טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה צו
למשכיל אחד בלבוב.
הנה מכתבו קבלתי שבוע העבר ואז לא היה לי פנאי להשיבו אפילו מילי בעלמא. ואך היום פניתי מעט ואני משיב רק אחד מעשר הנוגע למעשה נחוצה מאוד וידע כי פלפולו הוטב בעיני אשר ראיתי דרך ראיה בעלמא, גם מעודי אין דרכי להשיב על הפלפול ובפרט בכזה כי אין התחלה לקושייתו במה דקי"ל דא"צ לכסות כל הדם מה שהקשה מר"פ כסוי הדם ממוקדשין חדא די"ל בפשיטות דמה"ט אין צריך לכסות כל הדם מכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ובשלמא שלא לכסות כלל לא שייך כל הראוי לבילה דלהיות נחסר כל המצוה לא שייך זה אבל בסוף המצוה שייך כל הראוי לבילה וכמ"ש בחיבורינו כמה פעמים ולכך אם מכסה הדם במקצת להיות מכסה כולו זה הוי סוף המצוה בזה שייך כל הראוי לבילה. ומה דלס"ד שם דלא ידע מכל הראוי לבילה במה דלא פריך כן י"ל דלפי הס"ד באמת הוי ס"ל דצריך לכסות כל הדם אבל לפי מה דמסיק שם מכח כל הראוי לבילה קי"ל דא"צ לכסות כל הדם מה"ט גופא, אבל במוקדשין דאין ראוי לכסות הכל לכך מעכב כולו. מיהו בר מן דין לא קשה מידי כיון דבעצמו ראה הכתוב בפ' ויקרא והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח א"כ מוכח דכל הנשאר צריך אל יסוד המזבח וכן בעולת עוף שנאמר ונמצה דמו אל קיר המזבח ולשון ונמצה דמו משמע תמצית הדם יתן אל יסוד המזבח ואינו רשאי ליטול מקצת ולכסות. ועוד כיון דבכסוי בעינן שיכסה דם שהנפש יוצאה בו והיינו כשמתחיל לירד טיפין טיפין וא"כ זה הדם נתנו על המזבח והשאר אינו דם הנפש, וגם איך יכול לכוין לכסות דם שהנפש יוצאה בו אם נתנו על המזבח. ובהכי יש ליישב מה שהקשו התוס' בשחט בהמה ואח"כ חיה או להיפוך דלגררי' ולכסיי' ולפמ"ש א"ש דבשלמא בדם הניתז ושעל הסכין יודע מקום הדם שהנפש יוצאה בו לכך מחויב לגרור הדם וכן בשחט בהמה ואח"כ חיה אם יכול לכסות כמות שהוא הרי יש כאן דם הנפש אבל אם נגררי' הרי הוי בתערובת ומי יודע היכן הוא דם הנפש דלמא נשאר בתוך הבהמה. והנה מידי עיוני בזה דרך הערה בעלמא עלה בלבי ליישב יותר נכון קושית התוס' בדם בהמה וחיה לגררי' ולכסיי' די"ל כיון דבפ"ג דסוכה מבעיא שם אם יש דחוי אצל מצות, ורוצה לפשוט שם מחזר ונתגלה דחייב לכסות ודוחה דר"פ גופי' מבעיא ליה. וא"כ י"ל כנ"ל בשלמא במוקדשין או בדם הניתז ושעל הסכין כיון דזה לא דחאו בידים כן רק נדחה ממילא בזה אין דיחוי אצל מצות ולכך בעי גרירה אבל בשחט בהמה ואח"כ חיה דהוי דחוי בידים ודחוי בידים גרע ויש דחוי אצל מצות וכבר נדחה מדין עפר למטה לכך לא בעי גרירה. ובהכי יש ליישב שיטת הפוסקים דפסקו בחזר ונתגלה חייב לכסות משמע בברכה ובש"ס משמע רק מספיקא ולפי הנ"ל י"ל דמהך סוגיא למדו כן דהוי קשה מה פריך כאן בפשיטות ולגררי' ולכסיי' דלמא מה"ט מכח דיש דיחוי אצל מצות וניתז על הסכין שאני מכח דזה הוי ראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו ולא הוי דחוי כלל משא"כ במוקדשין דמתחלה אינו ראוי שוב נדחה ואין לומר דכונתו דא"כ תפשוט בעיין דסוכה דיש דחוי דכל כה"ג הו"ל לפרש. ועוד מדמשני בפשיטות אין ה"נ משמע דבאמת ס"ל דגורר ולא קאמר מספיקא מוכח דס"ל בפשיטות דאין דחוי. ועוד קשה למה לי' לדחוקי ומשני בקדשי בד"ה לתריץ בקדשי מזבח רק הכונה כך דהמשנה אמרה דכסוי הדם ודאי נוהג בחולין אבל במוקדשין אינו ודאי רק ספק אם יש דחוי או לא כדמסיק כן בסוכה מדלא משני כן מוכח דס"ל בפשיטות דאין דחוי אצל מצות כמו כסוי ולכך פסקו כן וא"ש. כן עלה בלבי דרך הערה בעלמא ואח"כ פתחתי ספר לב אריה וראיתי שהרגיש במקצת דברינו בענין דחוי ולא בכולו ייע"ש ויותר אין פנאי להאריך דברי ידידו הטרוד: