אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה נה

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה נה

תשובה נד

להרב החריף מו"ה ישראל נכד הרב בעל לב ארי'.

הנה ע"ד אשר העיר על מ"ש הש"ע ביו"ד סי' ד' סעיף ג' ומקורו מדברי הרשב"א בתה"א שאם חישב ישראל ע"מ שיזרוק העכו"ם לעכו"ם פסולה ולמד הרשב"א כן מן הש"ס פלוגתא דר"י ור"ל דף מ' ומכח דקשה לי' על ר"ל הרי בלא"ה הוי שחיטת מומר ועל זה הקשית דהרי בסנהדרין דף ס"א אמרינן דמודה ר"ל דהעובדה בסייף וא"כ מוכח דמיירי בהוא עצמו חשב כן עכת"ד. והנה לכאורה עלה בלבי שתמוה מאד עד שתמהתי שלא ירגיש בזה אדם. והנה לגודל התמיה הי' נראה לי לפמ"ש הרשב"א בת"ה בעצמו דלפי מה דמסיק הש"ס בפ"ב דע"ז דלר"ל דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ליכא ראי' מזה לדינא ייע"ש ולפ"ז י"ל דראיות הרשב"א הוי לס"ד דפ"ב דע"ז דלא ידע דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"כ קשה להס"ד הו"ל להקשות טפי דהרי הו"ל שחיטת מומר ובע"כ מוכח דלהס"ד הוי מפרש דמיירי בחישב שיזרוק הנכרי לעכו"ם ואעפ"כ לר"י פסולה אבל לפי האמת דמסיק ר"ל בעצמו דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולא הוי מומר שוב מיירי שפיר בחישב לזרוק הוא ואזיל הש"ס דסנהדרין למסקנא דמס' ע"ז דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ודו"ק. ועוד עלה בלבי לומר די"ל אף אם מכוין שיזרוק הנכרי לע"ז חייב הישראל עליו מתורת שליחות דאף דאין שליחות לנכרי היינו באין לו בו שותפות אבל ביש לו שותפות בגוויה בזה כיון דמהני לשל ד"ע כמ"ש בפ"ק דב"מ בשותפין שגנבו ובקצה"ח ה' שלוחין וכן מוכח בפ"ב דקדושין דשותפות עדיף משליחות לכך י"ל אף בנכרי יש לו שליחות וראי' ממ"ש בע"ז דף נ"ד גבי ישראל שזקף לבנה וכו' עד כיון דפלחי ישראל גלי דעתייהו דניחא לי' ושליחותייהו קעבדי והרי אין שליחות לנכרי ובע"כ כיון דהוי האשרה של ישראל יש להם שליחות והנכרי נמי יש לו במה שזרע כמ"ש התוס' בפ"ק דר"ה הוי כיש לו שותפות ויש לו שליחות א"כ שפיר חייב הישראל ע"י שליחות הנכרי מיהו מומר לא הוי די"ל דלא משמע לי' איסורא בהכי כמ"ש הפוסקים גבי חמסן דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דאף דלדעת קצת פוסקים אף בנותן דמים עובר בלא תחמוד מ"מ לאינשי לא משמע איסורא ואינו פסול ייע"ש כן י"ל בזה אף דמחשב שהנכרי יזרוק לע"ז ויעשה שליחותו מ"מ לא משמע לי' איסורא בהכי לכך אין לו דין מומר ומ"מ חייב הוא עליו מיתה כיון דבזה יש שליחות. והנה ת"ל מצאתי את שאהבה נפשי אחר שעלה בלבי כן מצאתי בתב"ש סי' ד' ס"ק י"ב שכתב כן דמצינו שליחות לנכרי בע"ז כמ"ש בע"ז דף נ"ד הנה כיון לראי' שכתבתי רק שהוא כתב דמסתברא דבזה נעשה ג"כ מומר ייע"ש ולדידי מסתבר להיפוך דהרי דעת התוס' דבלא"ה באותו מעשה לא נעשה מומר נהי דהרשב"א הנ"ל לא יסבור כן היינו באם הוא מכוין שבעצמו יזרוק לע"ז ומטעם שאכתוב לקמן אבל אם חישב שיזרוק הנכרי לע"ז נהי דחייב עליו מומר לא הוי והוי א"ש נמי דברי הרשב"א כן עלה בלבי לפ"ר:

אך אחר שובי נחמתי שאין כאן התחלת קושיא דכונת הש"ס בסנהדרין רק דודאי ר"ל גופי' י"ל דמיירי אם חישב שיזרוק הנכרי לע"ז רק דהש"ס קאמר כיון דטעמו דר"ל מכח אין מחשבין מעבודה לעבודה ממילא נ"מ אם הי' הישראל מכווין על עצמו כן הי' פטור ממיתה דאין מחשבין מעבודה לעבודה וע"ז קאמר הש"ס דאין ראי' מר"ל דנהי דס"ל לר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה היינו לענין איסור הבהמה מתורת זבחי מתים אבל מודה ר"ל דהעובד בסייף היינו אם היה מחשב שהוא עצמו יזרוק לע"ז היה הוא בסייף והבהמה לא הי' עליה זבחי מתים רק דהיתה אסורה מכח שחיטת מומר אבל בהנאה הי' מותרת דאין עלי' זבחי מתים לאסור בהנאה רק דהרשב"א הוי קשה לי' על לשון מותרת דאמר ר"ל סתם ולא פירש בהנאה לזה מפרש דמיירי אפילו באכילה ומיירי שחישב שיזרוק הנכרי לע"ז אבל הש"ס בסנהדרין קאמר דאם הי' הישראל מחשב כן היה הוא בסייף ומ"מ הבהמה היתה מותרת בהנאה דאינה זבחי מתים רק באכילה היא אסור' מכח שחיטת מומר והוי כונת הש"ס רק דמפלוגתא דר"ל בחישב שיזרוק הנכרי נלמוד לדין אם חשב שיזרוק הוא בעצמו דאין מחשבין מעבודה לעבודה והש"ס דוחה דאין ראי' מר"ל דר"ל מיירי לענין הבהמה להיות זבחי מתים והכתוב מיירי לענין להתחייב הוא וי"ל דבזה מודה ר"ל דחייב אם הי' מחשב על עצמו כן. וז"ב ונכון ואמת:

והנה בהיותי בזה נתיישב לי נמי מה שהרגישו הפוסקים על הרשב"א דמה ראי' הוי מהתם הרי התוס' כתבו דבאותה מעשה לא נעשה מומר ולפענ"ד לק"מ די"ל דיש חילוק בין ע"ז לשבת דבשבת וכל התורה דאינו במחשבה רק במעשה ולכך ע"י המחשבה לא נעשה מומר רק ע"י המעשה וא"כ באותו מעשה לא נעשה מומר ועבור שחישב תחלה לשחוט בשבת בזה לא נעשה מומר אבל בע"ז דאף בהרהור עובר כמ"ש חז"ל בקדושין א"כ תיכף כשחישב כן לשחוט לע"ז נעשה מומר רק להתחייב מיתה או להיות הבהמה נאסרת בזה בעינן מעשה דוקא וא"כ בשעת מעשה הוי כאלו כבר נעשה מומר מקודם ע"י המחשבה והוי השחיטה כמעשה שני' כאלו כבר נעשה מומר וא"ש ודו"ק:

ומה ששאל על דברי הט"ז בסי' עיי"ן שכתב דבלא שהא שיעור כבישה אם נפל הבשר תוך שיעור מליחה לציר בכלי מנוקב רק אין לציר מקום לזוב מהני מליחה שנית ועל זה הקשה מדברי הרא"ש בפ' כ"ה שכ' דבפחות משיעור כבישה נאסר כ"ק וממילא לדידן הוי בסמ"ך עכת"ד ולא ידענא מהו קא קשי' לי' הרי י"ל דהרא"ש מיירי אם כבר שהא שיעור מליחה ועוד י"ל דהרא"ש מיירי בכלי שאינו מנוקב ממש והט"ז מיירי בכלי מנוקב רק דאין לציר מקום לזוב, גם י"ל כונת הרא"ש הוי אם אינו רוצה למלוח שנית אז נאסר כ"ק:

ומה שהקשה על הש"ס ערובין דף ל"א דקאמר שם ולא בטבל דמיירי בטבל דרבנן וע"ז הקשה דהרי ראוי בה"ש ע"י קריאת שם כמ"ש המג"א סי' ש"ז ס"ק למ"ד לק"מ דהמג"א אזיל לדידן דקיי"ל בסי' שס"ז דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אבל המשנה י"ל דאתיא כרבנן דס"ל דגזרו על שבות בה"ש וכדמשני שם דסומכוס ס"ל כרבנן וה"ה דרבנן ס"ל כן ולכך אסור אף ע"י קריאת שם. גם י"ל הרי כיוצא בזה הקשו התוס' שם בד"ה דמאי הא לא חזי לי' ותרצו דמשמע לי' דמתניתין מיירי אפילו בליכא רק ב' סעודות מצומצמות דמשמע לי' דמיירי בכל ענין ייע"ש א"כ בזה א"ש דהרי עיקר כונת הש"ס הוי לפרש דלא תקשה בטבל פשיטא ומשני דקמ"ל אפילו בטבל דרבנן אסור וא"כ אתי שפיר דקמ"ל אפילו בטבל דרבנן אם אין בו רק ב"ס מצומצמות אין מערבין בו. גם י"ל דמג"א אזיל למ"ד והכי קיי"ל די"ב בדרבנן רק, בדאורייתא אין ברירה לכך מהני בדרבנן ק"ש והיינו לדידן דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וספיקא הוי לכך בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן י"ב אבל למ"ד גופי' דס"ל א"ב לדידי' אף בדרבנן א"ב וכדס"ל לכמה אמוראים כן ומכ"ש להך תנא דס"ל א"ב הוא אינו מחלק ואף בדרבנן א"ב א"כ לא מהני ק"ש אף בדרבנן והפרשה לא מהני דאין מעשרין את הודאי וא"ש. את זה ראיתי להשיבו בקצרה מאפס הפנאי דברי ידידו וכו':

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה