על שנה אחת, מ"מ כיון דעל הלחם יחי' האדם ובודאי אם לא הי' הקונה זה קונה אצל הכהן הי' קונה אצל אחר או נכרי והיו אותן תרומות לכהן ועתה שקונה מכהן זה ומתנה ליתן לו המתנות הוא מפסיד לשאר כהנים ויש בזה איסור המסייע בבית הגרנו' אבל במתנות זרוע ולחיים וכו' שאינו מפקיע רק שעה זו לבד ולא לעולם ובפרט שהכהן עצמו מוכר לו ואם לא היה מבטיח ליתן לו המתנות לא הי' מוכר לו, ובלא"ה לא היו נוטלין שאר כהנים דיכול להיות שלא הי' הקונה אוכל בשר ולא הי' קונה במקום אחר כלל וליכא בזה הפסד לכהנים כלל ולכך ליכא בזה איסור המסייע כלל, ובזה א"ש הכל שכאן גבי זרוע וכו' אף שאמרינן שלא הוי שיור רק תנאי ובטל התנאי מ"מ רשאי' הבעלים ליתן לזה הכהן דלא עשה בזה איסור כהן המסייע וכיון שרשאים ליתן לו לכך י"ל שלא הוי כונת הכהן לשיורא רק לתנאי ולא עשה בזה איסורא ולא הוי כהן המסייע כנ"ל, גם סמך שאף אם אין התנאי חל דהוי מתנה על מ"ש בתורה מ"מ בודאי מעצמו יתן לו הקונה דמה לי הוא מה לי אחר, אבל במעשר שיש בזה איסור כהן המסייע אם נימא דהוי דעתו לתנאי אז עשה איסורא גם אז אסור ליתן תרומה ומעשר כמו דקי"ל דכהן המסייע אין נותנין לו תרומה ומעשר בשכרן וכן שאר מתנות וכמבואר בפ' עד כמה דקנסו אותו, ולפ"ז ידע שאם הי' תנאי לא יתנו לו הבעלים לכך אמרינן דודאי לא שביק התירא ואכיל איסורא והי' כונתו לשיור ולא הוי כהן המסייע כלל כמ"ש התוס' ודו"ק:

עוד נראה בישוב דברי הרמב"ם והמחבר דהנה קשה לי על הש"ס דמס' ב"ב הנז"ל דאית' שם בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו המעשר שלו ופריך והא הוי דשלב"ל ומשני כיון דאמר ע"מ שיורי שייר למקום המעשר וכו'. משמע דהס"ד לא ידע מהך דשיורי שייר וקשה דא"כ הוי ליה להקשות בלא זה שהרי הוא מתנה עמש"ב שהרי בפ' הזרוע משמע שאם ע"מ הוי תנאי לא מהני התנאי וא"כ הו"ל להקשות בלא"ה שהרי הוא מתנה עמש"ב, גם קשה לפי מ"ש התוס' דלכך לא הוי מסייע בבית הגרנות משום דשיורי שייר א"כ להס"ד הו"ל להקשות דא"כ הוי לי' כהן המסייע וצ"ע. ומה שנראה בישוב כל זה הוא דידוע דאנן קי"ל דמתנה עמש"ב תנאו בטל ובדבר של ממון תנאו קיים. ולפ"ז י"ל דהא דקיי"ל דע"מ שהמתנות שלי הוי מתנה עמש"ב היינו דוקא לדידן דקי"ל טובת הנאה אינו ממון א"כ מה שזכתה התורה לבעלים ליתן למי שירצה לא הוי מלתא דממון רק מצוה בעלמא ולא בתורת ממון לכך המתנה עליו הוי כמתנה לעבור אשאר דבר מצוה שאינו של ממון ולא הוי כמתנה שתתן לי עוד מאתים זוז בעבור קניה זו וכדומה דט"ה זו אינה ממון לכך הוי מתנה עמש"ב גם הוי ככהן המסייע בביה"ג, אבל אם ט"ה ממון אז מה שזכתה תורה לבעלים ליתן למי שירצה הוי דבר של ממון א"כ הכהן המתנה ליתן לו הוי כמתנה תנאי בדבר של ממון ותנאו קיים והוי כמתנה שיתן לו עוד סך מעות בעבור המקח ולא הוי ככהן המסייע כלל שהרי הוא כמתנה עמו שאינו מוכר לו רק בעד סך זה. ובזה א"ש מה שהש"ס לא מצי להקשות מכח דהוי מתנה עמש"ב או כהן המסייע דיש לומר דברייתא אתיא כמ"ד ט"ה ממון ולכך לא פריך רק דהוי דשלב"ע ולפי מאי דמשני דשיורי שייר ממילא א"ש אף לדידן דקיי"ל ט"ה אינו ממון. ודו"ק אך קשה להיפוך מ"ט בשביל שאין התנאי מועיל דהוי דשלב"ל אמרינן שהי' כוונתו לשיור אף שאמר ע"מ א"כ אף בשאר מתנות כהונה דאמרינן דלא הוי תנאי מכח דמתנה עמש"ב תנאו בטל נימא ג"כ דכונתו הי' לשיור מכח זה ולמה יגרע דין זה דמתנה עמש"ב מדין דשלב"ל. אך נראה דזה דומה למה דאמרינן בפ"ז דכתובות א"ר אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט בההוא הוא דלא טעי אבל בהנהו כגון המקדש במלוה או על תנאי טעי וא"צ גט וכו' א"כ חזינן שהש"ס מחלק דיש דברים שהאדם טועה בקנינו וסובר שמועיל ויש דברים שאינו טועה ויודע שלא מהני ולכך כשעשה, אח"כ קנין אחר מסתמא עשה באופן המועיל, ולפ"ז ה"נ בדין זה דאין אדם מתנה עמש"ב בהא עבידי אינשי דטעו ואין דין זה פשוט, בפרט כה"ג דהתוס' עצמן לחד תירוצא ס"ל דזה לא הוי מתנה עמש"ב א"כ אפי' לתירוץ השני כל כהאי לא הוי מלתא דפשיטא ועבידי אנשי דטעו לכך אמרינן מדחזינן דהוא אמר ע"מ ולא אמר חוץ מוכח דהוא אינו יודע הדין וסובר דתנאי כזה קיים לכך לא הוי כונתו לשיור כיון דסובר שאף תנאי מועיל, אך בדין דשלב"ל שהוא דין פשוט ומבואר בכמה דוכתי לכך אמרינן מדחזינן שהוא אמר ע"מ ולא אמר חוץ ודאי הי' כונתו באופן המועיל וכוון לשיור דבלא"ה לא הועיל בתנאי ודומה למקדש בפחות מש"פ דאמרינן צריכה הימנו גט. ובזה א"ש דברי הרמב"ם בשלמא במעשר שיש דין אחר מעורב בו דהוי דשלב"ל ודין זה ידע בודאי ממילא אמרינן דהי' כונתו לשיור ושוב לא הוי מתנה עמש"ב אבל בזרוע ולחיים וכו' דליכא ריעותא רק דהוי מתנה עמש"ב יש לומר דבזה טועה וסובר דמהני תנאי ולא כוון לשיור ודו"ק בזה. והנה יש ראיה להחילוק שכתבתי לעיל בין מעשר ותרומה דשייך ביה איסור מסייע בביה"ג אם מתנה תנאי ע"מ שתתן לי המעשר ובין שאר מתנות כהונה דלא הוי איסור בזה מדברי התוס' במס' ב"ב שם שכתבו דמסייע לא הוי משום דשיורי שייר וכו' וקשה למה לא הקשו כן בפ' הזרוע במה דתנא שם ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו לחד ברייתא הוי לי' להעמיד דבריהם גם התם ובפרט דבברייתא השני' דס"ל דע"מ תנאי הוי א"כ אף תירוצם לא שייך התם והו"ל להעמיד הקושיא דאיך התנה הרי הוי כהן המסייע, ועוד הרי צריך להבין דברי התוס' במס' ב"ב שכתבו דמסייע לא הוי דמה קושיא הא אין התנא מצוה לו לעשות כן לכתחלה רק קמ"ל דינא דאם התנה כן המעשר שלו ודלמא קמ"ל דאם עבר הכהן ולא חשש לאיסור מסייע אטו לא נמצא כהנה דינים בש"ס, ובע"כ דכונתם דאם הוי מסייע הרי מבואר במס' בכורות דכהן המסייע אין נותנין לו תרומות ומעשרות בשכרן מטעם קנס וא"כ ה"נ למה קתני שהמעשר שלו נקנסיה דלא ניתן לו המעשר ואף דהוא התנה בדרך תנאי מ"מ יש כח ביד חז"ל להפקיע התנאי שהפקר ב"ד הפקר ולכך הוצרכו לומר דלא הוי מסייע משום דשיורי שייר, ולפ"ז קשה טובא למה נדחקו התוס' והרא"ש בפ' הזרוע ליתן טעם למ"ד דע"מ תנאה הוי ואין התנאי חל ונדחקו שם למה אינו חל שהוא משום דהוי מתנה עמש"ב ולמה לא תירצו כפשוטו דלמ"ד תנאה הוי ולא שיור א"כ שוב הוי כהן המסייע ולכך שוב אין נותנין לו דקנסו אותו חז"ל והפקיעו התנאי. אלא ודאי מזה מוכח כמ"ש החילוק שאף התוס' מודים דבשאר מתנות כהונה לא שייך בזה לומר דהוי כהן המסייע אפילו אם מתנה בדרך תנאי ודוקא במעשר ס"ל כן ודו"ק היטב בזה. ולפ"ז תיקשי הקושיא להיפוך למה נדחקו התוס', והרא"ש דסוגיא דחולין וב"ב חלוקין ולמה לא תירצו כמ"ש דמעשר שאני דלא שביק התירא ואכל איסורא משא"כ בשאר מתנות כהונה כמ"ש לדעת הרמב"ם לעיל וצ"ע:

שם באותו סעיף. עיין בס"ק הקודם שהארכתי בזה אך הנה קשה לי באמת כיון דקי"ל מתנה עמש"כ בדבר של ממון תנאו קיים וא"כ ה"נ נימא דתנאו קיים כיון דהוי דבר שבממון. ולכאורה הי' אפשר לישב דהכא כיון דט"ה אינו ממון א"כ לא הוי בכלל תנאי שבממון רק כתנאי שאינו ממון דתנאו בטל. אך צ"ע לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לכתובות והובא באסיפת זקנים ג"כ דעיקר הטעם דבממון תנאו קיים משום דאנן מפרשים דכונתו הי' ע"מ שתמחלי ולולי זה אף בממון תנאו בטל ועיין מ"ש בזה הקצה"ח בסי' רכ"ז, וא"כ קשיא טובא דהרי אם הי' מתנה להדיא בתורת שיור הוי מהני א"כ ה"נ במתנה בלשון תנאי נימא דכוונתו הי' ע"מ לשייר לו מקום המעשר, וכמו דמפרשינן התם על מנת שתמחלי נימא הכא נמי דנתכוין בלשון שיור ויהי' תנאו קיים ולמה בכל מתנה עמש"ב אם אפשר לפרש דנתכווין באופן המועיל מפרשינן כן ותנאו קיים ולמה כאן לא נימא כן כיון דאיכא אופן שיכול לחול דבריו נימא דכונתו הי' כה"ג. ונראה דא"ש עפ"י דברי הריטב"א הובא בשעה"מ הל' נדרים שכתב דאף דלא קיי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה מערך לדמי, אבל היכא שא"צ לשנות לשונו שפיר אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יע"ש א"כ ה"נ בשלמא בשאר מתנה עמש"ב דאם נפרש בלשון מחילה הוי דיבור אחד להם וא"צ לשנות לשונו בזה אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתכוין ע"מ שתמחלי, אבל הכא שצריך לומר שהיה כונתו בתורת שיור וצריך לשנות לשונו ממש כה"ג אדם מוציא דבריו וכו' ולכך לא חל התנאי. אך א"כ תקשי מהא דאמרינן במס' ב"ב הנ"ל בבן לוי שמכר שדה וכו' ומשני שם דשיורי שייר למקום המעשר ופי' רשב"ם שכיון דאין אדם מקנה דשל"בל אמרינן דשיורי שייר ואמאי הרי כה"ג לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם אי אמרינן גם בזה אין אדם וכו' למה אמרינן גבי מתנות כהונה דהוי מתנה עמש"ב. מיהו לפי מ"ש הוי א"ש די"ל דהך ברייתא אתיא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף אם צריך להוסיף על דבריו לכך מפרשינן דשיורי שייר ועיין בתוס' שם דאתיא אף כר"מ ע"ש ולכך לר"מ א"ש אבל לדידן דקי"ל כה"ג לא אמרינן אין אדם מוציא וכו' לכך נחשב מתנה עמש"ב ולא אמרינן דשיורי שייר. אך ז"א דאי נימא דאתיא כר"מ הרי ר"מ ס"ל דמתנה עמש"ב תנאו בטל א"כ נהי דמתרץ הש"ס הקושיא דמקשה דהוי דשלב"ל אכתי תקשה הא הוי מתנה עמש"ב, והן אמת דאם נתכוין לשייר אף מתנה עמש"ב לא הוי אך אכתי כיון דלא אמר כן בהדיא א"כ בכל מתנה עמש"ב נימא כן דנתכוין ע"מ שתמחלי ולמה תנאו בטל בדבר שבממון ואם ר"מ לא מפרש כן למה נימא בזה דנתכוין ע"מ לשייר. לכך נראה דשאני דין דשלב"ל מדין מתנה עמש"ב דבשלמא לענין דשלב"ל דאין בזה ביטול דעת התורה בזה שפיר מפרשינן דנתכוין באופן המועיל לשיור אבל לענין מתנה עמש"ב א"כ כמו דאמרינן בגוף הדין דתנאו בטל וכתבו הפוסקים הטעם אף דהתנה כן בהדיא מ"מ אמרינן דנתכוין רק לפטומי מילי, והיינו דמסתמא לא ניחא ליה לאדם לבטל דעת התורה, א"כ ה"נ בזה לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דבעלמא היכי דליכא אומדנא להיפוך אמרינן מכח אומדנא דנתכוין באופן המועיל אבל במתנה עמש"ב איכא אומדנא להיפוך דאף דהוי דבריו לבטלה לא נתכוין לבטל רצון התורה. ובזה א"ש מה שהקשתי במקום אחר דפלוגתת ר"מ ור"י סותרין זא"ז דבמתנה עמש"ב ס"ל לר"מ דתנאו בטל אפי' בדבר שבממון ולא מפרש דנתכוין ע"מ שתמחלי באופן המועיל ור"י ס"ל דנתכוין באופן המועיל ותנאו קיים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ובעלמא ס"ל להיפוך דר"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ור"י ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפמ"ש כאן א"ש דר"י אדר"י לא קשיא דהתם א"צ לשנות דבריו לכך מפרש דע"מ שתמחלי קאמר והתם בערכין דצריך לשנות לשונו לכך ס"ל דלא אמרינן אין אדם מוציא וכו' ור"מ אדר"מ לא קשיא דהתם דלא בא לבטל דין תורה אמרינן בודאי נתכוין באופן המועיל שיחולו דבריו אבל כאן במתנה עמש"ב יש אומדנא להיפוך דלא רצה כלל לבטל רצון התורה לכך נתכוין רק לפטומי מילי בעלמא ולכך א"ש הכא לענין דשלב"ל שפיר אמרינן דנתכוין באופן המועיל ולא נגד מתנה עמש"ב. והוי אפשר ליישב ג"כ דלא סתרי הסוגיות אהדדי מס' ב"ב וחולין כמ"ש התוס' בחולין והיינו דס"ל דלא כהרשב"א דטעם מתנה עמש"ב בממון תנאו קיים מכח מחילה רק כפשוטו דחל בכל ענין, ולכך א"ש וכמו שכתבתי בחדושי מכבר די"ל דהך סוגיא דב"ב אתיא כמ"ד ט"ה ממון והוי דבר שבממון ובזה תנאו קיים בשל תורה וחשש דשלב"ל לענין זה אמרינן דנתכוין באופן המועיל דשיורי שייר. אבל בחולין אזיל למ"ד ט"ה אינו ממון א"כ הוי מתנה עמש"ב בדבר שאינו של ממון לכך תנאו בטל ובזה לא אמרינן דנתכוין באופן המועיל כי בודאי לא ניחא ליה לבטל דין תורה ולא נתכוין רק לפטומי מילי בעלמא כן הי' נראה לכאורה. מיהו כד דייקינן גם זה אינו, דאיך שייך לומר דנתכוין באופן המועיל כדי שלא להפקיע דין תורה דאדרבא בעלמא אם נתכוין כפשוטו אז הוי תנאו נגד דין תורה אבל אם נימא דנתכוין הכא ע"מ לשייר לו מקום מעשר או בכל מתנה עמש"ב דנתכוין לו בדבר שבממון הרי בזה לא מבטל רצון התורה דאטו לא ניחא להתורה שימחול הלה זכותו או לשייר לו המעשר לעצמו וא"כ הוי רק מלתא בעלמא לא לבטל רצון התורה ומה"ת לא נימא דנתכוין באופן המועיל. לכך קושיא שהקשינו מכבר דר"מ אדר"מ ודאי קשה וקושיא זו שהקשינו כאן א"ש כמ"ש בתחלה דברייתא דב"ב אתיא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף היכי שצריך לשנות דבריו ומיהו בהא [לא] ס"ל כר"מ לענין מתנה עמש"ב תנאו בטל אפי' בדבר שבממון, רק ס"ל להך תנא דברייתא כר"מ בחדא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אפי' היכא שצריך לשנות דבריו וס"ל בהא כר"י דמתנה עמש"ב תנאו קיים בממון לכך ס"ל דתנאו חל אבל לדידן נהי דקיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים כיון דקי"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה היכי שצריך לשנות דבריו לכך אמרינן בחולין דאין התנאי חל דהוי מתנה עמש"ב ואין הסוגיות סותרות זא"ז. אך שיטת הרמב"ם דכאן ס"ל דאין התנאי חל ובמעשר פוסק דחל התנאי עדיין לא נתיישב בזה:.

שם באותו סעיף. אבל אם אמר ע"מ שהמתנות שלי אינו תנאי וכו'. הטעם מבואר הוא מכח דהוי מתנה עמש"ב וכו', ולכאורה אינו מובן הרי הוי בדבר שבממון ובדבר שבממון קיי"ל דתנאו קיים. ולכאורה הי' נראה לי כיון דקיי"ל ט"הנ אינו ממון לא נקרא דבר שבממון. אך ז"א נהי דט"ה אינו ממון מ"מ שייך ביה קנין ומחילה וכמ"ש הרב הגאון מליסא ז"ל בספרו מק"ח סי' תל"א בהשגתו על הש"א דנהי דט"ה אינו ממון היינו דלא נקנה במשיכה אבל בדבר דמהני בדיבור כגון הקדש מהני והביא ראיה מערכין יע"ש, א"כ ה"נ בתנאי דהוי בדבור למה לא יחול בו התנאי להיות נחשב דבר שבממון ולכאורה הי' נראה מזה ראיה לדעת הש"א שהביא שם דאם ט"ה אינו ממון לא מצי לבטל יע"ש לכך ה"נ אף תנאי לא חל עליו ואין לו דין דבר שבממון כלל ועמ"ש בחיבורי לה"פ על דברי המק"ח. אך באמת לקמן בחיבור זה הוכחנו דאף דט"ה אינו ממון היינו דלא נחשב שיעור ממון אבל מ"מ דינו כמו פחות מש"פ דנחשב שלו רק דאינו יוצא בדיינים א"כ הרי פחות מש"פ הוי בר קנין והקדש לכל דבר א"כ למה לא יועיל בו תנאי ג"כ. אך נראה דהנה יש כאן שני ענינים אחד הט"ה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה והשני הוי גוף מצות הנתינה דהמצוה עצמה לא הוי דבר שבממון והוי כשאר מצוה. וא"כ בזה אם מתנה ע"מ שהמתנות שלו הוא מבטל טובת הנאה של הלוקח וגם גוף המצוה כיון דהתנה עמו שלא יתקיים המכירה רק באופן זה א"כ מה שנותן לו המתנות לא נחשב מצוה רק כמקיים תנאו והוי כמו אם התנה ליתן לו חפץ דעלמא ומה לי הם ומה לי דברים אחרים וכיון דמוכרח ליתן לו בלא"ה מכח התנאי א"כ לא מקיים בזה מצות נתינה, א"כ בזה שפיר עוקר בתנאי מצות נתינה של תורה א"כ נהי דמצד ט"ה הוי דבר שבממון מצד גוף הנתינה לא הוי דבר שבממון ועליו לא חל התנאי וא"כ הוי כמתנה על שני דברים באחד הי' ראוי לחול התנאי, ובאחד לא הי' ראוי לחול א"כ הוא דומה לקני את וחמור וס"ל להרמב"ם דהיכי דהוי דבור אחד לא חל כלל כמ"ש הרב המגיד בשמו בהל' אשות גבי כולכם מקודשת לי ע"ש, א"כ ה"נ כיון דהוי דבור אחד ע"מ שהמתנות שלי והוי כולל לט"ה ולגוף המצוה ולכך כיון דלא חל אגוף המצוה לא חל נמי אט"ה ולכך נחשב כמתנה עמש"ב. ובזה נראה ליישב מה שתמהו הש"ך והט"ז כאן למה במעשר פוסק הרמב"ם שתנאו קיים דהוי שיורי שייר למקום המעשר ייה"ש ולפמ"ש א"ש דודאי הא דאמרינן בע"מ שיור שייר אין הכונה דהוי שיור לבד דהרי באמת ע"מ קאמר ואנן לא קיי"ל כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק כרבנן וא"כ הרי ע"מ קאמר ולא חוץ. אך בע"כ הכונה דע"כ לא אמרינן לרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה רק היכי דא"א לקיים משמעות לשונו לגמרי כגון בערכין והוא פחות מבן חודש וכדומה. אבל היכא דא"צ לשנות משמעות לשונו כתב השעה"מ בה' נדרים בשם הריטב"א שאף לרבנן אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ ה"נ נהי דאמר ע"מ הוי הכונה לתרתי שהוא שיורי שייר למקום המעשר אך לא אמר חוץ דאז הי' מתיירא פן אעפ"כ לא יתן לו הלוקח המעשר ופן יגזול ממנו ויצטרך לדון עמו בדינא ודיינא לכך אמר ע"מ וחלה גוף המכירה שאם יקיים ויתן לו את שלו ויחזיר לו המעשר שלו אז יקיים המכירה. אבל אם לא יחזיר לו המעשר שלו לא יתקיים המכירה ונתכוין לשיור ולתנאי לשיור גוף המעשר ולתנאי ג"כ ולכך א"ש הכל דהנה במתנות כהונה קיי"ל דעיקר חובה על השוחט ואף אם שייר ישראל המוכר לעצמו המתנות חל על השוחט ליתנם. אבל במעשר לא חל החובה על הבעלים רק על מי שהמעשר שלו. אבל ישראל המוכר שדה לחבירו והתנה עמו שמשייר מקום המעשר אין החובה של הנתינה על הלוקח רק על המוכר שהמעשר שלו, ולכך א"ש הכל דבמעשר שפיר חל הע"מ דנהי דאם הי' תנאי לבד לא הי' חל דאז אם לא שייר, א"כ הי' המעשר של הלוקח וחל עליו חיוב נתינה לכהן ואם יחול התנאי לא יקיים מצות נתינה לכהן כיון דאין נותנו מכח מצוה רק מכח התנאי כדי לקיים מכירתו וכנ"ל והוי כמתנה על חפץ אחר, אך אמרינן דבאמת התכוין לשייר מקום המעשר וא"כ כיון דשייר הוי המעשר שלו ולא חל עליו המצוה כלל ושוב כיון דלא חל המצוה שפיר מהני אף התנאי שיהי' גוף הענין תלוי בזה אם יחזיר לו וא"ש גם לשון ע"מ שאמר ונתכווין לשניהם. וכיון דכן כה"ג אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל במתנות כהונה הנה באם שייר לעצמו המתנות ג"כ חל החיוב על השוחט ליתן א"כ בשלמא באומר חוץ שפיר הוי שיור והוי המתנות של הכהן ואף אם לא מקיים בזה מצות נתינה מה בכך סוף סוף השיור הוי שיור, ועוד אפשר כיון דאין גוף הקנין תלוי בזה א"כ שוב אף ידי נתינה יוצא הלוקח במה שנותנם לו וכיון דלא יומשך לו מזה תועלת רק כדי לקיים מצות התורה המחזיר לו ומה לי מצות השבת פקדון חבירו או מצות נתינה לכהן ונחשב במקום המצוה ואף אם אינו מקיים מה בכך כיון דלא הוי בתורת תנאי אבל אם אמר ע"מ לשון תנאי הנה לומר דנתכוין על שיור ועל תנאי שוב התנאי הוי מתנה עמש"ב נהי דשייר מ"מ החובה חל על השוחט, ולא מבעיא אי נימא דבאמת כאן אפילו במשייר נחשב לו שיוצא ידי מצות נתינה פשיטא כיון דאם הי' משייר לבד הי' מצוה על הלוקח ועכשיו שמתנה שיור הוי בתורת תנאי ג"כ א"כ בזה שוב לא יקיים המצוה כיון דמוכרח ליתן לו לקיים גוף המכירה א"כ הוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל, ואף אי נימא דבאומר בלשון חוץ ג"כ הוא מבטל בזה מצוה הלוקח מ"מ אם הי' אומר בלשון חוץ באמת אף דמבטל המצוה הוי מהני אבל אם אמר בלשון תנאי לא מהני כיון דבאמת מבטל בזה מצות התורה והוי מתנה עמש"ב לא חל התנאי וא"כ כיון דעכ"פ בתורת תנאי לא חל א"כ אמר בלשונו לבטלה וכיון דהוציא לבטלה שוב אין ראיה דשיורי שייר וכיון דצריך לשנות לשונו לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך בטל לי' לגמרי. ויותר נראה לומר דבאמר בלשון חוץ מקיים בזה מצות נתינה כיון דאינו מקיים בזה תנאו לקיים קנין שלו, גם הוא לא חייב א"ע להחזיר לו בחיוב גמור ולא קבל על עצמו שמירתו, באמת הוא מקיים בנתינה מצות נתינה. אבל באם אמר ע"מ ותולה השיור בתנאי ג"כ שפיר מבטל המצוה והוי מתנה עמש"ב. ואף דרך הראשון נראה נכון כיון דהוציא השיור בלשון תנאי ואי אפשר שיחול השיור רק מכח חלות התנאי דאנן אמרינן כיון דהתנה כן הוי כוונתו באופן המועיל שמשייר ומתנה על השיור בתנאי שיחזיר לו ואם לאו יתבטל המכר א"כ כיון שאי אפשר שיחול השיור רק עם התנאי ואם לא יחול התנאי לא יחול השיור דעליו לא התנה וכיון דהתנאי הי' לבטלה שוב ליכא שיור דבזה אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ אי אפשר שיחול השיור רק אם יחול התנאי והרי אם יחול השיור הוי מבטל מצות התורה בפרט אם הוי בתנאי לכך שוב אמרינן דהוי מתנה עמש"ב ולא חל לא התנאי ולא השיור והמתנות של הלוקח ויקיים מצוה כדבעי וא"ש. ודו"ק היטב:

ועוד נראה להסביר הענין יותר דהיכי דאומר רק חוץ אז כיון דאין הנותן מכוין להנאתו בנתינה זו ולא נמשך לו טובה מזה נהי דמחויב להשיב לו בלא"ה מ"מ כיון דאינו משיב רק לקיים מצוה מה אולמא דההיא מצוה מההיא מצוה והי מינייהו מפקית ודומה למה דאמרינן מצות אין מבטלין זה את זה ונחשב קיום שניהם, אבל היכי שהוא מתכוין בנתינה זו להנאתו לקיים מכירתו לא נחשב נותן רק לוקח דמקיים קניית עצמו בזה ולא נחשב נתינה לכהן רק היכי דלא הוי טובת עצמו אבל לא היכי שהוא טובת עצמו וא"ש. ועוד נראה כיון דאמרינן בישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות הנתינה חובה על השוחט הרי אף דצריך ליתנה למי שאומר הישראל המוכר מ"מ הטרחא חל על השוחט, וא"כ כיון שעשתה התורה מצוה מן הטרחא והבאה ליד כהן הנה באומר חוץ ממתנותיה עדיין יש כאן מצות נתינה דמצד גוף השיור לא הי' צריך הקונה לטפל בהם להביאם להכהן ולהכשיר אותם כראוי רק חל הטרחא על הבעלים המוכר לבא ולתקן ללקחם וא"כ עכשיו שהם מתנות חל החובה על השוחט להביאם ליד כהן ולמטינהו לידו להכשירם ויש כאן מצות נתינה עדיין והוי עדיין חובה על הלוקח, אבל אם מתנה ע"מ שהמתנות שלי כיון דהזכירם בלשון מתנות ובלשון תנאי משמע שמתנה עמו שנותן לו המתנות כדרך שנותנין לכהן וכיון דלא הוי בלשון שיור רק בלשון תנאי חל החובה על הלוקח לאמטינהו לידו דכהן כדין מתנות ממש וא"כ כיון שחייב בכל זה מצד התנאי לא מקיים בזה מצות נתינה כלל לכך הוי מתנה עמש"ב. אבל במעשר דאף בשיור לבד לא חל החיוב על הלוקח כלל רק על המוכר שוב לא הוי בתנאי מתנה עמש"ב וא"ש ודו"ק. וזה נראה יותר מכל הדברים שכתבנו לעיל:

והנה ראיתי בכו"פ שתירץ קושיא הנ"ל בכמה דרכים, והנה מ"ש מכח מעשר לא הוי ודאי עקר דבריו תמוהין חדא דהרי גם הכא במתנות לא הוי ודאי עקר דלמא ימצא טרפה ובלא"ה יפטור ממתנות ואם טרפה לא שכיח התם ג"כ שלא ימצא שום תבואה ג"כ לא שכיח יותר ואם ישאר קצת שוב צריך ליתן מעשר כל דהו והוי עוקר. ועוד דהרי אנן קי"ל התם להיפוך דאדרבא בע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והיינו מכח דהוי מתנה עמש"ב אף שבדבר שבממון תנאו קיים היינו בידע בודאי דמחיל אבל בלא ידע דמחיל הוי מתנה עמש"ב, ועיין בקצה"ח סי' רכ"ז א"כ מוכח דאף התם דלא עקר בודאי כל דלא שייך מחילה הוי מתנה עמש"ב א"כ ה"נ כן דלא הוי דבר שבממון ודאי דהוי מתנה עמש"ב. גם מ"ש אח"כ בד"ה מלבד זה איני מבין יע"ש אינו מובן כלל דאם משייר בלשון חוץ אין קפידא אף אם מתנה עמש"ב:

ועיין בפמ"ג במשבצות ס"ק י' מ"ש ומיהו ממה שיוצא ע"י נתינת בעל אין כ"כ ראיה דאשתו כגופו ומלקמן דמזכה לת"ח על ידו משמע כן דלא ככו"פ וכו'. ולדעתי לאו ראיה היא מלקמן דהתם מזכה שיהי' של הזוכה וא"כ גלי הכהן דניחא לי' בקבלת הזוכה כאלו קבלם בעצמו, א"כ תיכף שהגיע הנאה ליד הזוכה תיכף הגיע הנאה לכהן מזה והוי כאלו נתן לידו ממש שהרי אין הכהן בוחר שיגיעו המתנות לידו אבל אם אין הכהן נותן המתנות לשליח רק רוצה שיגיעו המתנות לידו אז כל זמן שלא הגיעו ליד הכהן לא נגמר הנתינה שפיר יש לומר דע"י שליח לא מהני, ודומה לזה קיי"ל בדיני הרשאה דאם הקנה לו גוף הממון יכול לתבוע ואם לאו אין יכול לתבוע אף שעשאו שליח. מיהו מזה נראה ראיה דמהני ע"י שליח ממה שנדחקו התוס' והרא"ש בפ' הזרוע ליתן טעם למה לא מהני אם אומר ע"מ שהמתנות שלי אם הוי תנאי ע"ש ולמה לא תירצו שהרי הוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח דקיי"ל הדין פשוט דלא הוי תנאי אלא ודאי מוכח דנתינת המתנות יכול להיות ע"י שליח. מיהו שבתי וראיתי דמהא ליכא ראיה דלא בעינן בעלמא שהתנאי יכול להיות ע"י שליח רק גוף הדבר שהתנאי בו יהי' ע"י שליח וא"כ הרי גוף המכירה נעשה ע"י שליח ולכך מהני בו תנאי אף אם אין התנאי נעשה ע"י שליח ולכך צ"ע בזה לדינא:

תשובה קז

לש"ע סימן ס"ב

הנה בני הרב וכו' מוהר"ר אברהם בנימין שיחי' עמ"ש הראני קושיא אחת בספר פני אריה בתשובה ע"ד מה שהקשה לו הגאון בעל שאגת אריה על דברי הרמב"ם מ"ש בפ"ט מה' מלכים דב"נ חייב על בשר מן החי ואבר מן החי, דמה נ"מ באבר החי כיון דהרמב"ם כתב בפ"ג מאבות הטומאה ובפ"ה מה' מאכלות אסורות דאינו חייב על אבר מן החי עד שיהיו בו גידין ועצמות ובשר וכיון דחייב על בשר בכל שהוא לדעת הרמב"ם שם מה נ"מ במה שחייב על אמ"ה, ובב"נ לא שייך מלקות דאזהרתן זה מיתתן ע"כ קושייתו. ובעל פני אריה נדחק שם בזה. ולפע"ד נראה דא"ש בפשיטות אם אכלו שלא כדרך אכילתן דנראה לי ברור דנהי דב"נ נהרג על בשר בכל שהוא מ"מ היינו רק כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן פטור אבל על אמ"ה חייב אף שלא כדרך אכילתן דהרי חייב על העצם ועצם אינו בר אכילה וה"ה גידין, לכך גם הבשר שעמו נמי אף שלא כדרך אכילתן חייב, לכך בזה משום בשר מן החי פטור ומשום אמ"ה חייב וז"ב לדעתי. ואם נאמר דשייך ביטול ברוב לבני נח יש לומר עוד דנ"מ אם הבשר נתערב בין הגידין והעצם ואינו ניכר הבשר לכך מכח בשר לבד הוי כאיסור דנתערב בהיתר ובטל ברוב, אבל מכח אבר מן החי א"כ כולו ביחד הוי כאיסור אחד ולא שייך ביה ביטול וחייב מכח אמ"ה וא"ש ג"כ ודו"ק:

תשובה קח

ראיתי בס' פרי מגדים בשפ"ד ס"ק ג' שנסתפק בהא דאמרינן ח"ש אסור מן התורה מכח חזי לאצטרופי אם הכונה שאם הי' אוכל כזית יחד הי' חייב או נימא שאם יאכל אח"כ עוד ח"ש בתוך כא"פ יתחייב ונ"מ לאמ"ה וגה"נ דאמרינן באמ"ה חלקו בחוץ פטור ייע"ש, והנה בעיוני במס' פסחים בסוגיא דמשרת הי' נראה לי לפשוט ספק זה ממה דפריך שם הש"ס וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' וקשה היכי ס"ד דלא הוי דאורייתא הרי התם קאי הש"ס לתרץ זה אליבא דר"י דס"ל שם אין המל"א ולדידיה משני שם הש"ס זה דהברייתא מיירי בכזית בכא"פ וא"כ לר"י בלא"ה מוכח דס"ל דהוי דאורייתא דהרי הוא ס"ל דח"ש אסור מן התורה מכח דחזי לאצטרופי ואם לאו דאורייתא למה יהי' ח"ש אסור מן התורה, אלא ודאי די"ל דמה דאמר חזי לאצטרופי אין הכוונה שיאכל אח"כ עוד ח"ש רק הכונה שאם הי' אכלו ביחד הי' מתחייב עליו ואין ראיה לכזית בכא"פ וא"כ נפשטה הבעיא של הפ"מ הנ"ל. מיהו שבתי וראיתי שמהא לא אריא משום דקשה לי בלא"ה איך ס"ד דכזית בכא"פ לאו דאורייתא הרי ברייתא מפורשת ביומא פיוה"כ שאם אכל וחזר ואכל אם יש בין אכילה לחברתה כא"פ אין מצטרף ואם לאו מצטרף א"כ מוכח דלוקה עליו דבע"כ מיירי לענין מלקות דלענין איסור הרי ח"ש אסור ג"כ מן התורה אלא ודאי לענין מלקות וג"כ לא מצינו בשום דוכתא שיהי' לוקין מדרבנן נהי דיש מכות מרדות מדרבנן אבל מלקות לא מצינו שיתקנו רבנן רק מן התורה, ועוד הרי במס' פסחים דף קי"ד מבואר ג"כ באכל חצי זית מצה וחזר ואכל אם יש יותר מכא"פ אין מצטרף וכו', וא"כ אם נימא שכזית בכא"פ לאו דאורייתא היאך יוצא בו ידי מצה מן התורה. לכך נראה דהנה קיי"ל בה' ר"ה בשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא מיהו היינו דוקא בלא שמע קול אחר בנתיים אבל אם שמע קול אחר בנתיים לא יצא, ולפ"ז סד"א דגם באכילה הוי כן דנהי דבאכילה בתוך שיעור א"פ מצטרף היינו בדלא הפסיק באכילת דבר אחר בנתיים אבל אם הפסיק באכילת ד"א בנתיים אין מצטרף, ולפ"ז אין ראיה ממס' יומא ודפסחים דהתם יש לומר דמיירי שלא אכל ד"א בנתיים לכך בודאי מצטרף אבל כאן במקפה דהתבלין המה מעורבין בתוך המקפה וא"כ אם אוכל ממקפה הרבה עד שיש בתוך א"פ שיעור כזית של תבלין הרי אכל באמצע מגוף המקפה שהוא של חולין וא"כ הוי הפסק אכילת ד"א בנתיים לכך סד"א דבזה הוי כא"פ לאו דאורייתא ושפיר פריך הש"ס, ואין ראיה מיומא ופסחים, ולפ"ז נדחה גם ראיה הנ"ל די"ל מה דקאמר ר"י חזי לאצטרופי היינו אם לא יאכל ד"א בנתיים ודאי יצטרף אם אוכל עוד ח"ש וכאן עיקר הקושיא מכח דמפסיק בדברים אחרים וא"כ אין ראיה לדין זה, וא"כמ להאריך. שוב ראיתי בפ"י בחידושיו שם הרגיש קצת בזה וכתב בשם רש"י במס' ע"ז שיש חילוק בין אם אוכל בעין או ע"י תערובת אבל לא ביאר טעם החילוק כמו שביארתי טעם נכון בעז"ה. ושוב ראיתי בתוס' נזיר ד"ה וכי כזית בכא"פ מפורש שם החילוק שכתב הפ"י אבל בטעם אחר. ובמקום אחר הארכנו להביא ראיה לספק זה ממה דאמרינן ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ מיעוט המקפיד אינו חוצץ ומ"ט לא אמרינן ביה ח"ש אסור מן התורה ויהיה אף מיעוט המקפיד חוצץ ובע"כ דחזי לאצטרופי לא הוי רק אם מזדמן אח"כ עוד ח"ש יצטרף עם זה וזה לא שייך בטבילה כיון שכבר טבל אבל אי נימא דאם הוי כולו יחד מצטרף אף ח"ש אסור, אף בחציצה משכחת לה כן יע"ש ודו"ק:

עוד נראה להביא ראיה מדברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ב דמפורש בדבריו דאם נשבע שלא יאכל כזית מותר לאכול חצי שיעור. ואי נימא דהטעם מכח חזי לאצטרופי שיאכל עוד בכא"פ ח"ש א"כ קשיא מה בכך שהוא לא נשבע רק על כזית שלם מ"מ איך מותר לאכול ח"ש סוף סוף אם יאכל עוד ח"ש בכא"פ יהי' חייב עלה ויצטרף, אך אם הכונה רק שאם הי' אוכלו יחד היה חייב עליו אף זה אסור, בע"כ הכוונה כיון דאם היה אוכל יחד היה חייב עליו א"כ אף זה אסור דכל משהו ומשהו בכלל האיסור לכך אף משהו שבו אסור. א"כ תינח באיסור דעלמא הנאסר ממילא אמרינן כיון דבכזית היה חייב כל משהו הוי בכלל האיסור אבל בשבועה שנשבע בפירוש על כזית והוי כמפרש רק על כזית אבל על פחות מכזית אינו נשבע וכיון דלא הוי איסור רק מכח שבועה ואיסור שלו א"כ כיון דהוא לא אסרו היאך ייעשה איסור ממילא בח"ש הרי זה אסר עליו וזה לא אסר עליו "ולא שייך בזה לומר דכל משהו הוי בכלל האיסור דאין כאן איסור כלל רק מצד גמר דעתו והרי בדעתו לא היה כלל לאסור ח"ש ואיך נימא שיהיה איסור ממילא לכך מותר בזה ח"ש. ועוד יש להסביר יותר דבשלמא גבי כל איסור דהוי איסורו מצד עצמו דעיקר הצרכת כזית הוי מצד חשיבות הענין ובפחות מזה אין חשוב לכן לענין חיוב בעינן חשיבות אבל לענין איסור לא בעינן חשיבות ודי בכ"ש וגם כיון דכל משהו ומשהו היה ראוי לעשותו חשוב וללקות עליו אם היה כזית לכך מועיל לחשבו איסור. אבל בשבועה אין הדבר תלוי בחשיבות שהרי אם נשבע אכל שהוא בפירוש חייב אפי' בכ"ש רק מה שבעינן כזית היינו דמסתמא לא התכוין רק על כזית א"כ רק בדעתו הענין תלוי א"כ בכ"ש שלא נשבע עליו לכך פטור ובזה אין לחלק בין איסור לחיוב, ועכ"פ נראה כיון דבשבועה מותר ח"ש מוכח דהכונה דח"ש אסור דאם היה אוכל כזית היה חייב עליו לכך גם זה שם איסור עליו אבל אי נימא מכח דאם יאכל עוד בתוך כא"פ ילקה עליו בזה אין סברא לחלק בין שבועה לשאר איסורין. כן נלפע"ד כעת ועיין במקומות מכבר מ"ש יע"ש:

ועוד יש להסביר הדבר יותר לפי מה דמשמע מדברי התוס' בפ"ג דשבועות גבי אם נשתייר כזית דאם הוי אמרינן בנשתייר פחות מכזית לא נתחייב עדיין עד שאכל כולו הוי עיקר החיוב תלוי במשהו האחרון ודומה לנשבע שלא יאכל כ"ש יע"ש, א"כ ה"נ כאן דבכזית ודאי דאינו חייב בנשתייר משהו רק צריך לאכול כל הכזית לכך בזה בשלמא בשאר איסורין דלאו בדעתו תלוי הוי כל האיסור תלוי בכל הכזית כיון דאי אפשר לעולם לבא להתחייב ע"י משהו רקו תמיד חייב בכזית א"כ אי אפשר לומר שעיקר האיסור הוי משהו האחרון דמ"ש האחרון מן הראשון על כ"ש אין מתחייבין רק על כזית שלם והוי כל משהו ומשהו שוה ולכך הוי כל משהו שבו מכלל האיסור ושייך לומר חזי לאצטרופי שהרי אם אכלו יחד היה מתחייב עליו א"כ כל משהו שבו הוי מכלל האיסור. אבל בשבועה כיון דבפירש כ"ש חייב אכ"ש א"כ ה"נ אף בנשבע בכזית או בסתם דלשון אכילה בכזית זה הוי כאומר שמשהו האחרון שיאכל בסוף הכזית עליו יתחייב ונעשה עיקר החיוב במשהו האחרון לבד דהוי כנשבע על משהו האחרון שמשלים הכזית עליו הוא נשבע א"כ עיקר האיסור הוי רק משהו האחרון לבד ואכילת הראשון אינו מהאיסור, ודומה רק לאומר שבועה אם יעשה דבר פלוני יאסור עליו זה וא"כ אם עשה זה ונאסר עליו הדבר ואכלו דחייב עליו אטו הוי העשייה בכלל האיסור זה ודאי אינו מעין האיסור ולא שייך בהעשייה חזי לאצטרופי דאטו הוא מצורף לגוף האיסור ואינו רק תלי' בעלמא דתלאו בתנאי כן ה"נ בשבועה בכזית או סתמא דדעתו אכזית כיון דשבועה מצי חלה על כ"ש ללקות עליו א"כ אפי' אם הוא התכוין לכזית הוי רק כעין תלי' שלא רצה לאסור על נפשו משהו רק אותו משהו שישלים לכזית אותו משהו אוסר עליו, ומה שאכל עד משהו האחרון הוי כעין תליה שתלה שבועתו במשהו אחרון בזה אבל אינו משלים לגוף האיסור ואין האיסור נגמר בזה. לכך כל שלא אכל משהו האחרון הוי האכילה היתר גמור ולא שייך לומר ביה שהוא מעין האיסור וחזי לאצטרופי. כנלפע"ד טעם הדבר בזה ודו"ק. ואף לדעת המרלנ"ח הביאו המשל"מ בה' חמץ דכל שהיתה לו שעת הכושר לא שייך ללמדו מכל חלב וכו' ולפי"ז שבועה אי אפשר לאסרו מן התורה כמ"ש, מיהו עכ"פ מדרבנן ראוי שיהיה אסור כמו דהוי לר"ל בכל התורה כן ה"נ מודה ליה ר"י בדברים שאין ללמדו מכל, חלב דעכ"פ יש בהם ח"ש מדרבנן דבהא לא פליגי ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דר"י להחמיר בא ולא להקל. ומלשון הש"ך משמע דבשבועה אפי' מדרבנן מותר ח"ש ולמה יהיה מותר אפי' מדרבנן בע"כ מהטעמים שכתבנו דאף רבנן לא אסרו ח"ש רק מכח חזי לאצטרופי אם היה אוכלו יחד ממש ולכך בשבועה לא שייך זה:

והנה הגיעני מכתב מחכם אחד לדחות ראיתי משבועה והנה גוף דבריו מבואר בדברינו, אך במכתב ההוא הזכירני דבר א' בקושיות האחרונים מד"א ברה"ר למה לא אמרינן חזי לאצטרופי ובאמת גם זה לק"מ לא מבעיא אי נימא הכונה של חזי לאצטרופי כפשוטו שאם יאכל עוד ח"ש בתוך כא"פ יתחייב עליו א"כ פשיטא דלא שייך זה רק באכילה דאם אכל כעת ח"ש ויאכל אח"כ עוד ח"ש יתחייב עליו אבל כאן אם הולך שני אמות והניחו כאן אף אם יוליכנו עוד ב' אמות ויניחו שיפטור כיון דהניחו בנתיים ואי אפשר לבוא עוד לידי חיוב כיון שהניח בנתיים וא"א לבוא לידי צירוף ואדרבא הרי באמת עקירה בלי הנחה שאסור מדרבנן כדמוכח בפ"ק דשבת היינו מה"ט אף דמן התורה אינו חייב רק בעקירה והנחה מ"מ בעקירה לבד אסור מדרבנן מכח דזה שפיר הוי ח"ש ואסור מכח חזי לאצטרופי שאם יניחנו שם יתחייב עלה א"כ הוי העקירה ח"ש ואסור, ומזה היה נראה מוכח דלא כהש"א בתשובה שמתרץ דלכך בבל יראה לא שייך ח"ש אסור מן התורה דאף אם יבא לו אח"כ עוד ח"ש לא יעבור רק להבא לא למפרע, משמע דמפרש ח"ש אסור היינו דחזי לאצטרופי אם יומשך לו אח"כ עוד ח"ש, דא"כ בהנחה בלי עקירה למה אסור בשבת הלא בזה אי אפשר לבוא עוד לידי צירוף וחיוב ולמה אסור הוא אלא ודאי הכונה של חזי אצטרופי הוי אם יעשנו יחד הוי חייב אף זה חייב ולכך ה"נ בהנחה כיון דאם היה עושה העקירה עם הנחה היה חייב עליו אף זה אסור מדרבנן ומוכח כמ"ש דחזי לאצטרופי היינו אם הי' נעשה יחד הי' חייב עליו לכך אסור אפי' בהנחה. ומ"מ בזה לא קשיא מב' אמות ברה"ר דבזה ממ"נ אם העביר ב' אמות בלי הנחה ודאי ראוי שיפטר דלא שייך בזה חזי לאצטרופי שהרי אם הי' מעביר ד' אמות בלי הנחה ג"כ הי' פטור ואין חיוב בד"א בלי הנחה, וא"כ בשלמא אם העביר ד' אמות בלי הנחה ואין מחוסר רק הנחה לבד שפיר הוי ח"ש ואסור אבל אם העביר ב"א בלי הנחה אטו אם יאכל חצי שיעור שלא כדרך הנאתן נימא דאסור מכח חזי לאצטרופי דהרי אם הי' אוכל שיעור שלם וכדרך הנאתן הי' חייב עליו ודאי כל שלא עשה הח"ש באופן זה שאם הי' שיעור שלם הי' חייב עליו בזה לא שייך ח"ש אסור מן התורה, ולכך ה"נ בב' אמות בלי הנחה דאם הי' מוליך ד"א בלי הנחה הי' פטור לכך אם הוליך רק ב"א דמחוסר תרתי ב"א והנחה לא שייך חצי שיעור אסור מן התורה דממ"נ אם מצד העקירה ליכא שיעורא אם מצד ב"א ליכא שיעורא לכך לא שייך בזה ח"ש אסור מן התורה, ואם עשה הנחה סוף ב"א בזה ג"כ לא שייך חצי שיעור אסור מה"ת דע"כ לא אמרינן חזי לאצטרופי רק באם הי' אוכל כל השיעור לא הוי שינוי בענין החצי שיעור ממה שנעשה עכשיו כמו גבי אכילה אם אכל חצי שיעור אמרינן חזי לאצטרופי אם הי' אוכל שיעור דאטו אם הי' אוכל שיעור שלם הי' נעשה אכילת ח"ש זה בענין אחר זה ודאי אינו שהרי כמו שהי' אכילתו אז אם אכל שיעור שלם כן הוי אכילתו עתה למה שאכל הוי המעשה שוה לכך אמרינן דעשייה זו הוי מעין האיסור דאם הי' עושה בצירוף חבירו הוי כאן חיוב ממש א"כ כל משהו שבו הוי מעין האיסור אבל כאן בהעביר ד' אמות אינו חייב רק בהניח בסוף ד"א אבל אם הניח באמצע ד"א פטור הוא א"כ השתא בהעביר ב' אמות ועשה הנחה הרי אם הי' מעביר ד' אמות לא הוי נעשה החצי שיעור זה באופן זה שנעשה עכשיו דאם הוה מעביר ד' אמות הי' מונח סוף ד"א ולא כאן ועכשיו מונח כאן ואיך שייך לומר ששיעור זה הוי מעין האיסור הרי כל האיסור אם העביר ד' אמות והניחו באמצע בסוף ב' אמות הי' פטור א"כ אין שיעור זה מעין האיסור דבאיסור אינו מונח סוף ב"א וכעת מונח סוף ב"א, ואינו דומה לעקירה והנחה דשם שפיר כ"א הוי, ח"ש דהעקירה והנחה שוין המה דבין אם הניח אח"כ אי לא לא נשתנה העקירה ממהותה וכן ההנחה לא נשתנה ממהותה ותמיד הוא שוה לכך אמרינן אלו גמר כל הענין בעקירה והנחה הוי חייב אף אחד מהם הוי ח"ש ואסור אבל בנדון כזה לא שייך ח"ש אסור מן התורה. זה נראה לי כלל נכון:

תשובה קט

לק"ק ראדיוויץ להרבני מו"ה אברהם מלמד

הנה ע"ד שאלתו וז"ל הנה בימים הנוראים נסעתי למדינת וואלכייע ובקשו אנשי כפר א' ממני להשאר שמה עד עבור צום העשור ושם אתנו לערך חמשה מנינים והיינו באחת העירות לשחוט הכפרות ואירע עובדא במעלי יומא דכפורי נמצאת תרנגולת אחת שחוטה לבינה באם הדרך במקום מעבר דרך רבים בכל השנה אצל כותל בית התפלה כי דרך שמה ינשאו העופות אל מקום בית השחיטה וכן בחזירתם והביאו אותה הביתה ויהי בבואם הביתה שמעתי אומרים נשלחה המנחה הזאת למלמד עני ואביון כי סימן הלבנה הוא סימן לכפרה ועשו כן ובגמרי התפלה אמרתי שהוא אסור ואין רשאי לשלחה אל העני והמה לא הבינו דברי אם להלכה אמרתי כן וקיימו כאשר קבלו עליהם ושלחו את המנחה להעני ולרש אין כל כי אם נערה אחת קטנה ותקח את התרנגולת הזאת ועוד אחרת עמה ומלחתם יחד ונתערבו יחד חד בחד ובשלו מהם והמותר נשאר חי עד אחר יו"כ, ובמוצאי יוה"כ והנה המלמד לנגדי בשאלה להורות לו הדרך והמעשה אשר יעשה עם הנשאר ועם הכלים אשר נתבשל בהם ומה שהודחו יחד עכת"ד השאלה. והנה כבר ראה רו"מ מקומות השייכין להוראה זו ויפה הורה להיתר בזה כיון דביום זה רוב אוכלי בשר העופות ישראל נינהו אף דהוי דרך מעבר לרבים שם ורוב עוברי דרכים הוי נכרים ובפרט בכפר מ"מ כיון דרוב אוכלי בשר עוף בעיו"כ ישראל נינהו מותר. והנה לא בא הכותב להעלות זה בכתב כי הוא דבר פשוט רק מכח דבר שנתחדש לי עוד, דהנה לכאורה קשה לי מ"ש בש"ע סי' קי"ח ומקורו הוא מרש"י פ' ג"ה בסוגיא דשולח אדם ירך לנכרי גבי חתיכה דנכרי מידע ידיע שכתב רש"י מכאן התיר רבי לשלוח לנכרי ירך חתוכה וכו' וכן פסק בש"ע וקשה למה יהיה מותר ע"י סימן ניקור הרי סימנין דרבנן. ובשלמא הש"ס קאמר להיפך דלחומרא ודאי יסמוך אם יראה שאינו חתוכה כדרך שישראל חותכין אבל לקולא מנ"ל להקל הרי קיי"ל סימנין דרבנן וזה הוי חשש דאורייתא שמא נתחלף. ודוחק לומר דרש"י סבירא לי' דהחשש שמא נתחלף הוי רק דרבנן דזה דוחק וכן מורה לכאורה לשון הש"ע סי' קי"ח סעיף ה' בהג"ה, ודוחק לומר דכוונתו דבאיסור דרבנן הוי תרי דרבנן דזה דוחק רק נראה דחשש נתחלף הוי איסור תורה ולמה מהני סימן הניקור ובע"כ דס"ל דזה הוי סימן מובהק ביותר. ולפ"ז נראה דמה דלא הוי שחיטה סי' היינו רק בשולח ביד נכרי דהוי איסור תורה בזה לא הוי שחיטה סי' כיון דלא הוי סימן מובהק ביותר והוי רק סי' אמצעי ולא מהני בשל תורה אבל בנמצא ורוב ישראל או רוב טבחי ישראל דבזה ליכא רק חשש בשנמ"ה ודאי הוי רק דרבנן בזה מהני סי' שחיטה דעכ"פ הוי סי' אמצעי לכך יפה הורה להיתר בזה עכ"פ בדיעבד. והנה בהיותי בזה אזכיר מה שראיתי בתשובת גור אריה יהודא חלק יו"ד סי' צ"א שכתב במצא בשר מנוקר דאסור והיינו כיון דאחרונים אסרו לשלוח לכתחלה על סי' זה ובנמצא הוי כלכתחלה כמ"ש באו"ח סי' רס"ו גבי כיסו דדוקא כיסו אבל במציאה לא. ולא דק כלל בזה ואין כאן אפי' התחלת ראיה חדא דהתם הוי עושה איסור ליתנו לנכרי ועובר על שבות רק מכח דאדם בהול על ממונו התירו לכך במציאה דלא שייך לומר דבהול על ממונו לזה לא התירו לעשות איסור אבל כאן באמת סימן ניקור הוי סימן טוב רק לשלוח לכתחלה אין לעשות כן, ע"ד מה דקיי"ל היכא דאפשר לברורי לא סמכינן על רובא וה"ה על סי' אבל אם כבר מצא ואין לו היתר בענין אחר מה"ת לא יסמוך על הסימן ואף המחמירין הוי רק שלא לשלוח לכתחלה על סי' זה אבל אם א"א בענין אחר ודאי מותר לאכלו אפילו לכתחלה, ועוד התם גופו מוכח להיפך דהרי מבואר שם באו"ח דאם בא לידו מבע"י מותר א"כ מוכח אפילו במציאה אם כבר זכה בו הוי כשלו, ומה דבעינן בא לידו מבע"י היינו דאם הוי משחשכה כיון דבאיסור נטלו דהוי אסור ליטלו כמ"ש אח"כ בש"ע סעיף י"א ולכך כיון דנטלו באיסור לכך לא נחשב כדיעבד אבל בנטלו בהיתר הוי כדיעבד וא"כ כאן בבשר שנמ"ה אטו אסור לטלו הרי מותר ליטלו דיש לומר שמוכרו לגוים וכדומה וכיון דעכ"פ נטלו בהיתר שוב הוי כבא לידו מבע"י והוי כדיעבד לכך הוי ניקור סימן ומותר לאכלו. וראיה לזה מן הש"ס פ"ב דב"מ (דף כ"ד ע"ב) א"ר אמי התירוהו לו משום שחיטה כר' חנינא ומה ראיה דלמא אפילו ר"ח לא התיר רק באבדו שלו אבל במציאה לא התיר דהוי כלכתחלה וכן בתוס' שם ד"ה אתא לקמן ומה קושיא דלמא אף דלא קיי"ל כרב היינו רק בשלו בדיעבד אבל לכתחלה אף לוי מודה דלמעט בפלוגתא עדיף ובע"כ מוכח שאין חילוק בין שלו ובין מציאה שכבר זכה בו ודו"ק היטב. ובהכי יש ליישב דקדוק אחד מה דקשה לי מה דקאמר הש"ס שם בפ"ב דב"מ א"ר אמי התירוהו משום מציאה כרשב"א והתירוהו משום שחיטה כר' חנינא וכו' וקשה לי מנ"ל כן דלמא התירוהו רק משום חדא ומנ"ל דהכוונה תרתי. וכן קשה לעיל שם דקאמר שם אתא לקמיה דאביי א"ל שקול לנפשך ופריך והאמר רב בשנמ"ה אסור ומה פריך ודלמא מ"ש אביי שקול לנפשך היינו מדין מציאה למכרו לנכרים. אך נראה דא"ש דזה דומה למ"ש המג"א בשם הרדב"ז דהיכא דנזדמן ספק תורה ודרבנן יחד הוי אף בדרבנן לחומרא דלא ליתי לזלזולי בדרבנן וכן כתבו הפוסקים כיוצא בזה היכא דספקות סתרי אהדדי וכו' וא"כ ה"נ כיון דמה שהתירו משום מציאה היינו מכח דברוב נכרים מייאש או אפי' ברוב ישראל היינו מכח דדרך רוב בני אדם להתייאש ולכך אפילו אם אחד לא נתייאש בטלה דעתו אצל כל אדם סוף סוף מוכח דאזלינן בתר רובא. והנה מה דאסרו בשנמ"ה היינו מכח דחששו למיעוטא ותדע דהרי לוי מתיר בשנמ"ה ובע"כ שהוא חשש רחוק וכן מה דאומר ר"י במצא תרנגולת שחוטין והרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם בע"כ דחושש למיעוטא, וא"כ פריך שפיר כיון דאמר שקול לנפשך ומכח דאזלינן בתר רובא והוי יאוש א"כ הרי אמר רב בשנמ"ה אסור מכח דחייש למיעוטא וא"כ הוי ליה להחמיר גם לענין מציאה דלא ליתי לזלזולי בבשר שנמ"ה דיאמר ממ"נ אי לא אזלינן בתר רובא יהיה אסור גם במציאה ואם אזלינן בתר רובא יהיה מותר גם באכילה וכן ה"נ הוי כוונת ר' אמי דמוכח דהתירוהו גם משום שחיטה דאי משום שחיטה אסור דחיישינן למיעוטא הוי ליה להחמיר גם במציאה דלא ליתי לזלזולי בדרבנן ומוכח דהתירוהו גם משום שחיטה ולהיפוך משום שחיטה לבדו נמי א"א לומר דנהי די"ל כיון דהוי כל מינו מצוי ושכיח בשוקא מותר להשתמש בו ולשום דמיהן ובפרט במה שיתקלקל כמ"ש בחו"מ סי' רס"ז וא"כ י"ל דהתירוהו משום שחיטה ולא משום מציאה ולומר דא"כ יבא להקל גם במציאה זה אינו דממון קיל ולא חיישינן ביה לזלזולי שהרי בממון אם לא הוי יאוש הוי איסור תורה ובשל תורה לא חיישינן לאתי לזלזולי, אך א"ש דאם לא התירוהו משום מציאה א"כ אינו שלו והוי לכתחלה ומה ראיה מר"ח דמיירי משלו דהוי דיעבד בע"כ מוכח דהתירוהו גם משום מציאה וא"כ כבר הוי שלו ושוב הוי כדיעבד כמו באבדו גדייו ושפיר מוכח דבתרווייהו התירוהו. ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה והיינו לדינא כמ"ש בעזה"י:

תשובה קי

בש"ע סי' ס"ד סעיף ב' וי"א שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו'.

כן הוא דעת הרמב"ם שמחלק בין שחיטה לשאר איסורין חלב וגיד וכו', ועיין בספר פר"ח שהקשה מפ' בהמה המקשה דף ס"ט שפריך למאן אי לר"מ כו' ולמה לא משני דמבעיא לדידן דקיי"ל חלבו אסור וא"צ שחיטה וכו'. ונראה לפע"ד ליישב דהנה מבואר ברמב"ם דאם תלש חלב מן החי לוקה שתים משום אבר ומשום חלב וכו' ונלפע"ד דה"ה אם תלש חלב מבן פקועה חי לדעת הרמב"ם שחלבו אסור נמי חייב שתים, וטעם הדבר כמו אבר שיצא חוץ שכתב הרשב"א בחידושיו והש"ך בסי' י"ד שלאו טרפה הוי רק הוי אבר מן החי דכל הבשר כמונח בדיקולא רק זה האבר לבדו נשאר חי ואין לו שחיטה לטהרו ולעולם באיסור אבר מן החי עומד וכו' וע"כ נראה דה"ה חלב כיון דכל עיקר היתר הולד הוי מכח בבהמה תאכלו וכו' וכיון שהחלב אסור לא הוי בכלל תאכלו כלל, ובאמת דעת הרב"י שאם תלש חלב מהולד ונשאר מונח בתוך הבהמה היה ניתר מכח בבהמה תאכלו רק אם הוא מחובר לולד אסור ונראה ברור לי דהוי כמו יצא חוץ למחיצה שנשאר אסור מכח אבר מן החי ה"ה נמי החלב כיון שאינו בכלל בבהמה תאכלו אין שחיטת אמו מטהרתו ונשאר אבר מן החי לעולם והוי כאלו נחתך מהעובר ויצא לאויר העולם שלעולם באיסור אבר מן החי עומד ואין לו תקנה בשחיטה שכל הבשר כמונח בדיקולא דמיא כהנ"ל. ומה שלא כתב הרמב"ם דעובר נמי משום אבר מן החי הוא משום שלא העתיק רק מה שמבואר בש"ס בהדיא וכנ"ל. והנה לכאורה קשה על הש"ס דקאמר או דלמא הכא תרי והכא תלתא וכו' ולכאורה אכתי אף בבהמה דעלמא הוי תלתא דהרי מכח אבר מן החי בא, אך באמת לק"מ דזה ודאי שהבא מכוחו אין חמור כממנו עצמו וע"כ איסור אבר מהחי כיון דלאם גופה יש היתר בשחיטה ממילא הבא מכחו נמי מותר בשחיטה ואין דומה לאיסור יוצא דלית ליה היתר בשחיטה וגם הולד אין יכול להיות ניתר בשחיטה שאין לו סימנים וכו' וע"כ הביא ראיה בש"ס רק מחלב ודם שנמי אין לו היתר בשחיטה וכו' וע"כ אמר הכא תרי איסורין שאין לו היתר בשחיטה הכא תלתא וכו', אך זה שייך בבהמה דעלמא אבל בבן פקועה לדידן שניתר בשחיטה וחלבו אסור והוכחנו שאף משום אבר מן החי אסור כיון שאם לא היה מחובר לולד היה ניתר בשחיטת אמו רק מה שמחובר לולד גורם איסור והוי כמו יצא חוץ למחיצה כהנ"ל וא"כ בחלב גופו יש ב' מיני איסורין וע"כ הולד בא מכח חלב ודם והוי בבן פקועה נמי תלתא איסורין ולפ"ז אי נימא דתלתא אסורין אסור גם ולד בן פקועה שלא יצא לחוץ נמי ראוי להיות אסור. ולפ"ז רב משרשיא ובעל האבעיא דמשמע מדבריהם שפשיטא להו שבן פקועה מותר רק שבאיסור יוצא קא מבעיא ליה ועכשיו ס"ל כדעת ר' אושעיא שהלכו לשטתן ואין חילוק בין שחיטה לחלב וע"כ בבן פקועה שמותר אין ראיה לאיסור יוצא כלל, אבל לדידן בבן פקועה בלי יוצא נמי יש איסור אמ"ה מכח החלב שיש בו תרתי ואעפ"כ היה פשוט בידם בקבלה הלכה למשה וכו' שמותר ממילא ודאי דאף ביוצא נמי מותר כיון דכל עיקר הספק הוא מכח תרי אסורין או ג' כנ"ל אבל אם יש כבר ג' אסורין משום חלב ואמ"ה ואין לו היתר בשחיטה שאין לו סימנים ואיסור דם מה לי שיש עוד אבר מן החי או לא שהרי לא חלקו בין יש בו היתר חלב הרבה או מעט כו' וע"כ דהאבעיא הוא לר"ח ור' יהודא ולדידהו לא מוכח מבן פקועה דעלמא כלל וא"ש דברי הרמב"ם. ואין להקשות דא"כ יהיה חלב בן פקועה אסור כמו ביצא אבר לחוץ דיש טעם חלב בחלב כו', אך זה אינו כמ"ש בס' כו"פ סימן י"ד הא דלא קאמר בש"ס חלב דעלמא מכח חלב ודם קאתי משום דבאמת יש בו רוב עכ"פ דהוי מב"מ וספק אי יש בו סמ"ך הוי כמו נשפך רק באבר מבעיא ליה דהוי כמבטל איסור כו' יע"ש וצריך לפרש דבריו דא"כ מאי מביא ראיה מתחלה לענין הולד מכח דולד דעלמא נמי מכח חלב ודם וכו' משום דבשלמא בולד יש נמי אינו מינו שהרי חלב ובשר הוי מין בשא"מ וכן להיפוך טעם אבר היוצא הוי בשומן אינו מינו ומבלבל זרעי' וע"כ הוי ספק דאורייתא, ומזה ראיה לכאורה דאף דנתערב במינו ואינו מינו אסור כולו אפי' אינו מינו כמ"ש המרש"ל ביו"ד סי' צ"ח אבל בסיפא בחלב כיון דכל הטעמים נהפכים לחלב והוי מין במינו. אך דבריו צ"ע קצת באמת שהרי מבטל איסור רק למבטל אסור אבל לאחרים מותר ובש"ס ופוסקים משמע דלכל העולם אסור ולדבריו יהי' מותר לאחרים החלב. אך כל מה שכתבתי הוא לפי סברת הרשב"א דס"ל דעיקר האיסור של יוצא כיון דאין שחיטת אמו מתירתו נשאר בחזקת אבר מן החי וא"כ י"ל דה"ה נמי חלב כיון דאינו בכלל בבהמה תאכלו נמי אינו ניתר בשחיטת אמו ונשאר בחזקת אבר מהחי, אבל באמת משמע להדיא מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מ"א והראב"ד שם שאין שייך איסור אמ"ה כלל אפי' באבר היוצא רק שאסור משום טרפה שגזירת הכתוב ביצא חוץ למחיצה שהוא טרפה אבל באמת שחיטת אמו מתירתו לאמ"ה, וא"כ בחלב שלא יצא חוץ למחיצה אין בו אמ"ה ולא איסור טרפה שהרי אף ביצא לחוץ שאינו בכלל בבהמה תאכלו מ"מ ניתר משום אמ"ה וא"כ נשאר קושית הפר"ח על הרמב"ם:

אך נלפע"ד ליישב באופן אחר בטוב טעם דהנה זה ודאי דאין כוונת הש"ס במאי דקאמר או דלמא הכא תרי והכא תלתא היינו לומר שאפשר דאיסור יוצא חמור מחלב ודם דא"כ מאי הוצרך לומר הכא תלתא הוי ליה לפרוך אפשר שחלב הותר אבל לא יוצא, וכן מאי פריך תו אי לר"י איסור חלב ליכא הלא מ"מ שייך האבעיא לענין יוצא אי מותר כמו חלב. וע"כ דס"ל לש"ס לפשיטא דודאי שוין הם דאם כח חלב ודם מותר ואינו נחשב לאיסור ה"ה דכח יוצא בודאי אינו נחשב בפ"ע לאיסור רק דהאבעיא הוא אם איכא תלתא בהצטרף אפשר דאף דאין בכל אחד כח לאסור בהצטרף שלשתן אסור. והנה אנן קיי"ל דאיסורין אין מצטרפין זא"ז כגון אם אין בכל אחד רק ח"ש אף שיצטרפו כמה אסורין אינו חייב מלקות וה"ה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה נמי הוי כן אף בהצטרף כמה מיני ח"ש מותר באכילה מן התורה ולפ"ז תקשי דמאי מספקא ליה לש"ס הכא תרי והכא תלתא הרי כיון דהתורה גילתה דכח חלב אין בו כח לאסור ואין נחשב לאיסור בפ"ע וגם יוצא אין נחשב בפ"ע לאיסור ומה"ת בהצטרף שלשתן יהיה אסור הלא אין אסורין מצטרפין זא"ז וזה והוי כמו ח"ש לר"ל ובכל אחד הוי כמו דלית כאן איסור כלל, ע"כ נלפע"ד ברור דכל האבעיא בש"ס קאי לשיטת ר"מ ור"י בפרק השוכר את הפועלים בע"ז דאמר ר"י משום ר"מ מנין לכל איסורין שמצטרפין זא"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה ועיין בפרש"י שם, ולפ"ז שפיר קמבעיא ליה לש"ס דנהי דהתורה גלתה דכח חלב אין בו כח לאסור בפ"ע אפשר דהטעם כיון דאיסור מועט הוי כמו ח"ש ולר"י אפשר דבזה הוי כח החלב גרע מח"ש, וכיון דאיסור מועט לא אסרה תורה אבל בהצטרף שלשתן יחד כיון דאסורין מצטרפין אפשר דתו יש כאן שיעור איסור ואסור וכל האסורין חוזרין וניעור כמו לר"ל בח"ש אליבא דר"מ ור"י, ולפ"ז תו פריך הש"ס שפיר למאן אי לר"מ אי לר"י ולא מצי לשנות דהאבעיא קאי לדידן שאנן קיי"ל דאסורין אין מצטרפין זא"ז וכיון דכח חלב לבד הוי אין כח בו לאיסור לא מהני אף שיצטרפו מאה אסורין ביחד דאין אסורין מצטרפין זא"ז וכל אחד נחשב כמאן דליתא ואין כאן ספק כלל כן נלפע"ד ברור, ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לי בדברי התוס' שם ד"ה הכא תרי דכתבו דה"ה דהוי מצי למימר תלתא דהוי גיד הנשה וכו'. ולכאורה דבריהם צ"ע דמאי מקשו אפשר דר' ירמי' ס"ל דאין בגידין בנ"ט כמו שקיי"ל באמת ואם נפל גיד הנשה לתבשיל מותר בלי ספק כלל וא"כ י"ל לכך מבעיא לי' דוקא בחלב ודם ויוצא דיש בהן טעם א"כ יש טעם חלב ודם ויוצא בהולד ואפשר דאסור משא"כ ג"ה דאין בו טעם כלל אין בו שייך לאסור ואין שייך בו לומר דהוא בא מכח ג"ה שהרי אין בו טעם ואין נחשב לכח כלל, אך נראה דס"ל להתוס' כמ"ש לעיל דלדידן אין שייך האי בעיא כלל רק האבעיא קאי לר"מ ור"י דס"ל אסורין מצטרפין זא"ז וכיון דהאבעיא קאי לשטתם והם ס"ל יש בגידין בנ"ט דהאוכל ג"ה של נבלה חייב שתים דברי ר"מ וגם ר"י ס"ל כן וע"כ מקשו השתא התוס' שפיר כן נלפע"ד נכון. ועיין בס' כו"פ שכתב ליישב קושית הפר"ח משום דנהי דחלבו אסור היינו חלב שהי' בו בשעת שחיטה יע"ש ולפע"ד דבריו תמוהין דאף אם נתפוס לדידן הוי כן דכוחו לא אמרינן אבל ודאי לפי הס"ד דתלתא כחו אסורין גם חלב שנולד לאחר שחיטת אמו הוא גופו אסור מכח שנעשה מחלב ודם ויוצא ובזה שוב אין בשאר איברים ששים נגד חלב ודם שהרי בכה"ג מספקא לי' להש"ס וא"כ נעשה כל החלב אסור שבא מכח ג' אסורין ותו אסור גם הולד ושפיר הוי מצי למבעיא וכו'. ועוד דאפשר אפי' לדידן אסור בכה"ג כיון דחלב שעת שחיטה אסור והוא גופו נתרבה אסור דהוי כמו בהיה חצי זית ונתפח ונעשה כזית וצ"ע. והנה עפ"י מה שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל שאין אסור מכח אמ"ה רק מכח טרפה יש לתמוה על הש"ך שכתב בפשיטות בסימן י"ד ליישב קושיות הב"ח להיפוך והעלה לדינא כן דחלב בן פקועה שבא על בהמה דעלמא אסור, ולכאורה נעלם ממנו דברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל שטרפה ממש הוי ונשאר קושית הב"ח במקומו וע"כ צריך לומר כתירוץ הב"ח להיפוך דשם לא הוי טרפה כלל וחלבו מותר דלא כהש"ך. ועכ"פ לפ"ז הוי פלוגתא דרבוותא ובפרט שמדברי הרשב"א אינו מבואר להיפוך וי"ל אף לדידי' קיל איסור ולד ב"פ מבהמה דעלמא מאיסור יוצא וחלבו מותר ודברי הש"ך צ"ע:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה