אור ברסלב
טוב טעם ודעת קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל › תשובה קעב

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קעב

תשובה קעא

לק"ק טארנאפל.

ע"ד אשר שאל בדבר שהמורה מתיר לכבוד שבת בנשאר ממנו דבר מועט כל שהוא אחר השבת או בענין דלית בו הפסד אם מותר או אסור:

תשובה הנה כבר ראה רו"מ מ"ש הפרי מגדים במשבצות סי' צ"ד ס"ק ט' דהיכי דאשתרי לכבוד שבת אשתרי לגמרי אך שרצה רו"מ לחקור בזה אחר ראיות מש"ס ופוסקים ראשונים. והנה במס' נדה דף ט' גרסינן שם מהו שעת הדחק א"ד שני בצורת הוי וא"ד טהרות אפושי לעבידא וחשו רבנן להפסד טהרות, והנה לכאורה לא נדע במה פליגי הני תרתי לישני ולכאורה שניהם שווים דכך לי בשני בצורת דבר מועט כמו בשאר שנים הפסד מרובה וכן להיפוך בשאר שנים הפסד מרובה הוי כמו שני בצורת דבר מועט ובמה פליגי ואטו לא ידענא מהו שעת הדחק. אך נראה דבהך סברא פליגי הני תרי לישנא ג"כ היכי שמתירין דבר משום הפסד מרובה ונשתייר דבר מועט אם מותר או לא, דלישנא קמא ס"ל דהיכי שמתירין משום שעת הדחק היכי שעבר הדחק חוזר לאיסורו לכך בשלמא בשני בצורת לפי מה שהוא לפנינו הוא מותר לגמרי וזה אין ידוע אם ישאר ממנו אח"כ ועפ"י הרוב לא יהי' נשאר אח"כ לכך לא מחזי כחוכא ואטלולא ולכך סמכו ע"ז בהפ"מ ושעת הדחק אבל היכי דלא הוי שעת הדחק רק טהרות אפושי לעבידא הרי אם אנו דנין על כל משהו ומשהו שבו ליכא הפ"מ ואסור רק בהצטרף יחד הוי הפ"מ וסופה בסתמא כשיכלה יהי' נשאר ממנו מעט דכן דרך כל דבר העומד לאכילה להיות כלה והולך מעט מעט וא"כ בסוף כשיהי' נשאר מעט יהי' חוזר לאיסורו ויהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא לכך אסרינן לגמרי ולכך מפרש שעת הדחק דוקא שני בצורת. אבל אידך לישנא ס"ל דכל היכי דאשתרי אשתרי לגמרי אפי' היכי דנשאר רק מעט לכך קאמר בשעת הדחק הוי דטהרות אפושי לעבידא וחשו להפסד טהרות. והנה מה שרצה רו"מ לדמותו למעשה דחכמי ווילנא אין לו דמיון כלל לא מבעיא לפמ"ש בחידושי פ"ק דנדה בזה לחלק בין דאורייתא לדרבנן דדוקא בדרבנן חשו לחוכא ואטלולא אם יהי' לפעמים אסור ולפעמים מותר אבל בשל תורה ל"ח לחוכא ואטלולא כמ"ש שם בשם הרשב"א א"כ בשלמא במעשה דק' ווילנא דאיסור תורה ליכא שם דברובא בטל רק מדרבנן אינו בטל דהוי חהר"ל והוי רק קבוע דרבנן ולכך בדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא ולא מחלקינן רק אם מותר הכל מותר או אם אסור הכל אסור אבל היכי דהוי בשל תורה וסמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק או הפ"מ י"ל היכי דעבר שעת הדחק חוזר לאיסורו, ואף גם אם לא נאמר כן אין לו דמיון כלל, דהתם ההיתר הוי במה שפירש קודם שנודע הספק והרי אז לא שייך לומר דיצא הדבר בהיתר וכיון דיצא הדבר בהיתר אשתרי לגמרי שהרי לא נודע לנו אז ספק כלל דהרי לא ידענו אם יש שם טריפות או לא ואח"כ כשנולד לנו הספק נהי דמה שפירש קודם נשאר בהיתרו על כל פנים אין לו כח לעשות גם מה שלא פירש להיתר, דממ"נ קודם שנולד הספק לא נפסק הדין ולא יצא בהיתר ואחר שנודע הרי כבר ידוע לנו שיש עוד במקולין שלא פירש ואנו דנין על שניהם יחד לכך מהו אולמא דהך מהך לכך ראוי לומר דכל חד תיקום אדוכתא ומה שפירש מותר ומה שלא פירש אסור אבל באם הותר הדבר לכבוד שבת כיון דהוי ידוע לנו הספק ונפסק לקולא וכיון שנפסק הדין להקל ואם היה נאכל כולו בשבת היה מותר כולו וכיון דנתחזק כולו בהיתר כיון דאשתרי אשתרי. ובחידושי למס' ע"ז הארכתי בזה להביא ראיה למעשה דק"ק ווילנא אין עת האסף פה. והנה מה שרצה עוד להביא ראיה מאברי בשר נחירה חולין י"ז ע"א ומחגיגה דף כ"ו מהפותח חביתו ע"ג הרגל דקיי"ל כחכמים דלא יגמור, הנה מכל זה אין לו דמיון לנ"ד. והנה מה שרצה רו"מ לחלק בין ההוא דחגיגה לנ"ד דבחגיגה אין היתר גמור רק מכח הכרח שלא לביישם ולכך אח"כ לא אשתרי אבל היכי דסמכינן על דעת המתיר הוי היתר גמור וכיון דאשתרי אשתרי. הנה המעיין בזבחים דף ל"ג יראה שם דלדידן קיי"ל הסברא להיפוך דהיכי דהוי דחויה אמרינן כיון דאדחי אדחי אבל היכי דאמרינן אשתרי רק להא אשתרי ולהא לא אשתרי ובתחלה רוצה הש"ס לומר כסברת רו"מ אך אח"כ דוחה שם דהסברא הוי להיפוך והכי קיי"ל. מיהו מטעם אחר אין דמיון ההיא דחגיגה לנ"ד וכן בעיא דאברי בשר נחירה. דהנה זה ודאי מצינו בתורה כמה ענינים שהתירה התורה לזמן ואסרה לזמן כגון חמץ שמותר בכל השנה ובפסח אסור, וכן דם טוהר לדידן דקיי"ל מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טיהרתו הרי חזינן שהתורה התירה דם נדה זמן מה אחר לידה ואח"כ חוזר לאיסורו א"כ ה"נ באברי בשר נחירה י"ל דמתחלה לא התירה התורה רק לאותו זמן שיהיו במדבר ואח"כ כשיכנסו לארץ נאסר וכן בטומאת עם הארץ ברגל י"ל דברגל התירה התורה טומאת ע"ה ואח"כ חוזר לאיסורו ואינן תרתי דסתרי אהדדי ולא חוכא ואטלולא. אבל היכי דאנן סומכין על חד דיעה המתרת טרפות פלוני אם הוי ידעינן שהוא טרפה אחר השבת גם בשבת הוי אסור רק לכבוד שבת אנן סומכין על הך דיעה דס"ל שהוא מותר לגמרי א"כ בגוף השבת או בשעת ההפסד מרובה צריכין אנו להחזיק שהוא מותר לגמרי וכיון שנפסק הדין שהוא מותר לגמרי קם דינא ואין סותרין אותו לומר להיפוך אח"כ, אבל ברגל או באברי בשר נחירה במדבר ידענו שיהיה נאסר אח"כ ואעפ"כ באותו זמן הוא מותר דהתורה התירה לאותו זמן ולכך לא הוי סתרי אהדדי אח"כ. והנה מה יומתק בזה לשון הש"ס בחגיגה שם במה דבעו שם מהו שיניחנה לרגל אחר וקאמר יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת יניחנה לרגל אחר ופריך אטו עד השתא לאו יד הכל ממשמשין בה, אמר ליה עד השתא טומאת ע"ה ברגל רחמנא טהריה אבל השתא טמאה היא, ולמה האריך בזה הוי ליה לומר בקיצור עד השתא רגל הוי והשתא חול והנה לפמ"ש כאן יהי' א"ש דהנה מה שאמרה התורה דהכל חבירים ברגל י"ל בו ב' כוונות א' דברגל תלינן שהע"ה אינו טמא רק טהור כיון דטומאת ע"ה אינו ודאי רק ספק וברגל תלינן הספק לקולא ואמרינן שהוא טהור באמת, או די"ל דברגל אמרה התורה דלו יהא שע"ה טמא ממש התורה טיהרתו ברגל וכעין דאמרינן מעיין אחד הוא התורה טומאתו וכו' ובזה יהיו מחולקין המקשן והתרצן, דהמקשן ששאל אטו עד השתא לאו יד הכל ממשמשין בה הוה ס"ל דטהרת ע"ה ברגל הוי מכח דתלינן לקולא שהוא באמת טהור א"כ בזה נהי דעכ"פ ס"ל לרבנן דלא יגמור ובע"כ אף דסתרי אהדדי חיישינן לחומרא מ"מ עכ"פ בהגיע רגל שני דבזמן הרגל עכ"פ תלינן לקולא שהע"ה טהור ומה לי אותו רגל ומה לי רגל שני, ובשלמא בימות החול מחזקינן הע"ה להיפוך שהוא טמא אבל עכ"פ ברגל שני דמחזקינן ספק ע"ה לקולא שהוא טהור א"כ מה לי רגל זה או רגל שני ולכך פריך אטו עד השתא לאו יד הכל ממשמשין בה וכו', אבל התרצן דוחה דבע"כ לאו מכח דנקטינן ספק ע"ה לקולא טהור ברגל דאם הוי מכח ספק לקולא הי' ראוי להיות מותר אפי' בחול לגמור דהיכי דהוי סתרין אהדדי כיון דהחזקנו להיתר מותר תמיד ובע"כ מדאמרי רבנן לא יגמור אין הכונה של טהרת מגע ע"ה ברגל מכח דנקטינן הספק לקולא רק דטומאת ע"ה ברגל רחמנא טהריה ואמרה דאף שהוא טמא נדון כטהור ברגל ולכך ממילא אחר הרגל הוי טמא דלא טהרו התורה רק לימות הרגל, א"כ תינח ברגל ראשון בשעת מגעו שאין אנו דנין על המאכל ומשקה רק על הנוגע אם הוא טמא או טהור ובזה אנו אומרים דטומאת גברא ברגל התירה התורה, אבל אחר עבור הרגל כיון דהשתא חוזר טומאת ע"ה למקומה א"כ כבר נטמא המשקה או האוכל וכיון דכבר נטמא המשקה שוב ברגל השני הוא טומאת אוכלין ומשקין דאנו דנין על המשקה והאוכל וטומאת האוכל לא התירה התורה אפי' ברגל דטומאת גברי התירה התורה לא טומאת בשר ומשקין, וכעין ההיא דאמרינן בפ"ז דפסחים גבי רצוי ציץ והרבה מזה, לכך דייק הש"ס בשלמא עד השתא טומאת ע"ה ברגל דאנו דנין על ע"ה אם הוא טמא או טהור ובזה טומאת גברי רחמנא טהריה אבל השתא טמאה היא וכיון דחל שם טומאה על החבית שוב טומאת משקין לא טיהרה לעולם לכך שפיר יש חילוק בין רגל ראשון לשני זה נראה כונת הסוגיא סוף דבר דלדידן אין ראיה לנ"ד מההיא דחגיגה:

והנה כיוצא בשאלה זו מצינו שנסתפק הב"ש באה"ע סימן ט"ו בנשא שניה באונס ועבר האונס אם מותר לקיימה והעלה דאסור וצריך לגרשה א"כ הוי נראה דגם כאן הדין כן:

והנה בגוף דברי הב"ש כתבתי שם באריכות במקומו והנה כעת ראיתי דאין ראייתו מהרמב"ם מיפ"ת ראיה כלל, לפמ"ש בסוגיא דזבחים והבאתיו לעיל דהיכי דאמרינן דחויה אמרינן כיון דאדחי אדחי אבל היכי דאשתרי אמרינן להא אשתרי ולהא לא אשתרי, א"כ ה"נ בזה בשלמא ביפ"ת דהתורה התירה אותה בפירוש א"כ הוי היתר לא דחויה, וכן אחז"ל במס' סנהדרין שאמר דוד ליואב יפ"ת רחמנא שריא א"כ מוכח דאינו דחויה רק הותרה, ובפרט לפי מ"ש רש"י בברכות דף כ' גבי מת מצוה דלא נחשב דחויה דלאו דטומאה לא נאמר גבי מת מצוה יע"ש ובחידושי הרשב"א. ובע"כ דס"ל דהיכי דנאמר ההיתר מפורש לא מקרי דחויה רק הותרה, אבל מה שאינו מפורש ההיתר בתורה נקרא דחויה א"כ ה"נ היתר יפ"ת לא נחשב דחויה רק הוי כאלו לאו דלא תתחתן לא נאמר גבי יפ"ת כלל וממילא הוי היתר גמור, ולכך כיון דאשתרי אמרינן להא אשתרי ולהא לא אשתרי וביאה שניה אסורה אף דנשאה בהיתר, אבל היכי דנשאה מכח אונס וההיתר בזה הוי מכח פיקוח נפש והנה היתר פיקוח נפש הוי רק דחויה דהרי שבת דחויה אצל חולה לא הותרה ומכ"ש לכל האסורין ולכך כיון דאדחי אמרינן הואיל ואדחי אדחי ומותר אפי' עבר האונס ואכ"מ להאריך בזה. מיהו אפי' לדברי הב"ש אין לו דמיון לנ"ד דהתם אמרינן דלזמן האונס התירה התורה ולא אחר האונס, ואם הוי ידעינן שאחר האונס תהיה אסורה מ"מ בשעת האונס תהיה מותרת דבמקום פ"נ מותר הכל דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אבל באם מתירין איזה דבר לשבת הנה אטו יש כח לשבת לדחות דבר איסור, ובע"כ אם אנו מתירין דבר שהוא לכבוד שבת צריכין אנו להחזיק שהוא מותר לגמרי תמיד, דאם הוי מחזיקין אותו לאיסור לאחר השבת לא הוי לו היתר גם בשבת. ובע"כ צריכין אנו לומר בשבת שהוא מותר לגמרי וכיון שכבר הוחזק לגמרי להיתר היאך נחזור ונאסור אותו ובכה"ג קם דינא. והנה כשאני לעצמי הי' נראה לי דדין זה ש"ס מפורש הוא ביבמות דף ל"ז בפלוגתא דספק ויבם אם אמרינן אח"כ כשבאו לחלוק בנכסי יבם אם יכול לטעון ממ"נ, והנה פליגי שם ר"א ס"ל קם דינא ור' ירמיה ס"ל הדר דינא ואנן קיי"ל באה"ע ובחו"מ סי' רס"ח בהג"ה דקם דינא, וא"כ חזינן דהיכי דנפסק הדין עפ"י ספק נחשב כודאי ואפי' בהזדמן אח"כ הטעם דלא שייך בזה הטעם הראשון שהחזקנוהו לראשון בו מ"מ אמרינן כיון דנפסק הדין נפסק אף דאזל ליה הטעם בשביל מה פסקנו כך, וא"כ ה"נ כיון שתחלה פסקנו להיתר מכח כבוד שבת או הפ"מ אף דאח"כ אזיל ליה הטעם מ"מ קם דינא וכיון דנפסק הדין נפסק. ואין לומר דהתם הטעם מכח הפקר ב"ד או מחילה, דמחילה ודאי לא שייך בזה דהרי לא ידע דמחיל ודומה לע"מ שאין לך עלי אונאה א"כ ה"נ כיון דהספק אינו יודע אם הוא בר מיתנא הוא או לא אין כאן מחילה. וגם מטעם הפקר ב"ד לא שייך בזה דמה"ת יהי' בזה הפקר ב"ד והרי לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר רק כשעשה שלא כהוגן או שראו חכמים איזה טעם בדבר וצורך אבל בזה מה"ת יעשה בזה הפקר ב"ד. וגם מנ"ל לר' אבא לומר שעשו בזה תקנת הפקר ב"ד, ובע"כ בלא"ה ס"ל מסברא דכיון שנפסק הדין נפסק וקם דינא. א"כ ה"ה באיסור הוי כן כיון דנפסק הדין קם דינא. וראיה לזה דלא הוי מטעם הפקר ב"ד או מטעם מחילה ממה דקאמר שם הש"ס דר"א ור' ירמיה בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי במי שאבדה לו דרך שדיהו וכו' ולמה לא קאמר דאפי' ר' ירמיה ס"ל כרבנן התם דטעמא דרבנן התם דעכ"פ ידע דמחיל שהרי יודע שנאבד לו דרך שדיהו וידע נמחיל. אבל כאן אינו יודע אם הוא בר מיתנא או לא ולא ידע דמחיל לכך הדר דינא ור"א אומר אפי' כאדמון דר"א מיירי בפסקו לו הב"ד לכך הוי הפקר ב"ד הפקר ואדמון מיירי שלא פסקו לו הב"ד רק שנאבדה לו דרך שדיהו ולא שייך בזה הפקר ב"ד ולכך ס"ל הדר דינא ומדלא מתרץ כן מוכח דס"ל להש"ס דאין הטעם מכח הפקר ב"ד או מחילה וא"כ נראה ה"ה באיסור נמי אמרינן קם דינא. והנה לדינא ודאי אין לזוז מדברי הפמ"ג דמותר בכל ענין וכן מנהג פשוט בכל המקומות היכי דהוי מותר לגמרי מותר. וכן יהיה מוכח גבי תקנות עגונות שמקילין כמה פעמים במקום עגון ועיין בח"מח סי' י"ז ס"ק ל"א מ"ש בשם המ"ב והרא"מ דהיכי דהוי פלוגתא אזלינן לקולא במקום עיגון וכתב שם הח"מח דלפעמים לא נחשב מקום עגון כגון בזקנה וכו' וא"כ אטו אם נתיר אשה במקום עגון נאמר לעת זקנותה כשלא יהיה מקום עיגון תחזור ותיאסר, וגם אם מת בעלה אטו אם נאסור אותה להנשא מחדש דעתה לא שייך מקום עגון וזה לא נשמע מעולם ובע"כ כיון שהותר הדבר ונפסק הדין קם דינא לגמרי:

והנה בהיותי בזה ראיתי בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בפסק איסור והיתר שתמה על הב"ח דס"ל אפי' בשל תורה סמכינן על יחיד במקום רבים והש"ך ס"ל דדוקא בדרבנן סמכינן על יחיד במקום רבים ולא בשל תורה יע"ש ותימה איך אשתמיט מיניה דברי המ"ב בשם תשובת הרא"מ דגם באיסור א"א סמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק ועיקר חיליה הוי ממשנה דעדיות ומה שמתירין איסור במקום הפ"מ הוי נמי מכח הך משנה והרי איסור א"א דאורייתא וס"ל להרא"מ ומ"ב דסמכינן לקולא. ומ"ש הש"ך ראיה מהורגין נפש ועיר הנדחת עפ"י דעת המרובין נדחה עפ"י דעת הח"מח הנ"ל שהבאתי שהיכי שפליגי בשעת הדחק כגון שפליגי בהריגת הנפש גופיה או גבי עיר הנדחת שפליגו בזה עצמו וכיון דפליגי בשעת הדחק עצמו הדרינן לכללא דהלכה כרבים אבל הב"ח וכן הרא"מ מיירי דפליגי היכי דליכא דחק וכמ"ש הח"מח לכך היכי דהוי שעת הדחק סומכין על דברי היחיד. והנה פלוגתת הב"ח והש"ך בזה יהיה תלוי בשני הפירושים שכתב הר"ש בפ"ב דעדיות שם בפירוש המשנה דנקט טעמא שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ובתוספתא נקט טעמא כדי שיסמכו עליו בשעת הדחק דלחד פירושא מפורש שם דחד טעמא הוא ולאידך פירושא מפרש שם דתרי טעמי נינהו ייע"ש. והנה להך פירושא דחד טעמא הוא עם התוספתא בע"כ מוכח כדעת הב"ח דאף בשל תורה סמכינן על יחיד במקום רבים דאל"כ קשה קושית המשנה למה נשנה דברי היחיד במקום רבים בשל תורה וכמה פלוגתות בד"ת יש דהוי יחיד במקום רבים ובע"כ לסמוך עליו בשעת הדחק ומוכח כדעת הב"ח, אבל לאידך פירושא דב' טעמים הוי י"ל שפיר דבשל תורה שייך טעם המשנה ובדרבנן נקטה התוספתא עוד טעם דיהיה לסמוך עליו בשעת הדחק וי"ל כדעת הש"ך. והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא לפרש המשנה דעדיות דהנה לומר דחד פירושא הוא המעיין שם בלשון המשנה יראה הדוחק ואין לשון המשנה סובל כלל כן ולפי' השני דשני טעמים קשה באמת למ"ל ב' טעמים בחד סגי ובפרט לדעת הש"ך א"כ קשה אכתי למה נשנה דברי היחיד במקום רבים בשל תורה וצריכין אנו לבוא לטעם המשנה א"כ נסתפק עצמינו בטעם המשנה. ואם רצה התוספתא להשמיענו דין זה דסמכינן על דברי היחיד בשעת הדחק בדרבנן הוי ליה לומר זה לדין בפ"ע לא דרך טעם על המשנה. ולכך נראה לומר. דהנה יש להוכיח מן הש"ס דערובין (ד' מ"ו ע"א) דהיכי דמתירין משום שעת הדחק כשעבר הדחק חוזר לאיסורו והוא ממ"ש שם התוס' ד"ה לסמוך עליו בשעת הדחק וז"ל פי' הקונטרס דשנת בצורת הואי וכו' וא"א לומר כן דבדחק כה"ג אפי' רבנן מודים כדאמר פ"ק דנדה אין שעת הדחק ראיה ומפרש התם דשנת בצורת הוי, ומה הקשו והוכרחו לומר דתרי שעת הדחק הוי כמשמעות לשונם דבדחק כה"ג אפי' רבנן מודו משמע דהם מפרשים דחק דר"א הוי ענין אחד, ולמה לא פירשו כך דזה איכא ביניהו אם נסמוך להתיר אפי' כשעבר הדחק דלפמ"שא חכמים אין שעת הדחק ראיה הוי רק בשעת הדחק מותר אבל לאחר שעבר הדחק חוזר לאיסורו כיון דלדידהו הוי ודאי טמא א"כ בזה דומה לאברי בשר נחירה ואינך כמ"ש לעיל דכשעבר טעמו חוזר לאיסורו אבל לדידן כיון דר"א פליג ומטהר לגמרי לכך קאמר רבי כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ולכך כיון דנפסק הלכתא כוותי' בעת הדחק מותר לגמרי ואפי' כשעבר הדחק מותר ויהיה כונת רבי להתיר אפי' כשעבר הדחק כיון דכדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ונקבע הלכה כמותו ושוב מותר לעולם ומה הקשו על רש"י, ובע"כ שהם ס"ל דכל היכי דאנן פסקינן כיחיד במקום רבים בעת הדחק כשעבר הדחק אסור ולכך הקשו שפיר על רש"י דבשעת הדחק גם רבנן מודו. ולפ"ז יש לומר דשיטת רש"י שמפרש שם דשעת הדחק הוי שנת בצורת שלא תקשה עליו קושית התוס' יסבור באמת כדעת הפמ"ג הנ"ל דהיכי דהותר לגמרי הותר והוי דין זה במחלוקת שנויה בין רש"י ותוס' ולפ"ז אנן נחזיק כדעת התוס' דהיכי דמקילין ביחיד נגד רבים אין היתר רק בשעת הדחק ולא אח"כ, ולפ"ז י"ל דאדרבא דוקא בשל תורה הוי כן היפוך מדעת הש"ך אבל לא בדרבנן והיינו לפמ"ש בחידושי פ"ק דנדה בשם הרשב"א דדוקא בדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא אבל בשל תורה ל"ח א"כ יש לומר דבשלמא בשל תורה שפיר סמכינן על יחיד במקום רבים בעת הדחק כדעת הב"ח ומ"מ לא חיישינן לומר כיון דכשעבר הדחק חוזר לאיסורו ויהיה חוכא ואטלולא דד"ת לא בעי' חיזוק ול"ח לזה, אבל בדרבנן לא סמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק ג"כ כיון דאף אם נתיר בעת הדחק עכ"פ כשיעבור הדחק יחזור לאיסורו ויהיה חוכא ואטלולא לכך אסור תמיד ולא סמכינן על יחיד במקום רבים. ואל תתמה בזה שהרי כמה פעמים מצינו שעשו חז"ל חזוק לדבריהם יותר משל תורה וה"ה בזה ומה דקאמר רבי כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אף דהתם הוי דרבנן כמ"ש הש"ך סי' רמ"ב ומבואר כן בעירובין היינו דהתם שאני כיון דחזינן דרבנן עצמם מחלקים ומתירין בשעת הדחק לכך שוב כיון דר"א מתיר לגמרי נחתינן חד דרגא ומותר אפי' כשעבר הדחק וכמש"ל בזה כונת רבי במ"שא כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק דנ"מ דאף אם עבר הדחק מותר, והיינו דוקא התם דרבנן עצמם מפרשי בדבריהם דבשעת הדחק מותר לכך נחתינן חד דרגא וסמכינן על יחיד במקום רבים אפי' אם עבר הדחק ולכך לא הוי חוכא ואטלולא אבל היכי דאין הרבים מודים בעת הדחק רק דאנן סמכינן על היחיד במקום רבים בעת הדחק א"כ בזה כשעבר הדחק אין כח להתיר וא"כ כיון שסוף סוף אחר שיעבור הדחק נאסר שוב אפי' בשעת הדחק אין להתירו דחיישינן לחוכא ואטלולא ואתי לזלזולי בדרבנן וחמור בזה משל תורה. והנה הך כללא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו וכו' יש לומר היינו רק בדרבנן דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך אף שרואין לדבריהם טעם הגון אין בידם לבטל דברי ב"ד אחר אא"כ גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל בשל תורה לא הוי כן רק אם רואין שטעמם ונימוקם עמם יכולין לבטל דברי ב"ד שגדול ממנו. ובזה א"ש הכל דטעם המשנה דאין ב"ד יכול לבטל הוצרך לדרבנן דבזה לא שייך טעם התוספתא לסמוך עליו בשעת הדחק דהרי בדרבנן אפי' בשעת הדחק אין סומכין על היחיד במקום רבים ולכך הוצרך לטעמא שמא יראה ב"ד שהלכה כמותו ואם לא היה נשנה שהיה שם תיכף חולק לא היו יכולין אח"כ לחלוק דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אבל כשיש יחיד החולק תיכף אז יכולין אח"כ לפסוק כמותו אם נראה להם שהדין עמו, אבל בתוספתא הוצרך לדאורייתא דבזה אין שייך הטעם דאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו דבד"ת יכולין לבטל לכך הוצרך בזה לטעמא לסמוך עליו בשעת הדחק דבשל תורה שפיר סמכינן בשעת הדחק על דברי היחיד ודוקא בשעת הדחק ולא יותר ותרווייהו צריכי כן הוי לכאורה נראה לומר ע"ד פלפול וחדאי קוב"ה בפלפולא. אבל לא למעשה כיון שהוא נגד משמעות הפוסקים ראשונים ואחרונים. דמכולם משמע דבדרבנן ודאי סמכינן בשעת הדחק אדברי יחיד גם כך נוהגין כל מורי הוראות דהיכי שהותר לכבוד שבת או הפ"מ הותר לגמרי ואינו חוזר ונאסר כלל והדין דין אמת ובכ"ז היה עוד מקום להאריך אלא שאין כחי עמדי אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה ולקבוע בה מסמרות ועיין לקמן בסי' רמ"ב בזה.

והנה חזר השואל והשיב לי על דברי הנ"ל וזה אשר השבתי לו. הנה בראש מה שרצה להביא סיוע לדברינו שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן דבד"ת ל"ח לחוכא ואטלולא ובדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא מפרש"י ערובין דף ע"ו ע"א ד"ה לא מוכחא מלתא שכתב אבל הנך בתים הא קיימי קמן ואי משווינן הכא הכי והכא הכי הוויין מילי דרבנן כחוכא ואטלולא וכו' ומכח זה תמה למה הוצרך אני להביא ראיה לזה מדברי הרשב"א אחר שכן מוכח מפרש"י. והנה אחר המחילה דומה בראיה זו כההוא עורבא דמייתי עורבא לקיניה והרי אדרבא מוכח משם להיפוך כי רו"מ לא העתיק לשון רש"י כהווייתו אך לפי מה שהעתקתי אני ולהמעיין שם בש"ס מוכח להיפוך שהרי משני שם לחלק בין מנכרא מלתא או לא ומוכח להדיא דדוקא גבי בית שהוא עומד במקום אחד תמיד והוי קבוע בזה חיישינן לחוכא ואטלולא, אבל היכא דלא מנכרא מלתא כגון בהניח עירובו בה"ש שניהם קנו עירוב. וא"כ מוכח להיפך דגבי בה"ש אף דהוי נמי תרתי דסתרי אהדדי אעפ"כ שניהם קנו עירוב ולא חיישינן לחוכא ואטלולא. ולדברי הרשב"א מוכח דאף היכא דלא מנכרא מלתא חיישינן לחוכא ואטלולא. ולפ"ז צריך לומר באמת מה דהתם בערובין ל"ח לחוכא ואטלולא היכא דלא מנכרא מלתא היינו מכח דבעירוב הקילו כמו דמשמע בכמה דוכתי דבעירוב הקילו אפי' משאר דרבנן ולכך בערובין עצמו מחלקינן בין היכא דמנכרא מלתא טובא חיישינן אפי' בערובין לחוכא והיכא דלא מנכרא מלתא כ"כ ל"ח בעירובין לחוכא אבל בשאר איסור דרבנן חיישינן לחוכא אפי' היכא דלא מנכרא מלתא. ועיין בחבורי ס' החיים סי' שצ"ג שם הוכחתי מלשון הרא"ש דס"ל דיש חילוק בין חמור לקל דבחמור חיישינן לחוכא ואטלולא ול"ח בזה באיסור קל יע"ש, מיהו היינו דוקא בדרבנן אז יש חילוק בין חמור לקל דבחמור חיישינן לחוכא ובקל ל"ח לחוכא ובשל תורה בכל ענין ל"ח לחוכא וז"ב ונכון:

ומה שהקשה רו"מ מכתובות דף י"ג למ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה ואמאי חיישינן בזה בשל תורה לחוכא ואטלולא. הנה מאוד אני תמה עליו למה אומר כן וכי ס"ד לומר שנתיר איסור תורה בשביל שלא יהיה חוכא ואטלולא והיכן מצינו כן בשום מקום דמתירין איסור תורה משום כן וגם היכן נרמז זה בתורה. ולכך נראה דאף מ"ד המכשיר בה פוסל בבתה אינו מן התורה רק מדרבנן מכח מעלה עשו ביוחסין וכעין שכתבו התוס' שם דף י"ד ד"ה אלמנת עיסה בסוף דבריהם דהבת אינה אסורה רק מכח מעלה עשו ביוחסין כן י"ל בזה, או מן התורה מהני חזקת האם להבת כיון דזה תלוי בזה מהני חזקת האם להבת, ומה דאמרינן בתה דלית לה חזקה היינו רק מדרבנן דלכך החמירו רבנן בה יותר מבאמה כיון דלדידה עצמה ליכא חזקה רק מכח האם לכך החמירו בה יותר אבל מן התורה מהני חזקת האם להבת, או אפשר דמן התורה אפי' בלי חזקה היתה הבת מותרת מכח דמיירי ברוב כשרים אצלה או מכח דאשה בודקת ומזנה ולכך מהלין טעמי אפי' בלי חזקה מותרת רק מכח מעלה עשו ביוחסין כמו דעשו מעלה דבעינן תרי רובי כך עשו דבעינן דוקא חזקה דכשרות ולכך בבתה דלית לה חזקה דעצמה לכך החמירו לאוסרה וכיון דאפי' למ"ד זה דפוסל בבתה הוי רק דרבנן ממילא ס"ל לאידך מ"ד דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא אבל בשל תורה ודאי ח"ו לומר כן דנתיר שום איסור תורה מכח חשש חוכא

והנה בחדושי למס' ע"ז דף ל"ב ע"ב הבאתי שם ראיה למעשה דק"ק ווילנא אין עת האסף פה מיהו היוצא משם בקיצור כתבתי די"ל דמ"ש בפ"ק דחולין גבי ספק בשחיטה דמשום דבי ר' ינאי אמרו נבילה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא' במשא וקאמר שם הש"ס דפליגי בדר"ה דחד ס"ל בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וחד ס"ל בחזקת טומאה נמי' אמרינן, וכתבנו דבהא פליגי דהרי ודאי בהמה בחיי' לאו בחזקת טומאה עומדת דהרי מחיים אינה מטמאת ואף לרש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור היינו מאיסור לאיסור ולא מאיסור לטומאה רק עיקר הטעם הוא דהך תנא דס"ל כיון דסתרי אהדדי דהרי הוי ממ"נ אם אינה בחזקת נבלה ראוי להיות מותרת אף באכילה ואם אסרינן באכילה מחשש נבלה ראוי שתטמא ג"כ וכיון דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא בתרוייהו ולכך אף מטמא' ואידך ס"ל דלא משגיחינן בסתרי אהדדי ולכך באכילה דיש חזקה לאיסור אסורה ובטומאה דליכא חזקה מותרת. הנה נראה ראי' מפורש לזה למעשה דק"ק ווילנא דהנה תנאי פליגי שם בפלוגתא זו אם בשל תורה משגיחינן לסתרי אהדדי או לא, אך היינו דוקא אם אסרינן הכל או מה שראוי לאסור אסור ומה שראוי להתיר מותר אבל לומר להיפוך שהכל מותר מכח סתרי אהדדי זה ח"ו לומר כן ולא עלה על דעת אדם לומר כיון דאינו מטמא דליכא חזקת טומאה ואדרבא יש לו חזקת טהרה דבחיי' טהורה ראוי שתהי' מותרת אף באכילה שלא יהי' סתרי אהדדי בע"כ דזה לא אמרינן בשום ענין ומה בין זה למ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה ואדרבא התם הוי שני גופין וחיישינן לסתרי אהדדי ובבהמה שנולד ספק בשחיטה הוי גוף אחד ולא משגיחינן לסתרי אהדדי ואף שאינו מטמא במשא אסורה באכילה ובע"כ כמ"ש דאף למ"ד הפוסל בבתה הוי רק דרבנן ולכך חיישינן לסתרי אהדדי:

והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלכך בתה כשרה מן התורה אף דליכא חזקה דכשרות דלא מבעיא לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק תורה לקולא מן התורה פשיטא שהיא מותרת דאף בלא חזקה הוי לקולא מן התורה אף גם להסוברים דספק תורה מן התורה לחומרא מ"מ בנ"ד נראה לומר כיון דבכה"ג בראוה מדברת או מעוברת יש בה שני ספקות אחד אם נבעלה לממזר והיא ממזרת או שנבעלה לחלל והיא חללה וא"כ כיון דאמרינן בזבחים דף ל"ג דרובן טמאי מתים ולענין זבים מתוך שהותרו לטומאתן הותרו לזיבתן וכן נמי מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ייע"ש וא"כ ה"נ אמרינן דכיון דספק ממזר ודאי מותר מן התורה וא"כ בהזדמן יחד ספק ממזר לקהל וספק חללה לכהן אמרינן מתוך שהותרה לקהל ול"ח לספק ממזר מותרת נמי לכהן ול"ח לספק חללה והרי התם נמי אם לא הי' מזדמן להם טומאת מת או צרעת היו אסורין מכח זיבתן וקריין ואעפ"כ אם נזדמן עוד איסור עדיף טפי ואמרינן כיון דאשתרי אשתרי. וכן מצינו גבי כלאים בבגדי כהונה דס"ל להראב"ד דמותרין אף שלא בשעת עבודה מכח כיון דאשתרי אשתרי, א"כ ה"נ דנהי דאם נזדמן ספק חללה לבד אסורה מן התורה מ"מ אם נזדמן ספק ממזרת וחללה יחד כיון דלקהל התירה התורה ספק ממזרת אמרינן כיון דאשתרי לקהל אשתרי אף לכהונה ולא מבעיא למ"ד התם בזבחים דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי דראוי לומר כן כאן אף למ"ד התם דס"ל דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן רק הואיל ואדחי אדחי אמרינן נראה דא"ש ג"כ, דודאי הא דספק ממזר מותר מן התורה אינו היתר רק דחוי' שהרי לולי דגלי קרא דספק ממזר מותר הוי אמרינן דמצד הסברא אסור מן התודה ככל ספק איסור וא"כ נהי דגלי קרא שספק ממזר מותר מ"מ י"ל דהוי רק דחוי כיון דאין לו תקנה לבא בקהל בע"א לכך התירה התורה ספק ממזר ולעולם הוי רק דחוי ולא הותרה ולכך אמרינן כיון דאדחי אדחי ולכך כשרה אף לכהונה ול"ב לטעם חזקה רק מדרבנן תליא מלתא בחזקה ובדרבנן שפיר חיישינן לחוכא וכו', ועיין בתוס' בכתובות דף י"ג ע"ב ד"ה מסייע לי' לריב"ל מוכח שם דאף ברוב פסולין שייך לומר דהוי מחצה ע"מ רק מכח ספק איסור אסור ככל ספק איסור ייע"ש וא"כ א"ש דברינו לעיל. גם י"ל אף ברוב פסולין כשרה מן התורה מכח ברי דידה אף בלי חזקה דע"א נאמן באיסורין או מכח דאשה מזנה בודקת ומזנה וכו':

והנה עפ"י סברתינו הנ"ל שחדשנו י"ל קושיות התוס' שם ד"ה מכשיר אפי' ברוב פסולין שהקשו מקדושין דקאמר אי מד"ג ה"א דוקא ברוב כשירים אצלה וכאן קאמר דמכשיר אפי' ברוב פסולין. ולפמ"ש י"ל דהנה רוב פסולין י"ל בו שני כוונות אחד דהוי רוב פסולין ממזרים לבד או חללים לבד והשני די"ל בהצטרף יחד ממזרים וחללים בכללם יחד הוי רוב פסולין, ולפ"ז א"ש הש"ס בכתובות דקאמר דמכשיר אפי' ברוב פסולים הכונה דבהצטרף יחד ממזרים וחללים יחד הוי רוב פסולים ובזה שפיר י"ל דמכשיר ממ"נ שהרי לישראל ליכא רוב פסולין והוי רק מע"מ וספק ממזר מן התורה כשר ושוב כיון דהותר מכח ספק ממזר אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ומותרת אף לכהן אף דהוי רוב פסולין לזה אבל באם הוי רוב חללים לבד בלי צרוף הממזרים שפיר י"ל דבזה פוסל ר"ג לכך קמ"ל דאף בכה"ג כשרה. זה כוונת הש"ס בקדושין וא"ש ודו"ק, מיהו לא כתבתיו רק דרך הערה בעלמא ואין לי פנאי לעמוד בכור הבחינה נא מרו"מ לעיין בזה היטב אולי ימצא בזה איזה סתירה או סיוע יודיעני ואשים לבי עליו. והנה עכ"פ היוצא מזה דנראה דמאן דפוסל בבתה הוי רק דרבנן ולכך חולק וס"ל למאן דמכשיר מכשיר בבתה דבדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא אבל בשל תורה ח"ו להקל בשום איסור מכח חשש חוכא וכו':

וע"ד אשר הקשה רו"מ על דברי הפרישה שהביא הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ב במשבצות ס"ק ב' דס"ל דבדבר שיש לו היתר לא שייך דין דבר חשוב דלא בטל וע"ז הקשה מן הש"ס מס' ע"ז דקאמר דככרות של בעה"ב לא בטלו והרי הרמב"ם ס"ל דדשיל"מ אינו בטל. והנה רו"מ כתב שהוא קושיא חמורה ולפענ"ד אין כאן אפי' ריח קושיא חדא דהפרישה לא כתב רק ליישב דברי הרשב"א בביצת ספק טרפה ולכך לדברי הרשב"א מתרץ שהוא יסבור כן דדשיל"מ אין בו דין ד"ח והיינו שהרשב"א יסבור כהסוברים דחמץ לא הו"ל דשיל"מ והרמב"ם דס"ל דחמץ הו"ל דשיל"מ יסבור באמת דאף בכה"ג שייך דין דברים חשובים. ועוד הרי דעת כמה פוסקים דחמץ לא הו"ל דשיל"מ מכח דחוזר לאיסורו לשנה הבאה וא"כ נהי דדעת הרמב"ם דחמץ הו"ל דשיל"מ היינו דס"ל דבתר תרווייהו אזלינן לחומרא דלענין ביטול אינו בטל כיון דעכ"פ לאחה"פ יש לו היתר יש לו חומרא דדשיל"מ דאינו בטל מיהו להיפוך נמי לענין דין דברים החשובים אינו בטל כיון דאינו היתר לגמרי שהרי חוזר ונאסר לשנה הבאה ולכך בתר תרוייהו אזלינן אבל הפרישה מיירי בדבר שיש לו היתר לגמרי ואינו חוזר ונאסר כלל בזה כיון דיש לו היתר לגמרי לא החמירו בו דין דברים החשובים. ובחדושינו למס' ביצה פרשנו בזה דברי התוס' התמוהין בסוגיא דזימן שחורים ד"ה האיכא חד דמערב בהו שהקשו דלבטל ברובא ותרצו דב"ח חשיבי ולא בטלי א"נ דהו"ל דשיל"מ ולא בטלו והנה השעה"מ תמה דקארי לה מה קארי לה וכי לא ידעו דדשיל"מ לא בטלו, אך נראה דא"ש דהנה לכאורה דברי התוס' סתרי לדברי הפרישה הנ"ל שהרי כתבו, דבע"ח חשיבי ולא בטלו והרי הו"ל דשיל"מ ואינו שייך בי' דברים חשובים ולכאורה מוכח דס"ל דאף בדשיל"מ שייך דין דברים חשובים, אך י"ל דמוקצה שאני כיון דאם לא יזמינם מחדש יהיו חוזרין ונאסרין לשבת הבאה הוי כמו חמץ בפסח דלא הו"ל דשיל"מ ובחדושי להל' יו"ט חלקתי בין זה לחמץ ועכ"פ מקום יש לומר דגם מוקצה לא הו"ל דשיל"מ כיון שחוזר ונאסר לשבת הבאה לכך הוי ס"ד של התוס' דלא שייך בזה דין דשיל"מ וע"ז תרצו שני התרוצים ושניהם הם תירוץ אחד דממ"נ אם אזלינן בתר צד האיסור שחוזר ונאסר לשבת הבאה א"כ שוב הו"ל בע"ח ולא בטלו ואם נלך בתר צד ההיתר שבחול יש לו מתירין הו"ל דשיל"מ ולא בטל ושניהם יחד לא בטלו ממ"נ. ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד והיינו ממש כישוב קושייתו גבי חמץ. את זה ראיתי להשיבו בקצרה ועוד חזון למועד לטייל עמו בעזה"י ארוכות וקצרות:

והנה נשמט מלעיל שמ"ש דהתוס' בס"ד ס"ל דיוני שובך לא הו"ל דשיל"מ הואיל וחוזרין ונאסרין לשבת הבאה הנה צריך אני לבאר דדבר זה דדשיל"מ ביו"ט אינו בטל מפורש בשני מקומות בש"ס אחד בפ"ק גבי ביצה שנולד' ביו"ט והשני בדף ל"ח גבי מים ומלח בעיסה והנה גבי ביצה שנולדה ביו"ט בזה שפיר הו"ל דבר שיש לו מתירין דהרי עיקר איסורו בזה הוי מכח נולד וא"כ אח"כ לא יהי' עוד מוקצה לעולם ואינו חוזר ונאסר לכך חשבוהו דשיל"מ אבל יוני שובך אם לא יזמינם מחדש חוזרין ונאסרין לשבת הבאה י"ל דלא הו"ל דשיל"מ. ובתחומין נראה דרש"י נזהר שם בזה במ"ש דהו"ל דשיל"מ דיוכל להוליכה למחר או היום יאכלוה כאן ותרתי למ"ל, וכבר דברנו בזה בחדושי, אך כעת נראה לפי מה דאסברא לן הר"ן בנדרים דכל מה דהוי היתר יותר אינו בטל יותר ייע"ש א"כ א"ש די"ל דרש"י הוי מסופק בהני שני דעות אם חמץ הו"ל דבר שיל"מ אף דחוזר ונאסר או לא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר ולכך פירשן לצאת ידי שניהם דלהני דס"ל דהוי דשיל"מ אף דחוזר ונאסר לכך פירש כפשוטו דהו"ל תחומין דשיל"מ דלמחר יוליכוהה ולהני דס"ל דהיכי דחוזר ונאסר לא הו"ל דשיל"מ לכך פי' דזה שאני דיוכל לאכלו היום כאן וכיון דיש לו יותר היתר דגם היום מותר לכך הו"ל דבר שיש לו מתירין אף דחוזר ונאסר משא"כ בחמץ דאין לו היתר היום וכן ביוני שובך דאין לו היתר היום רק למחר שפיר לא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר ולכך הקשו שפיר והוכרחו לתרץ כיון דהו"ל בע"ח ודשיל"מ לכך לא בטל ממ"נ דמצד האיסור הו"ל ד"ח ומצד ההיתר הו"ל דשיל"מ ודו"ק. דברי ידידו נצח וכו':

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה