טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
מאמרים
מאמר א' לשבת פרשת שקלים
(נושא המאמר). זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש. (שמות כ"א י"ג). מסורה נעשה ונשמ"ע, ונשמ"ע קולו בבואו אל הקודש, ונשמ"ע פתגם המלך וכו' כי רבה היא (הובא בבעל הטורים סדר תצוה). איתא במס' מגילה (דף י"ג ע"ב) אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ע"כ:
והדבר יפלא מאוד מה התייחסות ושייכות יש לשקלי ישראל עם שקלי המן? וכבר חקרו בזה גדולי המפרשים עי' להרב בינה לעתים דרוש כ'. ואשר אחזה לי בע"ה. א הנה הטעם מדוע צוה ה' יתעלה לתת כל אחד מחצית השקל ולא שקל שלם האריכו כבר בזה גדולי המפרשים ז"ל כ"א לפי דרכו ואענה גם אנכי חלקי כפי רוח מבינתי וכיד ה' הטובה עלי, אחרי שנדייק בדברי המן שאמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך, ולא אמר ועשרת אלפים ככר כסף אתן ע"י עושי המלאכה וממילא נדע דמסתמא דבר הניתן למלך הוא עפ"י מידה ומשקל ולא יחסר קורטוב אך נראה כיון דכבר אמרו חז"ל לית דידע לישנא בישא כהמן, וא"כ נאמר דגם בזה כוון כונה גדולה להגדיל רשעתו ולהסטין על ישראל, דהנה ידוע שכל עיקר סמיכת ישראל על כל צרה שלא תבוא הוא רק שנשענים על זכות אבות וכמו שנאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים" וכל כתבי הקודש והתפלות שתקנו לנו אנשי כנה"ג מלאים מזה ואך למותר להאריך בזה, והנה איתא במדרש פ' יתרו (פכ"ז) וזה לשונו וישמע יתרו הד"ד (משלי כ"ז) רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה כמה דאת אמר (תלים קכ"ב) למען אחי ורעי, ורע אביך זה אברהם שנאמר ישעי' מ"א) זרע אברהם אוהבי, אל תעזוב ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס בבית אחיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו עכ"ל המדרש, ולכאורה דברי המדרש אינם מובנים כלל, מה שסיים, ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס בבית אחיך זה ישמעאל ועשו. אמנם במעט עיון יבואר דברי המדרש כמין חומר בפשיטות ונמשך למה שהובא במדרש לעיל פ' וישלח (פ' ע"ו) על פסוק ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק "הא לעשו לא? אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו ושאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו' עכ"ל. ממוצא דברי המדרש נלמוד דמי שבוחר בדרכי אבות ועושה רצונו ית' לזה מועיל זכות אבות אבל מי שאינו בוחר בדרכי אבות ואינו עושה רצונו ית' לזה לא מהני זכות אבות, ע"כ עשו וישמעאל שאינן בוחרין בדרכי אבות לא מהני להם זכות אבות, אמנם אם גם ישראל אינם הולכים בדרכי אבות אז יש לעשו ולישמעאל חלק בזכות אבות בשוה עם ישראל בממ"נ, ומעתה יבואר דברי המדרש הזה כמין חומר רעך ורע אביך אל תעזוב רעך זה הקב"ה ורע אביך זה אברהם אל תעזוב, ר"ל תראה להשתדל לילך בדרכי האבות אז יועיל לך זכות אבות, ואם עזבת ר"ל שלא תלך בדרכי אבות ואעפ"כ תסמוך על זכות אבות תתן דעתך שלא תכנס לבית ישמעאל ועשו שגם להם יש זכות אבות כמותך ושוין לך וא"ש ודו"ק. וזה הוי כונת המן שרצה להסטין על ישראל אך ידע כי המה נשענים על זכות אבות, ע"כ רצה הוא להסטין עליהם שאין להם זכות אבות, והנה ידוע כי ישראל לא היו אז במדרגת השלימות ולא הלכו בדרכי אבות שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע, וא"כ כיון דאין הולכין בדרכי אבות אין להם סמיכה על זכות אבות, אמנם עדיין לא הונח להמן בזה כי מה שהשתחוו לצלם לא הי' אלא לפנים ולא באמת, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע זה הוי רק אנשי שושן לבד כמאמרם ז"ל בפ"ק דמגילה (דף י"ב.), ע"כ מצא המן תחבולה אחרת לעורר עליהם שטנה ממקום אחר ולהראות שאין בוחרים בדרכי אבות ע"כ תמה זכות אבות מהם, ע"כ אמר עשרת אלפים ככר כסף אשקול והיינו עפ"י מה דאיתא בפיוט במוסף של שבת שקלים דודי זכור לי שקלי עפרון אשר שקל אב במכפל חברון' והדבר יפלא בעיני כל רואה מה זכות יש לאברהם מה ששקל לעפרון השקלים, הלא הי' מוכרח לקבור את שרה ומה טובו של הזכות הזה להזכר לנו? אמנם המדרש גילה לנו רז זה, דהנה בפ' וארא על פסוק וארא אל אברהם וגו', ושמי ה' לא נודעתי להם הביא רש"י את המדרש וזה"ל לפי שאמר משה למה הרעותה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין יש לי להתאונן על מיתת אבות הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי וכו' וכשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים ולא הרהרו אחרי מדותי ואתה אמרת למה הרעותה וכו' עכ"ל, ובמדרש רבה נאמר בביאור יותר וזה"ל אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה לרחבה (בראשית י"ג) ביקש לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים ולא הרהר אחר מדותי עכ"ל, הרי מבואר מזה בפירוש דמה ששקל אברהם לעפרון את השקלים ולא הרהר אחר מדותיו ית' שהבטיח לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה נחשב לאברהם זכות גדול, ע"כ שפיר אמר הפייטן דודי זכור לי שקלי עפרון אשר שקל אב במכפל חברון, אמנם מצינו שישראל לא נהגו כן והרהרו אחרי מדותיו ית' ולא הלכו בדרכי אבותם, ואימתי? בימי אחשורוש, דהנה ידוע מאמרם ז"ל דאחשורוש עשה הסעודה מחמת דחשב וטעה במנין וסבר שכבר כלו הע' שנים של גלות בבל ולא נגאלו, ע"כ סבר שלא יגאלו עוד לכן עשה הסעודה, וביותר מצינו שאמרו חז"ל במגילה דגם דניאל חשב וטעה וגם כל ישראל חשבו וטעו וסברו שלא יגאלו עוד, וכן נאמר בפירוש בפיוט של פורים בברכת האל הקדוש וזה"ל "גוי כנואש מלהגאל" וא"כ הרהרו אחרי מדותיו ית' שהוא הבטיחם שיגאלם לסוף שבעים שנה ולא קיים הבטחתו היפוך מדרכי אבותם ובראשם אברהם שהבטיח לו הקב"ה קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה ובסוף הי' מוכרח לקנות מעפרון קרקע בדמים יקרים ולא הרהר אחרי מדותיו ית', ולא נתייאש מן ההבטחה חלילה, וזה רצה המן בשקליו לעורר זכות אברהם בשקלי עפרון שלא הרהר אחר מדותיו ית' והמה עושים להיפוך ונתייאשו מן הגאולה ומהרהרים אחרי מדותיו וכיון שאין בוחרין בדרכיהם ואין עושין כמעשיהם תמה להם זכות אבות, וכיון דבאברהם נאמר "וישקול אברהם" לעפרון לכך זכר המן נמי לשון משקל ואמר אשקול ע"י עושי המלאכה". ובזה יבואר הפסוק במגילת אסתר "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם" וכתב רש"י פרשת הכסף, פירוש הכסף ולכאורה אין הבנה לדברי רש"י הללו, אמנם לפי הנ"ל עולה דברי הפסוק עפ"י כונת רש"י ז"ל כפתור ופרח, ור"ל שאמר לו הפירוש והכונה מה שנתכוין המן דוקא בשקלי כסף הוא רק כדי לעורר זכות אברהם בשקלי עפרון ולהסטין בזה על ישראל שאין להם זכות הזה, וזה הוא ביאור הפסוק "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך" ר"ל הפירוש והכונה מה שרצה דוקא לשקול שקלים הוא ביהודים לאבדם כדי שיהי' ביכולתו ליקח מהם זכות אבות וישלוט בהם לאבדם. ודו"ק כי הענין נחמד.
ב
אמנם באמת הבל יפצה פיהו של המן הרשע ולשוא שקד לאבד מישראל זכות אבות כי היא לא תצלח דאף דאין עושין רצונו של מקום ואינם שומרים התורה כראוי מ"מ יש להם זכות אבות יותר מעשו וישמעאל, והטעם כיון שאמרו נעשה ונשמע, וא"כ אף אם נעשה לא שמרו כראוי, עכ"פ הקבלה במה שאמרו נשמע וקבלו התורה זה הזכות יש עדיין בידם בודאי, לא כן עשו וישמעאל שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה ושאלו מה כתיב בה, עיין בילקוט ברכה על פסוק וזרח משעיר למו עיי"ש, וא"כ עכ"פ זכות אבות יש להם הרבה יותר מן ישמעאל ועשו, וכן איתא בתוס' רפ"ק דע"ז על מה דאמרינן שם שמים וארץ נוגעים בעדותן הן והקשו בתוס' שם הרי חזינן דשמים וארץ קימים הם א"כ זהו גופא לאות ומופת שקיימו התורה, ותירצו דה"א דהתנאי הוי על הקבלה לבד עכת"ד, א"כ מוכח בפירוש מדבריהם דקבלה לבד הוא זכות גדול ודי בזה לקיום העולם, ועתה תראה כי כל דברינו אלה מבוארים במדרש באר היטב, וזה"ל מדרש רבה בפ' עקב ד"א שמע ישראל רבנן אמרו למה הדבר דומה למלך שקידש מטרוניא בשני מרגליות אבדה אחת מהן אמר לה המלך אבדת אחת שמרי את השניה כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע אבדו את נעשה וכו' אמר להן משה אבדתם את נעשה שמרו את נשמע הוי שמ"ע ישראל, עכ"ל. ועוד בכמה מקומות איתא כן במדרש, הרי מבואר כדברינו ממש דעכ"פ אף דאינם מקיימין התורה ואבדו נעשה עכ"פ נשאר בידם נשמע דהיינו הקבלה ע"כ עדיין אנו אוחזין מעשי אבותינו בידינו עכ"פ במקצת ויש לנו זכות אבות הרבה יותר מן ישמעאל ועשו ודו"ק:
ג
ומעתה הוא הדבר אשר צוה לנו הבורא י"ת לתת מחצית השקל לכפר על נפשותינו ולא שקל שלם דאם היו ישראל שומרים נעשה ונשמע הי' רמז לשקל שלם אבל כיון שאבדו נעשה ונשאר רק מחצה ונשמע, זהו רמז למחצית שקל, והנה מרע"ה עמד תמיד בפרץ על ישראל והתפלל בעדם כל היום וכל עיקר תפלתו הי' שהקב"ה יסלח להם בזכות אברהם יצחק ויעקב וכמו שאמר (שמות ל"ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, ואיתא במדרש רבה פ' עקב, כיון שהזכיר משה זכות אבות מיד אמר הקב"ה סלחתי כדבריך, כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום אלולי שהזכיר זכות שלשת אבות שהיו מתים התחיל ואמר (קהלת ד') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה, עכ"ל המדרש, הרי מבואר דעיקר תפלת משה הי' רק בזכות שלשת אבות. וכיון שזכות אבות לא מהני לישראל רק אם בוחרים בדרכיהם ועושים כמעשיהם, אבל אם אינם בוחרים בדרכיהם לא מהני זכות אבות, ולא די שלא יועיל להם זכות אבות אז אלא אדרבא מיגרע גרע וכמו שפירש הרב השל"ה ז"ל הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב וגו', והקשה הוא ז"ל מאי שייכות זה הפסוק באמצע הקללות הלא ברכה הוא ולא קללה? ותירץ דאם אדם חוטא והוא בן גדולים וטובים עוד יגדל רשעתו שבעתים ונמצא גם זה לקללה יחשב עיי"ש ודפח"ח וש"י (והארכתי בענין זה במק"א). ע"כ כיון שראה הקב"ה שמרע"ה ממליץ בעד ישראל רק בזכות אבות בשעה שהם חוטאים ואין בוחרים בדרכיהם ירא מאוד שיתן עוד בזה פ"פ להמשטין שיסטין עליהם ביתר שאת, ולא די שיועיל להם אז זכות אבות אלא אדרבא תתהפך להם לרועץ, לכן צוה הקב"ה למשה שבעת שישראל יהיו חוטאין יתנו מחצית השקל לרמז אף אם אבדו נעשה עכ"פ לא אבדו נשמע ועדיין בוחרים בדרכיהם ועושים כמעשיהם עכ"פ במקצת ויועיל להם זכות אבות, ומעתה זהו כונת הפסוק המבואר לעיל בנושא דרושינו, זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, ר"ל זה יתנו כל העובר על הפקודים שעבר על התורה ובמה יהי' זכות אבות בידו, לכן יתן מחצית השקל לרמז אף אם אבדו נעשה יש בידו נשמע ועדיין זכות אבות לא תמה ודו"ק:
ד
ומעתה יבואר המאמר במגילה המוצג בפתח הדרוש, אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, ר"ל לשקול שקלים כדי לעורר חרון אף על ישראל לומר שאין הולכין בדרכי אבותיהם ולא יועיל להם זכותן כמו שאין מועיל זכות אבות לעשו וישמעאל (וכמו שאיתא במד"ר פ' וישלח שהבאתי לעיל), לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם לשקליו לרמז כי אין להם דמיון לעשו וישמעאל דנהי דאבדו נעשה עכ"פ נשמע יש להם היינו הקבלה וע"כ לזה בא הרמז של מחצית השקל כמ"ש, וא"כ עדיין נקראים הולכים בדרכיהם ועושים כמעשיהם ויועיל להם זכות אבות, משא"כ ישמעאל ועשו שלא רצו כלל לקבל התורה, לכן אבדו זכות אבות לגמרי, ותקות המן הרשע עלתה בתוהו ונאבדה ודו"ק. וא"ש:
ה
ומעתה הנה נבוא לבאר המסורה העומד בפתח דברינו, ויתבאר בזה מדרש פליאה הובא במפרשים ז"ל (והוא מבואר בתדב"א) "כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה" ולכאורה אין הבנה להמדרש הנ"ל, אך לפי דברינו האמורים למעלה יבוא על נכון, דהנה מצינו במדרשים דחודש ניסן הוא זמן מסוגל להזכרת זכות אבות, והיינו מטעם כיון שאמרו חז"ל בפ"ק דר"ה בניסן נולדו האבות בניסן מתו האבות בניסן נולד יצחק ע"כ, גם יצ"מ הי' בניסן דהוי זמן מוכשר לגאולה שיועיל להם זכות אבות, ע"כ אמרו חז"ל" בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול. והכל עולים בקנה אחד, והנה מצינו דגם הכה"ג מה שזכה ליכנס לקה"ק הוא ג"כ בזכות אבות, והוא מדרש רבה בפ' אחרי מות וזה"ל בזאת יבוא אהרן אל הקודש ר' יודן פתר קריי' בכה"ג בכניסתו לבית קה"ק חבילות חבילות של מצות יש בידו וכו' בזכות שבטים (בראשית מ"ט) וזאת אשר דבר להם אביהם" עכ"ל הרי מבואר דגם כניסתו של כה"ג לפני ולפנים הי' בזכות אבות, לפי"ז הזכרת זכות אבות בניסן מועיל ג"כ לכה"ג ביוה"כ שנכנס לפני ולפנים לבית קה"ק, ומי גרם להם שיועיל זכות אבות הוא רק המחצית השקל כאשר אמרנו לעיל דלכאורה היאך יועיל זכות אבות כיון שאין אנו בוחרין בדרכיהם ועושים כמעשיהם לכן צוה הוא ית' לתת מחצית השקל בניסן לרמז כי עכ"פ מחצה ונשמע יש לנו וראוי להזכיר זכות אבות ויועיל גם זה להכנסת כה"ג ביוה"כ (הגם שבאחד באדר משמיעין על השקלים אך עיקר נתינת השקלים למקדש הי' בר"ח ניסן כדאיתא במס' מגילה דכ"ט ע"ב א"ר טבי א"ר יאשיה דא"ק זאת עולת חודש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכא דליתו שקלים למקדש עי"ש) אך כ"ז יש לומר אם הקדימו נעשה לנשמע ואמרו נעשה ונשמע א"כ נעשה ונשמע שני דברים נפרדים, לכך אף אם אבדו נעשה סגי עכ"פ בנשמע לחודא אבל אם היו אומרים להיפוך נשמע ונעשה א"כ הוי רק דבר אחד, ר"ל נשמע מה שאמר אז ונעשה נמצא אם נשמע קאי על ונעשה ממילא אם אבדו נעשה ולא קיימו התורה ממילא בטל גם ונשמע כיון דהשמיעה הוי רק צורך עשיה, רק באמת הקדימו נעשה לנשמע לכך הוי ונשמע ענין בפ"ע ולא קאי על ונעשה, א"כ אף שאבדו נעשה נשאר בידם זכות ונשמע וזה ברור, וא"כ כיון שיש להם זכות הקבלה היינו ונשמע ויועיל להם זכות אבות ע"כ צוה הוא ית' על מחצית השקל, וזה הוא כונת המדרש בתדב"א הנ"ל כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע, ממילא אם אבדו נעשה נשאר בידם ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, היינו כדי לתת מחצית השקל ויועיל להם זכות אבות ויוכל גם אח"כ הכה"ג ליכנס למשכן לקה"ק והכל בזכות אבות ודו"ק. נמצא דע"י שאמרו נעשה ונשמע אף שאבדו נעשה ונשאר רק מקצת ונשמע אעפ"כ יועיל להם זכות אבות, וזהו הרמז של מחצית השקל והוא שעמד להכה"ג שיזכה ליכנס לקה"ק וגם עמד להם בעת המן שרצה לבטל מהם זכות אבות ולהעלות חרון אף על ישראל בשקליו לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם לשקליו, והנה ידוע מאמרם ז"ל במס' מגילה דכל מקום שנאמר במגילה מלך סתם קאי על מלך מלכי המלכים הקב"ה, והנה איתא במדרש רבה במגילה על פסוק ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא, וזה"ל "פתגם רב אנו שומעין מזה שנכנסה למלכות שמחה וששון ליהודים' ובזה יבואר דברי המסורה הנ"ל כפתור ופרח, נעשה ונשמ"ע ע"י שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, נמצא אף שאבדו נעשה נשאר בידם נשמע ויועיל להם זכות אבות, כי על כן לרמז זה צוה הקב"ה לתת מחצית השקל, נמצא עי"כ ונשמ"ע קולו בבואו אל הקודש ר"ל כה"ג ביוה"כ בשעה שבא לבית קה"ק, וא"כ ממילא עי"ז ונשמ"ע פתגם המלך כי רבה היא. היינו פתגם המלך מלכו של עולם כי רבה היא שיעשה עי"כ נס גדול ליהודים בימי המן שרצה לעורר חרון אף על ישראל ולאבד מהם זכות אבות ע"י שקליו, לכן הקדים השם יתעלה שקליהם לשקליו לרמז כי עדיין זכות אבות בידם והכל ע"י שאמרו נעשה ונשמע. ודו"ק היטב כי הענין נחמד:
ו'
ועפ"י דברינו האמורים למעלה יש לפרש הפסוקים האמורים בפ' משפטים "ואל משה אמר עלה אל ד' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק ונגש משה לבדו אל ד' והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו" ויש לדייק על סוף הפסוק מ"ש והעם לא יעלו עמו דלכאורה הוי לי' לכתוב והעם לא יעלו עמם דהרי אהרן ונ"ו עלו ג"כ, ומדוע נאמר לשון יחיד והעם לא יעלו עמו, ונקדים תחלה שני מסורות שהביא הבעה"ט שם באותו פסוק. א', ונגש משה לבדו. ב', ונגש הכהן. ג', ונגש חורש בקוצר (עמוס ט). מסורה ב', א' והם לא יג"שו, ב' אחד באחד יג"שו (איוב מ"א) (והבעה"ט נדחק שם ביישובם ע"ש) אמנם עפ"י הוצעתינו יבואר הכל כמין חומר עפ"י מה דאיתא במדרש רבה ריש פרשה תזריע בפסוק אשא דעה למרחוק "מחשבין אנו לשמו של אברהם שכתוב בו וירא את המקום מרחוק' הרי דהמדרש מרמז בלשון מרחוק שקאי על אברהם שנאמר בו וירא את המקום מרחוק, ובמדרש רבה פ' יתרו (פכ"ח) איתא וזה"ל, שמעו הרים את ריב ד' ומשה עלה אל האלהים עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדת עמו עכ"ל, מדברי המדרש נלמוד דגם משה בשעה שעלה למרום היה צריך ג"כ לזכות אבות, ולכאורה הדבר יפלא מדוע היה צריך משה לזכות אבות. הלא כבר אמרו חז"ל (במס' חולין דף פ"ט ע"א) גדול מה שנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם, וגם מצינו שזכה משה שניתן התורה על ידו מה שלא זכו כל האבות, א"כ מדוע היה צריך לזכות אבות. אמנם הדבר נכון דבאמת משה מצד עצמו לא היה צריך לזכות אבות דגם בזכות עצמו לבד היה משה עלה אל האלהים, אך כיון שגם נדב ואביהוא היו עמו והם לא היו במדרגה גדולה כ"כ כמו מרע"ה ע"כ היו צריכים לזכות אבות כדי שיזכו לעלות אל ד'. והנה בפ' וירא נאמר שאמר אברהם אבינו ע"ה שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם הרי דזכר גבי אברהם השתחויה, ואיתא שם במדרש פ' וירא (פנ"ו) אמר ר' יצחק הכל בזכות השתחויה ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה שנאמר ונשתחוה ונשובה אליכם, וגם התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה שנאמר והשתחויתם מרחוק עכ"ל, ומעתה יבואר הכתוב שלפנינו שכדי שלא לשאל לחקור באיזה זכות יזכו לעלות במדרגה גבוה כ"כ, ע"ז אמר והשתח"ויתם מרחו"ק ר"ל בזכות השתחויה ובזכות מי שנאמר בו וירא את המקום מרחוק, הוא אברהם ששם נאמר ג"כ השתחויה והכל בזכות השתחויה, ובזכותו תזכו לעלות כדברי המדרש בפ' תזריע הנ"ל על פסוק אשא דעי למרחוק, אמנם שלא נטעה לומר כי גם משה צריך לזכות אברהם ובלעדו לא יוכל לעלות, לכן אמר הכתוב ונגש משה לבדו אל ד' ר"ל משה הי' במדרגה גדולה כ"כ עד שגם בלעדי זכות אברהם הי' עולה אך והם לא יגשו ר"ל אהרן נדב ואביהוא שלא היו במדרגה גבוה כ"כ כמו מרע"ה הם לא יגשו בלי זכות אברהם, רק כ"ז אהרן נ"ו שהם היו במדרגות השלימות אם אמנם לא כמדרגת משה עכ"פ בצירוף זכות אברהם יעלו ג"כ אך והעם לא יעלו עמו, ר"ל ויתר העם לא יעלו עמ"ו אפי' בצירוף זכות אברהם לא יזכו לעלות במרום הרים אשר שם חביון עוזו כי המה אינם במדרגות השלימות כ"כ כמוהם ומדויק תיבת עמו. ודו"ק:
ז' ובזה דהנה יבא על נכון דברי המסורת הנ"ל מצינו במדרשים דאברהם אבינו ע"ה נקרא אחד שנאמר אחד הי' אברהם וא"ש המסורה השניה, והם לא יגשו ופירוש המסורה שלא נטעה לומר שלא יגשו כלל לכן בא המסורה אח"ד באח"ד יגשו ר"ל בזכות אברהם יזכו לעלות, רק הפירוש והם לא יגשו בלי זכות אברהם, ומעתה יובן דברי המסורה הראשונה, דהנה איתא במדרש רבה פ' וישלח וזה"ל, ויותר יעקב לבדו וכו', מה הקב"ה כתוב בו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אף יעקב ויותר יעקב לבדו עכ"ל, ודברי המדרש אינן מובנין כלל, ויש לומר בכונתו דידוע דגאולה העתידה לא יהי' עוד בזכות אבות כמאמרם ז"ל (במס' שבת דנ"ה), תמה זכות אבות, וכתיב למעני למעני אעשה, ע"כ אמרו חז"ל, כ"ז שישראל לא יעשו תשובה לא יהיו נגאלין ואמרו חז"ל, עתיד הקב"ה להעמיד עליהם מלך כהמן להחזירם לתשובה והיינו מטעם הנ"ל, כיון דלא יועיל עוד זכות אבות צריכין הם בעצמם לתקן מעשיהם שיהיו ראוים להגאל, וזה פירוש הפסוק ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ר"ל גאולה העתידה לא יהי' עוד בזכות אבות רק ונשגב ה' לבדו עדה"כ למעני למעני אעשה. וא"כ ביעקב כיון שחזר בשביל פכים קטנים מא"י לגבול ח"ל, ואמרו חז"ל בסנהדרין, דההולך מא"י לח"ל אפי' זכות אבות אין עומדת לו ע"כ אמר בעת ההוא ויותר יעקב לבדו ר"ל בלי זכות אבות. וזהו כונת המדרש ויותר יעקב לבדו מה הקב"ה כתיב בי' ונשגב ד' לבדו ר"ל דלעתיד יהי' הגאולה העתידה בלא זכות אבות רק למעני למעני אעשה אף יעקב ויותר יעקב לבדו אז בלי זכות אבות כיון שהלך מא"י לח"ל וא"ש. והנה ידוע דקודם ביאת משיחנו יבוא אליהו וכמו שנאמר בסוף מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' וכו', ואמרו חז"ל במס' ב"מ דאליהו כהן הוא ודרשו במדרש פנחס זה אליהו והנה הפסוק )בעמוס ט) ונגש חורש בקוצר דרשו במדרש רבה פ' ויגש דזה קאי על משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. וזה כונת המסורה, ונג"ש משה לבד"ו ר"ל כמו שמשה נגש לבדו בלי זכות אבות כן ה"נ ונג"ש הכהן כשיבא אליהו וכן ונגש החורש בקוצר ר"ל כשיבא משיח ב"ב יהי' נמי בלי זכות אבות רק ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ודו"ק. ויהיו נא אמרי פי לרצון ויקוים בי וזכות אבות לבנים תזכור ויבוא לציון גואל והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם אמן.
והנה בפרשת שקלים הנ"ל אמרתי ג"כ הל"ת גדול בפלפול רב בסוגיא דנשבעין לגזברין בב"מ דנ"ח, ולהעתיק כאן כולו א"א לגודל אריכות אמרתי לציין סנסן קטן מזה.
א. ליישב דעת המרדכי פ' האומנין התמוה וז"ל ושליח שהי' נושא אגרת בשכר ומצא תגר וחזר בו נראה דהוי פסידא דפועל וכו' דל"ד לשוכר את החמור ומת בחצי דרך וכו' אבל הכא לא נהנה כלום, והקשו הקדמונים מסוגיא דכאן דמקשינן על המשנה דתנן דבהקדש ש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם מהך מתניתין דבני העיר ששולחין שקליהן וכו' ומשני שמואל הכא בנושא ש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ופריך נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסוד ומשני אבדו ונגנבו בלסטים מזוין וכו' דהוי אונס דל"ש ומגיע להם שכר והשתא קשה לסברת המרדכי דאם אירע לשליח אונס ולא הועיל לבעלים כלום אינו נוטל שכרו א"כ תינח ברישא שאם נתרמה התרומה שפיר מגיע להם שכר כיון דפטורים מליתן שקלים אחרים א"כ נהנו הבעלים משליחותן שפיר מגיע להם שכר בדאיתניס ובלסטים מזוין אבל בסיפא אם עד שלא נתרמה התרומה דאז בני העיר מחויבים להביא שקלים אחרים נמצא לא נהנו בני העיר משליחותם ומדוע יטלו שכרם ע"כ תוכן קושייתם. ונלע"ד דהנה בירושלמי פ' האומר בקידושין איתא האומר להאשה הרי את מקודשת לי אם מכנסיך ליום פלן ואי לא מכנסיך ליום פלן לא תהי' מקודשת ואתא יום פלן ואירע אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עביד ור"ל אמר אונסא כמאן דעביד ופירש שם הק"ע ויתר המפורשים דר' יוחנן ס"ל דטענות אונס אינו מקיים התנאי ואין טענות אונס בקידושין ור"ל סובר דיש טענות אונס בקדושין כמו בגיטין ואונס מקיים התנאי עיי"ש. והנה הש"ך בחו"מ סימן כ"א הביא דברי הירושלמי הנ"ל וחילק שם בין אם אירע אונס לזה שחייב עצמו ובין אם אירע אונס לזה שנתחייב לו דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן עכת"ד עיי"ש וא"כ לפי"ז ה"ה בנדון דהמרדכי שהוא שלח שליח לעשות שליחותו ע"מ שיהי' נהנה בשליחתו א"כ אם השליח לא קיים התנאי ולא הגיע הנאה למשלח מן השליחות אף שהי' ע"י אונס מ"מ פטור מן השכירות דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן דאין אונס מקיים התנאי כמו התם דאינה מקודשת ועיין בחיבור מ"ק על יו"ד מאת אאמו"ר הגאון ז"ל סימן קס"ב שם ביאר הדבר ע"נ דבדבר שגוף הענין תלוי בו א"צ לומר תנאי מפורש והביא כמה ראיות לזה עיי"ש ודו"ק] וא"כ אפי' דמיירי שנגנבו בלסטים מזוין או שטבעה ספינתו בים דהוי אונס גמור כמ"ש רש"י ז"ל אינו מגיע להם שכר כיון דאין אונס מקיים התנאי וכנ"ל. והא דמתרץ שמואל הכא בנושא ש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן היינו משום דשמואל יסבור כריש לקיש שם בירושלמי דאונס מקיים התנאי והיא מקודשת אף שגילתה דעתה שהיא נהנית דוקא אם יכניסה ליום פלן אעפי"כ מקיים האונס התנאי ה"ה נמי הכא מגיע שכר להשליח אף שלא גמר שליחותו אם הי' ע"י אונס לכך מתרץ שפיר נשבעין ליטול שכרן אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל דאין אונס מקיים התנאי ולכך לא מצי לתרץ דנשבעין ליטול שכרן דלשיטתו אינו מגיע להם שכר אף באירע להם אונס לכן מוכרח לדחוק א"ע דמתניתין אזלא אליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם וא"כ לדידן דקיי"ל דהלכה כר' יוחנן שם בירושלמי דאין אונס מקיים התנאי שפיר פסק המרדכי דלדידן אינו מניע להשליח שכר כלל ודו"ק היטב כי נכון הוא (ואין להקשות מדוע קיי"ל להלכה בחו"מ סימן ס"ו דאם נשבעין ששמרו כראוי יש להם שכר ז"א דהתם שאני שהבטחת השכר לא הי' בעבור השליחות רק בעבור השמירה והרי בזה עשו שליחותן ושמרו כראוי עד שעת האבידה ודו"ק וקצרתי):
ב' ובהכי א"ש לישנא דש"ס בתלמודינו דפריך והא נגנבו או אבדו קתני וש"ש בגניבה ואבדה חיובי מחייב וה"נ נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסד? אמר רבה נגנבו בלסטים מזוין, והנה לשון הקושיא הזו אינה מובנת דמה בכך שבעלמא ש"ש חייב בגו"א בשביל זה יפסיד כאן השכר מה ענין זה לזה? והנה הריטב"א ז"ל הובא בשטמ"ק נראה דהרגיש בזה ופירש כוונת הש"ס כיון שנתן לו רק שכר כדי לשומרו מגניבה ואבידה א"כ כיון דלא שמרו אינו מגיע לו שכר זה כוונתו עיי"ש, אבל לישנא דהש"ס אינו סובל פירושו דא"כ לא הי' לו לתלות במה שבעלמא בגניבה ואבידה חיובא מחייב. אך לפי דברי המרדכי ימתקו דברי הש"ס דהכי פריך כיון דכאן לא עשו שליחתן באמת לא הי' מגיע להם שכר כלל רק דשמואל דסובר דנשבעין ליטול שכרן לשיטתו אזיל דס"ל כר"ל בירושלמי דאונס כמאן דעביד ואונס מקיים התנאי א"כ תינח אם הי' באונס אבל בגניבה דלאו אונס הוא למה יטלו שכרן כיון דאין הבעלים נהנים בשליחתן, אך הי' אפשר לומר דגם גניבה ואבידה נחשב אונס ואף זה מקיים התנאי והשתא א"ש לישנא דהש"ס והא נגנבו קתני וזה אינו אונס כיון דבעלמא ש"ש בגניבה ואבידה חיובי מחייב א"כ מוכח מזה דגו"א לאו אונס הוא דאי נחשב אונס הרי ש"ש פטור מאונסין א"כ כיון דלא נחשב אונס תו ליכא למימר אונס מקיים התנאי א"כ אגרייהו מיהו ליפסד כיון דהבעלים לא נהנו בשליחותם ולמה ישלמו שכרן ומתרץ רבה אבדו בלסטים מזוין דהוי אונס גמור ושמואל לטעמו דאונס מקיים התנאי ודו"ק היטב כי נכון הוא:
ג
ובהכי עמדתי על דברי הירושלמי בריש פ' שני דשקלים התמוהין וז"ל שם בני העיר ששולחין שקליהם וכו' א"ר אר"א דר"ש היא דר"ש אומר קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הם א"ר יוחנן ד"ה היא משום שבועת התקנה ע"ד דר"י ניחא נשבעים לגזברים ואם לא נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן משום שבועת התקנה אלא לר' לעזר נשבעין לבני העיר הדא הוא דר"ש נשבעים לגזברים גזברים מאי עבידתייהו? ומשני נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכא דלא ליחשדנהו א"נ דלא נשוה להו פושעים ע"כ. ופירשו הק"ע והפ"מ דמשני דר' אלעזר ס"ל כשמואל הכא בנושא ש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן עיי"ש והדבר יפלא מאוד כיון דר"א אית לי' האי תירוצא דשמואל דנשבעין ליטול שכרן א"נ מאי צריך לדחוקי לאוקמי גם כר"ש דקדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן הא בלא"ה ניחא דנשבעין ליטול שכרן. עוד יש כאן שינוי בין ש"ס דילן לירושלמי דבש"ס דילן מתרץ ר' יוחנן דמוקי כר"ש דבקדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ור' אלעזר מתרץ דתקנות חכמים הוא שלא יזלזלו בהקדשות ובירושלמי הוא להיפוך דר' אלעזר מוקי כר"ש דקדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם וכנכסיו הם ור' יוחנן מתרץ דחכמים תקנו שבועת התקנה? ע"כ יש לתרץ דכל אחד לשיטתו אזיל דהנה באמת קשה לי על הש"ס דילן דמוקי ר' יוחנן הא מני ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהם ופריך הש"ס התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו? וכו' וקשה לי מאי פריך נימא דגם ר' יוחנן ס"ל כתירוצו דשמואל דהכא בנושא ש"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן אלא דקשה לי' קושית הש"ס נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסוד ולא ניחא להו תירוץ דרבה דבנגנבו מיירי ובלסטים מזוין שטבעה ספינתו בים דזה דוחק וא"כ יש לומר דכל עיקר הקושיא אגרייהו מיהו ליפסד הוי קשה להו רק אסיפא כיון דחייבין בני העיר לשלם אחרים א"כ לא נהנו הם משליחתן ומדוע מגיע להם שכר כדעת המרדכי ע"כ שפיר מוקי הסיפא כר"ש וא"כ צריכין לישבע עבור הקרן אבל ברישא דמשנתרמה התרומה תו א"צ לתת אחרים תחתיהן א"כ נהנו הם משליחתן ע"כ מגיע להם שכר ונשבעין ליטול שכרן כדעת שמואל. והיא היא הכוונה בירושלמי הנ"ל דר' אלעזר מוקי הרישא כשמואל דנשבעין ליטול שכרן והסיפא כר"ש דקדשים שחייב באחריותן כנכסיו הם. אך א"כ קשה מדוע באמת לא מתרץ הש"ס דילן כן אליבא דר' יוחנן. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהכא מוקי ר' יוחנן כר"ש ולדידי' שפיר מקשה הש"ס דמשנתרמה תרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו ולא מצי לתרץ דנשבעין ליטול שכרן דז"א דר"י לשיטתו אזיל דס"ל אונסא כמאן דלא עביד ואין מגיע להם שכר אף באונס ובע"כ מוקי ר' יוחנן בין הרישא ובין הסיפא כר"ש ולכך פריך שפיר דברישא אם משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו, אבל בירושלמי מתרץ ר' יוחנן משום תקנה ור' לעזר הוא דמשני דמוקי כר"ש לר"א שפיר י"ל דס"ל כשמואל דאונסא כמאן דעביד ומקיים התנאי ולכן שפיר משני דנשבעין ליטול שכרן והיינו כיון שנהנו אבל בסיפא שלא נהנו אז חיובי מחייבי בגניבה וא"ש לומר אונסא מקיים התנאי. ודו"ק היטב כי קצרתי לרוב המהירות והארכתי בכל הסוגיא בדברים נחמדים הלא כתובים עמדי וכאן א"א להאריך וגם זה המעט הוא בקיצור גדול:
מאמר ב' לפ' פרה
נושא המאמר) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (במדבר יט). זאת חוקת הפסח. זה שאה"כ יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש וכו' ד"א יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהם דומין זה לזה בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת הפרה ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה זו מזו משל לשני מטרוניות דומות שהיו מהלכין שתיהן כאחת ונראות שוות מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה כך בפסח נאמר בו חוקה ובפרה נאמר בה חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הוי כל בן נכר לא יאכל בו (מדרש רבה פ' בא פ' יט). והנה המדרש הזה כולו אומר פליאה וצוח דרשוני, א' במה שאמר ולא עוד שעושי פסח צריכין לה הכי לא יצויר שלא נטמא ולא יצטרך לאפר חטאת להזות עליו. ב' מה שהביא ראיה מהפסוק ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וכי אנן לא ידעינן דהטמא צריך לעפר שריפת החטאת
א' אחרי שהדבר ידוע ומפורסם שתורתינו הקדושה כוללת שני חלקים חלק העיון וחלק המעשה, חלק העיון ר"ל המחשבה, וחלק המעשה רצונו גוף עשיית המצוה בפועל מעתה יש לחקור אם שניהם נחוצים לשלימות כל מצוה ואם יחסר אחד מהם כאילו לא קיים המצוה, או בחדא מינייהו סגי ושניהם הוא רק על צהיו"ט, וכמו שהקב"ה משפיע לאדם טובו על צד היו"ט, וכמו שפירשו גדולי המפרשים ז"ל הפסוק (משלי כ) עין רואה ואזן שמעת ד' עשה גם שניהם עין רואה ר"ל אם היה בורא ה' ית' את האדם בעין אחת ג"כ היה רואה, ואזן שומעת וגם אם היה נברא באוזן אחת ג"כ היה שומע. ואעפ"כ ה' עשה גם שניהם כי רצונו ית' להשפיע לנבראים על צד היותר טוב. וא"כ גם אנחנו מחויבים להודות ולהלל לו ית' ולעבדו בעיון ובמעשה ג"כ על צד היותר טוב אבל לא לעכובא, כן יש לחקור. והנה כבר עמד על חקירה זו החכם החוקר אלקי מוהר"י מוסקאטי ז"ל בספרו הנכבד נפוצות יהודא דרוש ח"י, ומסיים בסוף הדרוש וזה"ל, כלל הדברים כי העצה היעוצה נכונה וישרה שיבור לו האדם שישתדל בעיונו כפי כחו אם מעט ואם רב, ובמעשה המצות יחזיק בכל תוקף וכו' עכ"ד ז"ל, אשר ממוצא דבריו נלמוד דתרווייהו צריכי העיון והמעשה, ומה נעמו הדברים ששמעתי מפי הרב הגאון המנוח מוהר"ר ליבוש נ"ז זצ"ל מבערזאן בביאור מאמרם ז"ל במס' סוטה (דף מ"ד ע"ב) סח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ופרש"י ז"ל סח בין תפלה לתפלה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש עכ"ל, ואמר הרב ז"ל בביאור דברי חז"ל הללו, דהנה נחזי אנן עפ"י משל אצל מלחמה יש שר הצבא ויש אנשי חיל והנה שר המצביא העומד בראש החיל הוא חושב מזימות האיך לערוך המלחמה וכל תחבולות ותכסיסי המלחמה נחתכין על פיו והחיל מוציאים מכח אל הפועל מחשבת שר המצביא. והנה אם יהיו אנשי חיל לבד בלא שר מצביא ומושל בראשם אז בלי ספק לא יעמדו על רגליהם במלחמה ולא יצליחו למלחמה יען כי אין אתם יודע עד מה, וכן להיפוך אם יהי' רק שר המצביא לבד ויחסרו אנשי המלחמה בודאי לא תעשנה ידי שר המצביא תושיה כי מה בצע לו בכל המחשבות אשר הוא חושב אחרי כי אין איש להוציא מחשבתו למעשה ולפעולת אדם, נמצא שר המצביא הוא המחשבה ואנשי חיל המה המעשה וא"א זה בלא זה. והנה ידוע דתפלין של ראש מורה על המחשבה ותפילין של יד מורה על המעשה, וזהו כונת מאמרם ז"ל סח בין תפלה של ראש לתפלה של יד, ואומר כי המחשבה והמעשה אין צריכין זה לזה ואפשר בחדא מינייהו חוזרין עליו מעורכ"י המלחמ"ה ר"ל מראין לו עורכי מלחמה דמזה מוכח ומבואר היפוך מדבריו עכ"ל ודפח"ח, היוצא לנו מזה דתרווייהו צריכי העיון והמעשה.
ב' ומעתה נשאר לנו לבאר ולחקור איזה מהם הוא העיקר אם העיון רצוני המחשבה או המעשה, והנה יש אומרים שהעיקר הוא המחשבה והאמונה שבלב אז די וא"צ עוד למעשה המצות וזו דעת המינים ואפיקורסים וכבר הכה על קדקדם במאה עוכלי החכם החוקר אלקי מוהר"י אלבו בספרו הנכבד העיקרים (מאמר ג' פכ"א) ופירש בזה הכתובים (תהלים קיט) כרו לי זדים שיחות אשר כתורתיך כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך, כחסדך חייני ואשמרה עדות פיך. וכתב הוא ז"ל לבארם. אמנם הוא מקצר כדרכו ואני ארחיב הדברים בעזה"י, כי יש הרבה מינים האומרים אחרי כי מעשי המצות הוא רק לקבוע אמונה בלב איש ישראלי כמו ציצית ותפילין על יצ"מ שבת על חידוש העולם וכדומה, א"כ כשאנחנו מאמינים גם בלא זה הלא אין אנו צריכין למעשה המצות הללו ודי במחשבה שבלב. אמנם באמת הבל יפצה פיהם, דהנה נחזי אנן דהתורה נקראת עדות כמו שנאמר בתורה פרשת תרומה ואל הארון תתן את העדות, ונאמר אם ישמרו בניך את בריתי ועדותי זו אלמדם והרבה כדומה והטעם מה שנקרא התורה עדות הוא כך, כמו שאם אנו מקבלין עדות מפי עדים צריכין אנחנו לקבל דברי העדות כמשמעם ולא לעשות כונות בדברי העדים מה שלא נתכונו כלל, למשל אם באו עדים ואמרו ראובן הרג את שמעון ביום פלוני ובמקום פלוני ואח"כ באו עדים אחרים והזימום, אז בלי ספק העדים נהרגין ואין אנו רשאין להציל את העדים במה שנאמר להוציא דברי העדים מפשוטן ולעשות להם כונות אחרות דמה שאמרו ביום א' הרג פלוני את פלוני היינו ביום א' לשמיטה ומה שאמרו ראובן הרג את שמעון כוונתם שלקח ממנו פרנסתו וכדומה אסור לעשות כן כי צריכין לקבל דברי העדות כמשמען, כן אנחנו צריכין לקבל דברי התורה הקדושה כמו עדות, היינו שבתורה נאמר וקשרתם לאות על ידיך היינו תפילין של יד ממש ולא לעשות בהם כונה אחרת שכוונתם לקשרם על לוח לבו ולהאמין, וכן שבת לשמור השבת כדת מחללו בפועל וכל האומר בהיפוך עובר בשאט נפש על דברי התורה, לכן מטעם זה נקראת התורה עדו"ת, וזה כונת דוד המלך ע"ה כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתיך, ומהו השיחות אשר לא כתורתיך באמרם כל מצותיך אמונה, ר"ל שאומרים כי א"צ למעשי המצות רק עיקר המצות הוא רק אמונה בלבד, שקר רדפוני כמעט כלוני בארץ, ר"ל בזה השקר שאומרים המה רודפים אותי, ע"כ מסיים דוד הע"ה ואני כחסדך חייני ואשמרה עדו"ת פיך, ר"ל שאשמור התורה כעדות לקיים גם מעשה המצות כמשמען וכמדרשן, כן תו"ד ודפח"ח וש"י מד"נ.
ג' מכל דברינו האמורים למעלה נלמוד דבכל מצוה צריכים שניהם המעשה והמחשבה. אמנם איזה מהם הוא העיקר הוי אומר זה המעשה, צא ולמד מ"ש הגאון מו"ה חיים מוואלאזין זצ"ל בהקדמתו לש"ע או"ח של הג"רא זצ"ל שהביא ראיה נפלאה דבכל מצות המעשה הוא העיקר ולא המחשבה ממה דאמרינן במס' נזיר (דכ"ג ע"א) אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן מ"ד כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה פושעים יכשלו בם, א"ל ר"ל האי רשע הוא קרית לי', נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד' ע"כ הגמ', נמצא מוכח אף מי שלא היה מחשבתו כלל לשם פסח רק לשם אכילה גסה עכ"פ יצא ידי חובת פסח רק דלא עשה מצוה מן המובחר, וא"כ נחזי אנן להיפוך אם אחד לא עשה פסח כלל רק יכוין במחשבתו כל כונות שבעולם לשם פסח בודאי רשע מקרי וחייב כרת, הרי נגלה ונראה בעליל דהמעשה היא עיקר לא המחשבה ודפח"ח.
ד אמנם אנכי הוכחתי והבאתי ראיה ברורה מן התורה דמוכח דהמעשה היא עיקר ולא המחשבה. וזה מוכח מפרה אדומה דהקב"ה העלים הטעם, ומי לנו גדול משלמה המלך ע"ה שנאמר בו ויחכם מכל האדם, ואעפ"כ איתא במדרש פ' חוקת וז"ל ר' יצחק פתח, כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז') אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני עכ"ל, וא"כ כיון שהעלים הטעם ליכא מחשבה וכונה רק המעשה, וזה כלל גדול על כל התורה דהעיקר הוא המעשה ולא המחשבה. וזה פירוש הפסוק, זאת חוקת התורה ר"ל דהחוקה הזאת של פרה אדומה הוא כלל גדול על כל התורה דהמעשה הוא העיקר, וזה הוא כונת הפסוק העומד בנושא דרושינו, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ר"ל ולקחו לטמא, להאיש האומר דהמחשבה הוא העיקר וא"צ למעשה המצות לזה נבוא ונקח ראיה מעפר שרפת החטאת דמשם מוכח ומבואר להיפוך דהמעשה הוא העיקר וז"ב ודו"ק:
ה' ועפ"י הוצעות הללו יובן דברי בעל המגיד בהגדה ש"פ. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ד' לי לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל, והנה המאמר הזה נפלא, ראשית קושיות המפרשים מה בין שאלת הרשע לשאלת החכם הלא גם חכם אומר מה הדבר אשר צוה ד' אלקינו אתכם, והשנית הלא הרשע הזה הוא רק כופר ואינו מאמין ביצ"מ, וא"כ מדוע מכנה אותו בשם. כפר בעיקר הלא דבר הוא. אמנם לפי דברינו הנ"ל יבואר כמין חומר. דהנה מצינו דגם במצרים מה שזכו לגאולה הי' ע"י עשיות שני מצות דם פסח ודם מילה כיון שהיו עירום ועריה משאר המצות, וכמו שהביא רש"י ז"ל בפ' בא עיי"ש, וא"כ אם היו עושים שתי מצות הללו רק במחשבה ולא במעשה בלי ספק לא היו נגאלים, כי גם הקב"ה היה מודד להם כמידתם והי' גואלם רק במחשבה והיו נשארים במצרים עד שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה כנודע, לא כן עתה שעשו שתי המצות בפועל ובמעשה ממש זכו שנגאלו בפועל ממש, והוא הוא כונת המגיד, ששאלת הרשע הוא, מ"ה העבוד"ה הזא"ת לכ"ם ר"ל למה לכם העבודה והעשיה הלא די במחשבה לבד ומכ"ש באמירה ולמה לכם עוד המעשה לכם ולא לו, ולפי שהוא כופר במעשה א"כ כופר בעיקר ר"ל בעיקר המצוה דעיקר המצוה הוא רק המעשה, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבו"ר ז"ה עש"ה ר"ל בעבור המעשה עשה ד' לי נס להוציאנו ממצרים דהוי מעשה מול מעשה, אבל אלו היה שם לא היה נגאל ר"ל כיון דהוא לא הי' מקיים המצוה רק במחשבה. א"כ גם הגאולה שלו לא הי' רק במחשבה ולא במעשה ולא הי' נגאל מעולם, ודו"ק היטב כי הענין נחמד:
ו' ומעתה נבוא לבאר המדרש העומד בראש דרושינו, דהנה תמצית היוצא מדברינו דמפרה אדומה מוכח דבמצוה המעשה הוא העיקר ולא המחשבה, ומזה נלמוד לכל התורה כולה וה"ה לענין קרבן פסח כנ"ל, והנה בגמ' דקידושין (דמ"א ע"ב) אמרינן דשליחות בקדשים מנ"ל נפקא ליה מדריב"ק דאמר ריב"ק מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין, והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, והנה התוס' שם בד"ה נפקא, הקשו וזה"ל וא"ת ואמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהוא בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים עכ"ל, ותירץ הפ"י דבקדשים לא בעינן שליחות כלל רק בפסח בעינן שליחות עיי"ש מלתא בטעמא, והנה ידוע דמילי לא ממסרי לשליח ובפרט על מחשבה בודאי ל"מ שליחות, והנה היכא נוכל ללמוד מושחטו וכי כל הקהל שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד דמועיל שליחות רק אי נימא דהעיקר הוא המעשה אבל אי נימא דהעיקר הוא המחשבה ולא מועיל שליחות כלל א"כ לא מוכח מן הקרא דושחטו דין שליחות כלל רק מוקי קרא דושחטו כדדריש ר' יונתן שם דכל ישראל יוצאין בפסח אחד עיי"ש, אך כיון דכבר ידעינן מפרה אדומה דבכל המצות וה"ה בפסח המעשה הוא העיקר ובמעשה יש שליחות אז שפיר מוקמינן הקרא דושחטו אותו דשלוחו של אדם כמותו אבל אי נימא דהעיקר הוא המחשבה לא יועיל שליחות כלל בפסח והוי מוקמינן הקרא דושחטו דכל ישראל יוצאין בפסח אחד, ומעתה זהו כונת המדרש המוצג לעיל בפתח דברינו, ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה ומפרה נלמוד דהמעשה הוא העיקר, וא"כ ילפינן שפיר שליחות בפסח מושחטו, ומביא שפיר ראיה לזה מן הפסוק ולקחו לטמא, ר"ל האומר דהמחשבה הוא העיקר ולזה נביא ראיה מעפר שרפת החטאת דמזה מוכח דהמעשה הוא עיקר ועי"ז מועיל בפסח שליחות דילפינן מושחטו, ודוק כי קצרתי, ובזה תמו דברי בעזה"י:
והנה ערכתי פה שני מאמרים אשר אקוה בעזה"י כי דברי אלה יפיקו רצון מאת כל המעיינים ואם אמנם לא יכולתי להאריך כפי מטרת חפצי ולצייר הענינים בששר המליצה והגיון כדרכי בעזה"י, יען כי המדפיס וגם המביאים לבית הדפוס אצים עלי לאמר כלה מעשיך. אך אקוה לד' כי דברי אלה המעטים ימצאו חן בעיני המשכילים והנבונים ויברכו אותי אשר עשיתי להם מטעמים הללו, ויהי נועם ד' עלי להוציא לאור חיבורי "דברי חכמים" על דרוש ואגדתא שמה ישבעו עונג ונחת כפלים לתושיה כעתירת. בן המחבר