אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה י

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה י

תשובה ט

תשובה להרב המאה"ג אבד"ק זאלאזי"ץ. מכתבו קבלתי והנה אף כי אין אור עיני אתי כעת מחמת אישון לילה מ"מ פניתי לאהבתו להשיבו תיכף אך במה דיהי' אפשר לקצר אקצר מחמת דהדבר מוכרח להשיבו בשעה חדא וגם איני בבריאת הגוף ממש. והנה תוכן שאלתו הוי בנידון השו"ב שהי' מעלים מן פאחט"י לשחוט בלתי ידיעתם ונודע להם ורצו להעבירו ופייסם ונתחייב בהתקשרות בכתב באלה ובשבועה ובח"ח על כמה אופנים ושבאם יעבור על אחד מהם יהי' שחיטתו נבילה וטריפה ועכשיו העידו עליו עדים שהוא עבר על שבועתו בכמה דברים וכעת מסופק מכ"ת על השו"ב הן על להבא והן על מה שלעבר שחט אם מותרת שחיטתו והכלים. והנה שאלתו הוי שאלת חכם ויותר מחצי תשובה כי ראה והרגיש בדינים המסתעפים לזה אף שבמקצת דבריו יש לפקפק. והנה מ"ש ראי' מקהל שפסלו שחיטת הכל אין לו דמיון כלל, דהתם הקהל קבלו על עצמן דשחיטתו יהי' אסור ואדם יכול לאסור על עצמו דבר היתר אבל אין יכול לומר דשחיטתו יהי' כנבילה על אחרים. ומ"ש רו"מ דקיי"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו זה אין לו דמיון כלל דהתם בשוחט לע"ז או לשם קדשים דהמעשה גופא הוי באיסור או בעובד ע"ז ומשתחוה לה בזה יכול לאסור גוף הדבר, אף דקיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אוסר, אבל כאן גוף המעשה היתר הוא רק שזה בא לקנוס עצמו באם יעבור יהי' שחיטתו כנבילה ואם מן הדין היא שחיטתו מותרת איך יכול לאסרו על אחרים להיות כנבילה, ואין כאן חשש רק מכח נדר דאדם יכול לאסור מעשה ידיו על כל העולם בתורת נדר. אך לפ"ז תינח אם היה אוסר גופו לשחיטתו על כל העולם אז הוי נדר מן התורה אבל באוסר שחיטתו הוי כאומר עשיותי על פלוני וקיי"ל ביו"ד סי' רי"ג דהוי דבר שאין בו ממש ולא הוי נדר מן התורה רק מדרבנן מיהו הוי עכ"פ אסורה מדרבנן. ועוד הי' מקום לפקפק דעכ"פ על עצמו הי' יכול לאסור השחיטה וכיון דעבר על הפונקטין ועבר על התנאי חל נדרו ושחיטתו אסורה עכ"פ לעצמו וא"כ איך יאכל הוא משחיטתו ויהי' נידון כאוכל נבילות לתאבון. אך כ"ז אם הי' אומר סתם שחיטתי אסורה היה יכול לחול מטעם נדר אבל באומר שיהי' כנבילה וטריפה א"כ הוי כמתפיס בדבר האסור וקיי"ל במתפיס בדבר האסור האומר כבשר חזיר אין כאן נדר כלל ולכך מ"ש דשחיטתו יהיה כנבילה וטרפה אין כאן איסור נדר אף לעצמו מכ"ש לאחרים. וגם מצד מ"ש בתחלת הכתב שמקבל על עצמו שבאם יעבור על אחד מהפונקטין אז אני מקבל באלה ובשבועה שאהי' פסול לשחוט וכו', הנה אם היה אומר שמקבל באלה ובשבועה שלא ישחוט הוי שפיר שבועה דזה הוי לשון שבועה אבל באומר שאהי' פסול אין זה לשון שבועה רק לשון נדר שהוא מזכיר החפץ ושבועה בלשון נדר לכמה פוסקים לא מהני ואף להסוברים דמהני היינו אם היה מזכיר שאהי' אסור לשחוט דזה הוי לשון נדר לאסור המותר אבל לשון פסול אף לשון נדר לא הוי. מיהו המעיין בלשון הרא"ש בפירושו לנדרים דף יוד ע"ב ד"ה לא כשר מבואר שם דאם היה נודר בלשון פסול הוי נדר דכוונתו על קדשים דשייך בי' פסלות א"כ לפ"ז מ"ש שאהי' פסול הוי כאוסר א"ע על כל העולם ואת גופו יכול לאסור ואף דבזה הזכיר לשון שבועה מ"מ הוי שבועה בלשון נדר דמהני לכמה פוסקים ומצד זה יש עליו חשש שפיר אבל מצד, מ"ש דשחיטתו יהיה כנבילה אין כאן חשש כנ"ל. ועיין ביו"ד סימן רכ"א ס"ח בנותן טבלא לאומן וכו' דא"י לאסור הטבלא על הבעלים דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכ"ש בשחיטה דלא שייך שבח כלל ובפרט בבהמה בריאה דנחשב מקלקל דאין לו כח לאסור מה ששחט בהמות חבירו לאסור שחיטתו על אחרים, וגם מצד מה שאכל הוא י"ל עוד דהוי כנדר שבטל מקצתו בטל כולו וכיון דבטל לגבי אחרים בטל לגבי נפשו, הן אמת דבזה יש דעות אם דוקא בנדר שהותר מקצתו ע"י פתח בטל כולו אבל אם מעיקרא לא חל על מקצת מ"מ על מקצת השני חל שפיר והארכתי בזה במקומות אחרים מ"מ הכא אין צורך להאריך מטעם הנ"ל כיון דהזכיר כבשר נבילה הוי מתפיס בדבר האסור ואין חשש רק מכח מ"ש שאהי' פסול בזה יש לפקפק שפיר, והנה מ"ש מכ"ת מדין שבועה בכתב הנה בחרם בכתב העלה שם בתשובת נ"ב דמהני לכ"ע וכאן כיון דכתוב בכתב שמקבל עליו באלה ובשבועה ואלה נראה שדינו כמו חרם דהרי אמרינן בש"ס דארור בו שמתא בו נדוי וכיון דארור הוי שמתא ומהני מפי אחרים מהני נמי בכתב ולכך כיון דהזכיר אלה נראה דדינו כמו חרם, ואף אם הוי ספק למה נתכוין אם לחרם או לשבועה קיי"ל סתם נדרים להחמיר ואיסור חרם לדעת כמה פוסקים הוי איסור תורה וא"כ הוי סתם נדרים להחמיר בפרט די"ל דמילי דכדי לא הוי עביד דמה"ט היכי שנתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה כן ה"נ בזה י"ל דחזקה דאין אדם עושה מעשה לבטלה ואם שבועה בכתב לא מהני הוי כוונתו בתורת חרם וא"כ זה מהני בכתב. מיהו מטעם אחר אין כאן חשש חרם ושבועה כיון שכתוב בתחילת הכתב בלשון עבר קבלתי עלי באלה ובשבועה וכן בפונקטין של הפאחט"י נאמר לשון עבר קבלתי עלי ואין זה לשון קבלת שבועה רק לשון הודאה שהודה שנשבע וזה אינו לשון שבועה ועיין ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהגה"ה בכתב שנשבע וטוען שלא נשבע ונותן טעם דנאמן ועיי"ש בש"ך מ"ש דאף אם כתב שנשבע בפועל ממש אם התובע מודה מהני א"כ ה"נ לא מבעיא אם יודו הפאחט"י שלא נשבע בפועל ומכ"ש אם יהיו עדים בדבר דלא מהני מ"ש דנשבעו וקבלו אף דכתוב שם בפועל ממש, אף גם אם לא יהיו עדים ולא יודו מ"מ התם מיירי לענין כתב של ממון וזה תלוי בתובע לכך אם הוא אינו מודה אינו נאמן לומר דלא נשבע בפועל היפוך הודאתו בכתב אבל בנדון דידן לענין איסור שחיטתו לכל העולם ודאי דנאמן לפרש דלא נשבע בפועל ואמתלא שלו כאן הוי גלוי וידוע למה כתב כן לפייס הפאחטרי"ס לשומרם באומנתם ודאי דנאמנין לומר דלא נשבעו בפועל ממש, ומצד הכתב ליכא לשון שבועה כיון דנכתב בלשון עבר קבלתי. מיהו זה מועיל להכשיר השוחט דלא נעשה חשוד על השבועה מצד שכתב בתחלת הכתב דקבלתי עלי באלה ובשבועה לקיים כל האופנים וכו' וא"כ כשעבר נעשה חשוד על השבועה אך כיון שכתב בלשון קבלתי לשון עבר לא הוי זה שבועה ונאמן לומר שלא נשבע אך מ"ש אח"כ שבאם יעבור על אחד מהפונקטין אז אני מקבל עלי באלה ובשבועה וכו' שאהי' פסול לשחוט א"כ בזה כתב לשון מקבל אני וזה שפיר הוי לשון שבועה ויהי' תלוי בדין שבועה בכתב, אך לפי מ"ש דהוי שבועה בלשון נדר א"כ יהי' ס"ס דלמא שבועה בלשון נדר לא מהני ואת"ל דמהני דלמא שבועה בכתב לא מהני, ובזה היה נתפס השו"ב השני יותר מן הראשון דהשני כתב בלשונו כל זה אני מקבל עלי באלה ובשבועה לקיים כל הנ"ל א"כ כתב על הכל אני מקבל ולכך אם עבר נעשה עכ"פ חשוד על השבועה אם שבועה בכתב מהני ונפ"מ דלהרמב"ם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין אם נודע שעברו כן כמה פעמים גם נ"מ לענין עדות ושבועה. מיהו כ"ז לפי הבנת מכ"ת דזה תליא בדין שבועה בכתב אבל הנה בחידושי בכמה מקומות העליתי דאף להסוברים דשבועה בכתב מהני היינו אם כותב בכתב ידו ממש אני מקבל עלי בנדר ובשבועה אבל אם אחרים כותבין והוא חותם בלשון נאום ולא מבעיא אם כתב בלשון ולראיה בא עה"ח א"כ הרי מפורש אומר דאינו חותם רק לראי' לא שיהי' נחשב דברו ממש, א"כ בשלמא לענין ממון מהני לראי' דבמודה שחייב בדבר שאינו חייב הוא מחויב לשלם אבל בשבועה דמודה דנשבע ואומר אח"כ דלא נשבע מהני א"כ מכ"ש דאינו מועיל בזה חתימתו מ"ש דחותם לראי' כיון דהוא לא כתב גוף הכתב, ואף אם לא כתב בלשון ולראי' בעה"ח רק סתם נאום נמי מה דמהני בכל השטרות חתם ידו ואמרינן בש"ס מהו כתב ידו חתם ידו היינו רק לענין ממון דמהני ביה הודאת בע"ד יותר ממאה עדים לכך גם חתם ידו הוי כמו הודאתו והוי כעדים אבל בדבר דלא מהני הודאה ועדות לחייבו רק בעינן שיאמר בפיו ממש אף אם הכתב הוי כפיו היינו רק אם כתב בעצמו ממש אבל מה שכתבו אחרים והוא חתם שמו אין זה כתבו ממש ולא מהני לגבי שבועה, וזה סברא ברורה שהרי דעת כמה פוסקים דשבועה בכתב לא מהני אף דבממון מהני מן התורה לכמה פוסקים מ"מ ס"ל שבועה שאני, ובחבורי הארכתי בזה לדינא ואכ"מ להאריך, ולכך אף להסוברים דמהני וכן בחרם ואלה שכתבתי דמהני לכ"ע היינו רק אם כתב בכת"י ממש לא אם חתם לבד ולכך אם היה הכתב כת"י אחרים והם חתמו ודאי אין מקום לחוש בזה וגם אף אם הוי כתב ידם ממש מ"מ כבר כתבנו דיש ס"ס אולי שבועה בכתב לא מהני ואם מהני דלמא שבועה בלשון נדר לא מהני, ואף להשוחט השני דכתבתי דהוי כחשוד על השבועה אם שבועה בכתב מהני מ"מ זה גופא הוי ס"ס אם מהני שבועה בכתב ואם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין לכך נראה דאין לפסול השוחטים בזה ומכ"ש דאין לאסור ממה שכבר שחטו. ומ"ש מכ"ת לדמות זה לדברי הר"ן דלאו איהו אסיר לה אלא דלא שרי לה והוי כלא נשחטה אין לו ענין כלל לזה דהתם במחשבת ע"ז דהוי גוף המעשה באיסור רק מצד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתינא עלה בזה כתב הר"ן דהיינו דווקא לאסור אין לו כח אבל מ"מ אינו פועל להתיר אבל בנידון כזה דאין גוף המעשה איסור כלל רק אם הוא נשבע שלא ישחוט אם עבר ושחט אז זה דומה לנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דהמכירה קיים, ומה שיש לדבר בזה מדין כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הארכתי במקום אחר ואין פנאי לעמוד בזה כעת ובזה נדחה מ"ש מכ"ת לדחות ראיית הפ"מג מהיש"ש דכוונת הר"ן דאסור מן התורה באכילה וכתב מכ"ת דהיש"ש מיירי בכיון לנחור ולעקור אבל השוחט לע"א מכוין לשחוט. ובאמת כוונת הפ"מג הוי רק לראי' דלא נימא כיון דלא בעינן כוונה לשחיטה כלל א"כ אף אם מכוין לשם כוונה גרועה נימא ממ"נ דלגוף דין שחיטה כיון דלא בעי כוונה לא אכפת לי' במה שמכוין כוונה רעה, מהו אמרת דיועיל במחשבתו לאסור מכח דמכוין לע"ז הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לזה מביא ראי' מהיש"ש דאף דלא בעינן כוונה לשחיטה היינו רק סתמא אבל אם מכוין לנחור ולעקור פסולה הרי אף דזה הוי חולין ואין מחשבה פוסלת בו וגם מחשבת נחירה ועקירה אינו מחשבת פסול שנימא שיפסול מכח מחשבתו ובע"כ עיקר הפסול בזה דעכ"פ אי אפשר לו להתיר בכוונה זו ועכ"פ בגוף המעשה מקלקל כוונה זו דאין כח במעשה זו להכשיר א"כ ה"נ במחשב לע"ז נהי דאין מחשבתו יכול לאסרו מ"מ כיון דלשחוט לע"ז אסור הוי מחשבה זו מקלקל המעשה דאין לו כח להתיר כה"ג ובגוף דברי הר"ן הארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ, ומ"ש מכ"ת דהוי כנדרי אונסין וכו' הרי בנדרי אונסין בעינן שיבטל בלבו ואם לא ביטל בלב לא מהני, ומ"ש מכ"ת אם הוי ידע שלא יוכל לקיים הוי מבטלו בלבו אין הבנה לדבריו דמה בכך סוף סוף השתא לא בטלו בלב ועוד מה אונס יש בזה הרי אף אם נימא דהוא אפשר לשחוט אף דגנב הפאח"ט היינו רק מצד איסור שחיטה ליכא אבל עכ"פ הפאחט"יר יכול לדחותו מן השחיטה דהרי כן הוי דינא דמלכותא וקיי"ל דד"מ דינא ויכול להדחותו מדין המלך וגם מדין ישראל כיון שהיה גזלן ומזיק לו וכיון דקיי"ל במוכס שיש לו קצבה אסור להעלים והוי גזל ממש א"כ יכול הוא לסלקו מדינא וגם מפורש בש"ס פ"ג דנדרים וביו"ד סי' רל"ב דבמוכס שיש לו קצבה אסור לשבע כנגדו ואם נשבע לא נחשב נדרי אונסין וא"כ היינו דין זה ממש דנשבע לו שלא יגנוב הפאח"ט והיינו ממש דין מוכס שיש לו קצבה ולא הוי נדרי אונסין, ועוד בכלל זה הוי נמי נדרי מצוה דאף אם כשר לשחוט להבא מ"מ קלות הוי מה שגונב הפאח"ט וכך דרכו של יצה"ר היום וכו' לכך גם נגד העיר היה ראוי שישבע כן ולדידהו ודאי לא נחשב אונסין דראוי היה להסירו אם לא יקבל כן ולכך אין זה נדרי אונסין. והנה אף כי זה אין צריך ראי' כלל לומר דאם הי' יודע שלא יוכל לקיים היה מבטל בלב מ"מ אביא כדמות ראיה לזה ממ"ש בנדרים דף ס"ה וגם במ"נ מרד אשר השביעו באלקים חיים וכו' ייע"ש וקשה הרי זה הוי ודאי נדרי אונסין דאין לך אונס גדול ממה שהי' מתיירא צדקיהו מנ"נ ולמה נענש צדקיהו ולמה לו התרה כלל אלא ודאי כיון דלא ביטל בלב צריך התרה והרי שם סופו לא היה יכול לקיים השבועה וכמ"ש שם דהוי מצטער בכך וגם התוס' ופוסקים כתבו שם שהי' מתבטל מלמודו מכח זה וא"כ אם היה יודע תחלה היה מבטלו בלבו ואעפ"כ זה לא מהני כיון דלא בטלו באמת ומוכח דלא הוי בזה נדרי אונסין. והן אמת זה יש לדחות דנדרי אונסין לא הוי רק אם גילה לו שיאנסו על כך אבל אם לא גילה לו שיאנסו אף דהוא אונס לא נחשב נדרי אונסין וא"כ י"ל דנ"נ לא אמר לו תחילה דאם לא ישבע יאנסנו. ובהכי עמדתי מה דיש לדייק שם דפריך הש"ס מהו מרידותו, ומנ"ל דהמרידה הוי דהשביעו על כך דלמא הכוונה כפשוטו דהשביעו שלא ימרוד בו והוא מרד בו כדרך המלכים שמשביעין הסרים למשמעתן ומה פריך מהו מרידותו, אך הוי קשה להש"ס הרי אז בשעה שנלחם נ"נ עם ישראל והמליך את צדקיהו אז הוי אונס ממש ואף דנשבע אז הוי נדרי אונסין ממש ואף דלא בטלו בלב כבר כתב הט"ז ביו"ד סי' רל"ב דבאונס מיתה לא בעינן ביטול בלב כלל וא"כ הוי נדרי אונסין ולמה נענש צדקיהו ומזה מוכיח הש"ס דהוי כאן שבועה אחרת אחר השלום, ויהי' ראי' מזה לדעת הסוברים היכי דביד המאנס לחזור ולאנסו לא נחשב אונס כל דלא אנסו כעת ולא כמהרי"ק דס"ל דהוי אונס ועיין בפוסקים ובפר"ד, ולכך בשעה זו לא גילה נ"נ דעתו דיאנסנו אם לא ישבע לו לכך לא הוי בזה נדרי אונסין כלל. מיהו לדינא ודאי בנידון דידן כיון דלא ביטל בלב לא הוי נדרי אונסין ומכ"ש דלא שייך בזה אונסין כלל ואדרבא אם היה נשבע רק על זה לבד דלא יעלים הפאח"ט הי' מקום לומר דאין השבועה חלה כיון דד"מ דינא ואסור לגזול הוי כמו גזילה ממש ולכך הנשבע שלא להעלים הוי כמו נשבע שלא יגזול והוי נשבע לקיים המצוה דאינה חלה השבועה. והן אמת דמלשון הר"ן דף ח' בנדרים גבי מאי דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע שם מדבריו דשבועה חלה ע"ד מצוה בקיום מצוה לענין מלקות ואינו ממעט בש"ס פ"ג דשבועות רק מקרבן אבל מלשון הרא"ש שם והרמב"ם בה' שבועות והש"ע סי' רל"ח ורל"ט מוכח דס"ל דשבועה ע"ד מצוה בקיום מצוה אינה חלה כלל וא"כ אם עבר על שבועה כזו אינו חשוד על שבועות אחרים או על שאר איסורין. ומה דנשבע על פריע' חוב ביום זה חלה השבועה אף דפריעת בע"ח מצוה היינו דהתם עיקר השבועה על הזמן. ונהי דמצוה לפרוע חוב אינו מצוה על אותו יום דוקא ולכך חלה השבועה על אותו יום ושוב מכח כולל כיון דחל על אותו יום חייל נמי אגוף הפרעון אבל בנשבע רק ע"ד מצוה כגון שלא יגזול לא הוי שבועה, מיהו בנידון דידן כיון דנשבע נמי על כמה פונקטין וע"ז אם יעבור תהי' שחיטתו אסורה לכך חל השבועה בכולל והוי שבועה ממש לולי טעמים הנ"ל. ומ"ש מכ"ת דהוי רק כשבועה לזמן הנה כבר ראה מכ"ת בעצמו מה דקיי"ל ביו"ד בסי' רי"ט דאין נאמן לומר דכוונתו רק לזמן., ומ"ש מכ"ת דהכא מפורש רק לזמן זה אינו דבאמת הוי כאן שני שבועות אחד נשבע על הכלל כל מי שיהי' פאחט"יר לא יעלים מהם. ואח"כ נשבע בפרט אל הפאחטי"ר שהי' אז בפרוטרוט וא"כ שבועה השני' אל הפאחטי"ר באמת הוי לזמן וגם זה לא הוי לזמן ממש דהרי פירש שם כ"ז שאהי' אני פאחט"י' א"כ כלל כל הזמנים שיהי' פאחט"י' וזה הוי נגד הפאחט"י, אבל שבועה הראשונה הוי סתם נגד הכלל שלא ישחוט בלתי קוויטיל מהפאחט"יר שיהי' א"כ זה הוי שבועה סתם וחל לעולם. ומ"ש מכ"ת מענין ההתרה הנה ע"ז יש לפקפק כיון דהוי לדבר מצוה דבאמת מצוה ע"כ ונדר לדבר מצוה אין לו התרה בפרט שמבואר שם עוד ענינים בשבועתו שילך בדרך הגון ולחזור אחר לימודו וזה הוי דבר מצוה ואם נתיר לו שבועתו נגד הפאחט"יר א"כ יהי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו ושוב בטל הכל ולכך אין ראוי להתיר דהוי לדבר מצוה. מיהו לפמ"ש דבלא"ה אין כאן שבועה ממש וא"כ ההתרה רק לחומרא בעלמא ובפרט לפי טעם זה שכתבנו מכח דהוי דבר שאין בו ממש גם זה צריך שאלה מדרבנן וגם לטעם דהוי מתפיס בדבר האיסור יש דיעות דלדידן כ"ע דיינין להו כע"ה וצריך שאלה מדרבנן, לכך יש לו להתיר אותם עפ"י ב"ד באופן שישבעו בפועל ממש להבא על כל האופנים הנזכרי' שם וגם אין בזה חשש ביטול מצוה כיון דנשבעין לקיים כן מחדש ואין ההתרה רק על העבר והעבר הוי מצוה להיפוך דנתיר שלא נעשה מכשול על ידו לכך יש להתיר. מיהו ההתרה אינו מועיל רק להתיר השחיטה והכלים לא את השוחט כיון דעכ"פ הוא אכל משחיטת עצמו ואז עדיין לא התיר ונעשה חשוד לאו"ד עכ"פ ומה מועיל בזה היתר סוף סוף הוי חשוד בתחלה ואיסורא קאכיל והוי חשוד לאו"ד. ולכאורה הי' אפשר לומר דבזה לא הוי חשוד לאו"ד די"ל דסמך תחלה על כך שבידו להתיר לו שבועתו ואינו דומה לאיסור נבילה דאין בידו להתיר לו אף דמדינא אסור לסמוך ע"ז מ"מ הוי איסור קל ואינו חשוד על חמור ואינו דומה לקהל שפסלו שחיטות הכל דהתם אין ביד השו"ב להתיר שקהל תקנו החרם אבל כאן דהוא נשבע יכול להתיר לו, אך ז"א מתרי טעמא חדא למה קיי"ל חשוד על שבועת בטוי הוי חשוד על שבועת ממון ואף להמקילין בשבועה דלהבא היינו מטעם אחר אבל למה לא כתבו הטעם מכח דעל שבועת בטוי יש לו התרה וסמך שיתירו לו באיזה זמן שירצה משא"כ בנשבע על כפירת ממון לחבירו דלא מהני בזה התרה ובע"כ דאין לחלק בזה, ועוד כיון דנשבע בשביל טובה שעשה לו הפאחט"יר א"כ לא הי' יכול להתיר בלי ידיעתם לכך אי אפשר לומר דסמך ע"ז, ולכך הוי כחשוד לאו"ד ולא מהני רק מטעמים הנ"ל וגם כעת אין להתיר לו רק בהסכמת הפאחט"יר כיון דהוי לטובתם. הן אמת די"ל כאן כיון דכבר עבר ואין תועלת להפאחט"יר לענין להתיר לו למפרע ולענין להבא יחזור וישבע לכך היה מותר להתיר לו בלי הסכמתם רק מ"מ אין להתיר רק בהסכמתם לרווחא דמילתא. והנה בפונקטין של הפאחט"יר נאמר שם כ"ז קבלתי עלי באלה ובשבועה וכו' דאל יועיל שום אמתלאות והתרה בעולם א"כ משמע דגם ע"ז נשבע שלא להתיר לו כלל ולכך נראה דיש להתיר תחלה מ"ש בלא שום התרה ואח"כ גוף השבועה ויתירו לו שני פעמים ועיין בש"ע סי' רכ"ט סעיף ד' מ"ש שם וכן אם נשבע וכו' בלי התרה וכו' מוכח שם דמ"ש בלא התרה קאי נמי על גוף השבועה א"כ ה"נ מ"ש שלא יועיל שום אמתלא ושום התרה משמע דזה קאי נמי על השבועה ולכך יש להתיר להם שני פעמים, ואף דאמר בלא שום התרה בעולם ומשמע דכמה התרות לא יועיל מ"מ די בהיתר אחד כמ"ש בש"ע שם סי' רכ"ט זה נראה נכון לדינא. ולענין מעשה ודאי דאל"ה דטפלו תלו בי' היה ראוי להסירו מאומנתו כי בדורות הללו רבו המתפרצים ואנן חזינן דקלי הדעת מי שחשוד בהאי חשוד בהאי, ובפרט דעל העלמת הפאח"ט בעצמו היה ראוי להעבירו כיון דמפורש בחרם הרבנים שעל הפאחט"י שמי שישחוט בלי רשיון הבשר והכלים אסורין וא"כ זה שפיר הוי כקהל שפסלו שחיטת הכל ונפלנו בדינים של התב"ש ועיין בספר בית שמואל אחרון שמדבר בזה ואין ספרו כעת בידי לעיין בו, וא"כ עבור הפאח"ט עצמו ראוי להעבירו וכעת הוסיף ידו שנית לעבור גם על שבועתו ואף כי לדינא כתבנו דאין כאן שבועה עכ"פ הוא לא הי' לו להקל עצמו בזה ובע"כ ניכר שמץ קלות שיש בו, ורק כיון דטפלי תלו בי' גם אפשר שמכ"ת מרגיש בו שאעפ"כ הוא ירא שמים ואולי איזה שגגה נמשך לו מה שהורה לעצמו היתר בדבר ולכך אם ירצה מכ"ת יכול להכשירו והנני מצטרף עמו להכשיר רק שישגיח מכ"ת לגדרו במה דאפשר בשמירה יתירתא וגם להעבירו על איזה שבועות וזמן מוגבל למען ידעו כי יש עליהם שופטים בארץ ולא לימא הותרה הרצועה לגמרי ואף דלא יהיה לו פרנסה יתן לו השוחט השני מחלקו כמקרא מפורש כחלק היושב על הכלים וגו' ויעבירו מכ"ת על למ"ד יום ואח"כ יחזירנו כן דעתי נוטה ואם יסכים עמי מכ"ת הנני מצטרף עמו. ולא יכולתי לעיין בזה בפלפולים כי כתבתים על שעה חדא כאשר יגיד עלי חתנו השנון ני' כי היה נחוץ עלי לזאת כתבתי רק מה דנוגע לגוף הדין. והנה אחר כתבי זאת עיינתי בדברי חתנו השנון ני' מכתבו שכתוב אלי שגם הוא הרגיש במקצת דברים שכתבתי והנאני כי ראיתי שכולו ישר לדינא והוראה, והפתח וחרטה יהי' שאם היו יודעים שיעברו לא היו נשבעים ואף דלדעת הט"ז לא מהני התרה כזו כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג כבר השיג עליו שם הש"ך בנקה"כ וכיון דהיתר הזה הוי רק לרווחא דמילתא כדאי הש"ך ורמ"א לסמוך בזה והנה מ"ש לעיל דאף דנשאל הוי חשוד על השבועה והבאתי ראי' לזה מחשוד על שבועה דלהבא הנה יש לדחות ראי' זו וי"ל דהרי הקשו התוס' בפ"ד דגיטין דבנזירות וכדומה למה ילקה ניחוש שמא ישאל והוי התראת ספק ותירצו דמוקמינן לי' אחזקה דלא ישאל כמו דלא שאל עד הנה א"כ ה"נ בשלמא כ"ז דלא נשאל הוי חשוד ממש וא"ל דסמך שישאל אח"כ דאם איתא דהיה בדעתו לשאול הוי נשאל כבר וכיון דלא שאל עד הנה חזקה דאין דעתו לשאול ולא סמך על השאלה כלל אבל אם שאל באמת אח"כ אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא הי' דעתו לשאול וע"ז סמך ולא הוי חשוד לד"א מיהו אף כי עשה איסור ובזה כיון דנשאל פקע לי' איסורא למפרע אבל לענין חשוד להיות נעשה חשוד על ד"א זה בקלות דעת תליא מילתא ולכך מה בכך דאח"כ נשאל עליו מ"מ סוף סוף הוא תחלה כיוון לאיסורא ולא חשש על האיסור מוכח דיש בו קלות דעת דהוי חשוד על שאר הדברים ועדיין צריך עיון בזה לדינא ואין פנאי להאריך בזה כעת, ומ"ש דאלה הוי נמי מטעם שמתא וחל בכתב זה דבר ברור הוא דהרי עיקר הטעם של הנ"ב דמהני חרם בכתב הוי כיון דזה שייך מפי אחרים שייך נמי בכתב א"כ באלה וארור דשייך נמי מפי אחרים וגם הוי נמי מטעם שמתא כמ"ש מקרא אורו מרוז לכך מהני בכתב וזה ברור לדעתי. אבל מה שקוראין לפניו הלשון של הכתב נראה דאין זה קבלת שבועה כלל דהרי בעינן שיכוין בלבו לשם שבועה ולא מבעיא אם אחרים קראו לפניו דאף אם מכוין לשם שבועה לא מהני דשבועה מפי אחרים כל דלא ענה אמן לא מהני אף גם באם קרא הוא בעצמו הכתב אם כיוון בשעת קריאה שיהי' עולה קריאתו לשם שבועה אז הוי שבועה אבל אם טוען כעת שלא כיוון בעת קריאתו כלל לשבועה רק לידע מה כתוב בו ודאי דנאמן ועדיף מאם כתב דהודה דנשבע דנאמן לפרש דלא נשבע וכ"ש בזה דנאמן לפרש דלא כיוון בקריאתו לשם שבועה וזה ברור ונכון. והנה אם נודע שגנב הפאח"ט ומעל בחרם והפאחט"יר מוחלין לו מה שמעל אי מועיל מחילתן או לא, נראה דודאי לא מהני לפטור מן החרם דאף דמצינו בכמה דוכתא דהריני כאלו התקבלתי מהני היינו רק במקום דאם היה מקבל עכשיו היה מהני אז נחשב המחילה כאילו קיבל עכשיו ממש בשעת המחילה אבל בדבר דאף אם נתן עכשיו ממש לא הי' מועיל מכ"ש דהריני כאלו התקבלתי לא מהני דהרי קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ לא אמרינן מדהשתא ניחא ליה למפרע נמי ניחא לי' וכן מפורש בב"ש אה"ע סי' כ"ח סעיף ק' מ"ד דאף אם מוחל בפירוש לא חלין הקדושין למפרע רק מהשתא ולא אמרינן מדהשתא מחיל מחיל נמי למפרע א"כ כיון דהוי גזל ואם קדשה בו אינה מקודשת א"כ אף הוא נעשה גזלן ופסול א"כ בת"כ שבועה וחרם נעשה חשוד נמי על השבועה וא"כ ה"נ ודאי אם הוי משלם להפאחט"יר בעת שגנב לא היה מועיל כלל וכלל דסוף סוף תחלה גנב ועבר על החרם א"כ אף אם מוחלין לא מהני הריני כאלו התקבלתי רק לקיים הענין מהשתא ולא למפרע, ובפרט לפמ"ש לעיל דאף דבהותר השבועה לא נעשה חשוד דעכ"פ תחלה לא הי' רשאי לסמוך ע"ז מכ"ש בנידון זה דאין רשאי לסמוך אולי ימחלו לו הפאח"טיר וזה אינו בידו אולי לא ימחלו מכ"ש דנעשה חשוד אף אם הוי מועיל מחילתן למפרע וז"ב. ומיהו בגוף הדין אם נפסל ע"י חרם הרבנים של הקרייז שכתבו אם אחד יגנוב הפאח"ט יהי' בשר נבילה זה יהי' דינו לפמ"ש התב"ש בדין קהל שפסלו שחיטת הכל ופירשו בפירוש ייע"ש כן הדין כאן וז"ב:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה