אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה כא

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה כא

תשובה כ

הנה זה שחזר ושאל על דברינו במ"ש דאין ראי' להרמב"ם מן הש"ס דף י"ב מכח דברי התוס' בגיטין דבידו ליתן לאחרים לשחוט וע"ז כתב שלא הבין כוונתי על מה הוי כוונתי דבידו ליתן לאחרים אם על השוחט או על הרואה הנה באמת יתכן להיות הכוונה על שניהם אם על הרואה ומיירי בבהמה של הרואה שראה אחד ששחט בהמה של הרואה או של הפקר בענין דהוי ביד הרואה ליתן לאחר לשחוט, או דבע"כ מיירי דהרואה יודע הל' שחיטה דאם גם הוא אינו יודע א"כ הוי נמי מלתא דלא רמי' עליו ולאו אדעתיה ולמה נאמן ובע"כ דמיירי דהרואה יכול לשחוט א"כ הוי בידו לשחוט בעצמו משא"כ הרמב"ם דנקט בחש"ו ששחטו בפני יודע הל' שחיטה ודקדק לפרש בפני יודע הל' שחיטה ולא כתב בפני הבע"ד ויודע הל' שחיטה משמע אף דאין הבהמה שלו מהני. ועוד אם הבהמה שלו מה קמ"ל פשיטא דנאמן לגבי עצמו דהבעלים נאמנים על שלהם ובשלמא הש"ס משני שפיר דקמ"ל דאפילו שחט סימן אחד יפה מ"מ חיישינן על השני אבל הרמב"ם דלא נקט כן פשיטא דהבעלים נאמנים על שלהם וכדפריך הש"ס שם פשיטא ובע"כ מיירי דאין הבהמה של הרואה דהנה אדרבא לכאורה יהי' ראי' מן הש"ס להיפוך דאין ע"א נאמן בכה"ג ממה דפריך שם פשיטא ורש"י כתב שם וז"ל פשיטא דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ולא ראה אסור שמא שהה או דרס עכ"ל הרי דמשמע מדבריו דדוקא אם תרוויהו הוי פשיטא קשיא לי' אבל אם הוי בחד צד רבותא לא הוי קשה לי' די"ל אגב זה נקט השני וא"כ קשה למה פריך הרי י"ל דמיירי בידוע דלא גמר וקמ"ל דבראה מותר אף דהוי חד מ"מ נאמן אף דאינו בידו ובע"כ מוכח דבאינו בידו א"נ ובע"כ מיירי בבהמה שלו ולכך פריך פשיטא. ולדעת הרמב"ם דס"ל דבאינו בידו נמי נאמן ע"א בע"כ צריך ליישב דקושיות הש"ס הוי אם רק זה הרבותא דנאמן אף באינו בידו א"כ הוי עיקר הרבותא חסר מן הספר והוה ליה לפרש דמיירי שאין הבהמה של הרואה ומדלא פירש כן מוכח דאין זה עיקר הרבותא אבל הרמב"ם דנקט רק דין זה אם שחטו בפני אחד שיודע הל' שחיטה ודאי דקשה עליו קושיות הש"ס אם האחד ראה ויודע הל' שחיטה פשיטא דכשר ובע"כ דמיירי באין הבעלים הרואים רק אחר ומשמע זה מלשונו כנ"ל לכך הקשה שפיר הפמ"ג. ואף אם נאמר דהרבותא הוי דהוי ס"ד דאינו בר זביחה וכדמוכח מן הש"ס ממה דלא פריך על המשנה דכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשירה ולמה לא פריך פשיטא כמו בדף י"ב ובע"כ דקמ"ל דהוי ס"ד דאינו בר זביחה וי"ל זה הוי רבותא דהרמב"ם, מ"מ מלשונו ודאי משמע דמיירי שלא בפני הבעלים מדהתנה רק בפני מי שיודע הל' שחיטה ולא כתב שהוא הבעלים א"כ מוכח דגם באחר נאמן ויפה הקשה הפמ"ג. והנה אם בעינא מצינא למימר דהשוחט הוי בידו לשחוט ע"י אחרים ומ"ש רו"מ דהרי מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתיה נראה לי דהנה חשש זה הוי רק דרבנן ודאי מן התורה לא חיישינן לזה רק כל שיאמר שיודע כן בבירור נאמן והך מלתא דלא רמי' עלי' דאינש הוי רק דרבנן וא"כ ממ"נ מן התורה נאמן השוחט שלא שהה ודרס והוא נאמן מכח דבידו ליתן לאחרים ועל חשש דרבנן שוב נאמן הרואה כיון דכבר יצא מחזקתו מן התורה גם מדרבנן לא אזלינן בתר חזקה כמ"ש הר"ש בפ"ב דמקואות. והנה אם נאמר כדעת החוו"ד דהיכי דהתחיל לעשות בו מעשה המכשיר לא שייך עוד חזקת איסור פשיטא דא"ש בשלמא בחש"ו וכדומה דלולי הרואה לא הוי ידעינן כלל אם התחילו לשחוט שפיר הוי אחזקת איסור גם י"ל בהם אף אם ראינו שהתחילו לשחוט כיון שבהם רוב מעשיהם מקולקלים א"כ בזה מודה החוו"ד דהוי כלא התחיל לעשות בו מעשה המכשיר דהרי אדרבה הוי רוב להיפוך והוי חזקת איסור ממש אבל בגדול נהי שאינו יודע הל' שחיטה עכ"פ לא הוי רוב מעשיהם מקולקלים ויתכן שישחט שפיר א"כ על התחלת השחיטה נאמן השוחט בעצמו דעכ"פ התחיל לשחוט וע"ז נאמן דהוי בידו ליתן לאחרים ועל גמר השחיטה שוב נאמן הרואה כיון דעכ"פ התחיל לשחוט שוב איתרע חזקת האיסור ונאמן הרואה ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"י והנה כעת נראה לי עוד די"ל דמיירי דהשוחט אומר שעשה כמו שיאמר הרואה בלא שינוי ויש כאן ב' עדים ונהי דאמרינן דמלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה לא הוי רק ספק וא"כ עכ"פ סליק עדותן נגד החזקה ולכך בלי רואה אסור מספק אבל ביש רואה כיון דעכ"פ עדות השוחט הוי כנגד החזקה נסלק זה כנגד זה והוי כלא הי' חזקת איסור ושוב נאמן הרואה גם לצרף עדותו עם הרואה והוי כב' עדים ובזה לא חיישינן למלתא דלא רמיא עלי' דאינש כמו דאמרינן בעלמא דבב' עדים לא אמרינן כך ומיחשב כאן כב' עדים וא"ש:

ומ"ש באות ב' לפרש כוונתו מה שכתב דאיתרע החזקה ואני כתבתי דבמתה לא איתרע החזקה וע"ז כתב לפרש כוונתו מכח דהתחיל לעשות המעשה הנה זה נסתר כבר בדברינו לעיל דודאי אם ידענו דהתחיל בה לשחוט שחיטה הראוי' לגמור כדינא שפיר י"ל דהתחיל בה מעשה המכשיר אבל חש"ו מי יודע אולי לא התחיל לשחוט כלל רק מתה מאליה ואף אם ראינו חתך בסימנים אולי בקוץ נעשה או חי' דרסתה ועוד בזה רוב מעשיהם מקולקלים ולא הוי ראוי מתחלה להיות נשחט בהכשר ואינו דומה לספק קרוב לה וכו' דהוי תחלה ראוי להיות נגמר בהכשר וז"ב ואמת

ומ"ש באות ג' על דברינו בתירוץ חדש על קושיות הפמ"ג הנה אחר המחילה לא הבין כוונתי דרו"מ סבר דכוונתו מכח דבידו נאמן ובאמת אין כוונתי לזה כלל רק כוונתי הוי דע"כ לא בעינן הטעם דבידו רק אם אין ביד אחר לסלק החזקה רק הבעלים בזה אלים החזקה ואין ע"א נאמן רק מכח בידו אבל אם הוי ביד כל אדם לסלק החזקה ולא בעינן בעלים בזה לא אלים החזקה ונאמן כל אדם מצד עצמו ולא מכח בידו כלל דהרי הוא בעיא בש"ס אם ע"א נאמן נגד החזקה או לא הרי דיש סברא לומר דבכל חזקה נאמן ע"א א"כ נהי דמסופק נמי להיפוך מ"מ למעט בסברא עדיף וי"ל דהיינו דווקא בחזקה אלימתא היכי דלא הוי ביד שום אדם לסלק החזקה רק בבעלים אבל אם תליא ביד כל אדם לסלק החזקה לא אלים החזקה ונאמן כל אדם מצד עצם הנאמנות לא מכח הטעם דבידו וזה סברא ברורה לפענ"ד גם בלא"ה אין זה דרך השגה להשיג מאיזה ספר בפרט מס' זמנינו. ומ"ש רו"מ ראי' דאף דהוי באיסור הוי בידו כן הדבר מפורש בתוס' פ"ג דסוכה גבי אין ממעטין ביו"ט גבי כל שבידו לא הוי דחוי דאף דהוי דרך איסור נקרא בידו ייע"ש

וע"ד שאלתו אם יכולין בני העיר לשכור הליפרינג מן הבשר אף דהוי הפסד להקצבים ויש בזה טובה שיהיו נצולין מחשש שחיטה חוץ שיהי' תמיד בשר כשר הנה ודאי דמותרין בהסכמת רוב בני העיר עם כבוד רו"מ דזה הוי בכלל מ"ש בב"ב פ"ק דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ובפרט מה דהוי תקנה לענין חשש איסור ולכך יעשו כן ואל יחושו לצעקת הקצבים מכמה טעמים ואין להאריך בזה דברי ידידו וכו':

(נשמט מלעיל) שבתי וראיתי דמעיקרא אין ראי' שלו כלום להרמב"ם מן הש"ס דף י"ב למעיין שם לשון הש"ס דקאמר ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו וכו' והנה מדלא קאמר בלשון מותרין לאכול רק מותר לאכול משמע דעל הרואה עצמו קאמר שהוא מותר לאכול והנה על עצמו ודאי דנאמן כיון שהוא ראהו בעצמו ועיקר החקירה אם ע"א נאמן בזה היינו לאחרים אבל העד על עצמו דיודע בברי ודאי נאמן א"כ מה ראי' הוי להרמב"ם לכך לא משני הש"ס דקמ"ל רבותא דנאמן מדלא קאמר מותרין דמשמע לאחרים רק מותר משמע לעצמו וזה פשוט:

והנה אחר הימים נתחדש לי עוד ד"א בענין זה אמרתי אזכרנו כאן. הנה ראיתי בס' לב ארי' הביא בפ"ק דחולין גבי הך דפריך הש"ס למ"ד אפילו טמא במוקדשין בברי לי סגי ומשני דליתי' קמן דנשיילי' והביא קושיא בשם הריטב"א דכיון דעכ"פ סגי לי' בברי לי ומכ"ש דאחרים רואין מהני ולמה קמ"ל דאם אחרין רואין מותר. והנה תירוץ הלב ארי' מכח ספק טומאה ברה"ר אין נראה דא"כ למ"ל רואין אותו הרי אפילו אין רואין השחיטה כל דהוו שם הוי ברה"ר וראי' דהרי מראייתו שם מן הש"ס דנזיר באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם בע"כ הם לא ראו הזריקה דאל"כ א"צ לאמירתו ובע"כ דהם לא ראו הזריקה והטומאה ומ"מ נחשב לרה"ר. ומה שנראה לי ליישב קושיות הריטב"א דהנה י"ל דדוקא נקט ואחרים רואין אותן דדוקא תרתי בעינן ובחד לא סגי והוא דהנה אנן קיי"ל דע"א נאמן באיתחזק איסורא ונהי דהוי בעיא דלא אפשיטא מ"מ קיי"ל כן אך מ"ד דמשני אפילו טמא במוקדשין הוא יסבור דע"א, א"נ באתחזק איסורא גם הנה דעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ואף לדעת החולקים על רש"י י"ל היינו לדידן והיינו ע"פ מ"ש בתשובה בילדותי ואח"כ הראה לי דגם בתשובת ב"א כתב כן שזה תליא בפלוגתא (דש"ס חולין דף ט') גבי לא בדק דר"א בן אנטיגנוס אומר משום ר"א ב"ר ינאי דנבילה ואסורה באכילה ובמתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא ומפרש בש"ס דפליגי בדר"ה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומר סבר בחזקת טומאה נמי אמרינן והרי בחייה לא היתה טמאה רק איסורא אבל לא מטמאה בע"כ דמ"ד בחזקת טומאה ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ומ"ד דאינה מטמא' ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ רש"י יסבור כמ"ד דמטמאה וכן פסק הרמב"ם ויהי' מוכח דס"ל כרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור והתוס' יסברו דהלכה כמ"ד דאינה מטמאה ועכ"פ י"ל דהך מ"ד דמוקי לה בטמא במוקדשין ס"ל כמ"ד דמטמאה במשא וא"כ ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור לפ"ז בשלמא באם הוא אומר ברי לי שלא נגעתי כיון דהוא הוי בידו לשמור מנגיעה כל דבידו נאמן נגד החזקה אבל באחרים רואין דהם אינן בידן דהרי אם ירצה ליגע יגע א"כ אין אחד נאמן כיון דאתחזק איסור אמ"ה ומחזיקין ממנו לאסור טומאה וחיישינן דלמא נגע ולכך בעינן דוקא תרי שיהיו ב' מעידין שלא נגע וא"כ טובא קמ"ל דהוי ס"ד כסברת ר"א דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, וא"כ די בחד רואה לכך קמ"ל דאין די בחד רק בעינן תרי דמחזיקין מאיסור לאיסור וטובא קמ"ל. ואדרבא בזה יהי' א"ש למה דקמ"ל זה בחולין ולכאורה לענין טמא במוקדשין שייך זה בזבחים אך לפי הנ"ל א"ש דנ"מ מזה גם לחולין כיון דמוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ ממילא באין ידוע אם נשחט כהוגן מטמאה גם במשא כמו דתלא במתניתא וא"ש ודו"ק. כנלפענ"ד נכון בעז"ה:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה