אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה כ

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה כ

תשובה יט

לק"ק פידקאמין להרב מוה' יעקב אב"ד דשם

הנה ע"ד המחלוקת בנידון השו"ב הנה ראיתי תשובתו שהאריך בזה ולבבי לא כן ידמה לכל דבריו. הנה אם כי מדינא די בשוחט אחד מ"מ הוי ודאי מצוה מן המובחר להיות ב' וכמאמר הכתוב טובים השנים מן האחד ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מה דאמרינן בפ"ק דיומא כיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דזריז טפי וכבר כתבתי מזה יותר באריכות בהיותי בק"ק בא"ד בשנת תר"ג לק"ק חמעלניק לזה ודאי הוי מנהג כשר וישר להיות ב' שוחטים. והנה מה שהאריך רו"מ לפלפל בענין חקירת הפ"מג בחש"ו דלמה יהי' די באחד רואה אותן הנה דלזה אינו ענין לכאן דאטו מדינא אנו אומרים שאין די בע"א ודאי מדינא די בשוחט אחד רק המצוה מן המובחר להיות ב'. והנה ראיתי במכתבו שכתב דהרמב"ם למד דבשוטה וקטן וחרש די באחד רואה אותו ממ"ש בש"ס חולין דף י"ב דאר"נ בראה אחד ששחט אם ראוהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו וכו'. והוא שגגה ולא ראה רו"מ דברי התוס' בפ"ק דגיטין שכתבו דבשחיטה נאמן מכח דהוי בידו ואף שא"י לשחוט יכול להשכיר לאחרים לשחוט ייע"ש א"כ מפורש היפוך מדבריו דממי שא"י ה' שחיטה אין ראי' דהתם מהני מכח דבידו להשכיר אחרים והפמ"ג שפיר הקשה דגבי קטן לא מהני בידו כמ"ש בט"ז סי' קכ"ז דבדאורייתא אין הקטן נאמן אף דהוי בידו כן כתבתי בילדותי בגליון הפ"מג שלי והנה העומד ע"ג אף דהוא נאמן במה שבידו כיון דאין העוף בידו לא שייך לומר דהוי בידו. והנה מה שרצה לומר רו"מ דלכך נאמן ע"א כיון דעכ"פ איתרע החזקה דהרי חזינן שמתה וא"כ על איתרע החזקה יש כאן ב' השוחט והרואה ושוב על דנשחט בהכשר די ע"א כיון דהחזקה איתרע, גם זה אינו דהנה בשלמא לשיטת רש"י דס"ל הא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אמ"ה היה מקום לדבריו די"ל חזקת אמ"ה איתרע אבל אנו נמשכין הכל לשיטת התוס' דס"ל דחזקת אמ"ה ליכא דעכ"פ מתה ואין מחזיקין מאיסור לאיסור רק הכונה חזקת שאינה זבוחה והנה חזקה זו לא איתרע כלל ומה הוי ריעותא לחזקה זו, וגם לשיטת רש"י אין לדבריו מקום דהנה דברי הפ"י לא שייך דהיכי דאיתרע החזקה לא הוי חזקה אלימתא רק אם אנו באין עתה לחוש רק מכח חזקה ראשונה בזה שייך לומר דחזקה זו איתרע אבל לשיטת רש"י דבע"כ יודה דחזקת אמ"ה ליכא דהרי מתה רק ס"ל לרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ מה בכך דחזקת אמ"ה נסתלק הרי עכ"פ עד הנה הי' חזקה אלימתא דעד הנה הי' בחזקת איסור אמ"ה וא"כ מעתה מחזיקין ממנו לאסור נבילה וזה לא איתרע לכך אין לתרוצו מקום:

והנה בענין זה מוזכר אצלי מכבר בכמה מקומות אין פנאי לעמוד עליהם אך שלא להיות בהמ"ד בלי חידוש נלפע"ד כעת דבר חדש דהרי חזינן דהש"ס פרק האשה רבה מבעיא לי' אם ע"א נאמן נגד החזקה הרי דיש סברא לומר דע"א עדיף יותר מחזקה וא"כ נהי דמסופק דלמא להיפוך דחזקה עדיפא מ"מ י"ל היינו דוקא בחזקה דאין ביד אדם לסלקו רק ביד הבעלים עיין בר"פ האשה רבה דהכל נקט שם רק הני דאין ביד אדם לסלק החזקה רק בבעלים תליא מלתא י"ל כיון דסתירת החזקה אינו רק ביד הבעלים כן ה"נ נאמנות לסלק החזקה אין שום אדם נאמן רק הבעלים. אבל בחזקה דביד כ"א לסלקו כגון בשחיטה דהרי אם כל אדם שחט בהמת חבירו השחיטה כשירה וא"כ כיון דביד כ"א לסלק החזקה אף בלי הסכמת הבעלים ואף אם מוחה אם שחטו שחיטתו כשירה לכך בזה כל אדם נאמן עליו ונחשב בידו לשחטו או ליתן לאחרים לשחטו ואף אם לפעמים אינו בידו כיון דהחזקה לא תליא ביד בעלים רק ביד כל אדם לא אלימא החזקה ונאמן ע"א, וראי' לזה יהי' להרמב"ם מפ' האשה רבה דנקט שם הש"ס כמה גווני כזה ולמה לא נקט השחיטה ג"כ אם הטעם בשחיטה מכח דבידו לשחוט או ליתן לאחרים ואם אין בידו הוא גופי' מנ"ל כדקאמר כן בשאר ענינים בע"כ דבשחיטה לא בעינן בעלים דוקא וזה ראי' גדולה להרמב"ם ודו"ק והבן. מיהו כל זה לדינא אבל דרך מצוה מן המובחר ודאי טוב להיות שנים כמ"ש לעיל:

והנה מ"ש רו"מ דבני העיר טוענין כיון דהוי בידם ליתן לו ששה רייניש אין לו טענה על המותר ורו"מ דחה זה דלא שייך בזה יד בעה"ש עה"ת כיון שצריכין עכ"פ ליתן לאחר ודומה למ"ש הש"ך בסי' צ"א בחו"מ, הנה אין הענינים דומין דשם עכ"פ מחויב הוא ועומד ליתן לזה או לזה אין בידו לפטור מזה וגם חל עליו החיוב מכבר שכבר הוא חייב אבל בזה הרי בידם שלא לשחוט כלל ולא יתנו לא לזה ולא לזה ואף אם יתנו כעת אין עליהם שום חיוב בעולם עדיין וא"כ אין עיקר הספק על שום חיוב ממון רק הספק נופל אם נשתעבדו בני העיר להשוחט שלא יקחו אחר אי לא נשתעבדו לו וא"כ הוי עיקר הספק על גופם אם נשתעבדו לו או לא נשתעבדו לו ושפיר הם המוחזקין בעצמם והשו"ב נקרא בעל השטר וידו על התחתונ' וגם בכל מקום דהוי ספק הוי פסידא דפועל כידוע. מיהו בלא"ה אין דבריהם נכונים בזה דלשון השטר מוכח להיפוך דדוקא אם יהי' מגרעות אז מחויבין ליתן לו ששה רייניש אבל אם יהיו מותרת הוי שלו ואין בידם לסלקו בששה רייניש. מיהו מטעם אחר הדין עם בני העיר דהרי לא נאמר בו זמן כזה יהי' ביניהם דהרי נאמר רק סתם והרי מפורש בח"מ סי' ס' דהיכי דנכתב סתם אפילו שעה אחת במשמע רק כאן כיון דכתוב בכתב השני שיתנו לו נו"ן רייניש לשנה כיון דנזכר בו שנה א"י לדחותו תוך השנה כמ"ש בחו"מ שם אבל אם כבר עבר עליו שנה יכולין אח"כ לשנות כיון דלא נזכר בו על עולמית ואף שכתבתי בספרי דעתה הוי כפירש על עולמית כיון דהמנהג כן אך זה שלא לדחותו לגמרי אך במקום דהוי רק א' שוחט ומתחלה גם שם הוי ב' שוחטים וגם נהגו בכל המקומות להיות ב' שוחטים א"כ ממ"נ אם נלך בתר עיקר הדין הרי לא פירשו זמן ואם נאמר דכוונו על דעת המנהג הרי שוב כיון דהמנהג הוי להיות ב' שוחטים הוי אדעתא רק שלא לדחותו לגמרי אבל לקבל עוד א' יהיו יכולין כפי המנהג. ולכך לדעתי ודאי שיהו נחלקין בני העיר שמקצתן יקחו שוחט אחר זה אין ביד אדם שם ויפה דיבר רו"מ אך לקבל עוד שו"ב אחר לכלל העיר זה נכון לפענ"ד. והנה מ"ש מקצת בני העיר שהשו"ב הוא מחמיר זה א"א לי לדעת רק תלוי בדעת הרב המורה ובידו אם הוא מחמיר בחומרות יתרות ראוי להעבירו כי התורה חסה על ממונן של ישראל ועיקר התרת הסרכות הוי מכח זה וההוא טבחא שתלי ואומני דפשעי מסלקינן להו בלא התראה דהם מותרין ועומדין ובודאי להחמיר הרבה ממה שמבואר בספרים הוי כמו פשיעה אם רוצה יחמיר לעצמו ולא לאחרים אך זה אפשר לתקן להתרות בו ששום הוראות לא יורה בלי שאלת הרב ויראה הרב אם מחמיר ביותר או לא ואם בשביל חשש זה א"ל לקבל שוחט אחר אך אם רוצים לקבל עוד אחד לזהירות יתירא יכולין לקבל ואין ביד השוחט למחות בהם. סוף דבר הכל נשמע כי לדעתי הדין כך שיחלקו בני העיר מקצתן לקבל אחר זה אין בידם בשום אופן אך לקבל שוחט אחר להיות עם הראשון ביחד זה יכולין אך צריכין לקבל שו"ב כזה שיהי' מרוצה להרב ועכ"פ לרוב בני העיר אבל אם אינו מרוצה להרב או לרוב בני העיר עכ"פ אין יכולין לקבל אחר כנ"ל. והעושה שלום במרומיו יעשה שלום ביניהם ויתן בלבם דעה אחת ועצה אחת לשם שמים נפש ידידו המעתיר:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה