אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה ו

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה ו

תשובה ה

מעשה בעיר אחת שהי' שם שו"ב ואח"כ לקחו העיר עוד שו"ב והיתה שבועת ד' בין שני השו"ב וכתבו וחתמו שטר מפורש והעידו עדים בדבר איך שכ"א משני השו"ב אסור לשחוט בלתי חבירו וכל מה שישחט אחד בלא חבירו חוץ ממה שיהי' רשע ועובר על השבועה תהא שחיטתו אסורה כנבילה לכלב ישליכון אותו כך מפורש בכתב ההוא ועתה נשאלתי שהשו"ב הראשון היפר ברית השבועה ושחט לעצמו פ"א בלי ידיעת חבירו ולקח לעצמו המעות שחיטה ואח"כ נודע הדבר ועתה נשאל מאתי כדת מה לעשות בנבלה זאת. ע"כ לשון השואל:

תשובה הנה בדין כיוצא בזה בא לידי כבר בהיותי בק"ק יאזעפוף והארכתי שם בתשובה השייכא ליו"ד סי' רל"ט וכאן מאפס הפנאי אקצר. הנה ממ"ש בשבועתו שאם יעבור יהי' שחיטתו נבילה בזה אין לאסור השחיטה מכח טעמים חדא דבנדר בעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור וקיי"ל בי"ד סי' ר"ה באומר פתו פת עכו"ם ויינו יי"נ דלא נאסר בכך ואף באם אמר בדרך קנס מבואר שם דיש אוסרין מ"מ משמע מדברי הרמ"א דקיי"ל כהמתירין ורק בע"ה צריך שאלה ואף בזה עכ"פ שאלה מהני, ובפרט בנידון דידן דהתם מיירי שאוסר את של עצמו לכך ס"ל לקצת דיכול לאסור את שלו בדרך קנס אבל כאן דשחט בשל אחרים וקיי"ל אף בלשון נדר ממש אין יכול לאסור של חבירו על חבירו ואיך יכול לאסור בהמות חבירו על חבירו גם נפלנו ברבוותא בדין אם חל שבועה ונדר בכתב או לא וכבר הארכנו במקום אחר דאף אם מהני היינו בכתב יד של עצמו אבל בכת"י אחר והוא חתם למטה זה לא מהני רק בממון מטעם אודיתא מהני חתם ידו ככ"י אבל בשבועה ונדר דלא מהני באומר לשון נשבעתי בלשון הודאה וכמ"ש גם הנב"י בתשובתו ומוכח כן בכמה דוכתא ובסמ"ע וצריך לומר בלשון אני נשבע ובזה לא מהני חתם ידו רק בעינן כתב ידו ממש ולכך בזה אם לא נשבע בפועל רק במה שנכתב בכתב כן אם לא הי' כתב יד של השוחט העובר אין כאן לא איסור שבועה ולא איסור נבלה. וגם מה שמדמה רו"מ זה לכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ומדמה זה למ"ש הש"ע ביו"ד סי' ר"ל בשם המרדכי באם נשבע שלא למכור ועבר ומכר דלא מהני וכבר מבואר כן כל דבריו בספר חוות דעת בסי' א' מבואר שם ככל דבריו בתשובתו בנידון הזה] הנה המעיין שם בש"ך וט"ז משמע דס"ל דקיי"ל התם דהמכירה הוי מכירה מטעם שכתב הרא"ש ז"ל דהכלל דעביד לא מהני לא שייך רק באיסורים שאין לו תקנה אבל במה שיש לו היתר לא שייך זה. מיהו היה אפשר לחלק דדווקא התם בנידון דידהו שההיתר תלוי בדעתם ואם רצו יכולין להתיר ע"י חכם לכך הוי ההיתר בידם לכך דומה למה דקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ודומה לאם הי' לו היתר ממילא מכח זמן שהעלה הש"ך בסי' ר"ח דכל דהמעשה הוי היתר בזמן איסור לא אמרינן עביד לא מהני אבל בנידון דידן שנשבע להקהל ולולי זה לא היו מקבלין אותו לשו"ב א"כ זה הוי כנשבע לחבירו בשביל טובה שעשה לו דאין מתירין אותו בלא דעתו וא"כ לא היה יכול השו"ב להתיר את שבועתו בלי רצון הקהל, וגם בלא"ה קיי"ל ביו"ד סי' ר"ג דאין נשאלין על השבועה אלא מדוחק, ומה"ט אפשר דלא הוי סתרי דברי תשובת הרא"ש לדברי המרדכי ולא כש"ך וט"ז שדחו זה מפני זה רק י"ל דהמרדכי מיירי בשבועה ובשבועה אין נשאלין רק מדוחק לכך הוי כאין לו היתר לכך אי עביד לא מהני אבל הרא"ש מיירי להדיא בחרם ובחרם יש לו היתר כל זמן שירצו לכך כתב דאינו דומה לאיסורי תורה דעביד לא מהני ובפרט דדין זה דאין נשאלין על השבועה אלא מדוחק הוא מהמרדכי ולכך הוא לשיטתו אזיל לכך ס"ל בזה עביד לא מהני וא"ש. ועכ"פ בנידון דידן דתרווייהו הוי דהוי שבועה ולטובת חבירו א"כ לא הוי ביד השוחט לשאול עליו לכך דומה לאיסורי תורה ואף להרא"ש לא מהני. ובהכי הוי א"ש לדברי הרמ"א שלא סתרי אהדדי שביו"ד סי' ר"ל פסק שם דהנשבע שלא למכור ועבד ומכר לא מהני ובחו"מ סי' ר"ח פסק דמהני והסמ"ע הבין שסתרי אהדדי אך לפי הנ"ל א"ש, דיש לדייק עוד חדא למה בחוה"מ נקט נשבע או נדר שלא למכור וביו"ד נקט רק שבועה לבד ולא נדר גם מה ענין דין נשבע שלא למכור לסי' ר"ל דווקא ולמה דווקא שם ציין הרמ"א דין זה הלא גוף הסימן מיירי שם מהיתר שבועה ולמה דווקא שם כתב דין זה גם ביו"ד נקט חפץ פלוני ובחו"מ נקט סתם נשבע או נדר שלא למכור. אך לפי הנ"ל א"ש כיון דכתב שם הרמ"א ביו"ד תחלה דאין להתיר שבועה אלא מדוחק ולכך כיון דאין לו היתר לכתחילה לכך ממילא באם נשבע שלא למכור ועבר ומכר לא מהני דזה דומה לאיסור תורה כיון דאין לו היתר לכתחלה ולכך לא נקט נדר דבנדר כיון דמצוה לאתשולי לכך ודאי אי עביד מהני כמ"ש הרא"ש בחרם ולכך נמי נקט חפץ פלוני דבזה ע"פ הרוב אין בו דוחק לאתשולי עליו דאף אם הוי לו שעת הדחק למעות דאין אדם מוכר חפציו אם לא מפני דוחקו מ"מ הרי יכול למכור חפץ אחר ולא זה שנשבע עליו לכך ע"פ רוב אין לו דוחק למכור דוקא זה ולכך כיון דאין לו היתר לכתחלה לכך אי עביד לא מהני, אבל בחו"מ נקט שבועה דומיא דנדר באופן דיש לו היתר לשבועתו לכתחלה כמו בנדר ולכך נקט סתם נשבע שלא למכור דאם נשבע שלא ימכור שום חפץ כלל ואז עתה שבא למכור כיון דמסתמא אין אדם מוכר אלא א"כ מחמת דחקו א"כ כיון שאין יכול למכור שום חפץ הוי לו שעת הדחק ובשעת הדחק מהני היתר לשבועה א"כ כיון דיכול לשאול עליו לכך אי עביד מהני וא"ש. ובפרט דבסימן ההוא בסי' ר"ח מיירי מדין מוכר מכח המתנת מעות דהוי הכל מחמת דחקו לכך כה"ג אף בנשבע אי עביד מהני וא"ש דברי הרמ"א. גם דברי תשובת הרא"ש שהקשה הט"ז ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ד אהדדי הי' נראה דא"ש דיש חילוק בין אם יש להם פתח לעקור החרם מעיקרו אז כיון שבידו הי' לעקור האיסור למפרע להיות מעיקרא כהיתר בזה אף אם לא הותר עדיין מהני מכח דבזה אינו דומה לאיסור תורה וכעין שכתב הש"ך בסי' ר"ח דזה נמי הוי כהיתר בזמן איסור כיון דאם ישאל עליו יהי' היתר למפרע רק בזמן שנעשה עדיין לא הותר החרם והוי כהיתר בזמן איסור דעביד מהני אבל בתשובה אחרת מיירי שאין להם פתח וחרטה לעקור חרם למפרע ולכך נהי דחרם אין צריך פתח וחרטה מ"מ בזה כיון דאין לו היתר רק מכאן ולהבא ולא הי' בידם להתירו למפרע לכך עד הנה הוי, איסור ממש ואי עביד לא מהני ועיין בש"ך סי' רכ"ח שם בס"ק. צ"ו ותבין. והכלל דהכל במה שבידם תלוי הדבר דאם הוי בידם, לעקרו למפרע לכך אי עביד מהני ואם אין בידם לעקרו למפרע אי עביד לא מהני כנ"ל וא"ש הכל על נכון. מיהו אף אי נימא כן נראה דבנידון דידן אי עביד מהני שהרי הט"ז בחו"מ סי' ר"ח העלה דאף בנשבע שלא למכור ועבר ומכר נקרא היתר בזמן איסור וגם בי' עביד מהני ודעת התוס' בתמורה הביאו הסמ"ע נמי ס"ל כן דבאיסור שבדה הוא עצמו לא אמרינן עביד לא מהני, ואף אי נימא כדעת הסמ"ע דבנשבע שלא למכור לא דמי להיתר בזמן איסור נראה דהיינו דווקא אם נשבע סתם שלא למכור סתם ולא בתורת תנאי כלל ולא הי' לו היתר כלל למכרו לכך בזה ס"ל דשייך בי' עביד לא מהני אבל באם נשבע שלא יעשה זה רק בפני פלוני כיון דאם הי' פלוני כאן היה מותר לעשות מעשה זו רק כיון שלא היה כאן עשה איסור זה דומה ממש להיתר בזמן איסור כיון דהמעשה הוי היתר רק בזמן איסור שלא הי' בפני פלוני וכיון דאפשר להיות נעשה דרך היתר בזה ודאי עביד מהני כמו במקח הנעשה באיסור דקיי"ל שם דמהני כיון דאפשר להיות דרך היתר. והרי דעת הט"ז דבכל ענין דומה שבועה להיתר בזמן איסור כיון דהמעשה הוי בעצמו היתר לכך אף החולקים עליו היינו באם נשבע סתם דאז ס"ל דבתר השתא אזלינן ואין דומה לשבת ויו"ט דהשתא משכחת לה דרך היתר אבל בנשבע השתא לא משכחת לה דרך היתר ולכך ס"ל דבתר השתא אזלינן ולכך אם נשבע על תנאי דווקא ואם היה כאן פלוני הי' מעשה זו היתר רק שהעבירה מצד אחר דפלוני ליכא כאן א"כ זה הוי מצד אחר והמעשה משכחת לה דרך היתר לכך לכ"ע אי עביד מהני. ואף אם הי' נשבע סתם שלא ישחוט נראה כיון דלא נשבע רק על העיר הזאת אבל בעיר אחרת מותר לו לשחוט שלא שייך בזה עביד לא מהני דבזה דומה למקח הנעשה בשבת ויו"ט דמהני מכח דהוי היתר בזמן איסור וא"כ מה לי זמן מה לי מקום כן ה"נ כיון דלא נאסר בשחיטה רק כאן הוי היתר במקום איסור ומה לי זה או זה ולכך בזה לכ"ע עביד מהני ואינו דומה לנשבע סתם דאין לו היתר בשום מקום למכור וז"ב. ועוד היה נראה דבשחיטה לא שייך עביד לא מהני כיון דקיי"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה ומתעסק נמי מהני א"כ דומה לצורם אוזן בכור שכתבו התוס' בתמורה כיון דממילא נמי מהני לא שייך עביד לא מהני והכוונה דכל מה שנעשה ע"י עבירה זה הוי כנטול דמי וכמאן דליתא אבל מה שלא נעשה ע"י עבירה זה לא נחשב כמאן דליתא ולכך ה"נ בשחיטה נהי דבעינן כח גברא מ"מ כיון דלא בעינן כוונה לשחיטה א"כ אינו אסור לו להפיל סכין בכחו או לנועצו בכחו והרי זה לא נאסר לו א"כ ממ"נ אף דשחיטה אסורה לו ועביד לא מהני מ"מ לו יהא דלא שחטו הוא אם נשחט ממילא נמי שרי ואף דבעינן כח גברא הרי הכח לא נאסר לו והוי כהשליך סכין לנועצו בכותל ונשחט ממילא דשרי לכך בכה"ג לא שייך עביד לא מהני. והמהרי"ט דמקשה משוחט בשבת נראה דלאו משוחט חולין הקשה רק אף דמקצר בלשון כוונתו משוחט קדשים בשבת ויו"ט דמוכח בש"ס בכמה דוכתא וברמב"ם דהוי שחיטה כשירה דאם זרק הורצה ובקדשים בעינן שפיר כונה לשחיטה ובזה שפיר הקשה דנימא עביד לא מהני אבל בחולין לא שייך כלל לומר בי' אי עביד דלא מהני בשחיטה [ושוב הראה לי בתשובות בית אפרים ביו"ד סי' ל"ט כתב חילוק זה להדיא וכוונתי לדעתו בזה]. מיהו כד דייקינן שפיר נראה דאף בחולין שפיר הקשה המהרי"ט דנימא בי' עביד לא מהני והוא דזה אין דומה לצורם אוזן בכור, והוא דלכאורה קשה לי מה הקשה שם התוס' דנימא נ"מ בין אביי לרבא בנשבע שלא למכור ועבר ומכר וכו' ומה קושיא הלא הוא נשבע רק שלא למכור אבל להפקיר לא נשבע וזה מותר לו וא"כ כיון דקיי"ל בחו"מ סי' קצ"ד דבקנה מנכרי ונתן כסף ולא משך דהנכרי כיון דקיבל כסף נסתלק ישראל לא קנה עד דהחזיק ונעשה הפקר ויכול אחר לזכות בו א"כ ה"נ נימא דבנשבע שלא למכור ועבר ומכר כיון דעכ"פ הוא הסכים למכרו א"כ נסתלק ממנו ונעשה הפקר ועל ההפקר לא שייך עביד לא מהני דזה מותר לו להפקיר וכיון דנעשה הפקר א"כ שוב זכה הקונה בזה כקונה מההפקר וזה ליכא איסורא, ונהי דכתבנו במקום אחר בחדושי' להוכיח דכלל זה המבואר בחו"מ הנ"ל בסי' קצ"ד דנכרי מכי קיבל זוזי נסתלק הוי רק בעכו"ם אבל בישראל לא נעשה ממילא כהפקר ייע"ש מ"מ כיון דעכ"פ אפשר להיות נעשה ממילא כך א"כ דומה לצורם אוזן בכור שכתבו התוס' כיון דממילא נמי מהני לא שייך עביד לא מהני אף דכעת לא נעשה ממילא כן ה"נ כיון דקניית. זה אפשר להיות נעשה ממילא בלא הקנאת המוכר כגון שיפקרנו המוכר והוא יזכה בו מן ההפקר א"כ כיון דאפשר להיות נעשה ממילא בלא כוונת הקנאת המוכר ובענין דליכא ביטול השבועה שוב אף אם הקנה הוא לא שייך עביד לא מהני. ואף אם הי' מקום לחלוק בזה קשה מה פריך הש"ס שם משינוי קונה הרי שינוי מעשה אף אם נעשה ממילא נקנה לו דהרי קיי"ל גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קונהו א"כ לא בעינן שינוי במעשי' רק אף אם נשתנה ממילא נקנית לו ומה פריך הש"ס דנימא בי' עביד לא מהני. וא"ל דהקושיא הוי ממה שבעינן שיתכוון לקנות דבלא כוונה לא נקנה לו ובעינן כוונה לקנות לכך נימא בי' עביד לא מהני דא"כ למה פריך משינוי מעשה יקשה משינוי הרשות ויאוש למה שינוי רשות קונה הרי באמת אסור לקנות דבר מהגזלן ואסור לסעדו על שינויו כמ"ש בחו"מ נימא בי' עביד לא מהני ודוחק לומר דבזה ליכא לאו מפורש על הלוקח אך העיקר נראה לפענ"ד בביאור דבריהם בצורם אוזן בכור כן הוא דכל דהמעשה נעשה לפנינו דחזינן שנעשה מעשה וא"צ לצרף עוד איזה ענין להכשיר מעשה זו רק כמות שהוא לפנינו נראה וניכרת נמי מהני שבזה לא שייך לומר עביד לא מהני שהרי שור שחוט לפניך וחזינן המעשה לפנינו שנעשה ואיך נימא דלא נעשה אם אנו רואין אותה לפנינו שנעשה כן, אבל אם המעשה לפנינו ודאי לא הי' בה כדאי לבד להתיר הענין רק צריך לצרף עוד מעשה אחת לזה מה שאינו ניכר לפנינו בזה אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כיון דאין השינוי ניכר לפנינו בחוש אמרינן כיון דנעשה ע"י איסור הוי כלא נעשה. ולכך א"ש דבצורם אוזן בכור כיון שאנו רואין המום לפנינו ותיתי מהי תיתי כיון דיש מום לפנינו הוא מותר וא"צ לצרף שום מעשה לזה כל כה"ג אין אומרים עביד לא מהני דהרי חזינן השינוי לפנינו ואיך נימא דהוי כלא נעשה אבל בשינוי הרי כמות שהוא לפנינו אין ראי' דנשתנה דדלמא גם מתחלה היה כן בשעת הגזילה כמו זה או דלמא לא כיון לקנות הגזלן בשינוי זה וא"כ אין הענין ניכר לפנינו וצריכין אנו לצרף לזה שתחלה לא הי' כן וכוונתו הי' לקנות בשינוי וכן בנשבע שלא למכור ועבר ומכר אף דהחפץ הוא השתא ביד הקונה אין ראי' מזה דקנהו דלמא הי' בפקדון וצריכין אנו לצרף לזה שהמוכר הקנהו לו בקנין והלה כיון לקנות לכך כל כה"ג דאין גוף הענין ניכר בעין אמרינן אי עביד לא מהני וא"כ הוא הדין בשחיטה כיון דכמות שהוא לפנינו שחוטה אין ראי' דדלמא נעשה בלא כח גברא כלל וצריכין אנו לצרף לזה שבאמת נעשה ע"י אדם לכך כל שאין ההיתר ניכר מעצמו אמרינן עביד לא מהני ולכך שפיר הקשה המהרי"ט מכל שוחט בשבת, לכך לפ"ז אם היה נשבע השוחט שלא ישחוט כלל בשום מקום ולא בתורת תנאי שפיר הוי מקום לדמות זה לנשבע שלא למכור וכנ"ל והי' תלוי בפלוגתא זו אך בנידון דידן כבר כתבנו דאינו דומה לכאן ומהני טעמא דלעיל רק דדומה למקח הנעשה באיסור או בשבת ויו"ט כנ"ל ולכך פשיטא דלא נעשה נבילה בזה:

ועתה נשוב לעיין מצד עברו על גוף השבועה שנשבע שלא ישחוט ועבר ושחט אם נפסל הנה זה פשוט ומבואר דהחשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים ומ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הש"ע ביו"ד סי' א' דקהל שפסלו שחיטת הכל ובא אחד ושחט ששחיטתו אסורה כבר פי' התב"ש בסי' ב' דהתם מיירי שפרשו הקהל שאם לא ישמעו לתקנתם שיהי' שחיטתן אסורה ומצד קבלת הקהל נגעו בו וכן כתב הנב"י בתשובה בזה ולא הוצרך רו"מ במכתבו להביא דברי הנב"י כי במקומו הוא מפורש בתב"ש. ומה שהקשה רו"מ במכתבו ומדמה ענין דין זה ליו"ד סי' א' ומכח זה עלה בדעתו לחדש דבחשוד אלפני עור בעבירה אחת חשוד על כל עבירות להכשיל את אחרים דמה לי עון קל או חמור הוא עובר בשוה על לאו דלפני עור וכבר הוא חשוד על זה עכת"ד. והנה זה ודאי אינו ומוכח מן הש"ס ופוסקים להיפוך ואעתיק לשון הטור ביו"ד סי' קי"ט החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עלי' כההוא עובדא דאיתא בבכורות בטבח שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן וקנסו אותו שלא ימכור אפילו אגוזים מפני שהי' מרגיל וכו' אבל שאר כל הדברים שאין צריכין כלל לדבר שהוא חשוד עליו מותרין לקנות ממנו ומיהו החשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל ע"כ לשון הטור. והנה מלשונו מוכח דמיירי מחשוד למכור חלב ואעפ"כ כפל ושילש בלשונו שאינו חשוד על דברים אחרים וכן מוכח מהמשנה דבכורות ס"פ עד כמה דהחשוד למכור תרומה בשל חולין וכו' ר"ש אומר כל שיש בו זיקות תרומות ומעשרות אין לוקחין ממנו ומשמע להדיא שם ובש"ס [וברמב"ם משמע יותר והביאו נמי הב"י בסי' קי"ט שכתב כל שיש בו זיקות תרומה אין לוקחין ממנו אבל מעשר לוקחין והחשוד על המעשר אין לוקחין ממנו מעשר אבל תרומה לוקחין ממנו עי"ש מוכח כן בהדיא] דדווקא שיש בו זיקות תרומה אבל מה שיש בו זיקות איסור אחר לוקחין ממנו ומוכח דאף בזה חשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים, וביאור הענין הוי כיון דיש לכ"ע חזקת כשרות לכך כל מה דאפשר לדונו לכף זכות דיינינן לי' ולכך אם חשוד למכור איסור כגון חלב אז לאכול עמו מותר דאמרינן לאו דלפני עור הוא דקל לי' אבל לאו דחלב חמור לי' ולא יאכל הוא ממנו ולהיפוך לקנות ממנו שאר איסורים החמורים מחלב ודבר שהוא חשוד עליו אמרינן להיפוך דאולי גוף האיסור הוא דקל ליה, ועל לפני עור לא נחשד רק מכח דגוף האיסור לא משמע לי' לאיסור אבל באיסור אחר דמשמע לי' לאיסורא גם אלפני עור לא יעבור או מצד צירוף תרתי יחד דקיל לי' לאו דלפני עור ולאו זה של גוף האיסור לכך בהצטרף תרתי נחשד על זה אבל לאכלו בעצמו או לאחרים באיסור חמור אינו חשוד דמוקמינן לי' אחזקת כשרות במה דאפשר. ומה שהוקשה רו"מ למה כתב הש"ע דין זה כאן הנה לפי דרכו נמי לא הי' צריך לומר דנעשה חשוד בלפני עור לכל האסורין רק הוא יכול לומר בפשיטות כיון דהציבור אסרו על עצמן השחיטה כנבילה א"כ להם יש כח לאסור ונעשה כנבילה כמ"ש ביו"ד סי' רי"ג דהצבור יכולין לגזור להיות פת כותים ויי"נ ולכך כיון דשחיטתו נעשה נבילה והוא שחט ורצה להאכילם לכך נעשה כחשוד להאכיל נבלות ונעשה מכח זה חשוד לאו"ד לכך אף שבטלו התקנה או לעיר אחרת אסורה שחיטתו כדין חשוד לאו"ד ולכך שייך דין זה כאן דשייך לדין חשוד לאו"ד אך מדברי התב"ש משמע היפוך זה דלא נעשה בזה חשוד לאו"ד רק השחיטה כשירה אם נתבטלה התקנה, והטעם נראה כיון דחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור אף בענין מכירה לאחרים א"כ ודאי נבילה ממש חמורה לאדם מנבילה כזו שהיתה כשירה רק שהם אסרו על עצמם כנבילה דזה ודאי קיל בעיני אדם מנבילה ממש לכך אם חשוד להאכיל אותם נבילה כזאת אינו חשוד להאכיל נבלות ממש. ומיהו נ"מ אם מצאנו בידו בשר והוא אומר ששחטו אצל השוחט דמתא בזה אינו נאמן כדין מומר לתיאבון ואנו חוששין שמא הוא מעצמו שחטו כי חשוד הוא להאכיל נבלות כאלו לנו לכך הוי חשוד לדבר כזה עכ"פ ולכך שייך דין זה בסי' זה. ועוד הי' נראה לולי דברי התב"ש והנב"י דיש לומר אף אם לא קבלו כן בפירוש שיהי' נאסר שחיטות אחרים ממילא הוי נאסר והיינו דכמו שיש כח לצבור לגזור להיות פת עכו"ם ויי"נ אף דהאמת אינו כן כן ה"נ יש להם כח לגזור על אחד לשווי' כחשוד לאו"ד אף דבאמת אינו חשוד לכך קהל שפסלו שחיטת הכל א"כ הוי כגלי דעתיהו ששחיטת אחרים לא מהימן להם א"כ הוי כתקנו שכולם הוו כחשודים לאו"ד ולכך מה לי אם תקנו שפתם פת עכו"ם ויינם יי"נ דיכולין לעשות דבר שאינו כן מה לי אם תקנו על הכשרים להיות אצלם דין חשודים לאו"ד לכך כיון שפסלו שחיטת הכל הוי כתקנו שכולם יהי' להם דין חשוד לאו"ד ולכך אם עבר ושחט אסורה שחיטתו ממילא כדין חשוד לאו"ד ממש, ולכך כתבו בסי' זה ללמד דאף אם אינו חשוד ממש לאו"ד אם הקהל פסלו שחיטת הכל יש בידם כח לעשות מהכשר חשוד לאו"ד ונעשה אצלם דין חשוד לאו"ד ולכך שחיטתו אסורה אף שלא פרשו שיהי' אסורה שחיטתו בדיעבד וזה ברור לפענ"ד. וא"כ עכ"פ היוצא מזה תינח אם הקהל תקנו כן אבל כאן שלא תקנו הקהל כלום רק הוא קיבל על נפשו נהי שנעשה ברצון הקהל כל שלא תקנו כן הקהל ממש לא נעשה לו דין חשוד לאו"ד ואין לו רק דין עובר על השבועה וכשר לשחיטה. ומ"ש ששחיטתו נבילה כבר כתבנו דהוא לבדו א"י לאסור כנבילה בפרט בשל אחרים לכך השוחט הזה כשר הוא מדינא לשחוט. וגם מה שכתב מכ"ת מענין לענין בדין דקיי"ל מה שבידו נאמן, הנה אם כי אמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת אליבא דאמת דאם כדבריו דהכלל הוא כל שמוכרח להודות שהעד היה כשר תחלה נאמן א"כ בקדושין דבעי עדים אם היו העדים אצל הקדושין יהי' נאמן אחד מהעדים לומר אח"כ שנתגרשה כיון דמוכרחין אנו לומר שעד הזה כשר הוא דאם לא הי' כשר א"כ לא חלו הקדושין כלל דקידושין בלא עדים לא מהני לכמה פוסקים דס"ל ע"א בקידושין לא מהני א"כ בע"כ הוי קידושין רק מכח דאמרינן שעד זה כשר היה תחלה א"כ יהי' נאמן שנתגרשה בעדותו לבד, ובחו"מ סי' מ"ו בשני עדי השטר באחד אומר הי' תנאי ואחד אומר לא הי' תנאי דדעת כמה פוסקים דצריך לישבע ש"ד נגד האומר שלא היה תנאי ואף הפוטרין שם הוי מטעם אחר סלק עד כנגד עד וכו' ומ"ט לא נאמר הרי זה שאומר לא הי' תנאי מוכרח הוא לומר שהעד השני שאומר תנאי כשר הי' שהרי הוא בא לקיים השטר שחתמו ואם פסול הוא בלא"ה בטל לי' השטר ובע"כ מוכרח לומר דכשר הוא השני שעמו ומי שאומר תנאי היה הוא אינו מוכרח להודות דהשני שעמו כשר הוא דהרי הוא בא לבטל השטר ומסייע הוא לנתבע א"כ למה לא נאמין לזה שאומר תנאי הי' יותר וגם כשכת"י יוצא ממקום אחר יהי' נאמן זה שאומר תנאי הי' וכן באומר פרוע. וכן יש ראי' מדברי הר"ן בפ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דכתב שם דמיירי דהיתה בחזקת פנוי' ואעפ"כ אין לו מגו וכו' וקשה אף בלא מגו הרי זה שאומר לא נתגרשה צריך להודות שהשני שעמו כשר הי' דבלא"ה אין נאמן לאוסרה כיון שהיתה בחזקת פנויה והשני שיאמר שנתגרשה א"צ לומר דהשני שעמו כשר הי' כיון דהוא בא להתירה לעלמא א"כ יהי' נאמן מי שיאמר שנתגרשה יותר, דאף דלפי מ"ש רו"מ במכתבו שלענין ממון כיון דס"ל להרא"ש דאין הראשון נאמן ה"ה דבידו לא מהני וכן בערוה הוי א"ש ונדחו ראיות הנ"ל אבל מה נעשה לשיטת הרמב"ן וסיעתו דס"ל אף לממון נאמן א"כ לפי טעם רו"מ הי' ראוי להיות נאמן בכל הנ"ל אף ע"י ע"א כנ"ל והא ודאי ליתא. וגם מה שכתב רו"מ דבידו לא מהני בממון ולא באיסור ערוה הנה באמת בידו מהני אף להתיר א"א דבעל שהוא אומר גרשתי את אשתי נאמן מכח דבידו לגרשה והאומר ראיתי אביכם שהטמין מעות וכו' כל שבידו לטלן דבריו קיימין א"כ מוכח דבממון וערוה מהני בידו, מיהו מזה אין ראי' לסתור דברי רו"מ די"ל דהתם עתה הוא בידו אבל במה שכבר הוא בידו י"ל דאינו נאמן. מיהו מה שכתב רו"מ ראי' מאה"ע סי' קמ"א משליח הגט מזה אין ראי' די"ל דבידו דנאמן היינו אם בידו לסלק החזקה כגון שהי' בידו לנסכו או לטמאו או בעל שאמר גרשתי דבידו לגרשה וכו' וכן כל הני בידו דנאמן הוי באם היה בידו לעשות מעשה זו ממש לקלקל גוף החזקה לאסרו או להתירו. לכך כל שהיה בידו לקלקל החזקה ממש להיות נתבטלה באמת לכך נאמן אף דאינו בידו עתה כל שהי' תחלה בידו לקלקל החזקה אבל בשליח הגט אטו היה בידו לגרשה ממש זה אין בידו ואף בשעה שהי' הגט בידו והי' אומר בפני נחתם אם היה שקר לא היה מתקלקל החזקה בדבורו וכל שאין בידו לסתור החזקה באמת לא נקרא בידו לכך אינו נאמן אם אין עתה בידו וגם בלא"ה אין לדמות איסור ערוה לאיסורין דבאיסור דעד אחד נאמן באסורין רק היכי דאתחזק היתירא או איסורא אינו נאמן לסתור את החזקה בזה כל שבידו לסלק החזקה הוי כליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן ונאמן ע"א אבל באיסור ערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים בלא טעמא דאתחזק איסורא רק דאין דבר שבערוה פחות משנים ועיין בפ"ק דגיטין ולכך בזה לא מהני בידו מתחלה רק היכי דהמנוהו חז"ל כשנים הימנוהו והיכי דלא הימנוהו לא הימנוהו. וגם מה שכתב רו"מ דבנטמאו טהרותיך מוכרח החזקה להודות שתחלה כשר הי' דאל"כ ליכא חזקה דדלמא טמאין, לא ידעתי מה קאמר הלא בעודן בבית הבעלים יודעים הבעלים שאצלם לא נטמאו א"כ הוי להם חזקת טהרה לכך מוקמינן להו אחזקה הראשונה שלא טימא אותן ואף אם היו בבית שומר מתחלה הרי עכ"פ קודם שהוכשרו וכדומה לא נטמאו וכיון דודאי היו טהורין תחלה וספק אם נטמאו או לא] לא] חיישינן דלמא טימא אותן דמוקמינן להו בחזקת טהרה ולמה מוכרח כאן החזקה להודות שכשר היה תחלה. וגם לפי דברי רו"מ תקשה לשיטת הרא"ש וסיעתו למה פועל אין נאמן אם לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והגיד לו אח"כ הרי לפי דבריו כל ע"א שמוכרח החזקה להודות שתחלה כשר היה נאמן ע"א א"כ ה"נ כיון שמוכרח להודות שתחלה כשר הי' אף אם הגיד לו אח"כ יהי' נאמן, ולומר דבשביל שלא הגיד לו בפעם א' מוכח דמשקר כמ"ש הרשב"א וסיעתו הרי הרא"ש וסיעתו לא סבירא להו הך סברא דהרשב"א דפועל גרע מעד דעלמא רק ס"ל דפועל עדיף מע"א דעלמא דאם ס"ל סברת הרשב"א כיון דלא אמר לי' בפעם א' מגרע מנ"ל דבעד דעלמא אינו נאמן בהלה שותק ובע"כ דס"ל דלא כהרשב"א ולכך ממה דלא אמר לו בפעם א' אינו נאמן הוכיחו דעד דעלמא אינו נאמן וא"כ קשה מה"ט לא יהי' נאמן כיון דליכא חזקת היתר ע"א נאמן לאסרו וא"כ עיקר ההיתר מכח חזקת היתר וצ"ל שהי' בחזקת כשר תחלה א"כ למה לא יהי' נאמן. ועוד דא"כ בנושא אשה בעדים דהעדים בע"כ נאמנין לו דבלא"ה לא הוי קידושין או באשה שנתגרשה בעדים ונשאת לאחר דבע"כ העדים נאמנים לה וצריכה לומר שהיו כשרים דבלא"ה היא א"א וא"כ שוב יהי' אחד מהם נאמן לאסור ההיתר שלה וכדומה כיון שמוכרחת היא להודות שכשר הי' תחלה לכך אין זה אלא פטומי מילין. והעיקר הטעם דבידו מהני הוא פשוט ומבואר בהרא"ש והנמשכין אחריו כיון דהוי בידו הוי כבעלים עליו ובעלים נאמנים על שלהם הן לאיסור הן להיתר דהתורה נתנה נאמנות לבעלים על שלהם וכל שבידו הוי כבעלים עליו זה הטעם פשוט ומבואר שם. והנה עוד הי' מקום להאריך בענינים הללו רק שאין הפנאי גורם לכך ולא פניתי רק מעט לכבודו לעיין בגוף הדין ואפס קצהו בדבריו הנחמדים ומה שהעיר הש"י ברעיוני לפום ריהטא כמעט בלי עיון בספר כנל וכבר הארכתי כיוצא בזה בכמה מקומות ואולי יזכני הש"י עוד בזמן אחר לבאר בזה, והעיקר העולה לדינא דהשוחט הנ"ל כשר לשחוט עוד. אך זה מצד עיקר הדין אבל מצד הגדר ודאי בזמנינו ראינו שמי שחשוד לשבועת שקר חשוד על כמה ענינים ורבו המתפקרי' וכן חב כיוצא בזה החק יעקב בסי' תמ"ח דלכך לא העתיק הרי"ף וסיעתו דין חמצן של עוברי עבירה דלדידן כולהו עוברי להכעיס נינהו כן ה"נ אף שמדין תורה מומר לשבועה כשר לשחוט בזמנינו אנו רואין מי שחשוד על השבועה כבר הוא רשע גמור ופוקר בכמה ענינים ואדרבה חזינן שכמה קלים עונש שבועה חמור להם ומכ"ש מי שפוקר בשבועה שחשוד לכמה ענינים לכך ודאי בזמן הזה ראוי להחמיר. ולא שמענו לקבל שו"ב בעיר הנשבע לשקר ואדרבה מדקדקין ביותר להיות השוחט מן המהדרין מן המהדרין במצות ושכיחי בזמנינו שו"ב יראי שמים מאד לכך ודאי אין לקבלו לשוחט, רק אם נראה להב"ד דשם דטפלי תלו בי' והוא צורך שעה גם ניכר ממדותיו שהוא ירא שמים ואולי משגה הי' לו לכך אם הראוי לפי דעת הב"ד להכשירו ושיקבל עליו דברי חברות הרשות בידם לעשות כפי דעתם והנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה