אור ברסלב
טוב טעם ודעת קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל › תשובה קיח

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קיח

תשובה קיז

לש"ע סי' ס"ו סעיף ב'.

נשאלתי בביצה שנמצא בה טפת דם ונתערבה בשאר בצים מה דינם, והנה דעת הש"ך בסי' ס"ו ס"ק יוד דבין בנמצא על החלבון בין על החלמון מותרין דבטל ברוב מכח דהוי ספק דרבנן להקל יע"ש. אך הנה המנ"י הביאו הפמ"ג רוצה להחמיר בנמצא על החלמון וכתב דהש"ך חזר בו כיון שכתב מיהו מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון לא קיי"ל כוותיה וכו' והפמ"ג נדחק ליישבו. ולדעתי הדבר פשוט בכונת הש"ך דח"ו לעשות להש"ך כמי שאינו עומד בדבורו תכ"ד ובפרט דפשט לשונו לא משמע כן, אך הכוונה דמהרש"ל מיירי בתערובת בין במינו בין שלא במינו ולכך בנמצא על החלבון החמיר דאף במינו אסור כל התערובת ובעל החלמון היקל דאף שלא במינו נתערב מותר כיון דס"ל כהרא"ה וכו' ועל זה כתב הש"ך דבנתערב במינו מותר בין נמצא על החלבון בין על החלמון אבל מה שהיקל רש"ל בנמצא על החלמון היינו אפי' נתערב שלא במינו בזה לא קיי"ל כוותיה, ואח"כ כתב דלא מבעיא בנמצא על החלמון דאסור שלא במינו כיון דהרא"ה הוי מיעוט נגד הגאונים אף גם אם נמצא על החלבון שלא במינו יש לפסוק כדעת מהרש"ל וב"ח שאסור ויותר נראה דט"ס היא בש"ך ודבריו מהופכין ותחלה צריך להיות מ"ש מיהו בנתערב שלא במינו יש לאסור כדעת מהרש"ל וב"ח ואח"כ צריך להיות מ"ש מיהו מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון לא קיי"ל כוותיה, והיינו כמ"ש דתחלה כתב בנתערב שלא במינו אסור כדעת מהרש"ל אך מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון אפי' שלא במינו מכח דהוא ס"ל להלכה דהעיקר כדעת הרא"ה בזה לא קיי"ל כוותיה רק בין על החלמון או על החלבון אסור שלא במינו. וז"ב כונת הש"ך וח"ו לומר דחזר בו. ועוד אפי' לדברי המנ"י דהש"ך חזר בו מ"מ אנן לא הדרינן בן דהרי עיקר טעם הש"ך לפי דברי המנחת יעקב מכח דהרא"ה הוי יחיד לגבי אינך פוסקים וא"כ לדידן הרי גם דעת מהרש"ל כדעת הרא"ה וא"כ יש לנו תרתי דס"ל כדעה זו ולא יחידאי הוא. לכך יש לנו ספקא שפיר דלמא כהרא"ה ומהרש"ל ולכך הוי לנו ספיקא שפיר כעין דס"ל להש"ך גבי על החלבון וסוף סוף לדידן מותר הוא ולדידן נשאר סברת הש"ך כבתחלה.. לכך העיקר להורות כמ"ש הש"ך בתחלה דבכל ענין מותר התערובת במינו בין נמצא על החלבון או על החלמון ואין איסור רק בנמצא על החלמון וגם על החלבון וזה ברור ודו"ק היטב. ואף דהט"ז בשם רש"ל מביא דמיירי במינו מ"מ י"ל דמהרש"ל עצמו מיירי אף שהוא באינו מינו רק דהט"ז מביאו לענין מינו אבל באמת הוא מיקל אפי' באינו מינו.

הנה כ"ז כתבתי טרם עיינתי בספר יש"ש ועתה הגיע לידי ספר יש"ש וראיתי כי גם הוא מיירי רק במין במינו ומ"מ דברי כנים דהרי ממילא הוא מוכח כן דבע"כ טעמא דיש"ש לא הוי מכח דמין במינו בטל ברוב כיון דהוא ס"ל עיקר כהרא"ה א"כ הרי בדרבנן צריך סמ"ך. ואין לומר דטעמא משום דהוי ספק דלמא כהגאונים דהרי הוא ס"ל עיקר כהרא"ה ועוד דהרי סיים שם דאם היו טרופות יש להחמיר דבספקא דאורייתא ראוי להחמיר ואם איתא אף בטרופות הוי ס"ס ולמה נקט דהוי ספק דאורייתא. ובע"כ דהוא לא נחית להך היתרא של הש"ך מכח דהוי ס"ס א"כ בע"כ עיקר קולא שלו מטעם דס"ל עיקר כהרא"ה א"כ אף באינו מינו הוי כן ומה חילוק לדידיה בין מינו לאינו מינו לכך ע"ז כתב הש"ך מה שהיקל מהרש"ל בנמצא על החלמון היינו באינו מינו לא קיי"ל כוותיה, אך לפ"ז דאינו מבואר כן ביש"ש נראה דמסתבר יותר דיש ט"ס בש"ך וצריך להיות תחלה מיהו אם נתערב שלא במינו וכו', ואח"כ כתב ומה שהיקל מהרש"ל וכו' דהיינו דלפי דעתו דלא נחית לסברת הש"ך וממילא כיון דמתיר מתיר אפילו באינו מינו לא קיי"ל כוותיה וז"ב ונכון. וגם מ"ש השפתי דעת בשם המנחת יעקב דהרא"ה הוי יחידאי. הנה עיינתי ביש"ש וראיתי שהביא גם דעת הרוקח דמחמיר יותר בחלבון מחלמון כדעת הרא"ה א"כ יש לנו לחוש לדעת הרוקח והרא"ה ויש"ש ולאו יחידאי נינהו לכך ודאי הדין כמ"ש לעיל דמותר התערובת כנ"ל וא"ש. ושוב ראיתי בלבושי שרד בחידושי דינים שאוסר בנמצא על החלמון וס"ל בפשיטות דהש"ך חזר בו ולפענ"ד נראה כמ"ש:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה