אור ברסלב
טוב טעם ודעת קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל › תשובה קעג

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קעג

תשובה קעב

תשובה שנית על ענין הנ"ל.

והנה חזר השואל והשיב לי על דברי וזה אשר השבתי לו.

הנה דברי תורתו קבלתי והיות כי ראיתי כי איננו נחוץ לשעה הנחתיו להשיב תחלה לדבר הנחוץ הלכה למעשה וכשפניתי קצת ראיתי תיכף להשיבו אך בקצרה רק מה דהוי על צד ההכרח ובמה דסיים רו"מ אפתח. הנה מה שרצה לסתור דברי בתשובתי במ"ש לו די"ל היכי דאתרמי לן תרי ספיקי יחד כגון ספק ממזר וספק חלל אז כיון דאמרינן ספק ממזר מותר מן התורה אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ולא חיישינן בזה מן התורה אף לספק חלל וע"ז הקשה רו"מ על דברי מדברי התוס' ביבמות דף ח' ד"ה רבא אמר ערוה גופה לא צריך קרא שכתבו דאשתרי אשתרי לא שייך רק בשם אחד דשם טומאה אחת הוא אבל באיסור וטומאה לא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ייע"ש א"כ ה"נ ממזר וחלל הוי שני שמות ולא שייך לומר כיון דאשתרי אשתרי עכ"ד. והנה מאוד תמה אני על תמיהתו בזה ולמה לא חייש לקמחי' כי תברא בצדו מכמה טעמים. אחד הרי הוא רק תירוץ ב' בתוס' ובתירוץ קמא כתבו דרבא לית לי' דעולא וא"כ ס"ל דאין חילוק בין שם אחד או לא, ועוד אף לפי תרוצם השני רצו רק לחלק די"ל דרבא מודה לעולא רק שהוא מחלק בין שם אחד או לא אבל ודאי הש"ס דלעיל שם דקאמר דערוה גופה צריכה קרא ומכח מה"ד כיון דאשתרי אשתרי כדעולא ודאי לא ס"ל כן רק ס"ל דבכל ענין אמרינן כיון דאשתרי אשתרי רק רבא דמתרץ שם בענין אחר דערוה גופה לא צריך קרא לדידי' חדשו התוס' כן שהוא מחלק בין שם אחד או לא וא"כ יש מקום לדברינו לאינך אמוראי שם. גם אדרבא מסוגיא שם יש סייעתא לדברינו שהרי מוכח שם בפירוש דאף באיסורין שייך לומר כיון דאשתרי אשתרי ואף באיסור ערוה רק ביבום גלי קרא דלא נימא כן אבל היכי דלא גלי כן הקרא כגון בספק ממזר שפיר אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ועוד תמוהין דברי רו"מ ביותר דאדרבא דברי התוס' סתרי דבריו דהרי בטומאה נמי דרך פרט הוי לכל חד שם בפ"ע דזה הוי שם בעל קרי וזה שם מצורע והוי דרך פרט כל חד שם בפ"ע מיהו כיון דדרך כלל הוי שם אחד להם דשם טומאה להם אמרינן כיון דאשתרי אשתרי א"כ ה"נ בספק ממזר וספק חלל דדרך כלל נקראים הספקות וכמ"ש בש"ס בקדושין פ"ד ספקן בספקן אסורין וא"כ כיון דעיקר איסור שניהם הוי רק מכח ספק הוי שם ספק אחד ואמרינן כיון דאשתרי אשתרי, כמו התם בשם טומאה אחד אף דדרך פרט נקרא זה בעל קרי וזה מצורע כן ה"נ בזה דרך כלל עיקר אסורן אחד מכח ספק תורה לחומרא והוי שם הכלל אחד לכך ראוי לומר בזה כיון דאשתרי אשתרי. גם י"ל התוס' לא דברו רק מודאי איסור לכך לומר הואיל דאשתרי בזה אשתרי בזה אף דהוי איסור זה לא אמרינן רק היכי דהוי שם אחד לא היכי דהוי שמות חלוקין זה מזה אבל בספקות כיון דאם הוי ידעינן שזה ממזר גם הוא הי' אסור רק דבספקו התירה התורה ומכח דתלינן שאין זה ממזר רק כשר והרי בחלל נמי אף אם הוי בפ"ע אם הוי ידענו שלא בא עלי' חלל נמי היה כשר בפשיטות רק דחיישינן שמא חלל הוא לכך לענין לתלות שאין כאן איסור כלל שפיר אמרינן אף בשני מיני אסורין כיון דאשתרי אשתרי דכיון דתלינן לקולא שאינו ממזר כן תלינן לקולא שאינו חלל. וז"ב ונכון לפענ"ד:

והשנית מה שהקשה רו"מ על התוס' ביבמות דף ס"ה ע"א שכתבו דבממון מודה רבי דבעינן ג' זימני כמו בשור המועד ובנדה דף ל"ח כתבו דלכך נקט בפ' הזרוע שתים ושלש שבתות פטור מכאן ואילך חייב דלכך נקט שתים ושלש דשתיים לרבי שלש לרשב"ג א"כ מוכח דאף דהתם הוי גבי ממון נמי אמרינן לרבי בתרי זימני הוי חזקה עכ"ד. והנה גם בזה לא ידענו מהו קא קשיא לי' התוס' חלקו שם דבאיסורא מחמיר רבי דבתרי זימני הוי חזקה אבל בממון דקיל דאתייהיב למחילה וכדאמרינן בעלמא בכמה דוכתא דשאני ממון דקיל דאתייהב למחילה ולכך לא מפקינן ליה מחזקתו דמעיקרא רק בתלתא זימני, וא"כ היינו רק התם דעיקרו הוי בממון דלענין כתובה הוי עיקרו לדין ממון ולכך כיון דאתייהב למחילה קיל ובעינן גם לרבי ג' זימני אבל התם במתנות כהונה הוי עיקר דינו לענין מצוה אם חייב במתנות או לא והוי עיקרו מכח איסור ומצוה דהרי לענין ממון בלא"ה הו"ל ממון שאין לו תובעין ועיקר איסורו הוי רק מכח מצות עשה לכך דינו כמו איסור וחיישינן לי' אף בתרי זימני. ואדרבא בשלמא גבי כתובה כיון דשניהם יכולין למחול זה לזה וביד שניהם למחול אמרינן כיון דממון אתייהיב למחילה ראוי להיות נשאר בחזקתו הראשונה ולא מפקינן ליה מחזקה הראשונה רק בתלתא זימני אבל בשני זימני דיינינן לי' כמעיקרא וזה התם אבל במתנות כהונה הוי להיפוך דביד הנותן הוי למחול לכהן אבל ביד הכהן אינו למחול דהרי לא זכה בו מעולם והוי ממון שאין לו תובעין ולכך אמרינן להיפוך כיון דהוי מצוה ג"כ מחויב לקיים המתנות בתרי זימני דבתרי זימני הוי חזקה, וא"ל דממון שאני דאתייהיב למחילה דאדרבא אם אתייהיב למחילה מכ"ש שהוא מחויב ליתן לכהן ולמחול לו גזלו ולהיפוך א"א שלא ליתן לכהן והכהן ימחול לו זה א"א דאין ביד הכהן למחול בזה.

והנה בהיותי בזה קשה לי בדברי התוס' שם שכתבו דבממון לא אזיל רבי בתרי זימני כמו בשור המועד כדפרישית לעיל ומה ראי' משור המועד דהתם הוי להוציא ממון מחזקתו לכך כיון דחזקת ממון אלים טובא לכך להוציא ממון בעינן תלתא זימני אבל גבי כתובה דאדרבא הוי לפוטרו ממון ולומר כל היכי דקיימא ממונא תיקום בזה י"ל דדינו כמו באסורין דדי בתרי זימני. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דקיי"ל דלא אמרינן מגו להוציא ובשטר אמרינן מגו להוציא וכתבו האחרונים הטעם מכח דשטר העומד לגבות כגבוי דמי דאף דקיי"ל כב"ה דלא הוי כגבוי מ"מ לכמה דברים הוי כגבוי וא"כ ה"נ סבירא להו להתוס' כאן ולכך הוי נמי כמו להחזיק ממון ודומה לשור המועד. אך בהיות כן קשה מה הקשו שם אח"כ דלמה בעלמא אזלינן באיסורא בתר רובא ובממונא לא אזלינן בתר רובא וכאן, הוי להיפוך דלענין איסורא לא אזלינן בתר רובא כיון דאיתרע ובממונא אזלינן בתר רובא אף דאיתרע ומה קושיא הרי מה דאין הולכין במא"ה הוי היכי דליכא שטרא דאז לא מהני רוב נגד חזקת ממון וכמו דלא מהני מגו נגד חזקת ממון אבל היכי דהוי שטרא כיון דמהני מגו להוציא ממון גם רוב מהני להוציא ממון, ובפרט כיון דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא נחשב מוציא ממון ומהני מגו וה"ה נמי דמהני רוב מה"ט גופו דהוי כגבוי ולא נחשב להוציא ממון ולכך מהני רוב, ועיין בב"ש בה' כתובות סי' ס"ח ס"ק כ"ב דאף היכי דהוי ספק בעיקר השטר אם התחיל חיובו מעיקרא או לא מ"מ כיון דאיכא מגו נתחזק השטר ונחשב שטרא מעליא וגובין בו ממשעבדי וה"ה נמי מכ"ש דלא נחשב מגו להוציא כדמוכח ייע"ש. א"כ ה"נ אף דהוי ספק בעיקר הכתובה מ"מ כיון דהוי רוב מסייע להשטר נתחזק השטר והוי שטרא מעלייא ולא הוי להוציא לכך אזלינן בתר רובא ומה הקשו, ואם לא משמע להו לומר כיון דאיכא שטרא עדיף א"כ למה למדוהו תחלה משור המועד הרי התם הוי להוציא ממון וכאן להחזיק. לכך דבריהם צ"ע לי ואין לי פנאי לעיין האם הרגיש בזה באיזה ספר. נא אם יוודע לרו"מ מי שכבר הרגיש בזה יודיעני ונמטי לי' אפריון:

גם מה שהקשה רו"מ על דברי הצל"ח בברכות בש"ס דף כ"ב ברש"י ד"ה את האשה וכו' מה שרוצה לחדש דהשפחה לאו איסורא קעבדו אם מזנות בבן ישראל כיון דבאמת גבי דידה ליכא איסור רק מכח כל היכי שהוא מוזהר וכו' ובשפחה ילפינן לה לה מאשה ובזה לא שייך הך גז"ש כיון דשפחה אינה מוזהרת על העבד בודאי, וע"ז תמה רו"מ מדברי התוס' בגיטין דף מ"א ד"ה לישא שפחה וא"ת ליתי' עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש ותרצו דבדידה ליכא עשה וביאר דבריהם המהר"מ דכוונתם דישא שפחה וכו' ומוכח דאף שפחה יש בה איסור לישא ישראל עכ"ד. הנה מאוד חרה אפי בקושיא זו ואני אומר שנראה שרק לקפחני בהלכות הוא בא או סובר שאין פה ספר המהר"מ או שאין לנו עינים לראות בו כי הנה בראשית השקפה עמדתי משתומם על המהר"ם מי דחקו לפי' זה ולמה לא נפרש כפשוטו דהכונה על בת ישראל וכנראה מלשונם שהקשו דליתי' עשה דפ"ו ובשפחה ליכא קיום פ"ו ושוב ראיתי במהר"מ עצמו שפי' כן באמת כפירוש הראשון דהכונה על בת ישראל רק בדרך השני פי' די"ל דכוונתם על שפחה ואח"כ הקשה על פירוש זה ונראה דמשמע לי' יותר פירוש קמא וא"כ מה זו קושיא על הצל"ח אם יפרש הצל"ח כפי' הראשון שבתוס'. ואם כוונתו בקושייתו שמדברי מהר"מ משמע דלא ס"ל כדעת הצל"ח מה בכך הרי הצל"ח בעצמו אומר שדבר חדש הוא מחדש ומה זו שאילה ואם יקשה לי רו"מ קושיות כאלה לא אשיבנו עוד לעולם. אך רו"מ דלה לי חספא ומטיבותי' אמינא שדברי הצל"ח תמוהין בעיני מטעם אחר דבשלמא אם הוי שייך האיסור דלא יהי' קדש בעבד ושפחה יחד ואעפ"כ היתה השפחה מותרת בעבד שפיר הוי אומר הצל"ח דה"ה נמי איסור זה דאיהי מוזהרת עליו לא שייך בשפחה אבל באמת מה ששפחה מותרת בעבד הוי מטעם אחר דאיך שייך לומר בה דתהי' מוזהרת על לאו דלא יהי' קדש דהרי הוי קדשה ועומדת וכיון שהיא כבר קדשה לא שייך בה לאו זה כלל וא"כ תינח לעבד ושפחה יחד דלא שייך בהם לאו זה כלל אך לשפחה בבן ישראל דהאיסור על האשה הוי מכח שכיון שהוא מוזהר היא מוזהרת וזה הוי עיקרו מכח שלא תביא אותו לידי עבירה ועשתה התורה בזה ללאו גם עליה, ע"ד מה דאמרינן בעלמא גבי לא תאכלום להזהיר הגדולים על הקטנים כן ה"נ בזה אמרה התורה שהיא עוברת בלאו שלו שלא תביא אותו לידי עבירה ולאו זה שלא יומשך לו על ידה לעבור בלאו זה שייך גם בשפחה ולכך הדר ילפינן לה לה מאשה וז"ב לכל מבין דאין ענין זה לזה כלל דמה ענין לאיסור שפחה בעבד דלא שייך בתרוייהו לאו זה כלל דאיך שייך לומר לא יהי' קדש דהרי היא קדשה ועומדת, לענין שפחה בישראל כיון שהוא מוזהר היא מוזהרת שלא יעבור הוא על ידה וזה שייך גם בה וילפינן לה לה מאשה. וז"ב ודברי הצל"ח תמוהין ואין לי פנאי להאריך בזה ועיין כיוצא בזה בפ"ח דב"ב דף ק"י ע"ב בת לאו בת יעוד היא מוכח דהיכי דלא שייך הדבר הוי כמאן דאיתא ודו"ק:

גם מה שהקשה על דברי הספר מוצל מאש שכתב דבממון כמו דלא אזלינין בתר רובא כן ה"נ לא אזלינן בתר חזקה וע"ז הקשה רו"מ מדברי התוס' דב"ב דף קנ"ד ע"ב שהקשו דלמה צריך לבדקו נימא חזקה דרבא ומה קושיא הרי בממון לא אזלינן בתר חזקה עכ"ד. הנה אם בעינא יכולני לשנויי עפ"י סברת הקצה"ח בשב שמעתתא וכוונתי לו מסברא דנפשאי בילדותי בכל דבריו דיש חילוק בין רוב שכבר הוחזק או לא דאף במקום דלא אזלינן בתר רובא מ"מ היכי שכבר הוחזק בעלמא מהני א"כ ה"נ בזה ע"כ לא אמרינן דבממון לא אזלינן בתר חזקה רק בחזקה שנולד לנו השתא בענין הממון אבל בחזקה דרבא הרי תיכף שמלאו לו י"ג שנים כבר הוחזק לגדול לכל מילי מה דאין נ"מ לממון רק לאיסורין וכיון שכבר הוחזק הך חזקה נעשה כודאי וסמכינן אח"כ עליו גם לענין ממון. ובפרט דהתם בקרקעות מיירי ובקרקע לא מהני מכירתו רק בבן י"ח או בן כ' ובע"כ מיירי שהוי אז בן ח"י או כ' וכ"כ התוס' שם דף קנ"ה וא"כ הרי לענין שיהי' נחשב גדול ע"י השערות לומר דחזקה שהביא סימנין תיכף כשנעשה בן י"ג חייל חזקה זו ואז עדיין לא הוי נ"מ לדין מכירת קרקעות דבלא"ה אין מכירתו מכירה ולענין מטלטלין אף הפעוטות מקחו מקח וא"כ כיון שנולד לנו שלא בענין ממון וכבר הוחזק שהביא סימנין שוב אף שנעשה אח"כ בן כ' ונולד לנו נ"מ לענין קרקעות נדון כגדול כיון שכבר הוחזק בו. ומיהו באמת אין אנו צריכין לכ"ז להמעיין בסוגיא שם היטב דפריך שם אלא למ"ד ראי' בקיום השטר למ"ל לבדקו לקימו שטרייהו ולוקמו בנכסי ומשני מי סברת נכסי בחזקת בני משפחה קיימו ואתו לקוחות ומערערי נכסי בחזקת לקוחות קיימו וקאתו בני משפחה ומערערי וכו' וא"כ לפ"ז לק"מ חדא כיון דנכסי בחזקת לקוחות קיימו א"כ הוי הם מוחזקין שפיר מהני הך חזקה לאוקמא הנכסים בחזקתן, ועוד דלהך מ"ד דס"ל דדי בקיום השטר היינו מכח דס"ל חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול א"כ לדידי' בלא"ה יש חזקה אחרת דהוי גדול רק דאם היו בודקין ולא היו מוצאים בו סימנין הוי איתרע הך חזקה מכח הרי לפניך דחזינן דלא הוי בו סימנין ולכך לזה שוב די בחזקה דרבא דהוי מסייע לחזקה דאין העדים חותמין על השטר וכו' והרי תרתי חזקות והוי הך הרי לפניך חדא במקום תרתי ולאו כלום הוא ובשני חזקות ודאי מוציאין ממון. ועכ"פ מהני הך חזקה להוציא רק מידי הריעותא ויהי' נחשב כלא בדקו ושוב אזלינן בתר חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ואזלא קושיות התוס' למ"ד ראי' בקיום השטר ונכסי בחזקת לקוחות קיימו למה יועיל הבדיקה להוציא ממון מלקוחות הרי בזה איכא חזקה דרבא:

ובזה נתיישב על נכון גם הקושיא השני' שהקשה רו"מ דמה הקשו התוס' הרי זה הוי דעת ר"ע ור"ע חייש למיעוטא בבכורות והרי התוס' ביבמות דף קי"ט ע"ב ד"ה וחזקה לא עדיף כי רובא כתבו דלר"מ דלא אזיל בתר רובא גם בתר חזקה לא אזיל ומה הקשו הרי י"ל ר"ע לשטתו דלא אזיל בתר חזקה עכ"ד, ולפמ"ש א"ש דכאן הקשו רק להך לישנא דנכסי בחזקת לקוחות קיימו דבזה ודאי די בחזקה דרבא להחזיק אידך חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ובלא"ה נמי לא קשה קושיא זו דא"כ תקשה בלא"ה על הש"ס דמה פריך למ"ד ראי' בקיום השטר לימא קיימו שטרייכו ומה קושיא הרי הך מ"ד עיקר טעמי' הוי מכח חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול וי"ל דהיינו דוקא לדידן דאזלינן בתר רובא לכך גם בתר חזקה אזלינן ולכך די בקיום השטר אבל לר"ע דחייש למיעוטא ולא אזיל בתר חזקה לכך בעינן ראי' בעדים. וזה תקשה יותר מקושיות רו"מ דקושיות רו"מ יש מקום לדחות דהתוס' הקשו להך לישנא דר"ע נמי לא חייש למיעוטא מה יענה להך ברייתא אך זה קשה שפיר מהו פריך הש"ס למ"ד ראי' בקיום השטר לימא קיימו שטרייכו ומה קושיא נימא דהוא ס"ל דר"ע חייש למיעוטא לכך לא אזיל גם בתר חזקה ומהו פריך. אך בע"כ צ"ל דהנה באמת מצינו דר"מ עצמו ס"ל הך חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול כמ"ש בפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב דקאמר שם קטנים נמי כדרשב"ל דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול א"כ חזינן דאף ר"מ ס"ל הך חזקה ובע"כ דאין החזקות דומין זה לזה וכמ"ש הת"הד כן לענין אחר ובע"כ דר"מ אלים לי' הך חזקה טפי ולכך פריך שפיר כיון דר"מ ס"ל הך חזקה ה"ה ר"ע. אך הוא דוחק. והעיקר נראה לי כך דהרי התוס' בחולין הקשו דמה שאל הש"ס דמנ"ל דאזלינן בתר רובא הרי כיון דאזלינן בתר חזקה מכ"ש בתר רובא ותרצו דודאי השתא דידעינן דאזלינן בתר רובא שוב אמרינן דרובא וחזקה רובא עדיף אבל אם לא הוי ידעינן כלל דאזלינן בתר רובא שפיר הוי אמרינן דחזקה עדיפא מרובא ייע"ש, וא"כ לפ"ז לר"מ דלא אזיל בתר רובא נשאר הך סברא במקומה די"ל חזקה עדיפא וא"כ היאך פסיקא להו להתוס' ביבמות דר"מ דחייש למיעוטא לא אזיל בתר חזקה מכ"ש. אך י"ל דדבריהם נמשכו למה שרצו לומר תחלה שם דמה דר"מ חייש למיעוטא היינו רק מדרבנן א"כ לפ"ז כיון דמן התורה גם ר"מ מודה דאזלינן בתר רובא א"כ ממילא גם לדידי' הוי רובא וחזקה רובא עדיף שוב ממילא אם רבנן תקנו דלא אזלינן בתר רובא מכ"ש דתקנו שלא לילך בתר חזקה דאיך יתקנו רבנן מלתא דהוי חוכא ואטלולא שמן התורה יהי' רובא עדיף מחזקה ומדרבנן יהי' חזקה עדיפא זה ודאי אינו ולכך שפיר כתבו דאם ר"מ לא אזיל בתר רובא מדרבנן מכ"ש דלא אזיל בתר חזקה מדרבנן אבל אם נימא דר"מ חייש למיעוטא מן התורה שפיר י"ל דלפ"ז לדידי' עדיפא לי' חזקה מרובא כדס"ד דש"ס ובתר חזקה אזיל וא"כ שוב לענין ממון שפיר אמרינן טעמי' דר"מ מכח חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ וכו' דממ"נ אם מן התורה חייש ר"מ למיעוטא הרי לפ"ז חזקה עדיפא ובתר חזקה אזיל ואם מן התורה לא חייש ר"מ למיעוטא רק מדרבנן ס"ל א"כ כיון דרבנן תקנו כן ממילא היינו רק באיסורא תקנו כן אבל בממונא לא תקנו ואוקמוהו אדינא דבתר רובא וחזקה אזלינן. מיהו לפ"ז תשאר קושיא ראשונה דמה הקשו כיון דלא אזלינן בתר רובא גבי ממון מכ"ש בתר חזקה ומה קושיא, וא"ל כתירוץ הא' מכח דהחזקה כבר הוחזק שלא לגבי ממון ושוב הוי חזקה לממון ז"א דנימא ר"ע לשטתו דחייש למיעוטא וא"כ ממ"נ בעלמא היכי דלא הוי לממון הרי תקנו רבנן דלא אזלינן בתר רובא מכ"ש בתר חזקה ואם נדון החזקה בתר השתא דהוי נ"מ לנו לענין ממון דקיל ולא תקנו בי' רבנן הרי בממון גם מן התורה לא אזלינן בתר רובא ומכ"ש בתר חזקה לכך צ"ל כתירוץ השני שכתבנו דקושיות התוס' הוי רק למ"ד ראי' בקיום השטר והיינו דודאי החזקות אין דומין זה לזה וחזקה דאין העדים וכו' אלים יותר והרי חזינן להדיא דאף ר"מ אזיל בתרה ושוב כיון דבלא"ה יש כאן חזקה רק להחזיק כח החזקה מריעותא דבדיקה שלא נמצאו לו סימנין בזה ודאי די בחזקה דרבא דלא לשוי' ריעותא ויהי' הרי לפניך לחדא במקום תרתי ולאו כלום ונתחזק הך חזקה דאין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וא"ש ודו"ק. את זה ראיתי להשיבו בקצרה ויותר לא רציתי להאריך היות כי אין עסקי בזה כעת ולא אטרד מסדר למודי רק למלאות תאוות נפשו פניתי להשיבו בקצרה כיד ה' עלי.

והנה באמת מאוד אני תמה על הסוברים דנהי דרוב לא מהני בממון מ"מ חזקה מהני ואיך נעלם מהם ש"ס ערוך במקומו בפ"ו דב"ב דף צ"ג דקאמר שם אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לת"ק עד כאן לא קאמר ת"ק התם אלא דלא אזלינן בתר חזקה אבל בתר רובא אזלינן ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר"א ע"כ לא קאמר ר"א אלא בתר חזקה דהוא גופיה מוחזק אבל בתר רובא לא אזלינן א"כ מפורש אומר הש"ס דאפי' לרב דס"ל הולכין במא"ה מ"מ אחר החזקה אין הולכין דהרי קיי"ל דהלכה כרבנן ומכ"ש לשמואל דהוי כן. וגם שמואל בעצמו מדקאמר ע"כ לא קאמר ר"א אלא בתר חזקה דהוי גופי' מוחזק ולא אמר סתם ע"כ לא קאמר ר"א אלא בתר חזקה אבל בתר רובא לא אזלינן משמע דודאי בשאר חזקות לא אזלינן בתר חזקה ג"כ רק בתר הך חזקה דהוא גופי' מוחזק ס"ל דאזלינן וממילא לרבנן אף בתר חזקה כהך לא אזלינן ומוכח מכולם דלא מהני חזקה בממונא וצ"ע בזה. דברי ידידו לנצח.

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה