אור ברסלב
טוב טעם ודעת קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל › תשובה קמג

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קמג

תשובה קמב

למשכיל אחד מפ"ק.

הנה ע"ד שאלתו אשר הקשה על הדרישה שכתב דהיכי דהוי דשיל"מ ויש לו היתר לא גזרו בו דין דברים החשובים ועל זה הקשית מע"ז דמה פריך ולחשוב נמי ככרות של בעה"ב בחמץ בפסח הרי לדעת קצת הוי ליה חמץ דשיל"מ, הנה זה לק"מ מכמה טעמים חדא דאף להסוברים דהוי דשיל"מ היינו מן התורה כיון דמן התורה יש לו היתר ראוי להחמיר ליתן בו דין דשיל"מ, אך להיפוך להקל א"א כיון דמדרבנן ודאי לא הוי לי' דשיל"מ דהרי מדרבנן ודאי אסור אפי' לאחה"פ דקנסא קניס וכיון דדברים החשובין דלא בטלי הוי מדרבנן לא הוי לי' מתירין לכך שייך בהו דין דברים החשובין ולא קאמר כן הפרישה רק בדברים דיש להם היתר אף מדרבנן ועוד הרי בלא"ה יש להעיר מה דמשני שם מאן תנא דאית לי' הכי רבי עקיבא הא תנא לי' רבי עקיבא אומר וכו' ולמה לי' לשנויי כן ולא משני טפי דהך משנה אתיא כרבנן דפליגו אר"ע וסבירא להו דככרות בטלי, וע"כ דבזה לא יתורץ קושייתו דעכ"פ הוי ליה לחשבו לכל חד כדאית ליה והו"ל למנות ככרות בחמץ ואליבא דר"ע, וא"כ לפ"ז פריך שפיר דהרי לר"י חמץ אסור אחה"פ מן התורה ולדידיה ודאי לא הו"ל דשיל"מ ור"י ור"מ ור"ש כולהו הוי להו תלמידי דר"ע עיין רש"י ריש מגלה וכמה דוכתי וכיון דר"ע ס"ל ככרות של בעה"ב לא בטלו ר' יהודא נמי ס"ל כן דודאי כרבו ס"ל כן כדמוכח בכמה דוכתי וא"כ פריך שפיר דלר"י ור"ע לא הוי לי' דשיל"מ. ועוד הרי ר"ע ס"ל מפורש בפ"ק דפסחים אין ביעור חמץ אלא שרפה והיינו כר"י דס"ל כן וטעמא דר"י הוי דיליף מנותר במה מצינו והרי י"ל מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו אבל חמץ יש לו היתר לאיסורו אך ר"י ס"ל לשיטתו דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה. וא"כ ר"ע דס"ל חמץ בשרפה בע"כ ס"ל נמי דאסור מן התורה ולכך לר"ע פריך שפיר ולחשוב נמי ככרות של בעה"ב. והנה בהיותי בזה נתקשיתי דבאמת איך יליף מנותר נהי דר"י סבירא ליה חמץ אחה"פ אסור עכ"פ הלאו דבל יראה והעשה דתשביתו אינו לאחה"פ אבל בנותר הוי העשה תמיד, וא"כ אכתי קשה איך יליף מנותר דמה לנותר דעובר תמיד בלאו כל דאינו מקיים העשה והעשה חל תמיד לתקן הלאו. אבל בחמץ אחר הפסח לא שייך העשה ולא יתוקן בזה הלאו מיהו יש לומר זה הוי חומרא כיון דא"א לתקן הלאו עוד ונשאר הלאו עליו הוי חמור ממה שבידו לתקן עוד הלאו ודו"ק. ואכ"מ להאריך בזה:

והנה שבתי וראיתי שמה שהוכחתי דס"ל לר"ע דחמץ אסור לאחה"פ מן התורה ממה דס"ל דהוי בשרפה נראה דאין מזה ראיה לפי מה דמסיק הש"ס בפסחים דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. א"כ הוי שרפה קולא ולא חומרא לכך שפיר יליף במה מצינו מנותר דאין לומר דמה לנותר דאסור לעולם דהרי אדרבא אם חמור הוא ולא הוי רק בשרפה מכ"ש בחמץ ודו"ק. מיהו אף דמזה אין ראיה מ"מ הוכחה ראשונה נכון דמסתמא כרבו ס"ל. ומה שהקשית על הפ"י בגיטין בסוגיא דמטמא ומדמע ומנסך שהוכיח דמחשבת קדשים בלב נמי הוי מחשבה דאם לא הוי מחשבה בלב רק בדבור למה אמרינן בזבחים דהמחשב בקדשים הוי לאו שאין בו מעשה הרי עקימת שפתיו הוי מעשה ותמהת דמה בכך דהוי אף בלב מ"מ הרי בע"כ מה דאמרינן במחשב בקדשים לוקה היינו בדבור דאל"כ איך שייך בו התראה ובע"כ הוי בדבור וא"כ סוף סוף הוי מעשה. וגם כתבת דעקימת שפתיו הוי מעשה רק בנעשה מעשה על ידו. הנה לא עיינת בסנהדרין דף ס"ה דאם היית מעיין שם לא הוי קשה לך כלל דש"ס מפורש הוא שם דעקימת שפתיו הוי מעשה אף אם לא הוי נעשה על פיו, גם לא הוי קשה לך על הפ"י דשם קאמר הש"ס מה למגדף שכן ישנו בלב. א"כ מפורש הוא כדברי הפ"י דהיכי דהוי בלב לא הוי מעשה. והנה לא מבעיא לדעת הראשונים דדבר שמשכחת לה בלי מעשה אף אם עשה מעשה נמי אינו לוקה והבאתיו בס' החיים בפתיחה לה"פ דלפ"ז ודאי הוי כוונת הש"ס כך כפשוטו כיון דמגדף ישנו בלב ג"כ ולכך אף אם אמר בפה נמי לא הוי מעשה כיון דמשכחת לה בלי מעשה וזה יהיה כוונת הפ"י ג"כ, אף גם אם לא נאמר כן מ"מ ג"כ יהיה א"ש דברי הפ"י דהנה מחשבת קדשים אם בעינן שיהא נמי בלבו או די בדבור יהיה תליא בזה עצמו דאם שייך פיגול במחשבה בלי דבור מוכח דהמחשבה עיקר לכך ממילא אפי' אמר בפה בעינן מחשבה ג"כ והוי כמו מגדף ולא הוי מעשה שכן ישנו בלב, אבל אי נימא דהפיגול לא הוי במחשבה רק בדבור ממילא היכי דמדבר לא בעינן מחשבה דהעיקר בזה הדבור ושוב הוי עקימת שפתיו מעשה זה הוי כונת הפ"י ע"פ ש"ס דסנהדרין הנ"ל. ויותר מזה אין פנאי להאריך:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה