טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה כה
לק"ק פעטשניזין הסמוך לקאלימייא להרבנים דשם
הנה ע"ד שאלתו על המנהג הרע שהי' עד הנה בקהילתכם להיות שכר השוחט להיות שותף בגוף הבהמה בחלק העשירית אם יהי' כשר לבד ובנידון גוף השוחט מה לעשות בו. הנה מנהג זה הוא מנהג רע לא נשמע כמוהו וחס להזכיר להיות עושין עוד כן ואם יעשו עוד כן הבשר טריפה והכלים אסורים. ומה שטען השוחט שכבר קבלוהו יוצק עפר ובדיל לפיהו לומר ע"ד איסור ומעשים אשר לא יעשו לומר עליו שכבר קבלוהו. ומה שזכר רו"מ בזה דין דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אין לו ענין לכאן, דאף למ"ד עביד מהני היינו מה דאין בו איסור להבא רק למפרע אבל מה דהוה להבא איסור חס להזכיר לומר דעביד מהני ומותר לו לעשות עוד איסורין לכך אף אם היה שוחט זה כשר מן הדין נמי לא היה רשאי להיות שם שו"ב רק אם יסכים לקבל שכר כשאר קהלות וגם אם יקבלו שו"ב חדש חס להזכיר מלקבלו על אופן הראשון רק כשאר קהלות. ונידון גוף השוחט היות כי כתבו עליו דבריו מכוערים מאד ומתפלל בכפרים בלי טלית ותפילין שאולין ועוד הרבה דברי בורות כאחד מדלת העם והרקים וגם מה שהטריף בחנם בהמות ישראל ועתה ביותר ששחט ולא רצה לבדוק הנשמע כזאת להפסיד ממון ישראל והוא פושע ומזיק ובפרט שהתרה בו והי' בידו או לנסוע משם או לשחוט ולבדוק ויעמוד לדין עם הקצבים אם מחויבין ליתן לו כך או כך, אבל כיון דהוא פושע להזיק ממון ישראל בשביל הנאתו אם אמנם לדינא קיי"ל דהחשוד על הגניבה כשר לשחיטה זה הי' בימים הראשונים אבל עתה הנשמע כזאת לאכול משחיטת גנב, והיינו דבזמן הזה חזינן דרבו קלות הדור ומאן דעביד הא עביד הא וכעין שכ' הח"י ה"פ סי' תמ"ח דבזה"ז כל הרשעים הם עוברי להכעיס ולא לתאבון ונשתנה הדין כן ה"נ בזה ועוד שאר דברים מכוערים מזה לכך שחיטתו אסורה וחלילה לאכול משחיטתו מכאן ולהבא ואנן סהדי דאיש כזה כמנהגו והיה לו חלק בבהמה ודאי האכיל טריפה ובשוחט בתר אומדנא ורגל"ד אזלינן. והנה מ"ש רו"מ במכתבו שגרם לעשות סחורה בדבר איסור ואח"כ במכתב השני התנצל ששגגה פלטה קולמסו שהרי דבר דאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה והנה העירני בדבר אחד שלדעתי לא שגג לגמרי דהן אמת שמבואר בסי' קי"ט שבשר בלי בדיקה הוי דבר שאסורו מדרבנן אך מ"מ אין ראי' משם די"ל דוקא התם לענין דיעבד אם אכל אם נחשב לו הנאה או לא י"ל בהנאת אדם אינו מחלק בין יש לו עיקר מה"ת או לא סוף סוף כיון דהוי מדרבנן אין לו צער אבל לענין תקנתא דרבנן לעשות בו סחורה לכתחלה י"ל דדוקא בדבר דעיקר איסורו מדבריהם ואין לו עיקר מן התורה בזה התירו לעשות בו סחורה אבל בדיקת הריאה דיש לו עיקר מן התורה י"ל דגם בזה גזרו שלא לעשות בו סחורה לכתחלה והמחבר מיירי בסי' קי"ז רק בדבר שעיקר אסורו מדבריהם זה מותר לעשות בו סחורה, והנה באמת בטור בשם רמב"ם בסי' קי"ז מבואר דגם חלב נכרי וגבינות עכו"ם מותר לעשות בהם סחורה וזה הוי עיקרו בדאורייתא, והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מן הירושלמי הביא בב"י שם ובאמת מלשון הירושלמי הי' נראה להוכיח כדעתו דז"ל שם בב"י כל דבר שאיסורו ד"ת אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה והנה מדלא כתב בלשון בדבר שהוא אסור מן התורה רק כתב בלשון שאיסורו מד"ת אם הי' כותב בלשון שהוא אסור ד"ת אז הוי משמע שדבר זה דעשה בו סחורה יהי' אסור מן התורה אבל דבר שהוא אסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה אף דעיקרו דאורייתא אעפ"כ כיון דדבר זה אסור רק דרבנן מותר לעשות בו סחורה אבל מלשון הירושלמי שאסורו ד"ת משמע דגוף האיסור הוי ד"ת אף שדבר זה גופא הוי דרבנן כיון דעכ"פ עיקר שורש האיסור הוי מן התורה אסור לעשות בו סחורה רק דבר שאסורו היינו עיקר אסורו הוי דרבנן מותר לעשות בו סחורה א"כ הרי גבינת עכו"ם וחלב הוי עיקרו דבר תורה הוי ראוי לאסור לעשות בו סחורה ואין ראי' להרמב"ם מן הירושלמי דבגבינה וחלב אך הרמב"ם והטור מתירין גם בזה. ובזה א"ש לי לשון הרמב"ם הובא בטור מה דסיים בין בספק בין בודאי והנה הסמ"ע בחו"מ סי' ע"ב כ' דכל בין בין הוי בין האחרון פשוט יותר מבין הראשון וכאן לפי פשוטו יהיה להיפוך דודאי יותר מסתבר בספק דרבנן שיהי' מותר לעשות בו סחורה מודאי איסור דרבנן וא"כ הוי הבין הראשון פשוט יותר וגם בלא זה קשה הרי בספק דרבנן מותר אף באכילה ומה זה שכ' בין בספק בין בודאי. ואך לפי הנ"ל א"ש דהכוונה כך בין בספק היינו דאסרוהו רבנן מכח ספק כגון גבינה וחלב נכרי בין שאסרוהו בתורת ודאי בכח גזירה אטו ד"א כגון פת נכרי ובישולי נכרים וא"כ בזה שפיר הוי הבין אחרון פשוט יותר דמה שאסרוהו חז"ל מכח ספק היינו מכח ספק חשש תורה הוי חמור דיש לו עיקר מן התורה ומה דאסרוהו מכח ודאי הוי עיקרו דרבנן ומסתבר יותר שיהי' מותר לעשות בו סחורה והוי בין האחרון פשוט יותר כדרכו תמיד. מיהו כיון דהמחבר בש"ע השמיט הך דינא דחלב עכו"ם וגבינת נכרי גם השמיט הך דיבור בין בספק בין בודאי נראה דס"ל להלכה דאין לעשות סחורה רק בעיקרו דרבנן ולא במה דהוי עיקרו מן התורה וחולק על הרמב"ם ועוד ונולד לנו פלוגתא חדשה בין הרמב"ם והטור ובין המחבר וכיון דאין להרמב"ם ראי' מהירושלמי וכמ"ש דאדרבא מן הירושלמי מוכח להיפוך נראה להחמיר דאין לעשות סחורה בבשר שלא נבדקה הריאה. והנה אם כי מכח זה אין לענוש השוחט אם לא אסיק אדעתי' דברינו אך מ"מ אסורה שחיטתו כנבילה מכח טעמים הראשונים ואשר אינו שומע לדברינו עתיד לשמוע גבורת הדין ביום הקדוש והטהור הבע"ל והשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב וכתיבה וחתימה טובה כנפשם ונפש המעתיר וכו':