טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה נב
להרב מו"ה יואל משה סג"ל בק"ק זאלקאווא.
הנה ע"ד שהעיר בדברי התב"ש בסוף סי' ג' שהביא דעת היש"ש דס"ל דמה דלא בעי כוונה לשחיטה היינו מכח דסתמא לשם שחיטה קאי אבל אם מכוין בפירוש שלא לשם שחיטה פסולה. הנה טרם אבא על סדר דבריו אדבר קצת מדברי היש"ש בעצמו. הנה באמת בחידושי בילדותי הבאתי ראי' לדברי התב"ש בשם היש"ש מהתוס' בכורות דף י' ב' ייע"ש אך כעת תמה אני מאד על דבריהם איך ס"ד לומר סתם בהמה לשחיטה עומדת הרי קיי"ל להיפוך בשוחט בסכין של עכו"ם בהמה בריאה דנחשב מקלקל מכח בהמה בחיי' לגדל וולדות עומדת ולא לשחיטה ובפרט מה נעשה אם באמת עומדת לחליבה או לגדל וולדות והרי מוכח בש"ס רפ"ק דביצה דבהמה העומדת לאכילה אינה מוקצה ואם עומדת לגדל וולדות או לחליבה הוי מוקצה ומוכח דבהמה אינה עומדת תמיד לשחיטה ונצטרך בזה כוונה לשחיטה וזה לא שמענו מעולם. ומלבד זה קשה יותר דהרי עיקר הך דינא דבחולין לא בעי כונה נלמד ממה דגלי רחמנא בקדשים ושחט את בן הבקר עד שיהא שחיטה לשם בן בקר מוכח דבחולין לא בעי כונה ואי נימא דמה דבחולין לא בעי כונה היינו בסתמא ומכח דסתמא לשחיטה עומדת וא"כ מה דבקדשים בעי כונה לשחיטה בע"כ שיכוין בפירוש לשם שחיטה ולא מהני סתמא, וקשה חדא הרי חזינן גם בקדשים מהני סתמא ולא בעינן שיכוין בפירוש לשם הקרבן מה שהוא ומכח דסתמא לשמו קאי כדמפרש ברפ"ק דזבחים וא"כ אם בחולין הטעם מכח דסתמא לשחיטה קאי מה חילוק יש בין חולין לקדשים ואדרבא הרי קדשים ודאי יותר סתמייהו לשחיטה מחולין וא"כ למה יפסל בהו סתמא כיון דבקדשים נמי מהני סתמא, ואף אם נאמר דגלי קרא דבשחיטת קדשים שאני ולא מהני סתמא קשה ג"כ מהו פריך רבא בפ"ק דזבחים דלמה בקדשים סתמא כשר ובגט לא מהני סתמא ומוכרח לחלק בין קדשים לאשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל קדשים סתמא לשמה קאי ומזה מוכח דבקדשים בכל עבודות מהני לשמו ומנ"ל כן ודלמא אין חילוק בין קדשים לאשה ואף בקדשים לא מהני סתמא, והרי עיקר הוכחת הש"ס שם בסוף הסוגיא דמהני סתמא בקדשים הוא ממשנה דמיירי רק בזביחה וא"כ קשה דלמא שאני זביחה כיון דעכ"פ צריך לפרש שמכוון לשם שחיטה כדגלי קרא דבעינן שחיטה לשם בן הבקר וא"כ כיון דחזינן ששחטו בפי' לשם שחיטה כדין קדשים דאם הוי חולין לא הוי בעי כונה לשחיטה ולכך כיון דעכ"פ איכא כאן גלוי דעת ואמירה לשם קדשים לכך לא בעינן עוד לשמו והוי סתמא לשמו אבל באשה וכן בשאר עבודות דליכא גלוי דעת כלל דהוי לשם קדשים או לשם גירושין לכך לא, אמרינן דהוי סתמא לשמו. ואף אי נימא דבזה אין סברא לחלק בין קדשים לאשה וגם י"ל דבאשה נמי משכחת לה שכיון לשם גירושין אבל לא לאשה זו. או דנאמר דבשאר עבודות מגופיה מוכח דהוי בתורת קדשים והוי כמפרש בשחיטה א"כ תקשי יותר דהרי בע"כ הך מחשבה דלשם שחיטה והך כונה דלשמו בקרבן לשם מה שהוא תרי מילי נינהו דאם חד הוא ל"ל תרי קרא ושחט את בן הבקר שיהא השחיטה לשם בן הבקר וקרא דלשמו דיליף לה בפ"ק דזבחים ובע"כ דמשכחת לה זה בלא זה שיהי' השחיטה לשם בן הבקר ולא לשם איזה קרבן שהוא וגם משכחת לה להיפוך שיכוון לשם קרבן זה ולא לשם שחיטת בן הבקר ולכך איצטרך תרי קראי וא"כ קשה הרי משנה מפורשת בזבחים דף מ"ו ובר"פ שם לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח וייע"ש פרש"י ואם איתא הרי שבעה הוי דבעינן שיהי' זביחה לשם בן הבקר ובע"כ מוכח דבשחיטה אף דבעינן לשם בן הבקר מ"מ בזה מודה הת"ק דסתמא כשר רק בהני ששה פליג אר' יוסי וס"ל לת"ק דבהו בעינן שיאמר כן מפורש ור' יוסי ס"ל דאף בהני די בסתמא אבל בלשם בן הבקר שיכוין לשם שחיטה לכ"ע די בסתמא. וע"ק דבתחלה רוצה הש"ס להוכיח דסתמא כשר בקדשים ממה דתנא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא תנא שלא נזבחו לשמן וקשה מהו הוכחה הוא זה דלמא אם הוי נקט שלא נזבחו לשמן הוי ס"ד דהכונה דלא נזבחו לשם זביחה בזה נהי דכשירה לא עלו לשם חובה אבל בנזבחו לשם זביחה אף דהוי שלא לשמה עלו אף לשם חובה, או להיפוך דנימא בלא נזבחו לשם זביחה הוא דכשרים אבל בנזבחו שלא לשמן פסולים לגמרי לכך נקט שנזבחו שלא לשמן דמשמע דזביחה הוי לשם זביחה רק דלא הוי לשמן ומנ"ל דסתמא כשר. ובע"כ לא הוי מצי לתרץ כן דלא הוי מקום לטעות לפרש דמה דתנא שלא נזבחו לשמן היינו דלא הוי לשם זביחה דבזה פשיטא דסתמא כשר ואם הוי תנא כן הוי משמע דאף סתמא פסול ובע"כ דלא קאי על כונת הזביחה רק לשמה ממש וא"כ מוכח מזה דזה א"א להעלות על הדעת לומ' דבקדשים יופסל סתמא במחשבת זביחה עצמה וא"כ אם בקדשים סתמא כשר בע"כ בחולין לא בעינן סתמא ואף אם כיוון לנחור נמי כשר. לכך נראה לי ברור דלא כדעת היש"ש ותב"ש בזה:
והנה מעתה נבא על סדר דבריו. הנה מה שהקשה לשיטת הר"של מחולין דף ל"ב למה אמרינן דלר"נ בהמה כשירה ופרה פסולה הרי בזה אין הבהמה עומדת לשחיטה בסתמא דהרי יופסל הפרה עכ"ד. והנה לפענ"ד משום הא לא איריא דאין כוונת התב"ש לומר דבעינן דהשתא תהי' עומדת לשחיטה רק בשעומדת לאכילה ולולי מעשה זו או לולי היום הזה הית' עומדת לאכילה נחשבת עומדת לאכילה ומהני בזה סתמא ובפרט בפרה די"ל התורה אמרה כך דושחט אותה ולא אותה ואחרת דהיינו כל שלולי הפרה הי' נחשב זה שחיטה שוב פסול הפרה ודוקא היכי דלולי הפרה נמי לא הי' נחשב זה שחיטה כגון לרבנן זה. לא נחשב שחיטה אבל כל שלולי הפרה הי' נחשב זה שחיטה רק מכח הפרה לא יחשב שחיטה זה נחשב שחיטה לפסול הפרה כיון דלולי הפסול דפרה הי' זה שחיטה מעליתא נחשב זה שחיטה לפסול הפרה וכיון דבין כך ובין כך פסולה הפרה שוב בהמה כשירה ונחשבת השתא לשחיטה עומדת. מיהו העיקר נראה דלא בעינן כלל בשחיטה שיהי' עומד השתא לשחיטה רק כל דעומדת לשחיטה בשום זמן מצד גופה וד"א הוא הגורם לו שלא תעמוד לשחיטה נחשבת בזה עומדת לשחיטה ולא בעי כונה. ויתישב בזה מה שהקשינו לעיל במה דאמרינן דסתם בהמה לאו לאכילה קיימא די"ל דודאי הבהמה מצד עצמה הוי רק לאכילה קיימא רק מצד דעת האדם דלפעמים מקצה אותה מדעתו ומקיימה לחליבה ולגדל וולדות לכך לענין מוקצה דבדעתו תליא מלתא כל שהוא הקצה אותה לגדל הוי מוקצה אבל לענין כונת השחיטה רק בקפידת התורה תליא מילתא שהצריכה כונה לשחיטה בזה אזלינן בתר דעת תורה והתורה אזלה רק מצד גוף בריאת הבהמה ובזה י"ל דכולן נחשבו לאכילה קיימא לכך מהני סתמא, ועוד יש להסביר הענין יותר די"ל דעיקר הקפידא הוי בשחיטה להיות שם זביחה עלה בשום פעם דבאמת לא הוי בעינן כלל בזביחה רק כיון דכתב וזבחת בעינן שיהי' שם זביחה עלה בשום פעם ולכך אם כיון לנחור בזה אין שם זביחה עליו בשום מקום לכך לא נקרא וזבחת אבל אם עושה בסתמא כיון דעכ"פ אם היתה עומדת לאכילה הוי זה זביחה א"כ נקרא סתמא בשם זביחה וכיון דמצינו דסתמא הוי זביחה מהני זה בכל בהמה אף בעומדת לגדל וולדות וזה ברור ונכון בכונת היש"ש ותב"ש ומיושב קושיתו ממילא. והנה ע"פ דברינו הונח לנו דקדוק אחד במשנה דחולין דף י"ד דתנא השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ויש לדייק דבכ"מ הוי דרך התנא למינקט לא זו א"ז וכאן נקט זו וא"צ לומר זו מכיון דבשבת דהוי חייב סקילה שחיטתו כשירה מכ"ש ביוה"כ דהוי רק בכרת ולפי הנ"ל נראה לומר כך שהמשנה מיירי בשחטו בלי כונת שחיטה רק סתמא ולכך קמ"ל דבשבת אף דאז אין סתמא עומדת לשחיטה דהרי אם יכווין לשם שחיטה מתחייב בנפשו דהוי מתקן וא"כ סתמא אינה עומדת לשחיטה אעפ"כ שחיטתו כשירה בסתמא לכך קמ"ל שפיר דביוה"כ שאינה עומדת לאכילה מתרי טעמי אחד מצד המלאכה האסורה והשנית מצד דהוי יוה"כ שהוא אסור באכילה והוא שפיר לא זו אף זו אעפ"כ שחיטתו כשירה בסתמא וגם בזה לא בעינן כונה לשחיטה כנ"ל, אבל לפי האמת א"א לפרש כן דא"כ למה לא הוכיח הש"ס מזה דסתמא כר"נ וא"כ מקומו להאריך בזה ועכ"פ קושיתו מתישבת בהנ"ל. אך מה שרו"מ רצה ליישב במה דקשה לו דלמה לרבנן בנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה ובהמה פסולה דמה בכך דלא כיוון לשם שחיטה הרי גם שחיטת פרה הוי שחיטה שאינה ראויה ולא שמה שחיטה וא"כ סוף סוף נשחטה אחרת כיוצא בה ומזה רוצה להוכיח דרבנן דרשו אותה ולא אותה ואת חברתה דוקא דלא לבהמה אחרת אבל לר"נ דדריש למעט אף בהמה אחרת בין כך ובין כך תפסול הפרה ולכך שוב הבהמה כשירה ע"כ דבריו. והנה בזה אחר המחילה טעה בכדי שאין הדעת טועה דא"כ תתחדש פלוגתא חדשה בין ר"נ לרבנן ומנ"ל להש"ס הך פלוגתא דלרבנן דרשו רק אותה ולא אותה וחברתה ולר' נתן דריש אף למעט אחרת ומנ"ל להש"ס הך פלוגתא ומה ענין זה לפלוגתא דרבנן ור"נ באם שחיטה בעי כונה ואם פליגו בזה הוי ליה להש"ס לומר זה לענין בפני עצמו ומה ענין לתלות הך דינא בפלוגתא דבעי כונה או לא הרי לפי זה פסלות הפרה לאו מכח כשרות הבהמה ופסולתה תליא רק מכח דרש דאותה היכי דרשינן לי' וכשרות הפרה זה ידוע ממילא דלרבנן בעי כונה ולר"נ לא בעי כונה ובע"כ אין כונת הש"ס כפירושו רק דרש זה דאותה ולא בהמה אחרת עמה משמע להש"ס דלכ"ע דרשינן לי' רק דלרבנן כיון דלאו שחיטה היא לא נקרא אותה ואחרת עמה ולר"נ דלא בעי כונה לא נקרא אחרת עמה וליתא לפירושו. ומה שהקשה דהרי שחיטת פרה נמי לאו ראויה היא לא קשה מידי דמה דאמרינן דשחיטת פרה לאו שחיטה ראויה היינו לענין ד"א כגון לענין אוכל וכדומה לענין כסוי אבל לגבי עצמה ודאי נקרא שחיטה דהרי התורה קראו ושחט ותדע דאטו אם ינחור הפרה תכשר זה ודאי אינו וא"כ כיון דבעינן שחיטה דוקא בע"כ דלגופי' נקרא שחיטה א"כ בעינן דגם בחברתה יהי' נקרא השחיטה עכ"פ שם שחיטה בגופה ובלי כונה לרבנן כיון דילפינן מוזבחת דכל דלא הוי כונה לאו זביחה היא אינו נקרא שחיטה כלל ואנן בעינן אחרת דומיא דאותה דעכ"פ בלשון הכתוב יהי' נקרא שחיטה בגופי', ומלבד זה אין לקושיתו מקום למאן מקשה אי לשיטת הרמב"ם דס"ל בפ' י' משחיטה דפרה לאו ראוי' היא הרי היא פסול דרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה לכמה דברים ואם לדעת אינך פוסקים הרי לא מצינו מאן דיפסוק כר"ש דשחיטה שא"ר לאו שמה שחיטה כלל ואף אם נמצא כן הרי י"ל הם מפרשי' כפשוטו כיון דמסיק הש"ס בדף פ"א בחולין דפרת חטאת אינה משנה י"ל דס"ל דאנן קיי"ל דפרת חטאת שחיטה ראוי' ועכ"פ על הש"ס אינו קשה די"ל דכוונת הש"ס דלרבנן דס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אז תליא נשחטה אחרת עמה בפלוגתא דר"נ ורבנן וזה פשוט. ומה שהביא לנו ראי' דלא כהרש"ל ממה דאמרי' בדף י"ד בחולין והעולה מדבריו דבשבת אינה עומדת לשחיטה ובעי כונה הנה זה כבר נתיישב בדברינו לעיל. ומה שהביא ראי' דלא כהרש"ל מהך דחולין דף כ' דאמר זעירי נשברה מפרקת וכו' עד מליקתה זו היא שחיטתה תהני לה סכין לטהרה מידי נבילה והרי בזה מכווין לשם מליקה והוי נמי מתכוין לנחור וכו', הנה בזה טעה טעות גדול אחר המחילה דהנה היכי דאין מצוה לנחור אם מכוין אז לנחור הוי שחיטה פסולה אבל היכי דהוי מצוה למלוק א"כ כמו דאמרינן בש"ס דמליקתה זו היא שחיטתה לטהרה מידי נבילה כן ה"נ במה שכיון לשם מליקה הוי כמכוון לשם שחיטה כיון דעתה הוי זה במקום שחיטה וזה פשוט ונכון. ומה שהביא ראי' להיש"ש מן הש"ס בחולין דף פ"ה ע"ב דמסיק שם למ"ד צא נחור לימא לי' צא טרוף לא מבעיא קאמר לא מבעיא צא טרוף וכו' אלא אף צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ"ל והקשה דנהי דאין שחיטה לעוף מן התורה אכתי מדרבנן אסור שחיטה שאינה ראוי' ומדרבנן נמי לאו שמה שחיטה והביא כן בשם הש"מ כתובות דף ל"ד שכתב כן להדיא דאף אם אין שחיטה לעוף מן התורה נחשב שא"ר מדרבנן וא"כ למה יצטרך כסוי הרי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת ולזה רוצה לפרש מה דקאמר לי' צא נחור הוי הכונה שיכוין לנחור דרך נחירה ובאמת ישחטו ובזה שפיר אם אין שחיטה לעוף מן התורה בעי כסוי דהוי שחיטה מעלייא כיון דלפ"ז צורך השחיטה הוי רק מכח מראית עין ולמ"ע הוי כאן שחיטה מעליא עכ"פ. והנה אם לכאורה יפה אמר אך גם זה אין לו מקום לפי האמת דהנה גוף קושייתו לאו קושיא היא דודאי יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת אך זה בא"א בע"א אבל היכי דאפשר שלא לבא לידי כך ולקיים גם דברי תורה ודאי טפי עדיף וא"כ כיון דאפשר לומר צא טרוף ויפטור מן התורה מכסוי למ"ל לומר צא נחור לבא לידי עקירת ד"ת בשוא"ת ולכך שפיר קאמר דאם הוי אמר צא טרוף הוי ס"ד דצא נחור כיון דאין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לבעי כסוי מן התורה לכך שוב טפי עדיף לומר צא טרוף לצאת ידי דאורייתא ולא לומר לו נחור לעקור ד"ת לכך קמ"ל דאף צא נחור יכול לומר דגם בזה פטור בכסוי מן התורה וז"פ בכוונת הש"ס. ועל פירושו קשה דכמו דפריך הש"ס למ"ד צא נחור לימא לי' צא טרוף כן ה"נ קשה למה אמר לו צא נחור שיכוין לנחור לימא לי' נחור ממש ואי דמזה לא הוי מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה דדלמא אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ פטור מן הכסוי מכח דמדרבנן לא הוי שחיטה ראוי' ז"א דאף אם יאמר לו נחור ממש יהי' מוכח דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה דאל"כ קשה זה גופא לימא ליה צא טרוף כפירכת הש"ס ובע"כ קמ"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ובע"כ כוונת הש"ס באמת כפשוטו צא נחור ממש וז"ב ונכון:
ובקושיות התוס' שהביא לנו רו"מ במכתבו מה שהקשו דלמ"ל לרבנן ושחט אותה ולא חברתה הרי בלא"ה פסולה משום מלאכה. הנה לכאורה עלה בלבי ליישב במה שעלה בדעתי להסתפק באם עשה איזה מלאכה דרך מקלקל ולא דרך מתקן אם נחשב זה מלאכה לגבי פרה או לא אי נימא כמו דבשבת לאו מלאכה היא לגבי פרה נמי לאו מלאכה או אפשר בשבת שאני דבעינן מלאכת מחשבת אבל בפרה אף מקלקל הוי מלאכה וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה וממה דאמרינן בחולין דף ל"ב בחתך דלעת י"ל דהתם מיירי שצריך לכך. והנה אם נימא דמקלקל אף בפרה לא הוי מלאכה אשכחנא פתרי לקושיות התוס' דהנה קיי"ל בסי' יו"ד דאם שחט בהמה בריאה בסכין של עכו"ם שמותרת דמקלקל דבחיי' עומדת לגדל ולדות ולחרישה ולפ"ז י"ל דהנה דין זה אם בהמה עומדת לגדל ולדות או לשחיטה יהי' תליא בפלוגתא דרבנן ור"נ דלר"נ כיון דס"ל דלא בעי כונה והיינו מכח דסתמא לשחיטה עומדת ממילא לא נחשב מקלקל אבל לרבנן דס"ל סתמא לגדל ולדות עומדת ולא הוי סתמא לשחיטה לכך ממילא הוי מקלקל ולא תקשה ממה דקיי"ל כר"נ וקיי"ל דהשוחט בהמה בריאה נחשב מקלקל די"ל דשאני ושאני דהוא ע"ד מה דאמרינן בפ"ק דחולין דף י"ד דעומדת לגדל ולשחיטה נשחטה הוברר הדבר וכו' כן י"ל בזה דלענין סתמא בשחיטה אף אם עומדת לגדל ולדות וכו' כיון דעומדת נמי לשחיטה מהני בהו סתמא כיון דלשחיטה נמי עומדת בפרט אם נשחטה כבר הוברר הדבר דלשחיטה עומדת ומהני בה סתמא אבל לענין איסור הנאת ע"ז בזה בעינן הנאה ממש וכל דלא נהנה ממש אף דלא קלקל כל דלא תיקן שיצא שכרו בהפסדו אין כאן הנאה ולכך מה דבשוחט בסכין של עכו"ם מותר היינו דלאו דוקא הכונה דהוי מקלקל ממש רק כיון דאינו מתקן ממש ויצא שכרו בהפסדו כיון דהוי עומד נמי לגדל ולדות לכך אין כאן הנאה אבל לענין סתמא כיון דעומד נמי לשחיטה כשר סתמא וזה לר"נ אבל לרבנן דלא מהני סתמא דס"ל שאינה עומדת לשחיטה רק לגדל ולפ"ז ממילא הוי מקלקל ממש ולכך לענין פרה אם הוי מקלקל ממש אף בפרה לא נחשב מלאכה אבל אם לא הוי מקלקל אף דלא הוי מתקן ממש נחשב מלאכה דנהי דבשבת בעינן מתקן ממש היינו מכח דבעינן מלאכת מחשבת אבל בפרה כל דלא הוי מקלקל ממש נחשב מלאכה. ולכך א"ש דודאי לר"נ בשחט בהמה אחרת עמה פסול מטעם מלאכה דלא הוי מקלקל כיון דלשחיטה נמי עומדת דהרי לכך סתמא כשר אבל לרבנן דס"ל סתמא פסול דרק לגדל עומדת לכך לא נחשב מלאכה כיון דהוי מקלקל ממש לכך איצטרך קרא דושחט לפסול בשחט אותה וחברתה. מיהו באמת הא ליתא דא"כ מהו פריך הש"ס פשיטא דהיינו על הרישא דשחט בהמה אחרת עמה הרי לאו פשיטא הוא דקמ"ל דלרבנן נמי פסולה אף דהוי מקלקל מכח דדרשינן ושחט אותה ולא בהמה אחרת עמה. מיהו ארווחנא בזה ליישב דעת הרמב"ם שפסק בנשחטה בהמה אחרת שתיהן כשרות והוא נגד הש"ס דידן ונראה לומר כך, דהנה לכאורה קשה כיון דלולי דגלי קרא דושחט אותה ולא אחרת עמה הוי מסברא מכשירינן אף בשחט עמה אחרת רק דגלי קרא דאותה וא"כ דלמא לא גלי קרא רק במה דמסתבר טפי בכוון לשחוט גם האחרת אבל בלא כוון לשחוט מנ"ל דפסולה כה"ג, אך זה לכאורה טעות דעל כונה לשחוט לא בעי קרא דתיפוק לי' מטעם מלאכה ובע"כ דגלי קרא רק במתעסק אך אי נימא דמקלקל כשר בפרה שוב י"ל אם בהמה בחיי' לגדל עומדת איצטריך קרא להיכי דשחט בכונה ושלא בכונה מנ"ל. ולפ"ז נאמר דהנה הך דינא של הרש"ל יהי' תליא בהך סברא דאם לכ"ע בעינן כונה בשחיטה מצד הסברא רק דבחולין כשירה מכח דחזינן דגלי קרא במתעסק בקדשים ממילא י"ל דאין לנו ראי' להכשיר רק בסתמא מכח דעומד לשחיטה אבל באם כוון לנחור לא שמענו אבל אם נימא דלכך לא בעינן כונה מכח דהסברא נותן דלחולין לא לבעי כונה ומסברא הוי דלא לבעי כונה ממילא אף בכוון לנחור כשירה וי"ל דלכ"ע לגדל עומדת. והנה ראיתי בשערי דעה סי' ג' שמוכיח ממה דאמרינן בש"ס בכמה דוכתא מנין למתעסק בקדשים שפסול דלא ס"ל כסוגיא דחולין דאמר דטעמא דר"נ מכח דגלי קרא בקדשים מכלל דבחולין כשר דמשמע דצריך ראי' להכשיר והתם משמע דאדרבה לפסול צריך ראי' ומסברא הוא כשר ייע"ש דממילא לא קיי"ל כהתב"ש ולפ"ז נאמר דהרמב"ם פוסק כסוגיא דחולין וכמו שנקטו כל האחרונים בטעמו מדגלי קרא בקדשים, ובזה נבא אל הביאור דהנה למעט בפלוגתא עדיף ולכך הסוגיא דחולין דקאמר שחטו בהמה אחרת עמה פשיטא זה הולך הכל לסתם הש"ס דס"ל דטעמו דר"נ דלא בעי כונה מכח דמסברא לא בעי כונה וממילא אף רבנן דפליגי היינו רק באם בעי כונה אי לא אבל כ"ע ס"ל לגדל עומדת והוי מקלקל וא"כ למה קאמר דלר"נ פרה פסולה ובהמה כשירה מכח ושחט אותה ולא חברתה הרי י"ל דקרא דאותה היינו בכוון לשחוט ולא בלא מכוון ואי דבמכוין ל"ל קרא הרי הוי מלאכה הרי י"ל דהוי מקלקל בע"כ דפשיטא לי' דמקלקל פוסל בפרה וא"כ שוב פריך שפיר דשחט בהמה אחרת פשיטא אבל הרמב"ם ס"ל כסוגיא דחולין דטעמי' דר"נ מכח דגלי קרא בקדשים וכו' ממילא היינו דשחטו סתמא ומכח דלשחיטה עומדת וא"כ י"ל דמקלקל בפרה אינו פוסל ואיצטריך קרא דושחט אותה לפסול במכוין לשחוט ולא קשיא דתיפוק לי' משום מלאכה די"ל דגם בפרה כל דאינו מתקן ממש לא נחשב מלאכה והיינו כמו בשוחט בסכין עכו"ם דנחשב מקלקל ה"ה בפרה דלא נחשב מלאכה וכיון דאצטריך ושחט להיכי דמכוון לשחיטה ממילא להיכי דאינו מכוין אין לנו ראי' ולכך שתיהן כשרות. כן הוי נראה לומר מיהו זה דרך פלפול גם לפמ"ש השערי דיעה דהרמב"ם פסק כרב ממילא מוכח דהרמב"ם ס"ל להיפוך מסוגיא דחולין ולא ס"ל דטעמו דר"נ הוי כלל מדגלי קרא בקדשים, אך שבתי וראיתי דלפ"ז אדרבא יתיישב דברי הרמב"ם בפשיטות דהנה באמת ממה דגלי קרא דאותה ולא בהמה אחרת עמה מזה אין ראי' לפסול במתעסק רק די"ל דגלי קרא על פרה אחרת עמה כמ"ש התוס' רק מסברא אמרינן כיון דגם במתעסק הוי שמה שחיטה הוי בכלל ושחט אותה ולא חברתה אך הא תליא אם מתעסק נקרא שחיטה בלשון תורה או לא דאם נקרא שחיטה אז הוי בכלל ושחט אותה ולא חברתה אבל אם מתעסק לא נקרא שחיטה רק דאעפ"כ כשירה דלא הקפידה התורה שיהי' שמו שחיטה בחולין ולכך תינח להכשיר הבהמה אבל לפסול הפרה בשביל שחיטת חברתה לא מפסיל כיון דמתעסק אינו בכלל שם שחיטה אינו בכלל ושחט, לכך הך סוגיא דידן דקאמר נשחטה בהמה אחרת עמה פרה פסולה אזלא למה דקאמר לעיל דר"נ ס"ל כר' חייא בר' יוסף רק דטעמי' מדגלי קרא בקדשים ולפ"ז מוכח דמסברא בעינן כונה בחולין רק דכשירה בסתמא מכח דבסתם לשחיטה עומדת וא"כ הוי עיקר טעמא להכשירו מכח דמן הסתם הוי כפירש וא"כ שם שחיטה עלה לכך הוי בכלל ושחט אותה ולא חברתה לכך פרה פסולה אבל הרמב"ם דפסק כרב בנדה ופסק כסוגיות הש"ס דמנין דמתעסק בקדשים שפסול דמוכח דמצד הסברא הוי כשר אף בקדשים וא"כ לא בעינן כלל כונה בשחיטה ולא מכח דסתמא לשחיטה עומדת וממילא אמרינן במתעסק אין שם שחיטה עליה רק דהתורה לא הקפידה שיהי' נקרא שחיטה רק כל דנעשה מעשה שחיטה הראוי' להיות נקרא שחיטה כשירה אבל לעולם השתא כיון דלא הוי בכונה אין שם שחיטה עליה לכך אינו בכלל ושחט אותה ולא אחרת עמה כיון דאינו נקרא שחיטה כלל לכך בנתעסק שתיהן כשרות. כן הוי נראה לומר, מיהו גם זה לא נהירא לי דא"כ אם בנתעסק לא נקרא שחיטה ליפטר מכסוי הדם או באו"ב לדידן. לכך נראה ליישב דברי הרמב"ם בע"א והוא דהרי התוס' הקשו ל"ל לרבנן ושחט אותה תיפוק לי' משום מלאכה. אך י"ל כך דהנה יש להסתפק כיון דבנשחטה אחרת עמה נמי פסולה פרה אם שחט עוף עמה למה דקיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אם פסולה כיון דס"ל דלא דרשינן אותה ולא חברתה דומיא דידה כמ"ש התוס' א"כ י"ל אף בשחט עוף פסולה ולפ"ז אם נאמר כך יש למצוא צד שיפסול משום ושחט ולא מכח מלאכה כגון שהי' בעוף חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא ובמעשה זו שחט בבהמה רק חצי הקנה ואחר שנגמר שחיטת העוף גמר שחיטת הפרה בזה מ"ל דמשום מלאכה לא מפסל בשחיטת חצי קנה של הפרה דלו יהא דהוי חצי קנה פגום ממילא לא פסל בי' מלאכה ג"כ ומשום ושחט אותה ולא חברתה ואחרת עמה פסולה כיון דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ נחשב ושחט אותה ואחרת עמה לכך איצטריך ושחט אותה. לפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם כך דכבר כתבנו דמלשון ושחט אותה י"ל דוקא בכיון לשחוט פוסל אותה ואחרת אבל בנתעסק י"ל דלא פסלה התורה בה"ג אך הכתוב מיירי בע"כ בנתעסק דבכונה תיפוק לי' מטעם מלאכה אך י"ל דהרי משכחת לה כה"ג בחצי קנה הראשון דמשום ושחט איכא ומשום מעשה ליכא אך י"ל דלמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ ממ"נ במה מיירי קרא אם בחצי קנה פגום גם משום ושחט ליכא ואי בגמר שחיטה תיפוק לי' בלא"ה משום מלאכה ובע"כ קמ"ל בנתעסק לכך מוכח דבנתעסק נמי פסולה אבל למ"ד דיש שחיטה מתחלה ועד סוף שפיר י"ל דבנתעסק כשירה הפרה וקרא מיירי רק במכוון ואי משום מלאכה נ"מ לחצי קנה הראשון, ולכך י"ל דהסוגיא אזלא למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולכך קשה קושיות התוס' ל"ל ושחט אותה תיפוק לי' משום מלאכה ובע"כ דממעט נתעסק אבל לדידן דקיי"ל דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר י"ל ושחט איצטריך לגופי' היכי דכוון לשם שחיטה ובחצי הקנה הראשון ובנתעסק אין לנו ראי' לכך כשרות שתיהן. והנה אחר כתבי זה עיינתי בספר כו"פ וראיתי שכיון לדרך זה אך הרואה יראה מה ביני לבינו ות"ל כוונתי לדעתו ועדיפא מדידי' בעז"ה למעי"ש. והנה כ"ז כתבתי רק בשעה חדא בלי עיון רב כי אין אני מופנה מכל צד רק לקיים הבטחתי לו וידעתי בו שרוצה בפלפולי כתבתי זה ותן לחכם ויחכם עוד כי יש בזה הערות רבות בעז"ה ועוד חזון למועד לטייל עמו בזמן אחר אי"ה כשירחיב ה"י לנו. ולדינא העיקר דלא כהיש"ש והתב"ש בזה מטעם שהוכחנו לעיל בפתח דברינו ולכך השמיטוהו הפוסקים דברי ידידו וכו':