אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה לו

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה לו

תשובה לה

בש"ע יו"ד סי' ב' סעיף ה' או לחלל שבת בפרהסיא

יש להסתפק אם חילל יוה"כ בפרהסיא אם דינו כשבת ונעשה מומר לכל התורה או לא. ולכאורה מלשון המשנה דקתני אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו במיתה וכו' ואם איתא יש חילוק ביניהו שבזה נעשה מומר ובזה לא נעשה מומר. אלא ודאי שאף בזה נעשה מומר לכל התורה, אך באמת יש לעיין בזה דא"כ תקשה לפמ"ש בסי' ד' להוכיח כן דבהתרו בו ועבר התראה נעשה מומר באותו שחיטה א"כ תקשה לכאורה קושיא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין איך יפרשו משנה מפורשת במס' ב"ק דף ע"א דקתני שם גנב וטבח ביה"כ גנב וטבח בשבת לע"ז פטור וניהו דהש"ס מוקי התם כר"מ דס"ל לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי'. מ"מ ממ"נ האיך מיירי אי בהתרו בו א"כ אף ביוה"כ מיפטר נהי דלוקה ומשלם אית לי' מ"מ הרי דעת התוס' כמ"ש לעיל ביו"ד סי' ד' ע"ש בהוכחה ברורה דבהתרו נעשה מומר באותה שחיטה וא"כ הוי שחיטתו נבילה והוי כנתנבלה בידו ואי מיירי בלא התרו בי' אף בטבח בשבת חייב כיון די"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין אלא ודאי יהי' מוכח דבשחיטת יוה"כ לא יהי' נעשה מומר ואינו כשבת ומיהו לשיטת רוב הפוסקים דבשבת לא הוי מומר רק אם עובר בפרהסיא א"ש וי"ל ששחט שלא בפרהסיא דלא הוי מומר. מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו שלא בפרהסיא [והיינו כמ"ש הכו"פ שהבאתי לקמן דלא בעינן עשרה רק בהתרו בו הוי פרהסיא א"ש אי מיירי בהתרו בו הוי פרהסיא ונעשה מומר ודו"ק] הוי מומר במחלל שבת תקשה ובע"כ יהי' מוכח לשיטת הרמב"ם דביוה"כ לא נעשה מומר מיהו לפמ"ש (לעיל) בחידושי ליו"ד סי' יו"ד בישוב דברי הרמב"ם מקושיות הכו"פ דהיכי דבאמת שחט שחיטה מעליא רק מכח מומר נפסלה וכיון דהוא צוה לו בעצמו לעשות כן לא נפטר הגנב מחיוב בד' וה' ייע"ש, א"כ א"ש דכ"ש דשחט הוא בעצמו אותה דדוקא בנתנבלה ממילא שלא בפשיעתו או שלא שחטו באמת כלל בהא מיפטר אבל כששחט באמת מצד השחיטה עצמה הוי שחיטה מעליא וע"י מעשיו נעשה נבילה בזדון לבו לא יופטר מד' וה' עיי"ש וליכא ראי' מהא. והנה דעת כמה פוסקים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר בין בשבת בין בע"ז ולכאורה קשה לי מנ"ל דבע"ז הוי כן הרי עיקר הוכחה הוא מהשוחט בשבת דשחיטתו כשירה י"ל דוקא בשבת כיון דבעינן בפרהסיא דוקא ובלא"ה לא הוי מומר י"ל דבאותה שחיטה כ"ז שלא גמר השחיטה אם הי' מושך יד ממנו לא הי' חייב עוד דהוי מקלקל ממש דכבר נפסלה בשחיטה א"כ כל שלא גמר השחיטה ליכא בירור להרואים שמחלל שבת ודומה קצת למה דקיי"ל לכמה פוסקים בגזלן שעשה תשובה שלא נכשר עד שנודע לב"ד שעשה תשובה כן י"ל נמי כאן להיפוך שלא נעשה מומר עד שנודע להרואים שמחלל שבת וכ"ז שלא שחט כולה בהכשר ליכא ידיעה בהרואים לכך אותה שחיטה כשירה דאימתי נתברר להרואים כן והוי פרהסיא אחר ששחט אז נתפרסם להם ונעשה מומר ואז כבר נשחט אבל בע"ז שהוי מומר אפילו בצינעא א"כ אין פסולו תלוי בידיעת אחרים רק בהמעשה עצמו י"ל דבאותו שחיטה נעשה מומר שגמר המעשה ופסולו באין יחד. ואף די"ל שבאמת שני תירוצים הוא בפוסקים דחד תירוץ הוא דבאותה שחיטה לא הוי מומר וחד תירוץ משום דבעינן בפרהסיא א"כ לאותו תירוץ דלאותה שחיטה לא ס"ל הך תירוץ דפרהסיא לפ"ז יהיה מוכח דאף לע"ז לא נעשה מומר באותה שחיטה, אך י"ל דבאמת גם התוס' בתירוץ הזה ס"ל דדוקא בפרהסיא נעשה מומר ורק דלא הוו ניחא להו דסתמא דמתניתין דהשוחט בשבת יהיה מיירי דוקא רק בצינעא לא בפרהסיא דכל כהאי הו"ל להתנא לפרש לכך תירצו דאף אם הוי בפרהסיא מ"מ לאותה שחיטה לא נעשה מומר. ובזה יש ליישב מה שיש לדייק על התוספו' דהרמב"ם ס"ל דבאותה שחיטה נעשה מומר וכת' הכו"פ הטעם משמו דבמשהו הראשון נעשה מומר ולא הוי מקלקל דהוי מקלקל ע"מ לתקן ייע"ש, ולכאורה קשה על התוס' דלא ס"ל כן ולפי מה שכ' א"ש דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דלא בעינן פרהסיא לכך ס"ל דבמשהו נעשה מומר כיון דבאמת לא משך ידו רק גמר השחיטה לכך לא הוי מקלקל אבל התוס' דס"ל דבעינן פרהסיא לכך במשהו הראשון לא נתוודע להרואים שחילל שבת דאולי ימשך ידו ולא יגמור עוד ויהי' מקלקל ולא עשה מן התורה איסור כלל לכך לא נתפרסם רשעו רק בסוף גמר השחיטה אז נעשה מומר וכבר נגמרה השחיטה וא"ש. ובזה י"ל יותר נכון מה שלא תירצו התוס' מכח פרהסיא רק מכח אותה שחיטה גם מה דאנן קיי"ל בשני התירוצים דלא נעשה מומר באותה שחיטה גם שיהא פרהסיא ולכאורה כיון דזה אינו מוכח רק מכח קושיא זו דלמה השוחט בשבת שחיטתו כשירה וממ"נ אי הא לא הא. אך נראה דא"ש דודאי שניהם צריכין די"ל דכמו דקיי"ל בחו"מ דפסולי עדות מדרבנן בעינן הכרזה אבל לאותה העדות שנפסל בשבילו ס"ל להפוסקים דלא בעינן הכרזה כן י"ל נמי לענין זה דלהיות מומר מכאן ואילך על שאר המעשות בעינן דוקא שיחלל בפרהסיא ולא בצינעא אבל לאותו דבר עצמו שנפסל ונעשה מומר בשבילו א"צ פרהסיא כיון דבאותו דבר נעשה מומר י"ל דגרע ולא בעינן פרהסיא לכך לא מצו התוס' לתרץ מכח פרהסיא ולכך תירצו מכח דבפ"א לא נעשה מומר או באותה שחיטה לא נעשה מומר, מיהו קשה עדיין הרי על משהו הראשון נעשה מומר כדעת הרמב"ם אך בזה שוב י"ל התירוץ דהוא בעינן פרהסיא ולגבי שאר השחיטה אם מחלקינן לה הוי משהו הראשון כשאר עבירה ושוב בעינן פרהסיא ודו"ק היטב. ובהיות כן י"ל דאף הרמב"ם מודה דבעינן פרהסיא רק הוא לשיטתו דס"ל במחלל שבת באותה השחיטה נעשה מומר ובאותה שחיטה נעשה מומר בלי פרהסיא כנ"ל. שוב ראיתי שמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן פרהסיא בע"ז עלה על זכרוני לפי השקפה ראשונה אך באמת נזכרתי שאין זה מבואר כלל רק הכו"פ כתב בשמו בסי' י"א כיון דלא הזכיר כלל בדבריו פרהסיא משמע דדי באוושא מלתא לכך אף בהתראה הוי פרהסיא ייע"ש אבל מודה הרמב"ם דבעינן פרהסיא. גם מה שהזכרתי לעיל כמה פעמים דבהתרה בו מודים הכל דנעשה מומר באותה שחיטה אין זה מוזכר בפוסקים ממש רק אני הוכחתי זה כן לעיל מדברי התוס' בב"ק דף ע"א ייע"ש ואפשר שאר הפוסקים לא ס"ל כן. וכן בפמ"ג סי' ד' ס"ק ה' בטו"ז משמע להיפוך ייע"ש

גם בעיקר הדין אם ביוה"כ הוי מומר כמו בשבת נראה דזה אינו כיון דעיקר הטעם דמחלל שבת דהוי מומר הוי מכח דשקול' שבת ככל התורה כולה וביום הכיפורים זה אינו שייך דודאי לא הוי ככל התורה ודינו רק כשאר עבירות ומה דלא חשבו במשנה בהדי מה דתנא אין בין יוה"כ לשבת עיין בתשובת ש"א בה' יו"כ מה שמפלפל בזה לענין דינים אחרים ושוב מצאתי בפ"מג א"ח בפתיחה שדיבר מזה ייע"ש]. ועיין בט"ז סי' ד' ס"ק ה' מוכח ג"כ כדברי דס"ל דע"י התראה נעשה מומר באותו שחיטה ובזה יתישבו דבריו על נכון ולא כהפר"מג שלא הבין כוונתו וכן הש"ך בנקה"כ שכתב עליו שפשוט הוא ולא תמה עליו בזה דאדרבא משום מומר לא היה אסור כלל דאין מומר באותה שחיטה או בפ"א משמע דמודה לו ג"כ בזה וכן בלשון הש"ס דקאמר התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה משמע ג"כ כן דהוי מומר ממש בכל דיניו וטעם החלוק נראה דהנה הטעם שבפ"א לא נעשה מומר די"ל אולי מקרה הוא ורוח שטות נכנס בו ואינו מוחזק להיות רשע תמיד אבל בשני פעמים כבר התחזק בכך ואף דקיי"ל כרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה היינו רק היכי דאנו רוצין להחזיקו שיעשה מעשה זה עוד מה שעשה עד הנה מעשה זה עצמה יעשה עוד כגון בשור המועד שאנו צריכין להחזיקו שינגח עוד כעד הנה בזה בעינן ג' פעמים אבל הכא לענין מומר אין אנו רוצים לדון שיהי' מוחזק לעשות עוד עבירה זו שעשה עד הנה דלא יהא שלא יעשה עוד כן כיון שעד הנה עשה יצא מדת ישראל ואינו בר זביחה להורע חזקתו הראשונה די בשני פעמים ויוצא מחזקה הראשונה שלו אבל בחד מעשה אמרינן מקרה הוא ולא איתרע חזקתו לגמרי וזה כשלא התיר עצמו למיתה אבל כשהתיר עצמו למיתה ודאי אם הוא רשע כל כך שמוסכם למות בעבור זה זה איתרע אף בפ"א. וגם י"ל דמקבל על עצמו למות ודאי הוי להכעיס לא להנאתו דמה הנאה יהי' לו הרי ימות ויצא שכרו בהפסדו אלא ודאי הוי להכעיס ונעשה בפ"א מומר די"ל דבלהכעיס מודים דבפ"א הוי מומר דדוקא היכי דנתכווין לשם הנאה י"ל מקרה הוא. גם אף להפוסקים דס"ל באותה שחיטה לא נעשה מומר היינו ג"כ עיקר הטעם כיון דאינו נעשה מומר עד גמר הזביחה א"כ בשעת השחיטה עצמה הי' בר זביחה עדיין ובשלמא משום ע"ז נאסר שפיר דהאיסור והשחיטה באים כאחד אבל לענין פסול אינו בר זביחה בזה בעינן שבשעת מעשה ממש לא יהי' בר זביחה וכאן בשעת שחיטה הוי בר זביחה וכשגמר נעשה אינו בר זביחה והרי כבר שור שחוט לפניך, לפ"ז זה דוקא כשלא התרו בו אבל אם התרו קודם מעשה וקבל עליו התראה תיכף אינו בר זביחה אף קודם שחיטה כיון דבע"ז מצטרפין מחשבה למעשה כיון דאמר שבודאי נעשה כן ומקבל על עצמו התראה בשלמא לענין שיהי' יהרג בעינן מעשה ממש ועל דיבור ומחשבה אינו נהרג אבל לענין אינו בר זביחה שהוא דבר התלוי בלב שאינו מאמין דשחיטה כיון שהדבר תלוי בלב לכך ע"י דיבור ומחשבה ג"כ נעשה אינו בר זביחה. מיהו אם לא הוי עושה אח"כ מעשה לא הוה נחשב מומר מכאן ואילך כיון דפירש ולא עשה מעשה י"ל דמסתמא מהדר קהדר ביה ממחשבתו הראשונה והיכי דלא עשה תחלה מעשה רק מחשבה ודיבור מחשבה מוציא מידי מחשבה וחוזר לכשרותו, וכן נמי אם לא התרו י"ל או דהוא שוגג או י"ל דהוא מילי דהשטאה כמו שקיי"ל בהמודה בלי אתם עידי דיכול לומר משטה אני לכך כל כה"ג כיון די"ל שדבריו הוי כפטומי מילי בעלמא לכך לא נקרא אינו בר זביחה ועדיין הוא כשר לגמרי ורק ע"י המעשה נפסל וכבר נקדם המעשה אבל בהתרו בו וקיבל התראה מוכח שלא הוי שוגג גם לא הוי השטאה כיון שקיבל עליו דברי העדים והוי כאומר אתם עידי לכך ע"י אמירה לבד נקרא אינו בר זביחה וכיון שלא שב ממחשבתו הראשונה ועשה אשר זמם ונעשה אינו בר זביחה משעת קבלת התראה לכך כבר בשעת שחיטה לא הוי בר זביחה ונעשה מומר באו"פ ובאותו מעשה כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטיב:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה