אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה

מאמרים

תשובה א

ביו"ד סעיף א' בהגה"ה ואם בדקו איזה שו"ב ונמצא שאינו יודע. אם נטל פעם אחד קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט. דאמרינן השתא הוא דאיתרע וכו' הנה הרב רמ"א הכריע כן להשוות דברי האגודה עם התשובת רשב"א ומפרש דהרשב"א מיירי בלא נטל קבלה. והנה הפמ"ג בס"ק זיי"ן בשפתי דעת הביא שהכנה"ג כתב דהרשב"א מיירי ג"כ בנטל קבלה. שהרי מיירי משוחט שהיה ממונה לקהל ייע"ש. והנה בזה צדקו דברי הפ"מג שכתב שהרי הרשב"א כתב שמא לא למד ולא ידע מעולם משמע דמיירי שלא הי' ידוע כלל אם ידע, אך לפ"ז באמת קשה מה שהעיר הכנה"ג דאיך הי' שוחט ממונה לקהל אם לא בדקוהו כלל, ובפרט דאטו ברשיעי עסקינן וכיון דקיי"ל דכל שהוא לפנינו וודאי צריך לבודקו אם הוא מומחה האיך מינו אותו לשוחט הקהל ושחט ולקחו מבשרו בלי בדיקה. גלל כן נלפע"ד לפרש כוונת הרשב"א דזה וודאי אמת דכל דהשוחט לפנינו צריכין אנו לבדקו אם הוא מומחה דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא אך נראה דהבדיקה ע"י א' די וא"צ דווקא שבדקוהו שנים ויעידו שהוא מומחה. רק אם בדקו עד אחד והעיד שהוא מומחה די וא"צ עוד בדיקה כיון דהוי מילתא דעביד' לגלויי די בע"א, ובפרט דהכא איכא עוד חזקה דרוב מצויין ונהי דהיכא דאיכא לברורי צריכין לברר מ"מ זה נקרא בירור ע"י ע"א. אך היינו דווקא כל שלא נולד ריעותא אבל היכא שנולד ריעותא שבדקוהו ונמצא שאינו יודע בזה אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו שגם מתחלה לא ידע והעד שקר העיד כיון דחזקת איסור דבהמה והרי לפניך וחזקתו דמעיקרא שלא נולדה לו הידיעה מבטן ע"י צירוף כ"ז אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו שהעד שקר העיד. וכ"ז בע"א אבל אם יש שני עדים שהי' מומחה תחלה וודאי שני עדים אי אפשר להכחיש בשום ענין בעולם ולכך הוחזק על ידם למומחה ומוקמינן ליה אחזקתו דמעיקרא שעתה שכח. ולפ"ז הרשב"א מיירי שלא נבדק רק ע"י אחד בלבד ולכך אף שמתחלה הי' מותר להיות שוחט כשנמצא שאינו יודע אמרינן שלא למד ולא ידע אבל הרמ"א מיירי שנטל קבלה משנים. או אפשר דזה דומה למה דקיי"ל בח"מ סי' מ"ו דיחיד מומחה מקיים השטר ביחיד ונחשב כשלשה כן נמי לענין זה אם יש לו קבלה מהרב אז דומה הרב לשני עדים ולכך אמרינן דעד השתא ידע זה נראה ביאור דברי הרשב"א והרמ"א.

והנה הט"ז הקשה על דין זה מהתוס' ייע"ש וכבר הארכתי בחדושי מכבר ליישב בכמה אופנים ותירוץ אחד כתבתי שם משום דחזקת הסכין הוי חזקה העשוי' להשתנות משא"כ חזקת השוחט אך עתה נראה שא"א לומר כן. והוא דלכאורה קשה לי בש"ס פ"ק דחולין (דף יו"ד ע"ב) גבי לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא א"ה תבעי נמי בדיקת חכם ומשני ע"א נאמן באיסורין וכו' משמע דהס"ד דש"ס הוי דלכך בעינן בכל דוכתא בדיקה מחכם מכח דאין נאמנות לשוחט לבדו וא"כ קשה מה אריא דווקא לר"ח דהבדיקה הוא לפני השחיטה והלא נמי לרב הונא דס"ל דהבדיקה הוא בשביל קמייתא ג"כ תקשי דלבעי בדיקה לחכם ולמה יהא השוחט נאמן והרי עדיין לא ידע דע"א נאמן באיסורין, ואדרבה אף לפי מה דמסיק קשיא דהרי קיי"ל באתחזק איסורא אין ע"א נאמן ומה שנאמן גבי שחיטה היינו מכח דהוי בידו ולפ"ז תינח בדיקה דלפני שחיטה הוי בידו אבל בדיקה דלאחר שחיטה לא הוי בידו לתקן למפרע וא"כ למה באמת יהי' נאמן השוחט אלא וודאי דחזקת הסכין הוי חזקה מעליא ולפ"ז אם לא בדקו הסכין קודם שחיטה אף שבדקו אחר השחיטה ונמצא יפה מ"מ אין השוחט לבד נאמן רק צריך שנים שיבדקוהו דכיון דזה לא הוי בידו אין השוחט לבד נאמן. ודו"ק היטיב] כמו חזקת איסור דבהמה, ולכך בבדיקה שלאחר שחיטה כיוון דחזקה דבהמה איתרע שהרי שור שחוט לפניך ודומה למ"ש התוס' בעלמא גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיתרע חזקת פנוי' כיון דזרק לה הקדושין כן ה"נ איתרע חזקת הבהמה כיון ששחטה ולכך כל זמן שלא נודע שהסכין פגום דאז החזקה של הסכין לא איתרע וחזקת הבהמה איתרע א"כ עדיף חזקה דסכין מחזקת דבהמה ויש כאן חזקת היתר והיכא דיש חזקת היתר ידע הש"ס דע"א נאמן בה אבל בבדיקה שלפני שחיטה ניהו דיש כאן חזקת הסכין דהוא יפה מ"מ יש כאן חזקת איסור דבהמה העומד להשחט דעדיין לא איתרע וא"כ יש כאן חזקה נגד חזקה ודומה כאלו אין כאן לא חזקת איסור ולא היתר וס"ד דבכה"ג אין ע"א נאמן באיסורין ושפיר פריך ולכך משני הש"ס דע"א נאמן באיסורין. ולכך א"ש מה שלא מסיים הש"ס הכא כדפריך בעלמא אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון בדבר דלא אתחזק איסורא אבל הכא אתחזק איסורא וכו' והו"ל לשנויי דשאני הכא שהוא בידו ולמה קיצר הש"ס כאן אלא וודאי דכאן לא נצרך לזה כיון דיש חזקת הסכין נגד חזקת האיסור הוי כליכא חזקה כלל ולכך משני בקיצור דע"א נאמן באיסורין. ולכך נמי אם נמצא פגום הסכין לרב הונא דקיי"ל כוותי' הוי ספק נבילה לא וודאי מכח החזקה דבהמה היינו כיון דיש חזקת הסכין להיפוך ושניהם איתרעי בשוה דחזקת בהמה איתרע מכח הרי שחוטה לפניך וכן חזקה דסכין מכח הרי פגום לפניך לכך הדר הוי לי' שקולין והוי ספק נבילה. אך לפ"ז תקשה מ"ט לא יועיל ס"ס לדידן ולא שייך לומר מ"ש שם בחדושי הטעם מכח דהוי ס"ס באתחזק איסורא שהרי יש כאן חזקה להיפוך, וצריך לומר או כמ"ש הש"ך בנקה"כ כאן ובסי' ק"י בדיני ס"ס שזה לא נחשב ס"ס דדרך לחתוך בכל הסכין ות"ל קיימתי זה מסברא דנפשאי או י"ל כיון דקיי"ל דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס א"כ ה"נ הרי תיכוף אפשר להתחיל ולומר שמא במקום הסימנים הוי הסכין פגום או לא ושוב אי אפשר לומר ספק השני את"ל שבמקום הסימנים הוי הסכין פגום שמא במפרקת נפגמה וכו' וא"כ לא הוי ס"ס המתהפך אך זה גבי הסכין שאין השוחט בעצמו יודע אימת נפגם ובאיזה מקום שחט לכך אפשר להתחיל הספק שמא שחט בפגומה ולא הוי מתהפך אבל בשוחט אי אפשר להתחיל ולומר שמא אירע לו פסול בשחיטה או לא שהרי זה השוחט עומד ומעיד שלא אירע לו שום פסול לעולם וע"א נאמן באיסורין אך דכאן שהחשש שמא זה אינו יודע הדין וטועה א"כ צריכין אנחנו לדון בתחלה על השוחט אם יודע ולכך צריכין אנו להתחיל בזה הספק שמא עד עתה ידע ושפיר נקרא ס"ס וכמ"ש הש"ך כעין זה בדיני ס"ס ייע"ש וגם זה נכון. ושוב מצאתי בהרא"ש פ"ק דחולין בדף יוד ע"ב שכתב בתוך דבריו וז"ל ה"נ כיון ששחט בסכין בדוק לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת וכן כתב שם עוד דבנגיעה כ"ש וכו' לא שכיח דפגים ולא מחזיקינן ריעותא ייע"ש מוכח מדבריו כמ"ש שחזקת הסכין הוי חזקה מעליא ולא נקרא חזקה העשוי' להשתנות כמ"ש לעיל ודו"ק

עוד נראה ליישב קושיות הט"ז והוא דלכאורה הוקשה לי הא דקיי"ל דכל שלא נודע ע"י בדיקה שהוא מומחה אסור ולמה לא יהי' די אם הוא אומר שהוא מומחה ובקי בדינים כיון דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין כמו שנאמן לומר ששחט יפה כן יהי' נאמן שהוא מומחה ובזה אין לומר הטעם כיון דאיכא לברורי דהרי חזינן דע"א נאמן אף במקום דאיכא לברורי דאל"כ יהי' נצרך שישחט בפני שני עדים לכתחלה כיון דאיכא לברורי אלא ודאי דע"א נאמן באיסורין אף באיכא לברורי א"כ יהי' נאמן נמי שהוא מומחה. ולכאורה הי' נראה דזה שאני כיון דבזה מעיד על עצמו ואין אדם נאמן על עצמו ואינו דומה למה שמעיד ששחט יפה דהתם הוי העדות על הבהמה לא על עצמו משא"כ אם אמר שהוא מומחה שהוא מעיד על עצמו ואין אדם נאמן על עצמו אך קשה הרי כתבו התוס' בגיטין ויבמות דעיקר נאמנות ע"א באיסורין נלמד מוספרה לה לעצמה שהתורה האמינתה על ספירתה כיון שהוא בידה א"כ הרי התם מעידה על עצמה שספרה והיא טהורה א"כ חזינן שאף על עצמו אדם נאמן במה שבידו א"כ למה לא יהי' כאן נאמן לומר שהוא מומחה ולמה לי בדיקה, וצריך לומר דהלימוד להיות מומחה לא חשיב בידו ואינו דומה לספירת נדה שבידה לספור אבל ללמוד להיות מומחה לא חשוב בידו שהרי אחז"ל במסכת מגילה דהא דיגעתי ולא מצאתי אל תאמין היינו לעיוני אבל לאוקמא גירסא סיעתא דשמיא וא"כ כיון דהלכות שחיטה צריכין להיות שגורין בפיו ובע"פ הוי לאוקמא גירסא והוא בידי שמים לא בידו ולכך אינו נאמן להעיד על עצמו שהוא מומחה, אך זה דווקא באם לא נודע שהי' מומחה מעולם אבל אם ידוע שנטל קבלה א"כ חזינן שכבר הי' מומחה ובקי רק לענין הספק שמא שכח בזה ודאי הוי בידו דאם הי' חוזר על למודו ודאי לא הי' שוכח א"כ זה ודאי הוי בידו ונאמן להעיד על עצמו שלא שכח רק עתה מקרוב. ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א והאגודה שודאי אם השוחט עצמו אמר שכבר שכח זמן רב ודאי מזמן שאומר השוחט ששכח ודאי יש להטריף הכלים למפרע רק שהרמ"א מיירי שהשוחט אומר שלא שכח רק עתה לא מקודם ובזה יש חילוק דבלא נטל קבלה אינו נאמן רק אמרינן שלא ידע מעולם אבל בנטל קבלה נאמן להעיד שעתה שכח ולפ"ז א"ש שאינו דומה לסכין דהתם ליכא עד המעיד להכשיר לכך אסור מספק משא"כ כאן שהשוחט מעיד שעתה שכח. ומה שהוצרך האגודה להביא ראי' דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי היינו דודאי סברת הט"ז אמת דדרך לשכוח מעט מעט אך באמת כמו דע"א נאמן נגד חזקה במה שהוא בידו ה"ה נמי דנאמן נגד רוב אך היינו דוקא נגד אחד מהם אבל בצירוף רוב וחזקה י"ל דאין ע"א נאמן אף בידו ועיין בפרי מגדים בריש ה' שחיטה שנסתפק בזה ייע"ש ולכך א"ש דברי האגודה שלולי הראי' דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי אז הוי אמרינן דיש כאן חזקת איסור של בהמה מסייעא להרוב ואף דהרי שחוט לפניך הרי השחיטה אתרעי וכלא שחוט דמי ויש כאן חזקה מעליא בהדי רוב ואין ע"א נאמן נגדם אבל כיון דסכין אתרעי בהמה לא איתרע א"כ הדר חזקת איסור כמאן דליתא ששחוט לפניך שוב נגד רוב לבד נאמן ע"א, ולכך אף דקיי"ל דס"ס לא מהני התם היינו דלא הוי ס"ס מעליא כמ"ש האחרונים או אף דנגד חזקה גריעא כזו לא מהני ס"ס מ"מ הכא עדיף דע"א בדבר שבידו עדיף מס"ס ותדע שהרי בזה א"צ לברורי כלל כמ"ש לעיל וכיון דזה עדיף נאמן אף שהוא נגד הרוב כיון דליכא חזקה אלימתא בהדי הרוב נאמן הוא לומר שעתה שכח. כנלפע"ד נכון.

ולפ"ז העולה ממ"ש לדינא שהכלים כשירים עד זמן הבדיקה ממש לא מבעיא לפי התירוץ שכתבתי עכשיו אף לפי התירוצים הראשונים שכתבתי מכח ס"ס נראה דאף זה נכנס לספק אולי לא שכח אלא עתה אף דדרך לשכוח מעט מעט הרי התוס' כתבו גבי סכין דהוי ס"ס שמא לא שחט במקום הפגימה אף דדרך לחתוך בכל הסכין אלא ודאי דלס"ס נצטרף אף מיעוט הענין ה"ה נמי הכא נצטרף זה הספק שמא עתה שכח ואף דבסכין קיי"ל דלא הוי ס"ס היינו כמ"ש בתרוצים הראשונים או דא"י להתהפך או כמ"ש בחבורי דהוי נגד החזקה יע"ש אבל כאן בשוחט דהוא מתהפך כנ"ל גם אינו נגד החזקה כיון דיצא הדבר בהיתר כמ"ש בחבורי האחר שפיר נחשב ס"ס. ואף דהתב"ש כתב דלפי אומד השכחה ודאי אסור היינו דהוא החזיק בתירוץ של הנקה"כ דלכך לא מהני ס"ס לדידן בסכין משום דדרך לחתוך בכל הסכין א"כ גם בשוחט אי אפשר לעשות ספק שמא עתה שכח כיון דדרך לשכוח מעט מעט הדר דינו כדין הסכין לכך ס"ל דלא הוי ס"ס ואסור אבל לפמ"ש תירוצים אחרים נראה אף כה"ג מותר ויש לסמוך בהפסד מרובה על הרמ"א והש"ך המתירין לגמרי. כן נלפענ"ד ודו"ק:

ועתה נשוב לספק אם מותר להשוחט שילך וילמוד שנית דיני שחיטה עד שיהי' בקי או אם הפסיד חוש הרגשה והשחזה ונמצא שאינו אומן יד אם מותר לו לילך ללמוד ולקבלו שנית להיות שו"ב. ומקום הספק הוא אם נימא דמה ששכח נחשב אונס ולא פשיעה ולכך אין בידו אשמה והוא בחזקת כשרות לכך כשילמוד הדר לאומנתו או נימא כיון דלא הי' נזהר לחזור על למודו ואומנתו שלא ישכח א"כ נחשב פושע וקל ולכך אין לו נאמנות עוד להיות שו"ב דהוי חשוד לאותו דבר. והנה מדברי התב"ש בסי' זה ס"ק כ"ו מוכח דס"ל דשוכח לא נקרא חשוד למפרע דלבי' אונסו והביא ראי' מתשובת הרא"ש הביאו ב"י סי' קי"ט ומש"ע שם סעיף י"ח דמי שאינו בקי לא נחשב פושע ל"ש לא למד ל"ש למד ושכח ולא אמרינן דהוי פושע מחמת שלא שקד על למודו, אך מוכח בדבריו שם דתשובת בית יעקב סי' צ"ו ס"ל דזה נקרא חשוד והנה ספר הנ"ל אינו בידי לעיין:

והנה מן הש"ס דמס' שבועות גבי תלמידי דרב דקאמר שם את לבך אנסך אין ראי' דשכחה הוי אונס דהתם לא קאמר על גוף השכחה רק על השבועה שהיתה אחר השכחה דלא עבר על השבועה כיון שכבר שכח ממילא היה. נדמה בלבו כן א"כ על השבועה שפיר הוי אנוס אבל על גוף השכחה ודאי י"ל דהוי פושע ובזה נדחה הראי' שהביא התב"ש מתשובת הרא"ש שהביא בב"י סי' קי"ט ובש"ע שם סעיף י"ח דהתם מיירי בשוחט שלא ידע מעולם ולא הי' צריך לחלק שם בהדיא דהוא דדבר הנלמד מענינו דבא לפסול אותו שם בשביל הטריפות שהוציא מת"י משמע אבל לולי הטרפות לא הי' בידו אשמה מה שאינו יודע ה' שחיטה והיינו מחמת שלא הי' בקי מעולם א"כ על גוף הדבר מה שאינו בקי אין להאשים אותו כיון שלא למד מתחלה ולא ידע כלל איך שוחט צריך להזהר בדיני שחיטה רק שיש להאשימו מכח הטריפות שהוציא מת"י בזה שפיר השיב הרא"ש דעל הטריפות שפיר הוי אונס כיון שעל גוף חסרון הידיעה אינו חשוד ממילא גם על הטריפות שהוציא אח"כ מת"י ג"כ אינו חשוד כיון שמה שעושה אחר השכחה ודאי לבו אונסו כמו בתלמידי דרב אבל בשו"ב שידע מתחלה ה' שו"ב ובמה שצריך השוחט להזהר שיהי' שגורין בפיו א"כ הו"ל לרמיא אדעתי' ולחזור על למודו ולכך אם שכח נהי שאם הוציא אח"כ טריפות מת"י אין להאשימו על הטריפות דלבו אונסו מ"מ על גוף השכחה יש להאשימו דפושע הוא במה ששכח הן אמת שביו"ד לקמן סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה מביא שם הרמ"א דעת הר"ן דשכחה חשיב אונס ואף להדעה השני' דלא הוי אונס משמע שם מדברי האגודה שהביא הט"ז וראייתו שם שעיקר טעמו הוא דהוי יכול לסלק לו מקודם היום הזה ולכך אף אונס ממש לא מהני לדידי' משמע אבל בלא"ה אם היה מועיל שם אונס ממש אף שכחה חשוב אונס ולא אמרינן בלא"ה דשכחה לא הוי אונס דהו"ל לרמיא אנפשי' רק הוי אנוס לכ"ע רק שמחולקין שם אם גם אונס גמור מהני אי לא. וראיתי במג"א א"ח סי' ק"ח ס"ק י"א דהוכיח שם דשכחה מקרי אונס וכתב מה שהמחבר כתב ביו"ד סי' רל"ב שני דיעות משום דבשבועה חש לחומרא ודבריו תמוהין דאין כאן שני דיעות כלל [ועיין לקמן בסוף הדיבור כתבתי שלק"מ על המג"א וא"ש דבריו ע"נ ייע"ש] רק לכ"ע הוי אונס רק דהכא טעמא אחרינא איכא דס"ל לאגודה דאף אונס ממש לא מהני אבל מודה דהיכא דאונס מהני אף שכחה חשיב אונס. אך נראה דאין השכחות דומות זה לזה מתרי טעמי חדא דכמו שכתבו התוס' גבי שבועות עדות דבזמן קרוב לא חיישינן לשכחה אבל בזמן מרובה חיישינן לשכחה, א"כ ה"נ בשלמא גבי תפלה או שבועה שישלם היום הזה כיון דבתחלת היום הוי זכור א"כ אין בידו אשם על שלא פרע שמא ישכח בסוף היום דכיון דבזמן מועט לא שכיח שכחה א"כ לא הו"ל לחשוש כיון שראה שזוכר בתחלת היום כל הענין, או בתחלת הזמן תפלה זוכר שחייב להתפלל לא הו"ל לאסוקי דעתא לשכחה דזמן מועט ולכך לא נחשב פושע מה שלא התפלל תיכף או שלא פרע תיכף ואם זה לא הוי פשיעה א"כ מה שבאמת שכחו אח"כ ויצא מדעתו הוי אונס דשכחה נקרא אונס אבל בשחיטות דבזמן מרובה ודאי שכיח שכחה א"כ אף דגוף השכחה הוי אונס מ"מ זה הוי פשיעה מה שלא חזר בכל פעם על למודו שלא ישכח והו"ל לחשוש לשכחה דבזמן מרובה. ועוד דבשלמא בתפלה ושבועה דאינו מחויב רק להתפלל פעם אחד או לפרוע פ"א א"כ מצד העיקר הדין כל שיש שהות עדיין להתפלל או לפרוע אינו מחויב לפרוע דוקא בתחלת היום או להתפלל בתחלת הזמן וא"כ כיון שעל זה מה שלא התפלל תיכף או לא פרע תיכף אין להאשימו דלא היה מחויב בכך כיון דהי' לו עדיין שהות. וכיון דזה עצמו לא הוי פשיעה ממילא גוף השכחה ששכח אח"כ ג"כ לא הי' פשיעה דשכחה עצמה הוי אונס אבל בשחיטות כיון דמחויב תמיד לחזור על למודו ואינו דומה מי ששנה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד א"כ אף בלי השכחה שאח"כ ג"כ הוי פושע כל שאינו חוזר בכל פעם על למודו כיון שאין שיעור לדבר מחויב לחזור תמיד, א"כ ניהו דעל גוף השכחה אין להאשימו דשכחה נקרא אונס מ"מ זה הוי פשיעה מה שלא חזר בכל פעם על למודו ולא הי' בא לידי השכחה ובפרט לדעת האגודה הנ"ל ביו"ד סי' רל"ב דס"ל דאף אונס ממש לא מהני דהו"ל לשלם קודם היום ודאי ה"ה בשחיטות כה"ג דלא מהני טענת אונס דהו"ל לחזור קודם שבא לידי שכחה. ויש להביא ראי' לזה ממה שאיתא בא"ח ה' יו"ט סי' תקכ"ז גבי עירוב תבשילין מבואר שם בט"ז לפרש"י דאף ששכח מקרי פושע והמג"א ביאר הענין שם יותר דשכחה מחמת עצלות הוי פושע א"כ הרי בשו"ב ודאי הוי פשיעה מחמת עצלות שלא חזר על למודו. ועוד ראי' ממה דאמרינן בפ"ג דאבות דכל השוכח ד"א ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו ואם שכחה הוי אונס הרי אונס רחמנא פטרה ולמה מתחייב בנפשו אלא ודאי דבכה"ג הוי פושע. ואף דאמרינן יכול תקפה עליו משנתו וכו' מ"מ גבי שו"ב ודאי אם היה חוזר על למודו הי' בקי רק מחמת עצלותו שלא חזר על למודו שכח א"כ הוי בכלל עד שישב ויסירם מלבו ולא בכלל תקפה עליו משנתו וא"כ אם מיתה חייב ולא מהני טענת אונס מכ"ש לחזור לאומנתו דלא הוי בזה טענת אונס ובפרט דהבית יעקב ג"כ מחמיר כמו שהביא התב"ש עצמו וטעמו לא ראיתי ובפרט אם לא נזהר בהשחזת הסכין ובהרגשתו כראוי ובפרט בדורות הללו שרבו המתפרצים ודאי ראוי להחמיר ולקנסו שלא לשוב לאומנתו עוד. כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב:

ועיין בדברי התויו"ט פ"ג דאבות ד"ה כל השוכח משמע ג"כ כדברי. שוב עיינתי שמה שהקשיתי על המג"א לק"מ דכוונתו באמת להקשות על המחבר דגם בתפלה הו"ל לומר דאף דשכחה מקרי אונס מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' ולהתפלל בתחלת הזמן מכח חששא שמא ישכח אח"כ וכמו בשבועה ממש דאמרינן כן וא"ש דברי המג"א. מיהו בחבורי בא"ח כתבתי בסי' ק"ח שגם זה לק"מ ושאני תפלה משבועה ייע"ש:

ובחדושי מכבר הארכתי ג"כ בזה והנני מעתיקו כאן. וז"ל ואם בדקו איזה שו"ב ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם א' קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט וכו' הנה הרב רמ"א הוציא דין זה מהאגודה והט"ז הקשה עליו הרי אנן קיי"ל דבעינן דווקא שיבר בה עצמות ובלא"ה לא סמכינן אס"ס ייע"ש שהאריך, ולכאורה היה נראה ליישב קושייתו בפשיטות ע"פ מה דקיי"ל סי' י"ח סעיף י"ג באם לא בדק הסכין לאחר השחיטה ונאבד קודם שיבדקנו ואח"כ מצאו ונמצא פגום שמותר מטעם דהואיל ויצא הדבר בהיתר יצא [ושוב הראו לי שבספר משנת חכמים על משניות מתרץ כן ות"ל כוונתי לדעתו ולא ביאר כל הצורך כמו שביארתי ת"ל] ועיין בט"ז וש"ך שם בזה ועיקר החילוק שם דהיכא דלא נאבד אז כיון דהדין נותן שצריך לבדקו אחר שחיטה א"כ כל שלא בדקו עדיין לא אתחזק הדבר בהיתר ולכך אסור כיון שנמצא פגום אבל אם נאבד שאז הי' מותר לאכלו כך שוב איתחזק ויצא בהיתר ולא איכפת לנו אם אח"כ נמצא פגום ייע"ש ולהמתיק דבריהם יותר נראה דעיקר הטעם מה שאנן קיי"ל דאסור ולא אמרינן דהוי ס"ס דלמא בעצם המפרקת איפגים ודלמא לא שחט במקום הפגימה כמ"ש התוס' בסוגיא היינו משום דהוי ס"ס באיתחזק איסורא וכמ"ש הט"ז לקמן בסי' ק"י, ולפ"ז זה דווקא כל שלא יצא הדבר בהיתר שלא הותרה הבהמה שעה אחת אז לא איתרע כלל חזקת איסור עדיין והוא עדיין במקומו עומד לכך לא מהני ס"ס אבל אם כבר נאבד הסכין והיתה הבהמה מותרת באכילה כבר איתרע חזקת האיסור שלה והוי כאלו נסתלק החזקת איסור ושוב מהני ס"ס להתירה אף אם נמצא פגום. ולפ"ז א"ש כאן שבשלמא בסכין שכל שהוא לפנינו לא יצאה הבהמה בהיתר ולא איתרע חזקת האיסור לכך לא מהני ס"ס במקום חזקה אבל בשוחט שנבדק ונמצא שאין יודע לענין הכלים דלמפרע מה שכבר נאכל בהם כיון דהבהמות ששחט כבר יצאו בהיתר שלא הי' מחויב לבודקו כלל כיון שנטל קבלה פעם א' א"כ יצא הדבר בהיתר ושוב אף שנולד אח"כ ריעותא שפיר סמכינן אס"ס ובלא נטל קבלה יש כאן חזקה אחרת דמעיקרא בודאי לא ידע ולכך לא מהני ס"ס וא"ש דברי הרמ"א. שוב ראיתי שדברי הט"ז ברור מללו ואדרבא בזה מדויק דבריו על נכון דכבר התעוררו אחרונים על דבריו דלמה הוצרך להאריך להקשות מדברי התוס' ולא הקשה בפשיטות שהאגודה מביא ראיה מדברי ר"ח ואנן קיי"ל כרב הונא אך לפי הנ"ל א"ש שבלא"ה לא מצי להקשות דכאן שאני דיצא הדבר בהיתר ולכך הקשה שהרי התוס' הקשו ממקוה שנמדד כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע וכו' משמע שם דעיקר קושייתם לרב חסדא אבל לרב הונא דס"ל דאסור הוי ניחא להו במקוה ולא קשיא להו מידי ואמאי הרי גם לרב הונא תקשה שע"כ לא קאסר רב הונא רק באם לא יצא הדבר בהיתר אבל אם יצא הדבר בהיתר כגון שנאבד קודם הבדיקה מודה רב הונא דמותר וא"כ הרי במקוה שנמדד הטהרות שנעשו ע"ג למפרע כבר יצא בהיתר דהוי להו להיות מותר לכ"ע והו"ל להקשות קושייתם לכ"ע ולא לרב חסדא, אלא ודאי דס"ל להתוס' דיצא הדבר בהיתר לא נקרא רק נאבד כיון שאינו לפנינו ואי אפשר לבודקו אבל כל שישנו בעולם אף שא"צ לבודקו כגון גבי מקוה אף שלא הי' צריך לבודקו כיון שמתחלה הוי ידוע שהוא שלם, מ"מ כיון שהוא לפנינו ואי אפשר לבודקו לא מיקרי יצא הדבר בהיתר ודומה לסכין שנמצא פגום ולכך הקשו דוקא לרב חסדא ולא לרב הונא. א"כ ממילא נמי לדידן בשוחט שנטל קבלה שפיר דומה למקוה ולא מקרי זה יצא בהיתר. כן נראה כוונתם. מיהו באמת לפמ"ש הטעם שלכך מהני יצא הדבר בהיתר דאז מועיל ס"ס גם מזה אין קושיא דודאי לפי הס"ד של התוס' שלא ידעו דכאן איכא ס"ס באמת לא הוי חילוק כלל בין יצא בהיתר או לא והוי לרב הונא אסור בכל גווני ולכך הקשו דווקא לרב חסדא רק לפי מה שחדשו דכאן איכא ס"ס ממילא צריך לומר הטעם דלרב הונא לא מהני ס"ס מכח דאיתחזק איסורא שוב היכא שיצא הדבר בהיתר כבר איתרע חזקת האיסור ומהני ס"ס משא"כ במקוה שנמדד דליכא ס"ס אבל להס"ד של התוס' דלא ידעו מס"ס לא הוי חילוק בין יצא בהיתר או לא, אף שבש"ס עצמו מבואר שרב הונא דאמר כשמעתין היינו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' מ"מ יש חילוק בדבר דלהס"ד לא בעינן דוקא שיהי' כאן חזקה לאיסורא רק כל דליכא חזקה להתירא שוב הוי ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא וכוונת הש"ס דאמר דשמעתין הוא רק לאפוקי אם נשחטה הותרה דאז יש כאן חזקת היתר רק כיון דבהמה בחייה יש לה חזקת איסור לכך אף כשיצא הדבר בהיתר זה אינו מועיל רק לגרע כח החזקת איסור ולשוי' כמאן דליתא, ומ"מ אין כח בזה לעשותו חזקת היתר כיון דיש כאן חזקה להיפוך דמעיקרא הוי בחזקת איסור לכך דומה כאלו אין כאן חזקה לא לכאן ולא לכאן והוי ספק לחומרא וכן נמי במקוה ולכך לא הקשו לרב הונא אבל לפי מה שתרצו דיש כאן ס"ס אז היכא דליכא חזקה ודאי מהני ס"ס ובעינן דוקא חזקה לאיסורא ושפיר קיי"ל דיש חילוק בין יצא הדבר בהיתר דאז עכ"פ איתרע חזקת האיסור ושוב מהני ס"ס ובמקוה ליכא ס"ס ובשוחט איכא ס"ס ויצא הדבר בהיתר לכך מותר ושפיר פסק האגודה:

ועוד נראה ליישב דעתו ע"פ מה דקיי"ל בכל דוכתא דחזקה העשויי' להשתנות אין חזקה א"כ א"ש דנהי דקיי"ל דס"ס במקום חזקה לא מהני מ"מ באם יש כאן גם חזקה המסייע לס"ס שוב אמרינן אוקי חזקה בהדי חזקה והוי כדבר דליכא חזקה כלל ומהני ס"ס. ולפ"ז בשלמא בסכין כיון דבהמה בחיי' יש לה חזקת איסור לא מהני ס"ס ולא אמרינן הרי יש כנגדו חזקת הסכין להעמידו אחזקתו הראשונה שעתה נפגם במפרקת כיון דחתיכה מקלקל להסכין ודרכו כן א"כ הוי חזקה העשויי' להשתנות ולא הוי חזקה והוי ס"ס באיתחזק איסורא אבל בשוחט ניהו נמי שמדרך האדם כל שאינו חוזר על למודו להשכיח למודו מעט מעט מ"מ לא הוי חזקה העשויי' להשתנות כיון דאנן אמרינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אף שלא נודע כלל אם למד מעולם מכ"ש כשידוע שלמד מתחלה שדרכו להזהר ולחזור על למודו תמיד שיהי' מומחה וחזקה זו אינה העשויי' להשתנות לכך העמיד חזקה זו, דרוב מצויין נגד חזקת איסור דבהמה ושוב מהני בי' ס"ס וא"ש:

ושוב מצאתי קצת בפרי מגדים רמז מזה שנתכוון למ"ש אלא שקיצר בדבר. ובהכי א"ש מה שהי' קשה לי עפ"י דעת האגודה כפי מה שמחלק התב"ש בין אומד השכחה מאיזה זמן התחילה קשה לי על הש"ס דפ"ק דחולין דקאמר שם רבינא הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין בד"א שיודע לומר ה' שחיטה אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר ה"ש לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו וכו' וכולן ששחטו אהייא קאי וכו' ומשני דליתא קמן למבדקי' ייע"ש ולכאורה קשה למה להש"ס לכל האריכות הזה ולמה לא משני כך דהכל שוחטין היינו הכל מומחין כמו שאמר רב הונא דכל שבדקוהו שהוא מומחה מותר על אותו סמך לשחוט תמיד לכתחלה ושחיטתן כשירה היינו שאף אם בדקוהו ונמצא שאינו יודע ששכח הל' שחיטה מ"מ שחיטתו כשרה למפרע כיון דידעינן שהיה מומחה אוקמינן לי' אחזקתו דמעיקרא שידע אך היינו דווקא בזמן שאי אפשר לומר שלא יצא מחזקתו שהשכחה התחילה אח"כ אבל בזמן קרוב להבדיקה או בשאר איזה ענין שמסתמא התחילה השכחה מקודם אז שחיטתו אסורה למפרע אף שהי' מומחה אבל כיון ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דאף אם נאמר שבידוע שאין מומחה לא מהני אחרים רואין אותן כאן הרי הי' מומחה תחלה רק שהתחיל לשכוח בזה מהני אחרים רואין ששחט כהוגן דאז תלינן שעדיין זכר את השחיטה כיון דיש עדים ששחט כהוגן אמרינן דלא שכחו רק אח"כ לכך שחיטתן כשירה ולכאורה צ"ע דלמה לא משני הש"ס כן, אך לפמ"ש א"ש דמה שהשחיטה כשירה לדעת האגודה הוא רק מכח דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לכך לא הוי חזקה העשוי' להשתנות ומהני נגד חזקת בהמה אבל רבינא דלא ס"ל חזקה דרוב מצוין הם לא מהני חזקת מומחה נגד חזקת הבהמה כיון דחזקת המומחה עשוי' להשתנות שדרך לשכוח יום יום ורוב מצוין לא סבירא לי' לכך הוי ס"ס נגד החזקה וס"ל כרב הונא דלא מהני לכך לא משני כן וא"ש ודו"ק.

ועוד נראה בישוב זה בקיצור לפי מה שרוצין האחרונים לחלק דהיכא דחזקה סותר שני הספקות לא מהני ס"ס נגד החזקה אבל אם סותר רק ספק אחד מהני ס"ס א"כ א"ש הכא שבשלמא בסכין שני הספיקות אנו עושין במקום החזקה שספק שמא לא שחט במקום הפגימה הוי ספק בשחיטה עצמה וכן ספק שמא במפרקת איפגם ג"כ בספק זה עצמו אנו אומרים שהסימנים שחט יפה רק שבעצם איפגים א"כ בספק זה סותר החזקה תיכף לכך לא מהני ס"ס אבל בשוחט הרי ספק אחד אם יודע אז ה' שחיטה או לא ובזה אין אנו מדברין מגוף הבהמה הנשחטת רק מן האדם השוחט אם היה ראוי אז לשחוט או לא ולא הוי ספק בגוף השחיטה עצמה רק באדם השוחט ואין ספק זה בעצמו סותר החזקה כלל ולכך אף שהספק השני את"ל שלא ידע שמא שחט שפיר הוי במקום חזקה בשחיטה עצמה שוב הוי רק ספק אחד נגד החזקה ומהני אף באיתחזק איסורא כנלפע"ד. עוד עלה בדעתי כמה תירוצים ומצאתים ת"ל בנקה"כ ובכו"פ ייע"ש:

תשובה ב

הרב ר' ליבוש אבד"ק סטריזוב.

ע"ד אשר שאל בעיר קטנה שהיה שם שו"ב מומחה ומוחזק מכמה שנים ונתעורר עליו קטט מכמה אנשים אשר אינו מראה סכינו לחכם בשום פעם ומכח זה נתגלגל ובא לפני הרב דק"ק דינוב והראה לפניו סכינו ולא נמצא יפה בעיני הרב הנ' ומכח זה פסקו בני עירו מלאכול משחיטתו. ואח"כ בא השוחט הזה לפני כמה רבנים אחרים והראה לפניהם סכינו ונמצא יפה. וע"ז שאל כדת מה לעשות בשו"ב הזה אם מותר לאכול משחיטתו או לא:

תשובה הנה מתחלה נדבר על גוף הדין אם נאמן החכם לומר שאין סכינו יפה להעבירו. הנה אם הסכין לפנינו ואפשר עדיין להראותו לאחרים ודאי דנאמן וכמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז דבאמר לו ע"א בא ואראך נתנסך יינך צריך לחוש לדבריו. ועיין בש"ך שם דש"ס מפורש הוא דהיכא דאיכא לברורי נאמן ועיין בט"ז סי' א' מ"ש בכיוצא בזה דסוחט הוי פסולו ביחיד דאומר לו בא ואראך שאינך יודע ה"ש ע"ש א"כ מפורש יוצא משם דהיכא דאיכא לברורי נאמן אף היחיד לאסרו אך אם נאבד הסכין ואינו לפנינו הי' נראה דאין חכם נאמן לאסור את השוחט וכן מורה דעת הט"ז שם דאם ליכא לברורי הוי פסולו בשנים וכן מפורש שם בסימן ב' דשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו שהוא כשר. ולכך נראה דאם השוחט אומר שהיה הסכין יפה והחכם אומר שלא הי' יפה דהשוחט נאמן מכח ממ"נ דאם נאמר דהשוחט מבין כמו החכם ובשקר הוא דובר א"כ הוי חד לגבי חד ומוקמינן להשוחט בחזקת כשרות וכדין שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן וכו' ואם נאמר דהשוחט אינו מרגיש והחכם מרגיש ג"כ ראוי לומר מה אולמא דהך מהך, ומה חזית לומר שהשוחט אינו מבין והחכם מבין דלמא להיפך החכם אינו מבין. והשכל גוזר כן דהשו"ב אומנתו בכך ורגיל בזה תמיד אבל החכם אינו רגיל בזה, וא"כ עכ"פ לא עדיף החכם מן השוחט וא"כ מידי ספיקא לא נפקא איזהו מומחה ואיזה אינו מומחה וראוי ונמי לאוקמי בחזקת היתר. וא"ל דהשוחט נוגע בדבר ז"א דהרי קי"ל ע"א בהכחשת בעל דבר אינו נאמן. והנה לפ"ז מה אם נאבד הסכין אין החכם נאמן לאסרו כ"ש במראה אח"כ סכינו לחכם ונמצא יפה ואפילו כמה חכמים כולם מגידים שהוא יפה ודאי דלא נאסר עפ"י החכם שאומר שלא היה יפה. הן אמת דקשה לי במאי דקאמר הש"ס דף י"ח אר"ח ההוא טבחא דלא סר סכינא קמי' חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן לי' ומכרזינן על בשרא דטריפה הוא ולא פליגי כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה וקשה מנ"ל כן דלמא מיירי שניהם בשלא נמצאת יפה ור"ה מיירי דנאבד הסכין ולא עבידא לגלויי ולכך אין החכם נאמן לאסרו כיון דיש להשוחט חזקת היתר הוי פסולו בשנים דוקא, וכדין השוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן מיהו לשמתי' נאמן דלזה אף ע"א נאמן וכמ"ש בש"ס ב"ק וש"ע חו"מ סי' י"א דשליח ב"ד נאמן כדי לנדותו אבל לא לכתוב עליו פתיחה של שמתא מכח דהוצאת ממון בעינן שנים, א"כ מוכח דשליח ב"ד אין דינו רק כיחיד ואעפ"כ לשמתי' נאמן א"כ ה"נ באם החכם אומר שלא נמצא יפה ואין הסכין לפנינו לכך דינו כיחיד ונאמן לשמתו אבל לא לאוסרו. אבל לעולם באם נמצא יפה אפשר דאין משמתין אותו ומנ"ל דבנמצא יפה לשמתי'. וא"ל דא"כ מאי איריא דלא סר סכינו קמי חכם דנקט רב הונא דמשמע דרכו הוי כך דלא סר סכינו קמי חכם תיפוק ליה דאפילו היה דרכו להראותו לחכם אם לא נמצאת יפה ראוי לשמתי'. אך ז"א חדא מנ"ל דכוונת ר"ה דאין דרכו תמיד להראות סכינו לחכם דלמא הכוונה רק דעתה לא הראה סכינו לחכם דאם הראהו עתה לחכם לא פשע מידי דהרי גם החכם טעה בכך ואונס הוא אבל אם לא סר סכינו בעתו לפני חכם א"כ פושע הוא לכך משמתינן לי' דלענין זה נאמן החכם, גם אף אם יהי' כוונתו דאין דרכו תמיד להראותו לחכם נמי א"ש די"ל דודאי השוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן אף לשמתא אינו נאמן וכמשמעות לשון הפוסקים דאף אין משמתין אותו רק בכה"ג דחזינן ריעותא דלא הוי דרכו למיסר סכינו לפני חכם אם אח"כ אומר החכם שלא נמצא יפה הוי רגלים לדבר שדברי החכם אמת ולכך נאמן החכם לענין שמתא כמו התם השליח ב"ד שנאמן לשמתא מהאי טעמא דהוי רגלים לדבר כיון שלא בא ולכך משמתינן אותו וה"ל לומר דשניהם בלא נמצאת יפה ומדלא משני כן יהי' מוכח שהחכם נאמן אף להעבירו

מיהו משיטת הרי"ף יהי' מוכח להיפוך דהרי הרי"ף השמיט מלתא דרבינא וכתב הב"י דטעמו דס"ל דרבינא פליג וס"ל בנמצאת יפה פליגי אבל בלא נמצאת יפה קנסינן לי' שלא ימכור אפי' לנכרים וכיון דהוי פלוגתא וספק ממון קי"ל לקולא ייע"ש ואם נאמר דהחכם נאמן אף לאסרו קשה מנ"ל להרי"ף דפליגי דלמא רבינא נמי ס"ל דלא פליגי ומה דרבא קאמר דמכריזין עלי' דמשמע רק לישראל ורבינא אוסר אפי' לנכרים היינו דשלשה חלוקים יש בזה דאם החכם מודה דנמצא יפה משמתינן ולא מעברינן ומזה מיירי ר"ה ואם לא נמצא יפה אף שאין ידוע בעדים רק שהחכם אומר כן ונאבד הסכין ואינו לפנינו בזה מעבירין אותו אבל אין קונסין אותו אפילו לנכרים כיון דזה הוי הוצאת ממון כמ"ש הב"י ולממון אינו נאמן ומזה מיירי רבא אבל רבינא מיירי שהסכין לפנינו וידוע שאינו יפה בזה מכריזין וקונסין אותו דאפילו לנכרים לא מזדבן וממילא אין פלוגתא כלל וכלל ומנ"ל להרי"ף דפליגי כלל. ובע"כ דסבירא לי' להרי"ף דאם אין ידוע כן בעדים אינו נאמן כלל להעבירו ובע"כ רבא שהעבירו מיירי בידוע שאינו יפה וא"כ למה לא קאמר דמעבירין אותו ואפי' לנכרים לא מזדבן. ובע"כ דרבינא מפרש דרבא מיירי בנמצאת יפה וכדברי הב"י ויהי' מוכח משיטת הרי"ף לדעת הב"י דאין החכם לבדו נאמן להעבירו, והנה אף כי מקושיא הראשונה מוכח להיפוך מ"מ כיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי יחזור לעיקר הדין ואין לנו אלא משמעות הפוסקים והש"ע דע"א אין נאמן לפסול את השוחט כ"א בשנים וכן מורה לשון הרש"ל שהביא הפ"מג בשפתי דעת סימן י"ח ס"ק למ"ד בשם הרש"ל עיי"ש והנה מלשונו שם מ"ש לו מה לך עסק בנסתרות וכו' עד שהי' שם זקן אחד מומחה ובדק ומצא פגימה וכו' משמע שם נמי דעל בדיקת הרש"ל שהי' אומר שיש בו פגימה לא היו חוששין זולת אחר שגם הזקן מצא פגימה משמע שאין החכם נאמן לאסור את השוחט לומר שאין מרגיש בפגימה. ולכך נראה דלא מבעיא למי שאין החכם נאמן בעיניו כבי תרי שמותר לו לאכול משחיטתו, רק אף גם למי שהחכם נאמן בעיניו כבי תרי מ"מ מותר בזה לאכול משחיטתו כיון דקיי"ל כ"מ שאפשר ליישב דברי שני עדים שלא יהיו מוכחשים מיישבין ותלינן דאחד טועה וכדמוכח בפ"ק דפסחים גבי ע"א אומר בשנים ואחד אומר בשלשה דאמרינן דאחד טועה או שניהם טועים א"כ ה"נ ראוי לתלות טפי בטעות שאחד טועה ממה שנאמר שמכחישין זא"ז, ולפ"ז אם האחד טועה ודאי מסתבר טפי לתלות את הטעות בהחכם שאינו רגיל בו כ"כ מלתלות בטעות השוחט ובפרט כיון דבע"א אומר ששחט שלא כהוגן כשירה שחיטתו ובע"כ הטעם מכח דיש להשוחט חזקת היתר ואוקמינן אחזקה א"כ ה"נ כיון דהספק הוי מי הטועה ראוי לאוקמי' אחזקת היתר ולומר שהחכם טועה ולא השוחט ובזה לא שייך לומר דמהימן לי' כבי תרי כיון דטועה לכך אף למי דמהימן לי' מותר השוחט:

והנה דברי הרי"ף שהשמיט הך דרבינא הי' נראה ליישב באופן נאות עפ"י מ"ש הטור והש"ע סימן קי"ט סעיף ד' דהחשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כגון מי שהי' חשוד למכור חלב במקום שומן והי' מרגיל הנערים לקנות ממנו באגוזים שהי' נותן להם קונסין אותו שלא ימכור אפי' אגוזים והט"ז תמה דבש"ס מפורש החשד בענין אחר ששם נקט החשד שהי' משבש לפני הטבחים באגוזים והיו גונבים. חלב מאביהם ייע"ש ותירץ הט"ז דתרתי בעינן שיהי' אותו הענין מרגילו תחלה לחטוא וגם יהי' חשש על להבא דהיינו שיהי' בדבר זה חשד איסור בפ"ע וגם שעי"כ נעשית המכירה עיי"ש ולפ"ז א"ש דהנה מה דאוסר רבינא וקונסו שלא למכור אפילו לנכרים קשה נמי קושית הש"ס דבכורות שם דאם ס"ל כר"י אפי' כל דבר נמי לא ואם כר"ש למה לא ימכור טריפה לנכרים ובע"כ צריך לומר דלעולם כר"ש סבירא לי' רק דטריפה לנכרים אוסר מכח שזה מרגילו לעבירה דאם יעסוק במכירת הבשר שלא ימכור גם לישראל כיון שהוא עוסק במו"מ של מכירת בשר טריפה שמא ימכור לישראל שלא ידע מן הקנס שקנסוהו מלקנות ממנו לכך קנסוהו אף למכור טריפות, וא"כ תינח חשש זה שמרגילו לעבירה יש כאן אבל חשש השני שבזה עצמו עושה איסור זה ליכא כאן דהרי בטריפות לנכרים ליכא איסור ואינו דומה לאגוזים ששם עושה בהם איסור שנותן לקטנים שגונבים מאביהם אבל במכירת טריפות לנכרים הרי במה שמוכר לנכרים אין כאן איסור. ואם נאמר דנהי במה שמוכר לנכרים אינו עושה איסור עכ"פ בגוף הבשר עשה איסור שמכר טריפות לישראל ונחשב עושה איסור בגופו, שוב י"ל להיפך דעכ"פ חשד להבא ליכא שלא במה שמוכר לנכרים גורם למכור לישראל כיון שמכריזין עליו ודאי לא יקנו ממנו עוד. ולכך נראה ברור דבקנס דרבינא למכור טריפות לנכרים ליכא אלא חדא והיינו דרבינא ס"ל דבחדא סגי וקנסינן התירא אטו איסורא אבל כיון דהט"ז מוכיח מסוגיא דבכורות מלשון הש"ס דתרתי בעינן ובלא"ה לא קנסינן לי', וא"כ בע"כ דרבא פליג בזה עם רבינא וכיון דהש"ס לא הביא דברי רבינא בבכורות מוכח דס"ל לסתמא דגמרא כרבא דקיי"ל בכמה דוכתי דסוגיא דאתמר במקומו עדיפא. וא"כ נהי לענין דין טבח שלא הראה סכינו הוי מקומו בחולין היינו רק לגוף הדין טבח אם מעבירין לי' בכך. אבל לדין אם קנסינן לי' גם בהתירא אטו אסורא הוי עיקר דינו בבכורות בפלוגתא דר"י ור"ש שם וכיון שלא הביא שם הש"ס דברי רבינא ס"ל הלכה כרבא דלא קנסינן לי' רק כגון מעשה אגוזים דאיכא תרתי ובפרט דבאגוזים כיון דהוי הדרך למכור ע"י קטנים ובזה יש חשש שיעשו עוד כן דקטנים לא ישמעו להכרזה דדעתם קלה ויקנו עוד ממנו ויכפרו לפני אביהם אבל למכור טריפות לנכרי אין חשש תקלה בכך לישראל דגדולים ישמעו להכרזה ולכך קיי"ל כרבא ולא כרבינא ולכך השמיטו הרי"ף כנלע"ד בזה נכון:

ובנדון מה שהקשינו לעיל דלמה לא מוקי הש"ס דשניהם מיירי בלא נמצאת יפה אך ר"ה מיירי בא"א לברר זה לכך נאמן לשמתי' ולא לאסרו ורבא מיירי בענין דאפשר לברר לכך נאמן אף לאסרו. י"ל כך דהנה דעת הרא"ש וסייעתו דאין ע"א נאמן לאסור בדבר שיש לו היתר. והש"ך ביו"ד כתב דזה תליא בבעיא דיבמות באם ע"א נאמן להתיר נגד חזקת איסור ולכך נהי דהתם קיי"ל לחומרא מ"מ להיפך נמי חיישינן לחומרא ונאמן נגד חזקת היתר ייע"ש והארכנו בזה בעה"י בכמה דוכתא וכעת נראה דהדין עם הרא"ש דלו יהא דהוי בעיא דלא איפשטא והוי ספק לנו שוב נמי ראוי לילך בתר החזקה, ולכך בשלמא בעד המתיר נגד חזקת איסור א"ש כיון דספיקא הוי אם נאמן או לא לכך מוקמינן לי' אחזקתו ואסור מספק אבל בדבר שיש לו חזקת היתר כיון דספק הוי אם נאמן ע"א ראוי לאוקמי אחזקתו שיש לו חזקת היתר א"כ הדר דינו שהוא מותר וכדעת הרא"ש. ובהיות כן י"ל דודאי אי הוי אמרינן דע"א נאמן לאסור הוי נאמן ע"א לאסור את השוחט באם מעיד ששחט שלא כהוגן דזה יש לו דין ע"א נאמן באיסורין ואינו דומה לדין לפסלו לעדות דבעינן שנים דזה אינו פסול רק לאסרו לשחיטה ויש לו דין ע"א נאמן באיסורין ואם היה ע"א נאמן נגד חזקת היתר הוי נאמן ע"א לאסור את השוחט, רק כיון דבדין זה קיי"ל הא בעיא לקולא ואין ע"א נאמן לאסור דבר שיש לו חזקת היתר לכך ממילא קיי"ל דאין ע"א נאמן לפסול את השוחט. ולכך א"ש דתינח לדידן דהוי האבעיא לקולא אבל הש"ס לא מצי לתרץ כן דתרווייהו בלא נמצאת יפה דא"כ תפשוט הך אבעיא דיבמות ותפשוט מני' דאין ע"א נאמן נגד החזקה דהיתר דאם נאמן יהי' נאמן אף להעבירו ולכך דוחה הש"ס דלעולם לא תפשוט וי"ל דע"א נאמן אף לאסור נגד חזקת היתר ורב הונא מיירי בנמצאת יפה, אבל לעולם לדידן דנשאר האבעיא דיבמות בספק וממילא בזה קיי"ל האבעיא לקולא דאין ע"א נאמן לאסור נגד חזקת היתר ממילא אין ע"א נאמן לאסור השוחט. וה"ה דאין החכם נאמן לומר דלא הוי סכינו יפה:

ובזה י"ל פרפרת אחת דהנה דעת הרא"ש וסיעתו הוא דבנמצא יפה יכול החכם למחול ודעת הרמב"ם דאין ביד החכם למחול וכתב התב"ש ראי' להרמב"ם ממה דקמ"ל ר"ה דמשמתינן אותו ואם הכוונה רק משום כבודו של חכם פשיטא דמנדין על כבוד הרב וכבר שנינו כן בברכות וע"כ דקמ"ל דאין ביד החכם למחול, והנה לכאורה זה הוי קושיא גדולה לשיטת הרא"ש דס"ל דיכול החכם למחול דמה קמ"ל ר"ה. ולפי מה שכתבתי י"ל כך דודאי הרא"ש מודה דדברי ר"ה אתי לאשמעינן דאין ביד החכם למחול רק דזה הוי ספק אי מיירי ר"ה בנמצאת יפה או בלא נמצאת יפה וזה תליא בהך מלתא דאבעיא ביבמות אם ע"א נאמן נגד החזקה או לא דאם ע"א נאמן נגד החזקה א"א לומר דר"ה מיירי בלא נמצאת יפה דא"כ אף מעבירין אותו ולא די במשמתין וע"כ מיירי בנמצאת יפה ומוכח דאף בכ"הג משמתין ולא מהני מחילת החכם, אבל אם נימא דאין ע"א נאמן נגד חזקת ההיתר שפיר י"ל דר"ה מיירי נמי בלא נמצאת יפה רק שנאבד בזה משמתין ואין החכם נאמן להעבירו ובזה אין יכול החכם למחול אך בנמצא יפה י"ל דיכול החכם למחול. ולכך א"ש דהש"ס דמוקי לה דר"ה מיירי בנמצא יפה היינו רק כדי שלא לפשוט מזה האבעיא דע"א אינו נאמן נגד חזקת היתר לכך דוחה דר"ה מיירי בנמצא יפה אבל לדידן דנשאר האבעיא בספק שפיר נשאר הספק אם ר"ה מיירי בנמצא יפה ובלא נמצא יפה מעבירין אותו אף על פי ע"א או מיירי בלא נמצא יפה ואין מעבירין אותו עפ"י ע"א ובאם נמצא יפה לא מיירי וממילא יכול החכם למחול. וכיון דספיקא הוי ומספק אין משמתין לכך פסק הרא"ש דבנמצא יפה יכול החכם למחול ובלא נמצא יפה וידוע כן אף מעבירין אותו ובלא נמצא יפה ואין ידוע כן רק על פי החכם אז משמתין אותו ואין יכול החכם למחול אך אין מעבירין אותו ג"כ וא"ש לשיטת הרא"ש כנלפע"ד:

ועכ"פ נחזור לדינא לנידון דידן דנראה דאף אם לא נראה לחכמים אחרים אין נאמנות לחכם לאסור את השוחט ואף מי שמהימן לי' החכם כבי תרי שא"צ לחוש לדבריו כה"ג דתלינן בטעות ואמרינן טפי שהחכם טעה ולא השוחט דתלינן במצוי כידוע ובפרט דיש לו חזקת היתר להשוחט. וכ"ש בנידון דידן שהראה סכינו לחכמים אחרים ואמרו שהוא יפה דודאי השוחט כשר ומשנתינו הוא זה שכן מפורש בש"ס חולין דף י"ח דמר זוטרא ור"א בדקוהו לסכינו ונמצא יפה ואכשרי', וא"ל דמיירי שלמד אח"כ מחדש דא"כ למה שאלו שם ולא חייש מר לסבא ואי מיירי שלמד מחדש אין בזה בזיון לסבא, ובפרט למעיין בפרש"י שם שפירש שהוא העבירו ואתה מכשירו משמע דבא לומר שלא הוי כוונתם במה שמכשירו שלא מדעתו דודאי אם לא הי' מעבירו לא הוי חושש לכבודו להמלך בו והיה מכשירו שלא מדעתו רק כיון שהוא העבירו חשש שנגע בכבודו ואם אח"כ למד מחדש אין זה נגיעה בכבודו של ר"ח ובע"כ מיירי שלא למד מחדש ואעפ"כ הכשירוהו ובזה הוי שפיר נגיעה בכבוד ר"ח שעשה עצמו כטועה או משקר. וא"כ מוכח שם דלא למד מחדש ואעפ"כ הכשירוהו א"כ היינו ממש שאלתין, ואף דמשמע דלולי שהשיב דשליחותא קעבידנא לא היו מתירין לו מפני כבודו היינו רק התם דאתרי' דר"ח הוי אבל במקומות אחרים ודאי אין להשגיח על כבוד החכם לאסור את זה לעולם. ובפרט בענין הפגימה הנה התב"ש בסי' ח"י הביא בס"ק י"ז דברי הבית יעקב שהפריז על המדה באם השוחט ירא שמים שאף שנמצא אחריו פגימה דקה אין מעבירין אותו, ולא ידעתי למה הביא רומ"ע זה בשם ספר מאמר מרדכי וספר הזה אינו נמצא בידי ולמה לא הביא דברי הבית יעקב שהביא התב"ש שכל דיני שחיטות ובדיקות נחתכין על פיו וא"כ הבית יעקב מיקל לגמרי, ואף התב"ש המחמיר גם הוא מודה דאם יש כמה אנשים עמו שאין מרגישין אף שהיחיד אומר שהוא מרגיש לא משגחינן ביה א"כ ה"נ בזה וממ"נ אם יאמר החכם שמצא פגימה שהוי פגימה שכל אדם ראוי להרגיש בה א"כ הרי הוא מוכחש מפי שאר החכמים כנז'. ואם יאמר שהוי פגימה דקה והוא מרגיש מה שאין שאר חכמים מרגישין א"כ אף אם האמת כדבריו לא נאסר השוחט. ולכך העולה לדינא דהשוחט הזה אם הוא מוחזק לירא שמים מכבר אין לאסרו בשביל כך ואף למי שהחכם נאמן לו כבי תרי מותר לאכול משחיטתו אך ליתר שאת הנה אם כבר הראה סכינו לשלשה חכמים מה טוב ואם לא יראה סכינו עוד וישחיז לפני כל אחד מחדש הסכין להיות הכל בכלל לפני שלשה חכמים ואז כיון דהוחזק שלשה פעמים והשחיז הסכין ונמצא יפה ודאי שהוא מבין ובקי בהשחזת הסכין והשוחט הזה נשאר בכשרותו. כן נראה לפענ"ד נכון לדינא וד' יצילני משגיאות ויראני נפלאות אמן:

תשובה ג

לק"ק לבוב מאיש אחד ממדינת אוגנארין ושמו מוה' שלמה מאיר פילצער.

ע"ד שאלתו וז"ל עובדא אירע בקהילתינו במדינת אונגארין בק' ליסקא שלקחו שוחט ממדינת פולין ע"פ הרמנא דרב דק' טאלטשווע שהוא קרוב חצי מיל כדרכם בכל השוחטים מן קדמת דנא וגם הרב הגיד שהשוחט הוא קרוב שלו והי' אצלו עוד כמה קבלות מכמה רבנים של מדינת פולין והיה מתגורר בק' ליסקא הנז' קרוב לערך שנה ולא נמצא בו עול ועתה לפני כמה שבועות נקרה שהשוחט הנ"ל בא לק' טאלטשעווי והראה הסכין להרב דשם וצוח הרב שהסכין מלא פגימות ושנאבד ההרגשה מהשוחט ושלח תיכף שליח לק' ליסקא שלא יאכלו עוד משחיטה שלו ונכמרו רחמי אנשי ק"ק ליסקא על השוחט כי הוא ערום ובחוסר כל ואין לו כסות וכו' וטפלי תלויין בו וישבו הלומדים דשם ונסו אותו ויכשירוהו ופערו פיהם נגד הרב מק"ק טאלטשעווי שאין לפקוד אותם כי הוא נכון למועדי רגל לג' שוחטים עשה כן בזמן קצר וכו' ולא נופל הם ממנו כי יש להם לב כמוהו בהרגשה וכששמע הרב דברים אלו צוה הרב להכריז במתא שאל יקחו בשר מליסקא שהבשר נבילה הוא ואח"כ בא השוחט עוד פעם א' להרב הנז' ונסה אותו פעם ב' והרב עודנו עומד בדבריו הראשונים ונסע השוחט לק' טשעטשיוויץ והביא קבלה מרב כשר שיש לו הרגשה טובה וזה היה במשך ב' ימים. ועתה יש לעיין במשפט הבשר מהשוחט הנ"ל בג' מקומות בק' ליסקא ובק' טאלטשווע ומקומות הסמוכין בב' צדדים. ע"כ שאלתו והאריך רו"מ ולפי דעתו הבשר אסור:

תשובה הנה על דבר כיוצא בזה ממש נשאלתי זה איזה שנים ממדינתנו מק' סטריסוב ושם כתבתי להכשיר מטעמי ונימוקי בעז"ה (עיין לעיל ס"ב) וכאן אשיבנו בקצרה. לדעתי אל יעלה על לב שום אדם לפסול השוחט וגם לא הבשר והכלים דהנה שלחן ערוך בידינו דשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואותה השחיטה מותרת לכ"א ג"כ ואף למהרש"ל וב"ח דאוסרין היינו רק אותה השחיטה אסורה מכח דהתם מעיד האוסר על הבהמה דבהמה זו אסורה וכיון דהעדות על הבהמה שייך לומר אוקי חד לגבי חד ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אבל בנ"ד אינו מעיד על הבהמה רק על השוחט שאינו יודע ההרגשה והרי השוחט יש לו קבלות וכבר שחט כמה זמני א"כ יש לו חזקה טובה ואין ע"א נאמן נגד החזקה בפרט בהכחשה דהשוחט אומר דהסכין טוב ויודע ההרגשה ולכך אף אם לא היו אנשי ק"ק ליסקא והרב דק"ק טשעטשיוויץ מעידין להיפיך נמי לא הי' הרב דק"ק טאלטשווע נאמן לפסלו. מיהו אם לא היו הם אז הי' לו נאמנות להרב הנ"ל מכח דאיכא לברורי וכמ"ש בסי' קכ"ז בהג"ה והש"ך כתב שהוא דין מפורש בש"ס גבי שלוף ואחוי ובחידושינו שם דברנו הרבה מזה ה"נ כיון דאפשר לברר הדבר להראות הסכין לאחרים נאמן גם ע"א. אך לפ"ז כיון דכמה אנשים מעידין דהסכין טוב אם כן אם נאמר דכמה בני אדם יש להם הרגשה ויכולין לדעת זה כמו הרב דק"ק טאלטשווע והוי איכא לברורי ונאמן הרב לאסרו הרי שוב יש כמה אנשים אומרים שסכין שלו טוב ואין דבריו של אחד במקום שנים כלום ואם נאמר דהרגשה ענין קשה הוא ורוב בני אדם אין יכולין להבין זה והרב דק' טאלטשווע יש לו הרגשה שאינו מצוי לרוב בני אדם א"כ שוב לא נחשב זה איכא לברורי, והרי עיקר דין זה נצמח מדין שלוף ואחוי שאתה בע"מ ונ"ל דדווקא בזה דהוי מילתא דעבידא לגלויי לכל דלראות המום כל עין תראהו בזה לא משקרי אינשי ונאמן ע"א אבל בדבר דרוב ב"א א"י לעמוד עליו לא נחשב עבידא לגלויי דהרי אם יכחישוהו רבים יאמר כי אין להם הרגשה וא"כ שוב אין לנו ראיה דע"א נאמן דהדרינן לכללא דאין ע"א נאמן נגד החזקה בפרט בהכחשת בע"ד נראה דזה ודאי כמו דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומוחזקין ה"נ אמרינן דרוב מצוין אצל בדיקת הסכין מומחין הם ולכך הרב דק' טשעטשיוויץ מן הסתם הוא בקי כמו הרב דק' טאלטשווע והוי עד נגד עד ואוקי גברא אחזקתו כיון דנטל קבלה בודאי כשר גם מרגיש הוא כמ"ש כעין זה בסי' א', ומכ"ש גם הלומדים דק"ק ליסקא נמי דרכם להיות השוחט מראה להם הסכין פעם בפעם א"כ המה בקיאים בדבר א"כ הוי יחיד נגד רבים דאין בדבריו כלום. והנה אם כי הדבר פשוט אצלי שחוש הרגשה הוא ענין נקל ויכולין לעמוד עליו רוב בני אדם ומכ"ש אם אומרים שהם מבינין על הדבר דנאמנין הם וראוין לסמוך עליהם נגד אחרים, אך גם שלא להוציא הדבר אביא ראי' לזה מן הש"ס פ"ק דחולין דמפלפל שם לתרוצי מתניתין דקאמר וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' וקאמר שם כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולעלופי לא חיישינן ולכולם פריך שם וכולן ששחטו אהייא וכו' בבודקין אותו סגי וקשה מ"ט לא מוקי כך הכל שוחטין הכל מומחין ובקיאין בבדיקת הסכין שוחטין ושחיטתן כשירה אם לא בדקו אותו תחלה אם מרגישין ויש להם הרגשה יבדקו אותן אח"כ שיש להם הרגשה אז שחיטתן כשירה ואח"כ קמ"ל דכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה וקמ"ל דלא מבעיא בבדיקה עתה לפנינו שיש לו הרגשה ודאי דמהני רק דקמ"ל דאף אם אחרים ראו הסכין ששחט בה ואומרים שהי' יפה דהוי ס"ד אולי אותן אחרים בעצמן אין להם הרגשה ומה מהני ראייתן קמ"ל דאף ראיית אחרים מכבר מהני בזה, ובע"כ מוכח דאדרבא הרגשה הוא ענין קל ביותר ואם אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם מכ"ש דהוי מומחין לענין הרגשה וגם אם בבדיקה סגי פשיטא דראיית אחרים מהני ואין בזה צד רבותא לומר דאולי אחרים אין מבינין בהרגשה רק רוב בני אדם מבינין הרגשה וזה דבר קל. והנה מחמת טרדתי אין להאריך בזה ואין הדבר צריך אריכות כי הדין פשוט דהשוחט והבשר כשר וכל ישראל יכולין לאכול ממנו יאכלו ענוים ויתענגו על רוב שלום. כנפש הכותב הטרוד ידידו נצח:

תשובה ד

והנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו

הנה דבריו קבלתי והנה מ"ש דכאן לא נחשב ע"א בהכחשה כי הרב אומר שהשוחט אינו מרגיש, הנה כה יעשה לי אלקים אות לטובה וכה יוסף דבעת כתבי תשובה ראשונה ידעתי שכה יאמר אך היה הדבר לשחוק בעיני ולא חשתי לבארו כלל כי סברתי שירגיש זה בעצמו וכעת שלא חלי ולא מרגיש מוכרח אני לבאר הדבר. הנה זה טעות מכמה טעמי חדא דע"א בהכחשה דלאו כלום הוא אינו דוקא במכחישו בבירור רק גם באומר איני מאמינך נחשב נמי הכחשה עיין ביו"ד סי' קכ"ז וט"ז וש"ך שם דוק ותשכח שכך הוא. ועוד זה ודאי הכחשה גמורה הוא דאל"כ יכול הרב הזה למפסל לכולי שוחטים ויאמר לכולם שנאבד מהם ההרגשה והם לא יוכלו להכחישו כי יאמר שהוא מבין והם אין מבינין וזה מבואר הביטול ולמה באמת לא יהי' נאמן כיון דליכא הכחשה ואיתחזק איסורא ובע"כ דהכחשתם נחשבה הכחשה והם אומרים שמרגישין כדמעיקרא ולא נאבד מהם החוש אז מוקמינן להו אחזקתייהו וא"כ מה לי ב' מה לי ע"י ע"א עכ"פ ע"א בהכחשה נקרא וזה ברור ופשוט

ומ"ש על מ"ש דכאן אין העדות על הבהמה רק על השוחט וליכא חזקת איסור וכתב רו"מ דהרי אין נ"מ רק על הבהמה וכו' הנה נעלם ממנו דברי הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דכתב דלא בעינן עדות בד"נ רק בשעת מעשה אבל קודם מעשה די אפי' בחזקה או בע"א ייע"ש והרי אין נ"מ במה שהוחזקו בכך רק לד"נ וא"כ נימא דהרי בד"נ בעינן ב' ורוב לא מהני וחזקה בע"כ דלא אמרינן כן רק דסוף סוף כיון דהשתא אין אנו דנין על דיני נפשות רק על האדם בתר השתא אזלינן כן ה"נ כיון דעתה אנו דנין על השוחט אם יש לו הרגשה או לא ואם כשר הוא להיות שוחט ואין אנו דנין על הבהמה דעדיין לא נשחטה בתר השתא אזלינן וכן יש סמך לזה מדברי התוס' יבמות ]דף פ"ב.] גבי ב' קופות שהקשו דנוקמא הקופה בחזקת היתר ותירצו דאלו הסאין שנפלו אין להם חזקת היתר הרי דעיקר חזקה בתר הגורם ולידת הספק אזלינן וזה הגורם לנו הספק אין לו חזקת היתר אף דנ"מ בזה עתה הוי רק לענין התערובות וזה יש לו חזקת היתר מ"מ אנו הולכין אחר עיקר הדבר שאנו דנין עליו וא"כ ה"ה נמי להיפוך נמי הוי כן אם עיקר הדבר שגורם הספק ומה שאנו דנין עליו יש לו חזקת היתר וחזקה טובה אף שהנמשך ממנו אין לו חזקה בתר מה שאנו דנין עליו אזלינן. וז"ב בסברא וכיוצא בזה מוכח בכמה דוכתא אלא שאני טרוד מאד ואין פנאי לשום לבי אחר זכרוני כי הדבר פשוט אצלי מאד אף בלי ראי' והנה בזה עלה ברעיוני לי'שב דברי הרי"ף בפ"ק דחולין שכתב והיכא שראה אחד ששחט והלך לו ואין אנו יודעים אם הוא מומחה השחיטה כשירה דרוב מא"ש מומחין הם וכדתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה וכו' ותמה הרא"ש למ"ל ראה כיון דרוב מצוין א"ש מומחין הם וכדמפורש בברייתא דמצא תרנגולת מותרת, והנה בתשובה למדינת זיבען בערג לק' קאראלס בערג זה ימים לא כבירים כתבתי פעמים בישוב זה על נכון ועתה. נראה בדרך אחר קצת מאופן שכתבנו שם. די"ל כיון דהר"ן ס"פ ג' דחולין גבי לוקחין בצים מן הנכרים וכו' דפריך שם ודלמא דעוף טמא הוא והקשה הר"ן הרי רוב טהורים ותירץ כיון דאיכא נמי מעוטא דטריפות ונבלות ובהצטרף יחד ב' מיעוטים הוי כפלגא ופלגא, והנה לפ"ז הקשיתי דלמה נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הרי יש לחוש דלמא במקום נקב קשחט מהו אמרת דאזלינן בתר רובא ורוב כשרות א"כ בהצטרף מיעוט דנבילות למיעוט דאינן מומחין ה"ל פלגא ופלגא. ונראה דזה הוי טעם הרי"ף דבעינן שאחד ראה אותו ששחט דאז כיון דראה אדם אותו א"כ הוי תחלת דינו על האדם זה אם הוא מומחה או לא ועל האדם שפיר הועיל הרוב דרוב מומחין הם וכיון דאתכשר ההוא אדם לשחוט שוב אף הבהמה כשירה אח"כ אבל אם לא ראהו שחט א"כ אין לנו לדון על האדם שאין אנו מכירין אותו וכעין שכתב הב"ש בסי' י"ז דבמי שאין מכירין אותו לא שייך חזקת חיים ייע"ש ה"נ במי שאין מכירין אותו לא שייך לומר שאנו דנין עליו שהוא כשר לשחוט וגם בזה כיון דלא ראינו שוחט לא נולד לנו הספק רק עתה על הבהמה שכבר נשחטה ובבהמה יש כאן עוד מיעוט שמא במקום שחיטה נקב הוי לכך לא מהני בזה רוב מצויין, והברייתא נקטה תרנגולת בזה י"ל דמיירי דרק הקנה נשחט וא"כ הושט עדיין נכשר בבדיקה ואין לנו רק ספק שמא אינו מומחה בזה מהני רוב מצויין א"ש. ודו"ק היטיב כי זה עצה נכונה. ואף דבאידך ברייתא נקט גדיים ותרנגולים י"ל כך דהנה בברכות פ"ח דף נ"ג פליגי שם רבנן ור' יוסי דלרבנן מברך ברוב ישראל ולר' יוסי אינו מברך משום דאצטרף מיעוט דכשפים למיעוט דלגמר את הכלים ייע"ש הרי מוכח דפליגי רבנן ור' יוסי בהך סברת הר"ן אם מצטרפין הני ב' מיעוטים להדדי וכבר כתבתי בזה בתשובה זה איזה שנים למדינת רוסיא. והנה כעת בפשיטות י"ל דס"ל להרי"ף כיון דסתמא דש"ס פריך בחולין דלמא דעוף טמא הוא משמע דס"ל הלכה כר' יוסי דמצטרפין הני תרי מעוטי להדדי, מיהו י"ל דהש"ס אינו מכריע כן בתורת ודאי רק י"ל מכח ספיקא הלכתא כמאן וספק תורה לחומרא ולפ"ז י"ל דס"ל להרי"ף כדעת התוס' דס"ל דכל דרך ברכה ליכא לא תשא מן התורה וברכה לבטלה רק מדרבנן ולכך ס"ל דהש"ס אינו חושש לדעת ר' יוסי רק באיסור תורה אבל בדרבנן הלכה כדברי המיקל לכך לענין ברכה פסק כרבנן דברוב ישראל מברך אבל נגד חשש איסור תורה חשש לדעת ר' יוסי ולכך א"ש דהך ברייתא דנקט בגדים ותרנגולים אתיא כרבנן דס"ל דלא מצטרפין המיעוטים להדדי ולכך מהני רוב מצויין אפילו בבהמה אבל אידך ברייתא דנקט רק תרנגולת ולמה לא נקט בהמה ג"כ ובע"כ דפליג על אידך ברייתא ואתיא כר' יוסי דס"ל דמצטרפין ב' מיעוטין להדדי לכך בבהמה לא מהני רוב מצוין רק בעוף מהני כיון דהכשרו בסימן אחד וחושש כן הרי"ף להחמיר כהך דעה ופוסק כברייתא רק היכא דראהו שוחט אז כיון דתחלה נולד לנו הספק על השוחט אם הוא כשר לשחוט גם כיון דהי' לפניו והי' שייך לדון עליו אם הוא כשר לשחוט שוב הוחזק הך רוב כודאי וכשירה אח"כ הבהמה. ודבר זה נכון מאוד בעז"ה בדברי הרי"ף הפוך בה והפוך בה. ומ"ש רו"מ דהרב רוצה עדיין לברר לפני אנשים תמה אקרא הרי כבר הראה סכינו השוחט לפני כמה אנשים ותרי כמאה ועד כמה נטריחו וניזול הרי אין לדבר סוף ובודאי לא נחשב זה איכא לברורי כיון שכבר ראוהו אנשים והעידו להיפוך:

יז לא מצאתי בדבריו מענה שיהי' בו הצטרכות תשובה כי אחר המחילה אינו רק כמתעקש להיפוך איני אומר רק דעתי ולא קבלו דעתי יהי לו אשר לו ואני עמוס הטרדה:

תשובה ה

תשובה מה שהשבתי לק"ק סאמבור.

הנה ע"ד שאלתו בשו"ב שהי' לו נערה משרתת והוציאו עליה קול שהיא הרה ממנו והשוחט טוען ששקר הוא ואויביו למדוה כך להטיל בו דופי אבל אין הדבר ממנו אך זה נודע שכמה פעמים כשנסעה אשת השוחט מביתו נתיחד עם הנערה הזאת בלילה, ועוד נערה אחת שהיתה ישינה שם, אך היחוד הי' בחדר הפתוח לבית שהיו אנשים ישנים שם. והנה מכח כ"ז עמדו קצת אנשים מערערים לפסול השוחט הזה מאומנתו ודעת רו"מ להכשירו וטעמו ונימוקו אשר כתב במכתבו וביקש ממני לחוות דעתי בזה:

והנה אם אמנם כי אין לי פנאי כלל אך שלא להשיב פניו ריקם אשיב כפי אשר תשיג ידי. והנה דבר זה נחלק לג' חקירות אם יחוד נדה אסור מן התורה או לא. והב' אם זה שהיו שוכבים בחדר הפתוח להבית אם זה נחשב יחוד או לא. והג' אם יופסל בהך יחוד לשחיטה או לא. והנה במה דסיימנא אפתח. הנה זה ודאי בשביל מאמר המעוברת שאומרת שממנו בזה ודאי אינו נפסל. כיון דהוא מכחיש אותה כמו דמשמע מכמה דוכתא ואין צריך להאריך בזה, רק בשביל היחוד שמודה על כך וידוע זה ודאי לדעת שאר הפוסקים דס"ל בסי' ב' דהיכי דהוי מומר לשאר עבירות כשר לשחוט וא"צ בדיקת הסכין פשיטא דכשר בזה אך לשיטת הרמב"ם דס"ל דמומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין יש לעיין בזה, דנהי דהיכא דפסול לעדות מודה הרמב"ם דא"צ בדיקת הסכין מ"מ היכי דהוי מומר והיינו דמוחזק בכך בעי בדיקת הסכין וכיון דזה הוא מוחזק ליחוד הוי כמומר לכך וי"ל דבעי להרמב"ם בדיקת הסכין. והנה הן אמת שהרמ"א כתב בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה וכן אינו נפסל בקול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות, א"כ מזה משמע בעבור יחוד לא נפסל לעדות אך באמת המעיין במקנה בקדושין סימן מ"ב כתב שם שמ"ש הרי"ף שמתייחד עם עריות לאו היינו יחוד ממש דאם הוי יחוד ממש הוי פסול מן התורה אם יחוד עריות מן התורה ואם הוי מדרבנן פסול מדרבנן. וכן כתב הב"ש שם בסימן מ"ב דהמתייחד עם עריות פסול לעדות ומדכתב סתמא משמע דס"ל דפסול לכל העדות קאמר. ועוד נראה דאף אם כשר לעדות או כגון שאינו מתייחד ממש כדין יחוד רק שחשוד בעלמא באופן שקיי"ל שכשר לעדות מ"מ היינו רק אם ראה כבר העדות אז מקבלין ממנו אבל אין מוסרין לו עדות לכתחלה וכן מורה לשון הרמ"א בסי' ל"ד סעיף כ"ה שתחלה כתב שם בהג"ה דמ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחלה וסיים אח"כ וכן אין נפסל ע"י קול וחשד בעלמא וכו' מהו שייך בזה לשון וכן בע"כ כוונתו דכן אין נפסל ע"י קול וחשד בעלמא ומ"מ ג"כ אין מוסרין לו עדות לכתחלה. וכן כתב הרמ"א שם לעיל גבי ראוהו קושר ומתיר בשבת דמ"מ אין עושין אותו עד לכתחלה וא"כ לפי"ז לשחוט הוי כמו שמוסרין לו עדות לכתחלה שהרי מוסרין לו לשחוט ומאמינין לו על בדיקת הסכין לכך הוי בזה כמוסרין לו עדות לכתחלה דאין מוסרין לו ונהי דבאיסורין קיל מעדות וחשוד בדבר אחד נאמן להעיד בדבר אחר מ"מ כיון דבמומר לעבירה משאר עבירות ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת הסכין, א"כ ה"נ ביחוד אם הוי מומר לייחד עם העריות בעינן בדיקת הסכין להרמב"ם כיון דעכ"פ אין מוסרין לו עדות לכתחלה. ואף אם לא נאמר כן רק נאמר דאף לכתחלה מוסרין לו עדות מ"מ נראה דדין שחיטה לא תליא בדין עדות כלל שהרי חזינן דאף אם פסול לעדות מ"מ לא בעינן בדיקת הסכין אף להרמב"ם רק במומר לכך וא"כ לפ"ז במומר י"ל דאף שאינו נפסל בכך לעדות מ"מ לשחיטה אין מוסרין לו לכתחלה לשחוט בלי בדיקת הסכין דבע"כ הטעם של הרמב"ם דמצריך בדיקת הסכין אף דלשחיטה נאמן היינו דאע"פ דאינו עשוי לקלקל במזיד מ"מ אינו טורח לתקנו וכדמשמע להדיא מלשון הרמב"ם שם א"כ ה"נ אף בחשוד על עריות או על היחוד נהי דלעדות כשר היינו כיון שלהעיד הוי דבר שאין בו טרחא לכך אינו עשוי לקלקל במזיד להעיד שקר והוי כמו נאמנות על השחיטה דנאמן אף להרמב"ם אבל לענין בדיקת הסכין י"ל כיון דעכ"פ הוי מומר לייחד עם העריות והוי עבירה של תורה חשוד הוא שלא יטרח לתקן הסכין נמי כיון דחשוד הוא לעבור עבירה להנאתו ולא טרח לתקנו. לכך נראה דאם הוי מומר לכך לייחד עם העריות ודאי בעינן בדיקת הסכין להרמב"ם, ואין לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי הנה לומר דגוף דין זה ביחוד לא משמע ליה איסורא זה ודאי אינו דהנה מלשון הש"ע שכתב בסעיף כ"ד והוא שעשה דברים שפשט איסורו בישראל וכו' וכן סיים שרוב העם אין יודעים בדברים אלו משמע דווקא בדברים שרוב ישראל אין יודעין שהוא אסור אבל בדברים שרוב ישראל יודעין בו אינו יכול לומר שלא ידע שהוא איסור א"כ ה"נ באיסור יחוד הדבר ידוע לרוב העולם שאסור להתייחד איש ואשה ולכך אין להתנצל בזה שלא ידע שיש בזה איסורא. והן אמת שבחדושי הר"ן בסנהדרין כתב שם סברא זו די"ל דלא משמע לי' איסורא בהכי והוי כמו גנב ניסן וכו' מ"מ הוא לא כתבו רק לדעת ר' נחמן דמכשיר לי' לעדות אשה ג"כ אבל לדידן דקיי"ל דפסול לעדות אשה א"כ בע"כ דמשמע לי' איסורא בכך א"כ בע"כ מה דבשאר עדות כשר לאו מטעמא דלא משמע לי' איסורא דא"כ מ"ש עדות אשה ומ"ש שאר עדות בע"כ הוי רק טעמא מכח דיצרו תקפו א"כ בשלמא בעריות ממש אם בא על הערוה שייך לומר יצרו תקפו אבל במייחד לבד לא שייך לומר יצרו תקפו א"כ בזה הדר הוי לי' כשאר עבירות א"כ מ"ש עדות אשה ומ"ש שאר עדות ולכך נראה באמת דבזה פסול לכל עדות, ואף אם נאמר דכשר לשאר עדות בע"כ הטעם דלעדות אשה הוי חשוד לאותו דבר אבל עדות אחרים לא נחשב לאותו דבר וכיון דלהרמב"ם אף שאינו חשוד לאותו דבר כיון דהוי מומר לדבר אחד בעינן בדיקת הסכין עכ"פ א"כ נראה דה"ה במומר על היחוד בעינן בדיקת הסכין ובפרט כיון דביחוד ליכא יצרו תקפו ואעפ"כ הוי מומר לו א"כ ודאי שייך בי' חשש של הרמב"ם פן לא יטריח עצמו אף לבדיקת הסכין לכך נראה דהמומר ורגיל להתייחד עם עריות בעי בדיקת הסכין להרמב"ם ז"ל. והנה א"ל דנהי דביחוד ממש א"א לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי כמ"ש מ"מ אפשר דהך יחוד דהחדר הוי פתוח לבית לא משמע לי' דהוי יחוד בהך. אך ז"א חדא דאם הוי סברא לומר כך למה הוצרך המקנה לפרש דמ"ש הרז"ה והרא"ש דמיירי בנתייחד עם העריות היינו במקום דליכא איסור יחוד הו"ל לומר דמיירי במקום שיש איסור יחוד וכסתם לשון ונתייחד עם עריות רק במקום דלא משמע לי' איסורא בהך יחוד ובע"כ דאין סברא לחלק בין יחוד ליחוד רק אם הוי איסור יחוד דבר הפשוט לישראל בכל מקום שיש איסור יחוד הוי דבר גלוי ומפורסם ואין לחלק בזה. ובאמת דגוף דברי המקנה תמוהין מה שהוכיח דלא מיירי הרז"ה ביחוד גמור דא"כ פסול לעדות מן התורה ומה קושיא הרי י"ל דטעם מאן דמכשיר הוי מכח דלא משמע לי' איסורא בהכי וכמ"ש הר"ן בחידושי' בשם הבעל המאור ונעלם מן המקנה דברי הר"ן בשם הרז"ה בזה דלדברי הרז"ה שם מיירי ביחוד ממש ואעפ"כ מכשיר ר"נ מכח דלא משמע לי' איסורא בהכי ור"ש פוסל באמת מה"ט לכך אין דברי המקנה מוכרחין, מיהו זה משמע עכ"פ מדברי המקנה שלפי דעתו דמשמע לי' דביחוד פשיטא דפסול ולא שייך בזה פלוגתא דודאי משמע לי' איסורא בהכי א"כ בכל מקום דשייך איסור יחוד שייך ה"ט ואין לחלק בין מקום למקום ולכך הוצרך המקנה לפרש פלוגתתם לדעת הרז"ה והרא"ש היינו במקום דליכא איסור יחוד. ובפרט דנראה דאין לתלות מסברא לומר בזה דלא משמע לאינשי איסורא בהכי רק בדבר המפורש בש"ס ופוסקים או דידעינן בבירור שרוב העולם אין תופסין זה לאיסור אבל אם לא ידענו בבירור שרוב העולם תופסין זה להיתר אין תולין לומר דזה הוי ס"ל דאין בזה איסור, ואף דכל היכי דהוי ספק אם הוא פסול או לא מוקמינן לי' בחזקת כשרות היינו אם רק ספק אם עבר עבירה כלל או לא דהוי הספק בגוף עבירה אבל אם ודאי עבר רק ספק אם משמע לי' איסורא או לא, לא מכשרינן לי' לעדות מכח ספק זה רק אם ידענו בבירור שרוב עולם אין תופסין זה לאיסור אבל בספק אם רוב העולם יודעין שזה אסור או לא אין תולין לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי ונהי דבעלמא חיישינן ללאו כ"ע דינא גמירי מ"מ לענין עדות לא מתכשר לעדות מכח הך סברא והכלל כך הוא דהנה יש לדייק בלשון הש"ע בחו"מ סי' ל"ד בסעיף כ"ד דתחלה כתב והוא שעשה דברים שפשט איסורו בישראל שהם עבירה משמע דבעינן שיהיה ידוע שברוב ישראל מוחזק זה לעבירה הא אם אין מוחזק זה ברוב ישראל לעבירה אף שאינו מוחזק נמי להיפוך אם מוחזק לרוב להיתר לא נפסל בכך ובסוף הסעיף כתב להיפך שסיים שרוב העולם אין יודעין דבר זה משמע דבעינן שרוב העולם לא ידעו שהוא עבירה הא במע"מ פסול העובר ולא תלינן לומר שהוא מן אלו שאין יודעין זה וא"כ סתרי דבריו אהדדי. ולכך נראה כך שדבר שכל גוף העבירה בכללה י"ל דלא משמע להו איסורא בהכי אז לא נפסל רק אם רוב העולם יודעין שהוא עבירה אבל במע"מ אם קצת יודעים וקצת לא ידעו תלינן שזה לא ידע וכשר אך אם גוף העבירה ידוע לכל רק שספק אם משמע לאינשי שגם זה יהי' בכלל עבירה זו או לא בזה כיון דגוף שורש העבירה ידוע בעינן שנדע שרוב העולם אין מחזיקין זה לעבירה. אבל במע"מ אין תולין מספק כיון דגוף שורש העבירה מפורסם אמרינן מסתמא ידע שגם זה הוי בכלל עבירה זו. ולכך א"ש דברישא מיירי הש"ע דראהו קושר ומתיר בשבת דהנה העובר במזיד ע"ז אינו חייב רק אם התרו בו משום זה ממש דהוי אב מלאכה בפ"ע אבל אם התרו בו משם אחר אינו חייב א"כ ענין איסור הקשירה והתרה הוי לאו מיוחד בפ"ע ולכך כל שורש איסור זה שיהי' אסור לקשור ולהתיר בשבת לא פשט איסורו ברוב ישראל א"כ בזה מוקמינן לי' בחזקת היתר ואמרינן שלא ידע שיש בזה איסורא אך בסיפא דמיירי במשחק בקוביא וכדומה דאיסורו בזה הוי משום גזל ובזה עיקר איסור גזל גלוי וידוע לכל רק שאפשר שאין יודעין שזה נמי בכלל גזל וכיון שעיקר הלאו שבו גלוי וידוע אז בעינן להיפוך שנדע שרוב ישראל אין יודעין איסור זה שזה בכלל גזל אבל אם לא הוי רוב העולם שוגגין בו רק מע"מ אז פסול מספק ולכך סיים שרוב העולם אין יודעין שזה איסור וא"ש. ובהיות כן באיסור יחוד שרוב העולם יודעין שיחוד עם אשה אסור בפרט בלילה לישן בחדר אחד עם אשה פשיטא דגלוי וידוע הוא שהוא אסור ולכך לתלות ולומר שדבר זה אינו בכלל האיסור בעינן שנדע שרוב העם סוברים שאין זה עבירה, ובאמת אין זה דבר ברור ולדעתי הוי להיפך דרוב בני אדם יודעים דבחדר אחד אין לישן איש ואשה בין אם פתחו פתוח או לא ועכ"פ דבר ברור ליכא לומר שרוב העולם טועין בכך ולכך אין להכשירו מספק לעדות וה"ה לשחיטה לשיטת הרמב"ם דס"ל במומר לשאר עבירות דצריך בדיקת הסכין כנלפע"ד:

והנה עתה נשוב לחקירה שניה אם בחדר הפתוח לבית שייך בו יחוד או לא. הנה נלפע"ד ברור דשייך בזה יחוד בלילה ולא ביום דהנה מפורש בש"ס וש"ע דבבית שפתחו פתוח לרה"ר לא שייך יחוד ומבואר בבאר היטב בשם הכנה"ג דהיינו דווקא ביום אבל בלילה בשעה שבני אדם ישנים שייך יחוד אף שפתחו פתוח לרה"ר והוא מלתא דמסתברא וכן עלה בדעתי טרם ראיתי דבריו וא"כ ה"ה בזה דביום כיון שפתחו פתוח למקום שיש בני אדם לא שייך יחוד אבל בלילה בזמן שבני אדם ישנים כיון דהוי חדר בפ"ע ודאי שייך בי' יחוד. והן אמת דיש לחלק דבשלמא בבית שפתחו פתוח לרה"ר כיון דעיקר ההיתר של רה"ר הוי מצד ששכיחי שם רבים ובלילה כיון דכ"א ישן בביתו א"כ לא שכיחי רבים כלל בחוץ והוי כאלו אינו רה"ר כלל עתה והוי כאלו עתה אין פתחו פתוח לרה"ר משא"כ בנידון זה דסוף סוף יש בני אדם בחדר שמבחוץ ופתח (האלקיר) פתוח לחדר שיש שם בני אדם, מ"מ נראה מצד הסברא כיון שהם ישנים יש בו משום יחוד דבאמת כל שהוא חדר בפ"ע נקרא עליו שם יחוד דבשלמא כשהרבה ישנים בחדר אחד א"כ לא נקרא יחוד כלל ואינו בכלל תקנת חכמי' אבל כשהוא ואשה בחדר מיוחד שייך בו ענין יחוד דהרי הם מיוחדים בחדר בפ"ע רק אם יש בחוץ אנשים הרואים אותם א"כ הוי כשיש להם שמירה לכך מותר כיון דא"א לבא לידי איסורא אבל בלילה שבני אדם ישנים וליכא שמירה ובאמת הם בחדר בפ"ע והוי בכלל שם יחוד שאסרו חז"ל לכך שייך בזה איסור יחוד. ואין זה ענין כלל לההוא דא"ח סי' נ"ה דכאן העיקר באם אפשר לבא לידי איסורא או לא תליא מלתא וכל שהם רבים בחדר אחד אז מתיירא לעשות איסור פן ירגישו בו בני ביתו אך כשהם בחדר בפ"ע שא"א שירגישו כ"כ מהר הדבר ואף אם אפשר עכ"פ לא שכיח שירגישו בזה אלו שבחדר אחר בפרט בשעה שהם ישנים לכך שייך בזה איסור יחוד. ובפרט דנראה דבלילה בשעה שבני אדם ישנים הוי ראוי לאסור אשה אחת אפילו בין הרבה אנשים כיון שכולם ישנים ואפשר אף נשים הרבה עם אנשים הרבה הוי ראוי לאסור כיון דכולם ישנים וראיה לדבר בחתן שפרסה אשה נדה ובמת אביו של חתן וכו' קאמר הש"ס הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים ולדעת הראב"ד שם בעינן שניהם ולמה דייק הש"ס בלשונו הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים ולא קאמר סתם שצריכין לישן במקום דשכיחי אנשים ונשים ובע"כ דלא סמכינן על זה רק בעינן שיהי' ישן החתן ממש סמוך לאנשים או אצלם ממש וכן הכלה בין הנשים באופן שאם ילכו זה אל זה בלילה ירגישו בהם הישנים אצלם וכן משמע מלשון הרמ"א ביו"ד סי' קצ"ב שהמנהג ליקח קטן אצל החתן וכו' משמע דבעינן שישנו שם עמהם ממש ומוכח דזולת זה מה שישנים בחדר זה נשים ואנשים לא מהני אם אינו סמוך להם ולמה בכל נשים דעלמא אין נזהרים בזה מלישן כמה אנשים עם כמה נשים בחדר אחד בע"כ דהוי רק מטעמא דהוי גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה ולכך בחתן וכלה דלא שכיחי כ"כ הוצרכו טרחא זו אבל בכל אדם א"א להיות לכ"א בית מיוחד לכך לא גזרו בזה ועשו עיקר האיסור ע"ש החדר דאם הוי חדר מיוחד אסור ואם לאו מותר וא"כ כל ששמו חדר בפ"ע הוי בכלל תקנת יחוד כיון דאף בחדר אחד הי' ראוי לאסור רק שזה הוי גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה אבל כשהם בחדר מיוחד ובזמן שבני אדם ישנים יש בזה איסור יחוד כדמשמע גבי חתן וכלה דאפילו במקום שהרבה אנשים ונשים יש שייך יחוד בלילה אם לא שהוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים וזה דבר פשוט לפענ"ד:

אך שלא להוציא הדבר בלי עיון כלל בספר ראיתי דיש קצת לפלפל בזה מש"ס דקידושין דף פ"א דקאמר שם רב כהנא אנשים בחוץ ונשים בפנים אין חוששין משום יחוד אנשים בפנים ונשים בחוץ חוששין משום יחוד במתניתא תנא איפכא עיין פירש"י שם אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא במתניתא איפכא אנן נעביד לחומרא ייע"ש בפירש"י. ולכאורה קשה לי מנ"ל לאביי דרב כהנא פליג על המתניתא ולחוש לשניהם לחומרא נימא דלא פליגי כלל רק כיון דמפורש בא"ח סי' נ"ה בחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה אם רוב הצבור בגדולה מצטרפין דהמיעוט נגרר אחר הרוב אבל אם הרוב בקטנה או מע"מ אין מצטרפין וא"כ ה"נ נימא דהך ברייתא דתנא איפכא דאנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין משום יחוד מיירי בחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והי' בה מע"מ בשוה מחצה אנשים ומחצה נשים הלכך אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין משום יחוד ממ"נ דאם ילך איש אחד מן אנשים שבפנים אל הנשים שבחוץ א"כ נשאר המיעוט בפנים והרוב בחוץ וא"כ נגרר המועט אחר הרוב והוי כאלו הוי המיעוט בגדולה וא"כ הוו רבים יחד לכך לא שייך יחוד ואם תלך אשה מבחוץ לבפנים נהי דאלו שמבחוץ לא נגררו אחר הרוב שבפנים מ"מ באשה אחת בין כמה אנשים אין קפידא אבל נשים בפנים ואנשים בחוץ יש יחוד דחיישינן שילך איש אחד שמבחוץ להנשים שבפנים והוי יחוד ממש כן יהי' כוונת הברייתא אך זה בפתח פתוח ופרוץ אז יש לחוש שיכנס מבחוץ לבפנים כמו להיפוך אבל רב כהנא מיירי בפתח הפנימי סתום ובזה לא נחשב יחוד כיון דהפתח סתום ולהחיצון אין לו דרך על הפנימי לכך לגבי החיצון הוי סתום ממש ולא הוי יחוד אך לגבי הפנימי נגד החיצון כיון דלדידי' עביד הפתח לפתוח וסופו לצאת כיון דנצרך לצאת דרך שם לכך לדידהו לא מהני מה שהפתח סתום ולכך אם אנשים בפנים ונשים מבחוץ יש חשש יחוד כיון דהפנימי עובר דרך החיצון יש חשש שיתיחד איש אחד אם נשים הרבה וכיון דלא נפרץ לא נגררו הפנימים אחר החיצונים אבל נשים בפנים ואנשים בחוץ אין חוששין משום יחוד דאשה לגבי הרבה אנשים לא שייך יחוד ולהיפוך שיכנס איש אחד לפנים אין לחוש כיון דהפתח סתום ואין להם דרך על הפנימי, והרי דעת הרמב"ם בלא"ה באלו בפנים ואלו בחוץ לא שייך יחוד אם לא נתייחדה ממש וא"כ אף לפרש"י דס"ל אף בזה שייך יחוד עכ"פ יש סברא לחלק בין הפתח פתוח או סתום דבפתוח יש חשש יחוד אף מבחוץ לפנים אבל בסתום לא שייך יחוד מחוץ לפנים רק מבפנים לחוץ כיון דעומד לצאת ובזה מיירי רב כהנא והברייתא מיירי בפתוח ובקטנה שנפרצה במלואה והוי מע"מ ממש ובזה הוי הסברא להיפוך ומנ"ל דפליגו. ומזה הי' מוכח דבפתוח ממש לא שייך כלל איסור יחוד ובע"כ הך דינא דאנשים ונשים הוי הכל רק בסתום בדלת וא"כ א"א לתרץ כנ"ל ובע"כ דפליגי אהדדי מיהו אף אם נימא כן לא יצאנו מידי קושיא זו דאכתי קשה דהרי הרמב"ם מפרש כל הך סוגיא בידוע שנתייחדה אשה אחת או איש אחד עמהם ייע"ש ולפ"ז אכתי קשה דלתרץ דהך מימרא דרב כהנא מיירי בסתמא ולא שנתייחדה בפירוש ולכך אנשים בחוץ ונשים בפנים לא שייך יחוד ונשים בחוץ ואנשים בפנים שייך יחוד פן יצא אחד מהם לחוץ כדפרש"י והברייתא מיירי בידוע שנתייחדה אשה אחת כפי' הרמב"ם רק דמיירי בחצר קטנה שנפרצה לגדולה והיו בה מחצה אנשים באחד ומחצה נשים באחד ואם האנשים בפנימי ונשים בחוץ ונתייחד איש אחד מהפנימי בתוך הנשים שמבחוץ א"כ נשאר מיעוט בפנימי והם נגררים אחר הרוב והוי כאלו היו כולם בחוץ ולא הוי יחוד ולהיפוך אם נתייחדה אחת מן הנשים לתוך הפנימי אין חשש דאשה בין כמה אנשים שפיר דמי אבל להיפוך נשים בפנים ואנשים בחוץ אז הוי יחוד אם נתייחד אחד מן החוץ לפנים בין האנשים ומ"ט לא משני כן. ובע"כ יהי' מוכח דזה אין לו דמיון כלל לדין מ"ש בא"ח בענין חצר קטנה וגדולה דלא שייך בזה גרירא דס"ס יש כאן חשש איסור ודווקא לענין צירוף עשרה דגז"הכ הוי דבעי עשרה לכך שייך בזה צירוף אבל כאן דטעם איסור יחוד מכח חשש עבירה בכך אם נפרצה קטנה לגדולה ס"ס כל דהוי חדר בפ"ע שייך יחוד כיון דאפשר לבא לידי איסורא. מיהו כד דייקינן בלא"ה אין זה קושיא דאי מיירי בענין חצר קטנה שנפרצה לגדולה מה לשון בפנים ובחוץ הרי רק בקטנה וגדולה תליא מלתא וכבר אפשר לומר דהחיצונה הוי הקטנה והפנימית הגדולה והו"ל רק למינקט אנשים בקטנה ונשים בגדולה או להיפוך ומדנקט רק פנימי וחיצון בע"כ דפליגי כפרש"י. ועוד היה מקום להאריך בזה אלא שלא גרם הפנאי ולא כתבתיו רק שלא להוציא הדבר חלק לגמרי בלי עיון בספר אך הדבר פשוט מסברא דבלילה בזמן שבני אדם ישנים שייך יחוד אף דהפתח פתוח. וז"ב לפענ"ד:

והנה כעת נשוב לעיין בדין הראשון באם שייך בנדה איסור יחוד מן התורה או לא. והנה לפענ"ד ברור דנהי דאיסור יחוד פנויה הוי רק דרבנן היינו רק בפנוי' מטוהרה מנדתה אבל אם היא בנדתה כיון דנדה הוי חייבי כריתות יש בזה איסור יחוד מן התורה, דהרי זה משמע בש"ס ופוסקים דכל עריות אף חייבי כריתות נמי הוי בכלל איסור יחוד מן התורה, וא"כ ה"ה בנדה נמי הוי איסור תורה ודוקא בעל באשתו מותר להתייחד כיון דכבר בעל לא תקיף יצרו והוי פת בסלו בזה מותר להתייחד אך אם לא בעל עדיין כלל דאז תקיף יצרו באמת אסור להתייחד ונראה דיחוד זה הוי מן התורה וה"ה יחוד פנוי' היכי דהיא נדה יש בזה איסור יחוד מן התורה. והרי גם בבהמה מוכח בש"ס דאסור בה יחוד זולת מ"ש התוס' והרמב"ם בפירושו ופסקיו דלדידן דקיי"ל לא נחשדו ישראל על הרביעה ולא על משכב זכור ל"ח בזה ליחוד אבל באיסור נדה שחשודין עליו וכמו בשאר עריות הוי זה מן התורה. וא"ל דעיקר איסור יחוד בעריות ילפינן מכי יסיתך אחיך בן אמך והתם הוי דבר שאין לו היתר כלל אבל דבר שיש לו אח"כ היתר לא ילפינן מהתם, ז"א דאם בעינן דומיא ממש א"כ נימא דרק בעריות דהוו מחייבי מיתות ב"ד דומיא דאמו אסור היחוד ולא בחייבי כריתות ובעל כרחך כיון דהיחוד הוי מלתא דסברא לא בעינן דומיא ממש רק כיון דהוי גלוי מלתא בעלמא ילפינן לכל העריות כן א"כ ה"ה נדה דהוי חייבי כריתות הוי איסור יחוד מן התורה וכיון דגם בפנוי' יש איסור נדה מן התורה, ודברי המ"י שכתב להיפוך נדחה בשתי ידים בכל האחרונים וגם אני הראיתי כמה מקומות שלא כדבריו עיין בחבורי מי נדה בק"א) א"כ ודאי דאסור בה יחוד מן התורה כיון דכל הפנויות בזה"ז אין חוששות לטבול. וכן מורה להדיא לשון הרמב"ם והטוש"ע באע"ז שכולם כתבו בלשון אחד והועתק לשונם בסי' כ"ב אסור כל אדם להתייחד עם ערוה מן העריות וכו' חוץ מהאם עם בנה כו' והבעל עם אשתו נדה וחתן שפרסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה וכו' א"כ משמע להדיא דאיסור יחוד בנדה הוי בכלל איסור יחוד כל עריות רק דבעל עם אשתו מותר כיון דהוי פת בסלו אבל חתן אסור מההוא איסורא גופא דכל העריות ואח"כ כתבו כשאירע מעשה אמנון ותמר גזרו על יחוד פנוי' משמע דאיסור נדה הוי מקודם גזירת דוד ביחוד פנוי' רק הוי איסור תורה ככל העריות, ועמוד וראה מ"ש הרמב"ם וטוש"ע בלשונם שכתבו אסור להתייחד עם ערוה וכו' שדבר זה גורם לגלות ערוה ומי ביקש מידם ליתן טעם לאיסור תורה כיון דהתורה אסרה כן למ"ל טעם שלהם אך לפמ"ש מדויק ע"נ דאי לא הוי מלתא דסברא אז לא הוי בנדה איסור יחוד מן התורה כיון דיחוד רק באמו מיירי דאין לו היתר משא"כ בנדה ואפשר בכל חייבי כריתות לא הוי בי' איסור רק בחייבי מיתות דומיא דאם ולכך כתבו כיון דזה הוי מלתא דסברא שגורם לגלות ערוה א"כ הוי רק כעין גלוי מלתא בעלמא ולכך לא בעינן דומיא ממש וילפינן מזה לכל העריות ולנדה. א"כ מפורש בזה דאיסור יחוד בנדה הוי מן תורה:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה