אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה לז

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה לז

תשובה לו

באותו סעיף בהגה"ה מסור דינו כמומר וכו'.

הנה בזה יש שני דיעות אם פסולה שחיטתו או לא והנה אירע מעשה כזה לידי בשוחט שנתוודע עליו שמסר פ"א והנה שאלתי בזה לחכם אחד והשיב להכשירו מתרי טעמי כמו שאבאר ולדעתי אין בדבריו ממש. והוא דהנה הטעם הראשון שלו דזה דומה למה דאמרינן בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דכ"א באה בפ"ע ומעידה מכח דמוקמינן לי' אחזקת כשרות לפענ"ד ז"א דהרי אדרבא קיי"ל בחו"מ סי' ל"ד בסעיף כ"ח דאם באה עדים והעידו על אחד שהוא כשר ושנים העידו עליו שהוא פסול הרי ספק פסול אף דתרי ותרי מדאורייתא מוקמינן אחזקה מ"מ הוי ספק דרבנן פסול מספק ועיין באו"ת שהעלה דגם ספיקא דפלוגתא הוי כתרי ותרי ופסול מדרבנן. וכן נלפענ"ד דבאמת יש להבין הטעם דמ"ש בשני כיתות המכחישות זא"ז דאמרינן דזו באה בפ"ע ומעידה ולא אמרינן דפסולה מדרבנן ובע"כ צ"ל טעמא דבשלמא תרי ותרי אם נפסול אותם אין כאן בירור שאנו פוסלין את הכשירים ויכול להיות שבאמת הם פסולין לכך אף שמן התורה הם כשירים מכח דמוקמינן על החזקה מ"מ אם החמירו יתכן להיות שכן האמת בזה החמירו רבנן אבל בשני כיתי עדים המכחישות זא"ז אם נימא לפסלן מדרבנן נצטרך לפסול שניהם וא"כ נפסול את כת שהם כשירים בודאי בזה לא החמירו רבנן בתקנתן (וכעין זה מצאתי, אח"כ בקה"ח סי' ל"ד בשם הגהת ט"ז בעל החכם צבי ייע"ש) לפסול כשירים ממש ג"כ, ונהי דלהיפוך אם אנו מכשירין את שניהם הרי אנו מכשירין פסולין ודאי זה לא איכפת לנו דהרי באמת מן התורה כשירים, כ"א בפ"ע להעיד ולכך אף שמדרבנן הוא ראוי לפסלו אין סברא לפסול אף כשירים ממש באמת רק ראוי לאוקמא אדאורייתא דכ"א כשירה בפ"ע ולא להחמיר לפסול שניהם. ועוד דלענין הכשר אין כלל בירור שאנו מכשירין את הפסולין דהרי אף בפסולין יתכן להיות שהעדות הזה שהעידו עליו הוי אמת, או גם פסול הרי יש לו תקנה בתשובה לכך אין בירור שאנו מכשירין את הפסולין אבל להיפוך אם נפסול את הכשירין אנו פוסלין כשירין ודאי דאף. דגם כשירים יתכן להיות שאח"כ יפסלו מ"מ כיון דכ"א יש לו חזקת כשרות יתכן יותר שנתלה שהפסולין עשו תשוב' ומעידין אמת משנתלה הכשירים חטאו ומעידין שקר לכך לא החמירו רבנן וא"כ בפלוגתת הפוסקים אם זה כשר או פסול לא שייך ה"ט וזה דומה ממש לפלוגתת דתרי ותרי. וכן לפמ"ש בס' הפלאה בכתובות טעם לחלק בין תרי ותרי לב' כיתות המכחישות זא"ז למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא א"כ בפלוגתת הפוסקים דומה ממש לתרי ותרי ייע"ש, מיהו לפמ"ש לקמן בביאור חלוקו יש לחלק ביניהו כמ"ש לקמן אך לפי מה דקיי"ל הוי ספיקא דרבנן נסתר חילוק שלו כמ"ש לקמן ובע"כ צ"ל כמ"ש וא"כ ה"ה בפלוגתת הפוסקים ממש. והנה לכאורה הי' נראה לי דפלוגתת רב הונא ור"ח בב' כתי עדים המכחישות זא"ז יהיה תלוי בפלוגתא זו עצמה אם תרי ותרי ספיקא דאורייתא או דרבנן, דר"ח ס"ל כמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא לכך בזה אין לחלק בין תרי ותרי לב' כתי עדים המכחישות זא"ז דבשניהם ספיקא הוי ולא מוקמינן אחזקה אף דבשני כתות המכחישות יש חד דכשר בודאי אך כמו כן להיפוך יש כת דפסולין בוודאי לכך הוי ספק ולחומרא, ורב הונא ס"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן שמן התורה מוקמינן אחזקה וכיון דמן התורה כשירים הם מדרבנן לא החמירו כה"ג שיפסלו אף הכשירים כנ"ל. מיהו מלשון התוס' ביבמות פ"ג שהקשו שם כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא למה דחקו רבה ור"י לאוקמא מתניתין בב' כתי עדים משמע דס"ל דכוונת הש"ס דלכ"ע הוי ספיקא דרבנן וליכא פלוגתא בהא דאל"כ לא הקשו כלום דלמא רבה ס"ל דהוי דאורייתא. הן אמת דמלשונם בשאר מקומות מוכח דנחשב פלוגתא בזה ואיכא למ"ד דאורייתא אבל מלשונם ביבמות וקושיתם מוכח דס"ל דלכ"ע הוי כן וא"כ תקשה למ"ד בהדי סהדי שקרי למ"ל כיון דמן התורה אף תרי ותרי מוקמינן אחזקה למה יופסלו ודוחק לו' מה דקאמר בהדי סהדי שיקרי הוי מדרבנן דודאי מדרבנן אין סברא לפסול אף הכשירים וכמו שמוכח לדידן דקיי"ל בתרי ותרי פסולין מדרבנן ובב' כתי עדים כשירים אף מדרבנן וכנ"ל ואיך יהי' לר"ח להיפוך ואיך יפלגו בסברות הפוכות. וכן מוכח מהתוספ' ב"ק דף ע"ב שהקשו שם דלמה הוי עד זומם חידוש לר"ח דקאמר בהדי סהדי שקרי למ"ל ומה קושיא הלא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לכך לדידן שפיר קאמר ר"ח דפסולין מדרבנן ומ"מ הוי מן התורה חידוש דמן התורה אזלינן בתר חזקה וכל כת באה בפ"ע ומעידה אלא ודאי ס"ל להתוס' דאין סברא לומ' דיפסלו מדרבנן בב' כתות רק מדאורייתא הוא וא"כ קשה למה יגרע מתרי ותרי מיהו י"ל דהתוס' בב"ק ס"ל דר"ח יסבור כמ"ד תרי ותרי ספיק' דאורייתא וכמ"ש בשאר דוכתא שיש פלוגתא בזה ודלא כמ"ש ביבמות. מיהו העיקר נלפענ"ד כמ"ש ביבמות דלכ"ע הוי דרבנן וכמו שמשמע מלשון הש"ס דפריך ותו תרי ותרי ספיקא דרבנן היא משמע דזה הוי מלתא דפשיטא לכ"ע. ומה דס"ל לר"ח דבהדי סהדי שקרי למ"ל א"ש דהכא אין דומה לתרי ותרי דבתרי ותרי הבאין לסתור חזקה אחרת א"כ אי נימא דהאמת כדעת הפוסלין וסותרין החזקה וא"כ המעידין שכשר הוא ומסייע לחזקה או כדומה משאר חזקות הם הפסולין לעדות שמעידין שקר א"כ הרי אנן פוסלין העדים שמעידין לסייע החזקה ואנו מוציאין את העדים מחזקת כשרותן וגם גוף הדבר נוציא מחזקתו דמעיקרא אבל אי נימא שהאמת כדעת המסייעין להחזקה לא יופסלו רק העדים שמעידין הפכו אבל גוף הדבר נשאר בחזקתו, וכיון דלאוקמא אחזקה הוי סברא אלימתא ומן התורה לכך כל מה דאפשר למעט הוצאות החזקה ולהחזיק הרע במיעוטו ממעטינן לכך כיון דהעדים בין כך או כך הוי חד פסולין מוטב טפי להעמיד גוף הדבר בחזקתו עכ"פ משנימא שגם זה יצא מחזקתו וזה בתרי ותרי המעידין על ד"א אבל בשני כתות המכחישות זא"ז כיון דאין אנו מוציאין שום דבר יותר מחזקתו דהרי ממ"נ חד מינייהו ודאי פסולין ובודאי יצא כת אחת מחזקתו ושוב לא שייך לאוקמא אחזקה ונשאר הדבר בספק תורה איזה מהם יצא מחזקתו. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' והבאתי לעיל למ"ד בהדי סהדי שקרי למ"ל לא הוי חידוש עד זומם ולפמ"ש א"ש דכוונת הש"ס כך דהרי קיי"ל בכמה דוכתא אף בדבר דכעת חזינן שיצא מחזקתו מ"מ כל מה דאפשר למוקמא אחזקה דעד השתא הוי בחזקתו מוקמינן ואמרינן השתא הוא דאיתרע אף דהשתא בודאי יצא מחזקתו ובפרט היכי די"ל דהשתא ממש נעשה זה ולא יצא בשום זמן למפרע בודאי אמרינן כן לכ"ע וא"כ ה"נ בעד זומם קאמר הש"ס כך, בשלמא השתא דהמנוהו התורה להמזימין לעשות את העדים הראשונים ודאי פסולין ולא ספק לכך כיון דהוי ודאי אין סברא לחלק בין להבא ובין למפרע לכך היה סברא לפסול למפרע לולי הטעם דחידוש אבל כיון דבאמת חידוש הוא מה שהמנוהו התורה אחרונים לעשות אותן ודאי פסולין ומצד הסברא הי' ראוי לומר מה חזית דציית להנך ציית להנך ויהיו שניהם רק ספק וכיון דספק הוי א"כ למפרע ודאי כשרים עדותן אף למ"ד בהדי סהדי שקרי למ"ל דהרי אי נימא שאחרונים משקרין לא איתרע החזקה רק השתא בשעה שבאו להזים אבל עד הנה הי' חזקת כשרות לתרוויהו אבל אי נימא שהראשונים פסולין א"כ כבר איתרע חזקת כשרות שלהם מכבר משעה שהעידו א"כ אנו סותרין החזקה למפרע לכך בזה שפיר דומה לתרי ותרי דספיקא דרבנן הוא ומן התורה מוקמינן אחזקה כל מה דאפשר ה"נ בב' כתות המכחישות דנהי דמהשתא ליכא לאוקמי אחזקה כיון דבודאי חד מיניהו יצא מחזקתו מ"מ לא גרע מאם נודע בודאי על איזה דבר שיצא מחזקתו מ"מ לענין למפרע מוקמינן ליה אחזקה ואמרינן השתא הוא דאיתרע כן ה"נ לענין למפרע טפי עדיף להיות תולה שהאחרונים העידו שקר דאז לא איתרע חזקת כשרות רק עכשיו ולא למפרע משנימא שהראשונים העידו שקר דבזה איתרע החזקה למפרע לכך לענין למפרע מוקמינן לי' אחזקה. ונהי דמ"מ האחרונים לא נפסלו ממש בזה מכח ראי' זו דודאי ע"י חזקת כשרות של הראשונים למפרע א"א לפסול בזה את האחרונים ממש הרי בתרי ותרי אף דמן התורה מוקמינן אחזקה מ"מ אין אנו מחזקינן ע"י זה את הסותרין החזקה לודאי פסולין רק לענין גוף הדבר אנן מוקמינן אחזקה כן ה"נ למ"ד בהדי סהדי שקרי למ"ל היינו רק לבטל עדותן מכאן ולהבא כיון דבזה ממ"נ כ"א יצא מחזקתו לכך הוי כדברים שאין לו חזקה ויצא מחזקתו מהשתא אבל לענין לבטל עדותן למפרע אם כת אחת העידו יום ויומים מקודם העדות שבנתים לא נתבטל מוקמינן להו אחזקתן ואמרינן דטפי ניחא לומר דאחרונים העידו שקר דאז לא איתרע החזקה למפרע משנימא הראשונים העידו שקר ואיתרע החזקה למפרע לכך לענין למפרע דומה ממש לספק תרי ותרי דהוי ספיקא מדרבנן וא"ש ודו"ק:

והנה מדי דברי בו זכור אזכור מה שקשה לי למה נימא דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן מכח דמן התורה אוקמינן אחזקה הלא אם היו כאן אלף עדים המעידין בב"א לא הי' מועיל לעשותן ודאי כיון דשניהם מכחישין דקיי"ל תרי כמאה א"כ למה יגרע אלף עדים מחזקה וגם בחזקה נימא כן דלא עדיפא חזקה מעדים כיון דאלו הי' אלף עדים מסייעין לא היה מועיל מכח דתרי כמאה, א"כ ה"נ פשיטא דלא עדיפא חזקה מעדים והוי כאלו עוד עדים מסייעין לחד כת דאין מועיל דשכנגדן הוי תרי כמאה וכה"ג כתבו התוספ' בעצמן בדוכתא אחרינא במס' ב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין לך בו אלא חידושו לענין מגו דבתרי ותרי לא שייך מגו דלא עדיפא מגו מעדים ייע"ש וא"כ ה"נ בחזקה נימא כן. והנה בזה הי' אפשר ליישב מה שהקשה בס' הפלאה בכתובות דף כ"ב לשיטת הרי"ף דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא למה בב' כתי עדים המכחישות זא"ז קיי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וכתב לתרץ דשאני בב' כתי עדים שאין מעידין בפי' לפסול את העדים ייע"ש ולכאורה הוא מחוסר תבלין וביאור דמה בכך. ולפמ"ש א"ש בשלמא במעידין בפירוש לפסול העדים אז לא שייך כלל לאוקמא אחזקה כיון דתרי כמאה ולא עדיפא חזקה מעדים אבל אם אין פוסלין את העדים בפי' לא שייך בזה לומר תרי כמאה לכך שוב אזלינן בתר חזקת כשרות ולכל אחת יש חזקה בפ"ע להכשיר. והנה לפ"ז הי' שפיר נראה כדעת הפ"מ שהביא האו"ת בסי' ל"ד שפלוגתת הפוסקים לא הוי כתרי ותרי והיינו מטעם הנ"ל דבתרי ותרי לא שייך חזקה דלא עדיפא חזקה מעדים ותרי כמאה אבל גבי פלוגתא כיון דבזה שפיר אזלינן בתר רובא ולא נחשב גבי פלוגתא תרי כמאה לכך שפיר מועיל חזקה לסייע להמכשירין. מיהו זה לא שייך רק למ"ד דהוי תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל למה דקיי"ל דהוי דרבנן א"כ מן התורה אף בזה אזלינן בתר חזקה רק מדרבנן מחמרינן ולא אזלינן בתר חזקה בזה שפיר אין לחלק בין תרי ותרי ופלוגתא והנכון כדעת האו"ת. מיהו גוף הדבר קשה למה יחשב תרי ותרי דרבנן ולמה יהי' עדיף חזקה מעדים וצ"ע. כ"ז כתבנו לדעת החכם שרוצה לומר דלפסול לאדם לשחוט דומה לזו באה בפ"ע ומעידה. אבל האמת נלפענ"ד דאף אי נימא דבתרי ותרי כשירים אף מדרבנן וכן במה דבשני כתות המכחישות זא"ז דכשירים אף מדרבנן מ"מ בשוחט פסול אף מן התורה. והוא דהטעם מה שמועיל חזקת כשרות של העדים להוציא ממון ולא אמרינן הרי יש חזקת ממון כנגדו היינו כיון דעיקר הספק לא נולד במקום ממון רק בגופן של עדים אם הם כשירין או לא ובגופן יש חזקת כשרות וכיון דאתחזקו הם בעצמם לכשרים שוב אף שנצמח אח"כ לענין ממון מהני ודומה למ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין פט"ז שא"צ עדים אלא בשעת מעשה אבל בתחלה להחזיק האיסור די בחזקה ובע"א ייע"ש כן ה"נ כיון דכבר אתחזקו הם לכשירים מכח חזקת כשרות מהני אח"כ אף לענין ממון, והיינו דוקא גבי עדות דלא נחשב נולד הספק לענין ממון דאטו עדות הוי דוקא להוציא ממון ולא להחזיק דכמו דיתכן דהעידו להוציא כן נמי יתכן שהעידו להחזיק וכדומה וכיון דעיקר עדות לאו להוציא מחזקה לבד הוא רק בכל הענינים לא נחשב נולד לענין ממון וחזקתו רק סתם בכל דוכתא לכך מהני חזקת כשרות דידהו להכשירינהו וכיון דאתחזקו לכשירים שוב אף כשנולד להוציא ממון כיון דאתחזק כבר אתחזק. אבל לענין שוחט אף קודם ששחט כיון דתיכף שאנו מתחילין לדון אם מותר לשחוט או לא תיכף אנו דנין נגד החזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וא"ל דגם הכא הוי ספק לנו אם נאמן להעיד בדבר שאין לו לא חזקת איסור ולא חזקת היתר ז"א דהפוסלין שחיטתו לאו מטעם נאמנות הוא רק אף אם ישחוט בפ"ע דלא שייך נאמנות ג"כ אוסרין שחיטתו ובע"כ הטעם דס"ל דהוי כמומר לכל התורה וכמ"ש הש"ך בסי' זה וא"כ לא הוי בר זביחה א"כ לאו מטעם נאמנות הוא מספקינן רק בענין גוף הדין אם הוי בר זביחה וא"כ ספק זה הוי רק לענין שחיטה והוי במקום חזקה, ובפרט דמלשון הרמ"א לקמן סי' קי"ט שכתב שם הש"ע שחיטת מסור כשירה ונאמן על האיסורין וכתב הרמ"א שיש פוסלן שחיטת מסור משמע דרק בהא פליגי אבל בנאמנות מודה דנאמנין וא"כ לא הוי לנו הספק רק במקום חזקת איסור לכך לא מהני חזקה זו דחזקת כשרות שלהם נגד חזקת איסור של הבהמה לכך אסור ליתן לו לשחוט לכתחלה. והן אמת שבתב"ש סי' זה מסיק כן שלכתחלה אסור ליתן לו לשחוט רק בדיעבד שחיטתו כשירה ומלשון הפמ"ג משמע דאף בדיעבד רק בהפ"מ שחיטתו כשירה אך החכם הנ"ל עשה עצמו כמחריש ולא הביא דבריהם כלל ומשמע כאלו בא לחלוק על דבריהם להכשירו ואין דבריו צודקין רק מדבריהם אין לזוז. ועוד דאף בב' כתות המכחישות זא"ז נהי דקיי"ל דזו באה בפ"ע ומעידה מאן יאמר דמוסרין להם עדות לכתחלה ובש"ס ופוסקים יתכן להיות הכוונה דעדותן כשירה ואם ראו איזה דבר יכולין להעיד וכן אם נמסר להם עדות מהני עדותן אבל למסור להם עדות לכתחלה נראה ג"כ דאין למסור להם עדות דזה דומה למה דקיי"ל דאין סומכין על החזקה היכי דיכולין לברר כיון דאפשר לצאת מידי ספק שלא יצטרך לסמוך על החזקה צריך לעשות כן א"כ ה"נ מה"ט אם אפשר בענין אחר אין למסור להם עדות לכתחלה כיון דאפשר לעשות שלא יצטרך לילך בתר חזקה. ומה"ט כתב הרמ"א בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה בהגה"ה גבי אין אדם משים עצמו רשע דמ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחלה ייע"ש והוא מהטעם זה עצמו כיון דמה דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע הוי מכח דכ"א יש לו חזקת כשרות ולכתחלה אין סומכין על החזקה במקום דיכולין לבררו א"כ ה"נ ה"ט דאין מוסרין לו עדות למוכחש מעדים וכ"ש דאין ליתן לו לכתחלה לשחוט דאין סומכין בכה"ג על החזקה לכתחלה. ומ"ש החכם דלפסול לאדם הוי בדיעבד לא ידענא מה קאמר דהרי בכמה דוכתא מבואר בש"ס ופוסקים דלכתחלה אין לאחד לשחוט ובדיעבד שחיטתו כשירה וגם באין יודע הל' שחיטה וכדומה ולא אמרינן דהוי בדיעבד מה שאמרינן שאין לו לשחוט לכתחלה. ומ"ש החכם הנ"ל דיכול להתנצל ולומר שוגג הייתי כיון דלא עשה בפ"ע ג"כ אין נראה לפענ"ד ולא יכול לטעון שוגג בשום אופן וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ד דא"י לומר שוגג הייתי, ומ"ש החכם הנ"ל דלפני עדים שאני הנה מלשון הש"ע שכתב מי שבאו עדים שעבר על שבועתו משמע אף שלא ראה הוא העדים רק העדים ראו אותן עובר על שבועתו כגון שעמדו אחורי הגדר וכדומה ג"כ נפסל וא"י לומר שוגג הייתי וכן משמע מלשון הש"ע בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית אף שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול והוא שפשט איסורו ברוב ישראל שהוא עבירה וכו' משמע כל שהעידו עליו עדים שעבר זה אף שהוא לא ראה העדים ולא התכוין לעבור לפניהם אע"פכ פסול ולפי דעת החכם הנ"ל כפי דעת השיטה מקובצת גבי מלוה ישינה שכתב כיון דעבר לפני עדים וכפר לפניהם לא תלינן במלוה ישינה ייע"ש לפ"ז כמו דהתם בעינן שיעבור לפני העדים ויראה אותם דאז שייך הטעם של השט"מ כיון דהעיז לכפור לפניהם אבל אם הוא לא ראה העדים לא שייך ה"ט ולא נעשה מוחזק כפרן ולפ"ז אף הכא הוה בעינן שיעבור לפני העדים ויראה אותם ובאמת לשון הש"ע לא משמע כן בכל דוכתא ולכך התם בכופר בפקדון נקטו הכל בלשונם הכופר בפ"ע וכאן נקטו מי שבאו העדים שעבר על שבועתו וכן מי שהעידו עליו העדים שעבר עבירה פלונית ולא נקטו ג"כ מי שעבר על שבועתו לפני עדים או מי שעשה עבירה בפני עדים [וכן בכופר בפקדון בסי' צ"ב ובלוקח ממון חבירו בחזקה לא נזכר שם בש"ע שכפר לפני העדים ולקח לפני עדים רק סתם שבאו עדים שראו שלקח וכו' או שראוהו בידו בשעה שכפר משמע אף שהוא לא ראה העדים נפסל ולא קיי"ל גם בזה כדעת השט"מ יע"ש ודו"ק היטב] לא ודאי התם בפקדון בעינן שיראה הוא העדים ויתכווין לפניהם וכאן לא בעינן שיראה העדים משום דהתם לתלות במלוה ישינה אשתמוטי דזה הוי חששא טובא מצד עצמו יתכן להיות כן לכך בעינן שיעבור לפני העדים ואז מדהעיז לעבור בפני העדים הוחזק כפרן אבל הכא דאין כאן תלוי' רק לומר שוגג הייתי או שלא ידע הדין ובדברים שפשט איסורן ברוב ישראל א"י לומר שלא ידע הדין גם א"י לומר שוגג הייתי על גוף המעשה דאדם מועד לעולם והוא בר דעת וע"פ רוב אינו טועה לכך אין לתלות בטעות ובשגיאה כלל בשום אופן בעולם מצד הענין בעצמו. וראי' לדברי הנ"ל עוד מדברי הרשב"א בחולין פ"ב והובא בש"ך יו"ד סי' ד'. סעיף ג' גבי ישראל ששחט בהמות נכרי לע"ז ייע"ש דהקשה הרשב"א תיפוק לי' דשחיטת מומר הוא ומזה הוכיח דמיירי שחישב הישראל שיזרוק העכו"ם לעכו"ם או בגמר זביחה הוא עובדה ייע"ש ומה קושי' נימא דמיירי שטוען ששוגג הי' על ע"ז או אף שהוא אינו טוען כן בפירוש כיון שיכול הוא להתנצל ולומר שוגג הייתי לא הוי מומר ומיירי שלא שחטו לפני עדים ולכך לא נעשה מומר ומשום שחיטת ע"ז אסור אף בשוגג אף שלא בעדים ובודאי דהרשב"א לשיטתו שכתבו בשמו בחו"מ סי' ל"ד דא"י לומר שוגג הייתי לכך שפיר קשה דנעשה מומר וכן נלפענ"ד העיקר כדעת התב"ש ששחיטתו אסורה עכ"פ לכתחלה כנלפענ"ד נכון ודו"ק

והנה בדין תרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן והקשינו לעיל דלמה יהי' עדיף החזקה מאלף עדים כמ"ש התוס' בב"ק גבי מגו ייע"ש הנה אחר החיפוש מצאתי בשב שמעתתא שמעתא ו' שהרגיש בזה וכת' לחלק דחזקה שאני דמוקמינן לי' כדמעיקרא לכך העלה דברוב אין הולכין אחר הרוב והוי תרי ותרי וכן נמי בחזקה דאין אדם פורע ת"ז או בחזקה דאין העדים חותמי' על השטר אא"כ נעשה בגדול דהוא חזקה דאתיא מכח סברא לא הוי ספיקא דרבנן ייע"ש ולפענ"ד אין נראה דבריו דאף חזקה דת"ז הוי חזקה דמעיקרא דהרי ראוי לאוקמא אחזקת חיוב דמעיקרא ובחזקת שלא נפרע ורק מה שלאחר זמן נאמן לומר פרעתי היינו דבזה לא שייך לילך בתר חזקת חיוב ושלא נפרע כיון דכל חוב עומד לפרעון א"כ הוי כחזקה העשוי להשתנות ולא הוי חזקה אבל תוך זמנו דכיון דאין אדם עביד לפרע ת"ז בכה"ג לא עביד להשתנות ואיכא חזקה דמעיקרא לאוקמא בחזקת חיוב ושלא נפרע וכן בחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ג"כ הוי מכח חזקת כשרות של העדים דבאמת יש איסור להעדים לחתום שטר על קטן דהוי עולה וכמו אמנה וכדומה וכיון דאין רשאין לעשות כן לכך יש חזקה דלא עשו כן כיון דיש להם חזקת כשרות ומסתמא עשו כהוגן ואי נימא שחתמו על קטן יצאו מחזקת כשרות דמעיקרא וא"כ הוי ג"כ חזקה דמעיקרא. לכך נראה דאף בהנך אמרינן תרי ותרי סד"ר ומן התורה אזלינן בתר חזקה ומיהו ברוב שפיר היה נראה כדעתו אך כד דייקינן נראה דכל כהאי לא הוי סתמי הש"ס ופוסקים לומר דרוב גרע בזה מחזקה. לכך נראה ליישב קושיתו בענין אחר, והוא דהנה קיי"ל דבדבר הגלוי לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה כמ"ש התוס' כן בכמה דוכתא לפ"ז נראה דה"ה נמי דחזקה ורוב זה נחשב כאנן סהדי בדבר שכן הוא כיון דחזקה הוי כן או הרוב וכיון דאנן סהדי וכל יודעי דת ודין מבינין שכן הדין והוי עליו אנן סהדי לכך הוי כגלוי לכל העולם ולא אמרינן בזה תרי כמאה ועדיפא מאלף עדים, אך היינו דוקא בחזקה ורובא שייך לומר כן דבחזקה ורובא א"צ לסייע להם מדברי העדים דע"י העדאת העדים אזלינן בתר חזקה ורובא ומהודאתן נצמח החזקה ורובא רק החזקה ורובא הוי לולי העדאת העדים ג"כ לכך אמרינן אוקמא תרי בהדי תרי והוי תרוויהו כמאן דליתא וכאלו ליתניהו תרוויהו ואזלינן בתר חזקה ורובא אבל התוס' בב"ק דמיירי ממגו והרי מגו לא נצמח רק מהגדת העדים ולולי העידו העדים כלל לא היה כאן מגו ולא היה ידוע להעולם האמת כן רק עפ"י העדאת העדים נצמח המגו א"כ בזה לא שייך לומר דהדבר ידוע לכל העולם ולא הוי תרי כמאה דהרי כאן לולי דברי העדים אין ידוע להעולם רק ע"פ העדים נתברר המגו א"כ כיון שהמגו נצמח רק מכח העדים לא עדיפא המגו מעדים והוי רק כאלו היה כאן עוד עדים ולא מהני תרי כמאה ועוד דלא שייך בזה לומר סלק תרי כנגד תרי ואזלינן בתר המגו הרי אם לא היה כאן עדות העדים ויהי' נחשב כמאן דליתא א"כ אין כאן מעלת המגו ובע"כ צריכין אנו לבא להגדת העדים ושוב אמרינן כיון דהוי העדות כמאן דאיתא מה חזית דסמכינן אהני סמוך אהני ואף דלהם ליכא מגו הרי תרי כמאה אבל בחזקה ורובא אמרינן סליק תרי כנגד תרי והוי כמאן דליתנהו תרויהו ואעפ"כ אזלינן בתר חזקה ורוב' וא"ש. ובהיות כן מיושב מה שקשה על התוספ' בכתובות (דף כ'] ד"ה אלא אר"נ הוי תרי ותרי שהקשה הרי ר"נ ס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וכו' ותרצו דמיירי שאומרים שהיו קרובים מעולם דליכא חזקת כשרות והקשה הרא"ה הרי חזקה דאין המוכר והלוה ומלוה חותמין רק כשירים ייע"ש והובא בשב שמעתא הנל'. ולפמ"ש א"ש דהך חזקה לא נצמח רק ע"י השטר ולולי השטר מה יוסיף לנו תת כח חזקה זו דאין חותמין אלא כשירין שאין בחזקה זו שום תועלת רק מכיון דיש שטר לפנינו בזה מצטרף לנו חזקה זו להכשיר השטר וכיון דחזקה זו מכח שטר אתיא ומכח עדות העדים שפיר דומה למגו ולא מהני דתרי כמאה וכן א"א לומר בזה סליק זה כנגד זה והוי כמאן דליתא דא"כ מה מועיל חזקה זו אבל בחזקה המועלת מצד עצמה בלי עדות שניהם ואפשר לומר בזה סלק עדותן כמאן דליתא בזה אמרינן שפיר דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוי כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב. ועוד היה הרבה להאריך בזה ואין כאן מקומו אולי יזכיני ה' בזמן אחר. ועיין בחבורי בחו"מ סי' ל"ד בדיני מיגו השייך לכאן ייע"ש:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה