טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קעט
להרב החריף מו"ה משה ליב אלטר מו"צ ד"ק באטאשאן.
הנה מכתבו קבלתי וע"ד אשר שאל במעשה שבא לידו וז"ל בימים הללו נשאלתי שחתכו הרבה בצלים לסעודת נשואין בסכין של בשר על דף חלב והדף לא נשתמש זמן רב עם חלב, אך בד"ח אין מועיל אינו ב"י, אך צדדתי להיתר דדף זה תשמישו בצונן, וכעת היה מגורר היטב ואפי' אם לפעמים גלגלו עליו עיסה ושפכו חמאה רותחת לעשות מולייתא אפי' אם יצק מכ"ר על הבצק אינו אוסר אלא כדי קליפה והבצק הוא הקליפה ומה"ת נחזיק ריעותא שבשעה שיצק על הבצק יצק לאיבוד על הדף ג"כ וכו'. וגם איכא ספיקא טובא שמא לא נגע החמאה בדף ושמא לא הוי רותח ושמא לא נגעו הבצלים במקום החמאה, וגם שמא בצלים לא נקרא ד"ח כן תוכן דבריו, והנה מ"ש דעירוי אין אוסר יותר מכדי קליפה. הנה אם כי זה אמת, אך היינו דוקא פעם א' אבל בדבר שמשתמשין בו הרבה פעמים נאסר כולו עיין בט"ז ה' בב"ח סי' צ"ה ס"ק י"ב, וא"כ נהי דבעלמא אין נ"מ כל כך בזה כיון דעכ"פ בתוך מעל"ע אין משתמשין הרבה והראשון ראשון נעשה לפגם, אבל בד"ח כיון דאפי' אב"י אסור א"כ צריך ס' נגד כולו, מיהו מכח ספקות אחרות נמי מותר ובפרט דאין דרך להמתין לשפוך חמאה מכ"ר רק כל שניתך החמאה שופכין אותו לעיסה ואין ממתינין עד שיהי' רותח מכ"ר, לכך יפה התיר בזה, אך הטעם שכתב אח"כ דסמך על דברי תשובת גור אריה יהודא חיו"ד סי' מ"ב ותשובת ס' יהושע בפסקים וכתבים סי' תפ"ד שכתבו דבד"ח הטעם האיסור שבו נבלע לתוך התבשיל חוזר להיתרו והוי לפגם כמעיקרא והביאו ראיה מדברי הש"ך סי' קכ"ב ס"ק ב'. והנה הפמ"ג כתב בכמה דוכתי דבצלים שנתבשלו בטל חריפתן, וא"כ הוי ראוי להתיר גם הבצלים ואמאי לא נבשל אותם ויהי' חוזר הפגם למקומו, ובכה"ג ס"ל להני ספרים הנ"ל דבזה אפשר לסוחטו מותר, ומבטל איסור לכתחלה אין כאן כמ"ש הט"ז בשם הר"ן בסי' צ"ט דהוי כשורפו במקומו רק דלכך אסורין הבצלים כיון שהיו בתחלה לשבח כמ"ש התוס' בע"ז לחלק בין קדרה לתבשיל, והבצלים דומה לקדרה דאסור אפי' באב"י לכתחלה, וא"כ תינח בשאר אסורין אבל בב"ח דאין אסור מן התורה רק דרך בישול, א"כ קודם הבישול הוי רק חשש דרבנן ודי בספק אחד דספק דרבנן להקל, רק ע"י הבישול היה נעשה של תורה, ואז כבר הוי חוזר הפגם למקומו עכת"ד. הנה אם כי דבר חכמה אמר אין זה אמת כי הנה נהי דבצלים שנתבשלו פסקה חריפתן, מ"מ היינו בסוף הבישול אבל בתחלת הבישול תיכף כשנעשו רותחין נאסרו מן התורה ואז הם עדיין בחריפותן, וכבר נאסרו ואיך חוזרין להיתרן. ועוד אין לך בו אלא חדושו. דנהי דמוכח מן הש"ך סי' קכ"ב בשם או"ה דהטעם היוצא מד"ח חוזר לפגמו, היינו אם יצא למקום אחר אבל כל שהוא במקומו יש לומר כיון דהיה תחלה מושבח אינו חוזר ונפגם. דהרי גם בקדרה דעת הר"ן דבמקומו הוא לשבח רק כשיוצא לתבשיל הוא נחשב לפגם ונהי דקצת חולקין בזה היינו בסתם קדרה אבל בדבר חריף ומאכל מסתבר לומר דכ"ע מודים בזה דכל שהוא במקומו הראשון נשאר מושבח כמעיקרא. רק כשיצא למקום אחר איקלש טעמו וז"ב לדעתי וחלילה להקל בזה, ועוד מה מדמה מאכל לקדרה הרי ידוע מה דבאב"י נעשה לפגם הוי רק בקדרה אבל במאכל לעולם הוי לשבח. ובע"כ דהקדרה פוגם ביותר הטעם מן המאכל א"כ אף אנו נאמר נהי דהחריפות בטעם הנבלע בקדרה אינו עשוי לשבח רק בעודו מקושר עמו בקדרה לא כשיוצא לחוץ היינו מכח דבקדרה לא אלים כח החריפות לעשותו לשבח עולמית כיון דכנגדו הקדרה פוגמת הטעם לכך אינו משוה לשבח רק מעט וכשיוצא חוזר לפגמו, גם יש לומר כח החריפות עצמו שנבלע בקדרה לא אלים כח חריפותו דהקדרה פוגמו ג"כ אבל בטעם הנבלע במאכל חריף כיון דהוא מאכל ואינו פוגם הטעם אז אלים כח החריפות כיון דאינו בקדרה. ועוד בקדרה הוי החריפות נבלע ממקום אחר ולא אלים כמו מאכל חריף דהחריפות מפאת עצמו. וידוע דכל דהוי מפאת עצמו אלים מדבר הבא ממקום אחר, גם המאכל אינו פוגמו לכך מסתבר כיון דנעשה לשבח על ידי החריפות שוב נשאר בשבחו תמיד והמיקל בזה עליו הראיה. לכך במחכת"ה של המחברים הנ"ל לא דקו בהא מלתא דיש לחלק ביניהם וחלילה להקל בזה היכי דליכא שאר ספיקא. רק מכח טעם הראשון שלו יפה הורה בנדון דידיה. והשי"ת ישמרהו ממכשול הוראה אותי ואותו כל הימים, ונזכה תמיד להורות כדת וכהלכה כרצונו ית' ורצונינו. ויקויים בנו מאמר הכתוב רצון יראיו (מיראי הוראה) יעשה. ידידו וכו':