טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה ה
תשובה מה שהשבתי לק"ק סאמבור.
הנה ע"ד שאלתו בשו"ב שהי' לו נערה משרתת והוציאו עליה קול שהיא הרה ממנו והשוחט טוען ששקר הוא ואויביו למדוה כך להטיל בו דופי אבל אין הדבר ממנו אך זה נודע שכמה פעמים כשנסעה אשת השוחט מביתו נתיחד עם הנערה הזאת בלילה, ועוד נערה אחת שהיתה ישינה שם, אך היחוד הי' בחדר הפתוח לבית שהיו אנשים ישנים שם. והנה מכח כ"ז עמדו קצת אנשים מערערים לפסול השוחט הזה מאומנתו ודעת רו"מ להכשירו וטעמו ונימוקו אשר כתב במכתבו וביקש ממני לחוות דעתי בזה:
והנה אם אמנם כי אין לי פנאי כלל אך שלא להשיב פניו ריקם אשיב כפי אשר תשיג ידי. והנה דבר זה נחלק לג' חקירות אם יחוד נדה אסור מן התורה או לא. והב' אם זה שהיו שוכבים בחדר הפתוח להבית אם זה נחשב יחוד או לא. והג' אם יופסל בהך יחוד לשחיטה או לא. והנה במה דסיימנא אפתח. הנה זה ודאי בשביל מאמר המעוברת שאומרת שממנו בזה ודאי אינו נפסל. כיון דהוא מכחיש אותה כמו דמשמע מכמה דוכתא ואין צריך להאריך בזה, רק בשביל היחוד שמודה על כך וידוע זה ודאי לדעת שאר הפוסקים דס"ל בסי' ב' דהיכי דהוי מומר לשאר עבירות כשר לשחוט וא"צ בדיקת הסכין פשיטא דכשר בזה אך לשיטת הרמב"ם דס"ל דמומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין יש לעיין בזה, דנהי דהיכא דפסול לעדות מודה הרמב"ם דא"צ בדיקת הסכין מ"מ היכי דהוי מומר והיינו דמוחזק בכך בעי בדיקת הסכין וכיון דזה הוא מוחזק ליחוד הוי כמומר לכך וי"ל דבעי להרמב"ם בדיקת הסכין. והנה הן אמת שהרמ"א כתב בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה וכן אינו נפסל בקול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות, א"כ מזה משמע בעבור יחוד לא נפסל לעדות אך באמת המעיין במקנה בקדושין סימן מ"ב כתב שם שמ"ש הרי"ף שמתייחד עם עריות לאו היינו יחוד ממש דאם הוי יחוד ממש הוי פסול מן התורה אם יחוד עריות מן התורה ואם הוי מדרבנן פסול מדרבנן. וכן כתב הב"ש שם בסימן מ"ב דהמתייחד עם עריות פסול לעדות ומדכתב סתמא משמע דס"ל דפסול לכל העדות קאמר. ועוד נראה דאף אם כשר לעדות או כגון שאינו מתייחד ממש כדין יחוד רק שחשוד בעלמא באופן שקיי"ל שכשר לעדות מ"מ היינו רק אם ראה כבר העדות אז מקבלין ממנו אבל אין מוסרין לו עדות לכתחלה וכן מורה לשון הרמ"א בסי' ל"ד סעיף כ"ה שתחלה כתב שם בהג"ה דמ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחלה וסיים אח"כ וכן אין נפסל ע"י קול וחשד בעלמא וכו' מהו שייך בזה לשון וכן בע"כ כוונתו דכן אין נפסל ע"י קול וחשד בעלמא ומ"מ ג"כ אין מוסרין לו עדות לכתחלה. וכן כתב הרמ"א שם לעיל גבי ראוהו קושר ומתיר בשבת דמ"מ אין עושין אותו עד לכתחלה וא"כ לפי"ז לשחוט הוי כמו שמוסרין לו עדות לכתחלה שהרי מוסרין לו לשחוט ומאמינין לו על בדיקת הסכין לכך הוי בזה כמוסרין לו עדות לכתחלה דאין מוסרין לו ונהי דבאיסורין קיל מעדות וחשוד בדבר אחד נאמן להעיד בדבר אחר מ"מ כיון דבמומר לעבירה משאר עבירות ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת הסכין, א"כ ה"נ ביחוד אם הוי מומר לייחד עם העריות בעינן בדיקת הסכין להרמב"ם כיון דעכ"פ אין מוסרין לו עדות לכתחלה. ואף אם לא נאמר כן רק נאמר דאף לכתחלה מוסרין לו עדות מ"מ נראה דדין שחיטה לא תליא בדין עדות כלל שהרי חזינן דאף אם פסול לעדות מ"מ לא בעינן בדיקת הסכין אף להרמב"ם רק במומר לכך וא"כ לפ"ז במומר י"ל דאף שאינו נפסל בכך לעדות מ"מ לשחיטה אין מוסרין לו לכתחלה לשחוט בלי בדיקת הסכין דבע"כ הטעם של הרמב"ם דמצריך בדיקת הסכין אף דלשחיטה נאמן היינו דאע"פ דאינו עשוי לקלקל במזיד מ"מ אינו טורח לתקנו וכדמשמע להדיא מלשון הרמב"ם שם א"כ ה"נ אף בחשוד על עריות או על היחוד נהי דלעדות כשר היינו כיון שלהעיד הוי דבר שאין בו טרחא לכך אינו עשוי לקלקל במזיד להעיד שקר והוי כמו נאמנות על השחיטה דנאמן אף להרמב"ם אבל לענין בדיקת הסכין י"ל כיון דעכ"פ הוי מומר לייחד עם העריות והוי עבירה של תורה חשוד הוא שלא יטרח לתקן הסכין נמי כיון דחשוד הוא לעבור עבירה להנאתו ולא טרח לתקנו. לכך נראה דאם הוי מומר לכך לייחד עם העריות ודאי בעינן בדיקת הסכין להרמב"ם, ואין לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי הנה לומר דגוף דין זה ביחוד לא משמע ליה איסורא זה ודאי אינו דהנה מלשון הש"ע שכתב בסעיף כ"ד והוא שעשה דברים שפשט איסורו בישראל וכו' וכן סיים שרוב העם אין יודעים בדברים אלו משמע דווקא בדברים שרוב ישראל אין יודעין שהוא אסור אבל בדברים שרוב ישראל יודעין בו אינו יכול לומר שלא ידע שהוא איסור א"כ ה"נ באיסור יחוד הדבר ידוע לרוב העולם שאסור להתייחד איש ואשה ולכך אין להתנצל בזה שלא ידע שיש בזה איסורא. והן אמת שבחדושי הר"ן בסנהדרין כתב שם סברא זו די"ל דלא משמע לי' איסורא בהכי והוי כמו גנב ניסן וכו' מ"מ הוא לא כתבו רק לדעת ר' נחמן דמכשיר לי' לעדות אשה ג"כ אבל לדידן דקיי"ל דפסול לעדות אשה א"כ בע"כ דמשמע לי' איסורא בכך א"כ בע"כ מה דבשאר עדות כשר לאו מטעמא דלא משמע לי' איסורא דא"כ מ"ש עדות אשה ומ"ש שאר עדות בע"כ הוי רק טעמא מכח דיצרו תקפו א"כ בשלמא בעריות ממש אם בא על הערוה שייך לומר יצרו תקפו אבל במייחד לבד לא שייך לומר יצרו תקפו א"כ בזה הדר הוי לי' כשאר עבירות א"כ מ"ש עדות אשה ומ"ש שאר עדות ולכך נראה באמת דבזה פסול לכל עדות, ואף אם נאמר דכשר לשאר עדות בע"כ הטעם דלעדות אשה הוי חשוד לאותו דבר אבל עדות אחרים לא נחשב לאותו דבר וכיון דלהרמב"ם אף שאינו חשוד לאותו דבר כיון דהוי מומר לדבר אחד בעינן בדיקת הסכין עכ"פ א"כ נראה דה"ה במומר על היחוד בעינן בדיקת הסכין ובפרט כיון דביחוד ליכא יצרו תקפו ואעפ"כ הוי מומר לו א"כ ודאי שייך בי' חשש של הרמב"ם פן לא יטריח עצמו אף לבדיקת הסכין לכך נראה דהמומר ורגיל להתייחד עם עריות בעי בדיקת הסכין להרמב"ם ז"ל. והנה א"ל דנהי דביחוד ממש א"א לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי כמ"ש מ"מ אפשר דהך יחוד דהחדר הוי פתוח לבית לא משמע לי' דהוי יחוד בהך. אך ז"א חדא דאם הוי סברא לומר כך למה הוצרך המקנה לפרש דמ"ש הרז"ה והרא"ש דמיירי בנתייחד עם העריות היינו במקום דליכא איסור יחוד הו"ל לומר דמיירי במקום שיש איסור יחוד וכסתם לשון ונתייחד עם עריות רק במקום דלא משמע לי' איסורא בהך יחוד ובע"כ דאין סברא לחלק בין יחוד ליחוד רק אם הוי איסור יחוד דבר הפשוט לישראל בכל מקום שיש איסור יחוד הוי דבר גלוי ומפורסם ואין לחלק בזה. ובאמת דגוף דברי המקנה תמוהין מה שהוכיח דלא מיירי הרז"ה ביחוד גמור דא"כ פסול לעדות מן התורה ומה קושיא הרי י"ל דטעם מאן דמכשיר הוי מכח דלא משמע לי' איסורא בהכי וכמ"ש הר"ן בחידושי' בשם הבעל המאור ונעלם מן המקנה דברי הר"ן בשם הרז"ה בזה דלדברי הרז"ה שם מיירי ביחוד ממש ואעפ"כ מכשיר ר"נ מכח דלא משמע לי' איסורא בהכי ור"ש פוסל באמת מה"ט לכך אין דברי המקנה מוכרחין, מיהו זה משמע עכ"פ מדברי המקנה שלפי דעתו דמשמע לי' דביחוד פשיטא דפסול ולא שייך בזה פלוגתא דודאי משמע לי' איסורא בהכי א"כ בכל מקום דשייך איסור יחוד שייך ה"ט ואין לחלק בין מקום למקום ולכך הוצרך המקנה לפרש פלוגתתם לדעת הרז"ה והרא"ש היינו במקום דליכא איסור יחוד. ובפרט דנראה דאין לתלות מסברא לומר בזה דלא משמע לאינשי איסורא בהכי רק בדבר המפורש בש"ס ופוסקים או דידעינן בבירור שרוב העולם אין תופסין זה לאיסור אבל אם לא ידענו בבירור שרוב העולם תופסין זה להיתר אין תולין לומר דזה הוי ס"ל דאין בזה איסור, ואף דכל היכי דהוי ספק אם הוא פסול או לא מוקמינן לי' בחזקת כשרות היינו אם רק ספק אם עבר עבירה כלל או לא דהוי הספק בגוף עבירה אבל אם ודאי עבר רק ספק אם משמע לי' איסורא או לא, לא מכשרינן לי' לעדות מכח ספק זה רק אם ידענו בבירור שרוב עולם אין תופסין זה לאיסור אבל בספק אם רוב העולם יודעין שזה אסור או לא אין תולין לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי ונהי דבעלמא חיישינן ללאו כ"ע דינא גמירי מ"מ לענין עדות לא מתכשר לעדות מכח הך סברא והכלל כך הוא דהנה יש לדייק בלשון הש"ע בחו"מ סי' ל"ד בסעיף כ"ד דתחלה כתב והוא שעשה דברים שפשט איסורו בישראל שהם עבירה משמע דבעינן שיהיה ידוע שברוב ישראל מוחזק זה לעבירה הא אם אין מוחזק זה ברוב ישראל לעבירה אף שאינו מוחזק נמי להיפוך אם מוחזק לרוב להיתר לא נפסל בכך ובסוף הסעיף כתב להיפך שסיים שרוב העולם אין יודעין דבר זה משמע דבעינן שרוב העולם לא ידעו שהוא עבירה הא במע"מ פסול העובר ולא תלינן לומר שהוא מן אלו שאין יודעין זה וא"כ סתרי דבריו אהדדי. ולכך נראה כך שדבר שכל גוף העבירה בכללה י"ל דלא משמע להו איסורא בהכי אז לא נפסל רק אם רוב העולם יודעין שהוא עבירה אבל במע"מ אם קצת יודעים וקצת לא ידעו תלינן שזה לא ידע וכשר אך אם גוף העבירה ידוע לכל רק שספק אם משמע לאינשי שגם זה יהי' בכלל עבירה זו או לא בזה כיון דגוף שורש העבירה ידוע בעינן שנדע שרוב העולם אין מחזיקין זה לעבירה. אבל במע"מ אין תולין מספק כיון דגוף שורש העבירה מפורסם אמרינן מסתמא ידע שגם זה הוי בכלל עבירה זו. ולכך א"ש דברישא מיירי הש"ע דראהו קושר ומתיר בשבת דהנה העובר במזיד ע"ז אינו חייב רק אם התרו בו משום זה ממש דהוי אב מלאכה בפ"ע אבל אם התרו בו משם אחר אינו חייב א"כ ענין איסור הקשירה והתרה הוי לאו מיוחד בפ"ע ולכך כל שורש איסור זה שיהי' אסור לקשור ולהתיר בשבת לא פשט איסורו ברוב ישראל א"כ בזה מוקמינן לי' בחזקת היתר ואמרינן שלא ידע שיש בזה איסורא אך בסיפא דמיירי במשחק בקוביא וכדומה דאיסורו בזה הוי משום גזל ובזה עיקר איסור גזל גלוי וידוע לכל רק שאפשר שאין יודעין שזה נמי בכלל גזל וכיון שעיקר הלאו שבו גלוי וידוע אז בעינן להיפוך שנדע שרוב ישראל אין יודעין איסור זה שזה בכלל גזל אבל אם לא הוי רוב העולם שוגגין בו רק מע"מ אז פסול מספק ולכך סיים שרוב העולם אין יודעין שזה איסור וא"ש. ובהיות כן באיסור יחוד שרוב העולם יודעין שיחוד עם אשה אסור בפרט בלילה לישן בחדר אחד עם אשה פשיטא דגלוי וידוע הוא שהוא אסור ולכך לתלות ולומר שדבר זה אינו בכלל האיסור בעינן שנדע שרוב העם סוברים שאין זה עבירה, ובאמת אין זה דבר ברור ולדעתי הוי להיפך דרוב בני אדם יודעים דבחדר אחד אין לישן איש ואשה בין אם פתחו פתוח או לא ועכ"פ דבר ברור ליכא לומר שרוב העולם טועין בכך ולכך אין להכשירו מספק לעדות וה"ה לשחיטה לשיטת הרמב"ם דס"ל במומר לשאר עבירות דצריך בדיקת הסכין כנלפע"ד:
והנה עתה נשוב לחקירה שניה אם בחדר הפתוח לבית שייך בו יחוד או לא. הנה נלפע"ד ברור דשייך בזה יחוד בלילה ולא ביום דהנה מפורש בש"ס וש"ע דבבית שפתחו פתוח לרה"ר לא שייך יחוד ומבואר בבאר היטב בשם הכנה"ג דהיינו דווקא ביום אבל בלילה בשעה שבני אדם ישנים שייך יחוד אף שפתחו פתוח לרה"ר והוא מלתא דמסתברא וכן עלה בדעתי טרם ראיתי דבריו וא"כ ה"ה בזה דביום כיון שפתחו פתוח למקום שיש בני אדם לא שייך יחוד אבל בלילה בזמן שבני אדם ישנים כיון דהוי חדר בפ"ע ודאי שייך בי' יחוד. והן אמת דיש לחלק דבשלמא בבית שפתחו פתוח לרה"ר כיון דעיקר ההיתר של רה"ר הוי מצד ששכיחי שם רבים ובלילה כיון דכ"א ישן בביתו א"כ לא שכיחי רבים כלל בחוץ והוי כאלו אינו רה"ר כלל עתה והוי כאלו עתה אין פתחו פתוח לרה"ר משא"כ בנידון זה דסוף סוף יש בני אדם בחדר שמבחוץ ופתח (האלקיר) פתוח לחדר שיש שם בני אדם, מ"מ נראה מצד הסברא כיון שהם ישנים יש בו משום יחוד דבאמת כל שהוא חדר בפ"ע נקרא עליו שם יחוד דבשלמא כשהרבה ישנים בחדר אחד א"כ לא נקרא יחוד כלל ואינו בכלל תקנת חכמי' אבל כשהוא ואשה בחדר מיוחד שייך בו ענין יחוד דהרי הם מיוחדים בחדר בפ"ע רק אם יש בחוץ אנשים הרואים אותם א"כ הוי כשיש להם שמירה לכך מותר כיון דא"א לבא לידי איסורא אבל בלילה שבני אדם ישנים וליכא שמירה ובאמת הם בחדר בפ"ע והוי בכלל שם יחוד שאסרו חז"ל לכך שייך בזה איסור יחוד. ואין זה ענין כלל לההוא דא"ח סי' נ"ה דכאן העיקר באם אפשר לבא לידי איסורא או לא תליא מלתא וכל שהם רבים בחדר אחד אז מתיירא לעשות איסור פן ירגישו בו בני ביתו אך כשהם בחדר בפ"ע שא"א שירגישו כ"כ מהר הדבר ואף אם אפשר עכ"פ לא שכיח שירגישו בזה אלו שבחדר אחר בפרט בשעה שהם ישנים לכך שייך בזה איסור יחוד. ובפרט דנראה דבלילה בשעה שבני אדם ישנים הוי ראוי לאסור אשה אחת אפילו בין הרבה אנשים כיון שכולם ישנים ואפשר אף נשים הרבה עם אנשים הרבה הוי ראוי לאסור כיון דכולם ישנים וראיה לדבר בחתן שפרסה אשה נדה ובמת אביו של חתן וכו' קאמר הש"ס הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים ולדעת הראב"ד שם בעינן שניהם ולמה דייק הש"ס בלשונו הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים ולא קאמר סתם שצריכין לישן במקום דשכיחי אנשים ונשים ובע"כ דלא סמכינן על זה רק בעינן שיהי' ישן החתן ממש סמוך לאנשים או אצלם ממש וכן הכלה בין הנשים באופן שאם ילכו זה אל זה בלילה ירגישו בהם הישנים אצלם וכן משמע מלשון הרמ"א ביו"ד סי' קצ"ב שהמנהג ליקח קטן אצל החתן וכו' משמע דבעינן שישנו שם עמהם ממש ומוכח דזולת זה מה שישנים בחדר זה נשים ואנשים לא מהני אם אינו סמוך להם ולמה בכל נשים דעלמא אין נזהרים בזה מלישן כמה אנשים עם כמה נשים בחדר אחד בע"כ דהוי רק מטעמא דהוי גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה ולכך בחתן וכלה דלא שכיחי כ"כ הוצרכו טרחא זו אבל בכל אדם א"א להיות לכ"א בית מיוחד לכך לא גזרו בזה ועשו עיקר האיסור ע"ש החדר דאם הוי חדר מיוחד אסור ואם לאו מותר וא"כ כל ששמו חדר בפ"ע הוי בכלל תקנת יחוד כיון דאף בחדר אחד הי' ראוי לאסור רק שזה הוי גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה אבל כשהם בחדר מיוחד ובזמן שבני אדם ישנים יש בזה איסור יחוד כדמשמע גבי חתן וכלה דאפילו במקום שהרבה אנשים ונשים יש שייך יחוד בלילה אם לא שהוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים וזה דבר פשוט לפענ"ד:
אך שלא להוציא הדבר בלי עיון כלל בספר ראיתי דיש קצת לפלפל בזה מש"ס דקידושין דף פ"א דקאמר שם רב כהנא אנשים בחוץ ונשים בפנים אין חוששין משום יחוד אנשים בפנים ונשים בחוץ חוששין משום יחוד במתניתא תנא איפכא עיין פירש"י שם אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא במתניתא איפכא אנן נעביד לחומרא ייע"ש בפירש"י. ולכאורה קשה לי מנ"ל לאביי דרב כהנא פליג על המתניתא ולחוש לשניהם לחומרא נימא דלא פליגי כלל רק כיון דמפורש בא"ח סי' נ"ה בחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה אם רוב הצבור בגדולה מצטרפין דהמיעוט נגרר אחר הרוב אבל אם הרוב בקטנה או מע"מ אין מצטרפין וא"כ ה"נ נימא דהך ברייתא דתנא איפכא דאנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין משום יחוד מיירי בחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והי' בה מע"מ בשוה מחצה אנשים ומחצה נשים הלכך אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין משום יחוד ממ"נ דאם ילך איש אחד מן אנשים שבפנים אל הנשים שבחוץ א"כ נשאר המיעוט בפנים והרוב בחוץ וא"כ נגרר המועט אחר הרוב והוי כאלו הוי המיעוט בגדולה וא"כ הוו רבים יחד לכך לא שייך יחוד ואם תלך אשה מבחוץ לבפנים נהי דאלו שמבחוץ לא נגררו אחר הרוב שבפנים מ"מ באשה אחת בין כמה אנשים אין קפידא אבל נשים בפנים ואנשים בחוץ יש יחוד דחיישינן שילך איש אחד שמבחוץ להנשים שבפנים והוי יחוד ממש כן יהי' כוונת הברייתא אך זה בפתח פתוח ופרוץ אז יש לחוש שיכנס מבחוץ לבפנים כמו להיפוך אבל רב כהנא מיירי בפתח הפנימי סתום ובזה לא נחשב יחוד כיון דהפתח סתום ולהחיצון אין לו דרך על הפנימי לכך לגבי החיצון הוי סתום ממש ולא הוי יחוד אך לגבי הפנימי נגד החיצון כיון דלדידי' עביד הפתח לפתוח וסופו לצאת כיון דנצרך לצאת דרך שם לכך לדידהו לא מהני מה שהפתח סתום ולכך אם אנשים בפנים ונשים מבחוץ יש חשש יחוד כיון דהפנימי עובר דרך החיצון יש חשש שיתיחד איש אחד אם נשים הרבה וכיון דלא נפרץ לא נגררו הפנימים אחר החיצונים אבל נשים בפנים ואנשים בחוץ אין חוששין משום יחוד דאשה לגבי הרבה אנשים לא שייך יחוד ולהיפוך שיכנס איש אחד לפנים אין לחוש כיון דהפתח סתום ואין להם דרך על הפנימי, והרי דעת הרמב"ם בלא"ה באלו בפנים ואלו בחוץ לא שייך יחוד אם לא נתייחדה ממש וא"כ אף לפרש"י דס"ל אף בזה שייך יחוד עכ"פ יש סברא לחלק בין הפתח פתוח או סתום דבפתוח יש חשש יחוד אף מבחוץ לפנים אבל בסתום לא שייך יחוד מחוץ לפנים רק מבפנים לחוץ כיון דעומד לצאת ובזה מיירי רב כהנא והברייתא מיירי בפתוח ובקטנה שנפרצה במלואה והוי מע"מ ממש ובזה הוי הסברא להיפוך ומנ"ל דפליגו. ומזה הי' מוכח דבפתוח ממש לא שייך כלל איסור יחוד ובע"כ הך דינא דאנשים ונשים הוי הכל רק בסתום בדלת וא"כ א"א לתרץ כנ"ל ובע"כ דפליגי אהדדי מיהו אף אם נימא כן לא יצאנו מידי קושיא זו דאכתי קשה דהרי הרמב"ם מפרש כל הך סוגיא בידוע שנתייחדה אשה אחת או איש אחד עמהם ייע"ש ולפ"ז אכתי קשה דלתרץ דהך מימרא דרב כהנא מיירי בסתמא ולא שנתייחדה בפירוש ולכך אנשים בחוץ ונשים בפנים לא שייך יחוד ונשים בחוץ ואנשים בפנים שייך יחוד פן יצא אחד מהם לחוץ כדפרש"י והברייתא מיירי בידוע שנתייחדה אשה אחת כפי' הרמב"ם רק דמיירי בחצר קטנה שנפרצה לגדולה והיו בה מחצה אנשים באחד ומחצה נשים באחד ואם האנשים בפנימי ונשים בחוץ ונתייחד איש אחד מהפנימי בתוך הנשים שמבחוץ א"כ נשאר מיעוט בפנימי והם נגררים אחר הרוב והוי כאלו היו כולם בחוץ ולא הוי יחוד ולהיפוך אם נתייחדה אחת מן הנשים לתוך הפנימי אין חשש דאשה בין כמה אנשים שפיר דמי אבל להיפוך נשים בפנים ואנשים בחוץ אז הוי יחוד אם נתייחד אחד מן החוץ לפנים בין האנשים ומ"ט לא משני כן. ובע"כ יהי' מוכח דזה אין לו דמיון כלל לדין מ"ש בא"ח בענין חצר קטנה וגדולה דלא שייך בזה גרירא דס"ס יש כאן חשש איסור ודווקא לענין צירוף עשרה דגז"הכ הוי דבעי עשרה לכך שייך בזה צירוף אבל כאן דטעם איסור יחוד מכח חשש עבירה בכך אם נפרצה קטנה לגדולה ס"ס כל דהוי חדר בפ"ע שייך יחוד כיון דאפשר לבא לידי איסורא. מיהו כד דייקינן בלא"ה אין זה קושיא דאי מיירי בענין חצר קטנה שנפרצה לגדולה מה לשון בפנים ובחוץ הרי רק בקטנה וגדולה תליא מלתא וכבר אפשר לומר דהחיצונה הוי הקטנה והפנימית הגדולה והו"ל רק למינקט אנשים בקטנה ונשים בגדולה או להיפוך ומדנקט רק פנימי וחיצון בע"כ דפליגי כפרש"י. ועוד היה מקום להאריך בזה אלא שלא גרם הפנאי ולא כתבתיו רק שלא להוציא הדבר חלק לגמרי בלי עיון בספר אך הדבר פשוט מסברא דבלילה בזמן שבני אדם ישנים שייך יחוד אף דהפתח פתוח. וז"ב לפענ"ד:
והנה כעת נשוב לעיין בדין הראשון באם שייך בנדה איסור יחוד מן התורה או לא. והנה לפענ"ד ברור דנהי דאיסור יחוד פנויה הוי רק דרבנן היינו רק בפנוי' מטוהרה מנדתה אבל אם היא בנדתה כיון דנדה הוי חייבי כריתות יש בזה איסור יחוד מן התורה, דהרי זה משמע בש"ס ופוסקים דכל עריות אף חייבי כריתות נמי הוי בכלל איסור יחוד מן התורה, וא"כ ה"ה בנדה נמי הוי איסור תורה ודוקא בעל באשתו מותר להתייחד כיון דכבר בעל לא תקיף יצרו והוי פת בסלו בזה מותר להתייחד אך אם לא בעל עדיין כלל דאז תקיף יצרו באמת אסור להתייחד ונראה דיחוד זה הוי מן התורה וה"ה יחוד פנוי' היכי דהיא נדה יש בזה איסור יחוד מן התורה. והרי גם בבהמה מוכח בש"ס דאסור בה יחוד זולת מ"ש התוס' והרמב"ם בפירושו ופסקיו דלדידן דקיי"ל לא נחשדו ישראל על הרביעה ולא על משכב זכור ל"ח בזה ליחוד אבל באיסור נדה שחשודין עליו וכמו בשאר עריות הוי זה מן התורה. וא"ל דעיקר איסור יחוד בעריות ילפינן מכי יסיתך אחיך בן אמך והתם הוי דבר שאין לו היתר כלל אבל דבר שיש לו אח"כ היתר לא ילפינן מהתם, ז"א דאם בעינן דומיא ממש א"כ נימא דרק בעריות דהוו מחייבי מיתות ב"ד דומיא דאמו אסור היחוד ולא בחייבי כריתות ובעל כרחך כיון דהיחוד הוי מלתא דסברא לא בעינן דומיא ממש רק כיון דהוי גלוי מלתא בעלמא ילפינן לכל העריות כן א"כ ה"ה נדה דהוי חייבי כריתות הוי איסור יחוד מן התורה וכיון דגם בפנוי' יש איסור נדה מן התורה, ודברי המ"י שכתב להיפוך נדחה בשתי ידים בכל האחרונים וגם אני הראיתי כמה מקומות שלא כדבריו עיין בחבורי מי נדה בק"א) א"כ ודאי דאסור בה יחוד מן התורה כיון דכל הפנויות בזה"ז אין חוששות לטבול. וכן מורה להדיא לשון הרמב"ם והטוש"ע באע"ז שכולם כתבו בלשון אחד והועתק לשונם בסי' כ"ב אסור כל אדם להתייחד עם ערוה מן העריות וכו' חוץ מהאם עם בנה כו' והבעל עם אשתו נדה וחתן שפרסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה וכו' א"כ משמע להדיא דאיסור יחוד בנדה הוי בכלל איסור יחוד כל עריות רק דבעל עם אשתו מותר כיון דהוי פת בסלו אבל חתן אסור מההוא איסורא גופא דכל העריות ואח"כ כתבו כשאירע מעשה אמנון ותמר גזרו על יחוד פנוי' משמע דאיסור נדה הוי מקודם גזירת דוד ביחוד פנוי' רק הוי איסור תורה ככל העריות, ועמוד וראה מ"ש הרמב"ם וטוש"ע בלשונם שכתבו אסור להתייחד עם ערוה וכו' שדבר זה גורם לגלות ערוה ומי ביקש מידם ליתן טעם לאיסור תורה כיון דהתורה אסרה כן למ"ל טעם שלהם אך לפמ"ש מדויק ע"נ דאי לא הוי מלתא דסברא אז לא הוי בנדה איסור יחוד מן התורה כיון דיחוד רק באמו מיירי דאין לו היתר משא"כ בנדה ואפשר בכל חייבי כריתות לא הוי בי' איסור רק בחייבי מיתות דומיא דאם ולכך כתבו כיון דזה הוי מלתא דסברא שגורם לגלות ערוה א"כ הוי רק כעין גלוי מלתא בעלמא ולכך לא בעינן דומיא ממש וילפינן מזה לכל העריות ולנדה. א"כ מפורש בזה דאיסור יחוד בנדה הוי מן תורה:
והנה אחרי הודיע לנו אלקים את כל זאת נראה דהרגיל להתייחד בזמנינו עם פנויה הוי מומר לדבר אחד מן התורה וא"כ לדעת הרמב"ם בעינן בי' בדיקת הסכין מן התורה וא"כ לדידן הוי ספיקא דאורייתא וראוי להחמיר, ובפרט כיון דהוי רגלים לדבר דהרי כריסה בין שניה ואומרת שממנו הוא והיטב דבר החכם שכתב רו"מ בשמו כיון דהוי רגל"ד יש להאמינה וכמ"ש באה"ע סי' קט"ו. ומה שדחה רו"מ דש"ה שהיא הודית שזנתה ושויא אנפשה חד"א והנה אף דלפום ריהטא יפה דיבר וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה טרם ראיתי דבריו, אך כד דייקינן הא ליתא דהן אמת דהתם לא מהני רגל"ד בלתי הודאתה היינו מכח דהתם עבור רגל"ד לא היינו אוסרים אותה לבעלה לכך אין אוסרים אותה רק בצירוף הודאתה אבל בשוחט למסור לו לשחוט לכתחלה עבור רגל"ד בלבד בלתי הודאתו נמי אין מוסרין לו לשחוט וכמ"ש הרמ"א סי' ב' דאם כבר נכשל ורגל"ד מעבירין אותו משמע אף בלי הודאתו כלל רק שהוא כופר נמי מעבירין אותו א"כ כיון דבשוחט די ברגל"ד בלבד א"כ ה"נ כיון דיש רגל"ד הוי כדבר ברור ואין מוסרין לו לשחוט בלי בדיקת הסכין להרמב"ם. ולכך הן אמת דאיני כמחליט הדבר לאסור השו"ב מכח זה דבאמת הדבר תלוי בראות עיני הדיין לפי מהות השוחט אם הוי ירא ה' מרבים ומתנהג בפרישות אז ודאי אין לפסלו מכח זה אבל אם אין רואין ממנו שום פרישות אז עבור רגל"ד כזה נראה דראוי להעבירו, ולכך כיון שאני מבחוץ ואין השו"ב למראה עיני לא אדון אנכי בדבר זה ולא ירד בני עמכם בכך ובסודם כו' ובקהלם אל תחד כבודי ורו"מ בפנים אם יבין שהשו"ב ירא ה' מרבים ומתנהג בפרישות יתאמץ עבורו להחזיקו ואם לאו יניח הדבר לכל צד שתגבור יהי' ידו על העליונה בפרט בדורות הללו אני דרכי להחמיר עוד בשו"ב אף שאין אני מכת הפרושים מ"מ כיון שבעו"ה רבתה הפרצה, והרי עינינו רואים דלדין הש"ס קיי"ל דחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה ואנו רואים שהחשוד על הגניבה חשוד על כל עבירות שבתורה על כמה חמורות ולכך ה"ה בנ"ד שצריך לדקדק מאד להיות ירא שמים לכך אין רצוני להצטרף עמו בכך. ולדעתי גם רו"מ לא יתקע עצמו לדבר הלכה אם אינו מכיר בו שהוא ירא שמים מאז ומתנהג בפרישות ואת אשר עם לבבי הגדתי לו ורו"מ בפנים כאשר יבין כן יעשה (נשמט מלעיל) שהרי המהרי"ק והגאון מהרא"ז זלה"ה הרגישו בהך דאמרינן בנדה דההוא לישנא בישא אעפ"י דאסור לקבולי למיחוש מיהו בעי רק דדחו זה דש"ה שהי' רגל"ד להאמין א"כ תינח בנידון דידהו דלא הוי רגל"ד אבל לכאן בנ"ד שיש רגל"ד ללישנא בישא משמע מדבריהם שהם מודים דראוי לחוש לו לכך אין רצוני להצטרף בזה להיתר
והנה אחר כותבי כ"ז הראני משכיל אחד דברי התוס' בסוטה דף ז' ע"א שהקשו כיון דיחוד עריות הוי מן התורה מנ"ל דיחוד נדה שרי ותרצו דש"ה דיש לה אח"כ היתר א"כ מזה מוכח דס"ל דהיכי דיש לה היתר ל"ש יחוד מן התורה. אך כד דייקינן אין מזה ראיי' דהרי בלא"ה קשיא מה התחילו להקשות הרי י"ל בפשיטות שאני כל עריות דלא בא עליהן בשום פעם עדיין לכך תקיף עליו יצרו משא"כ בנדה שכבר בא עליה והרי אין ראיה דיחוד שרי בנדה רק מהתם דקאמר ק"ו דמה נדה בעלה נאמן עליה סוטה לא כ"ש והרי זה מיירי שכבר בא עלי' דבלא בא עליה באמת אין בעלה נאמן עליה שהרי הוא ישן בין האנשים וכו' ובע"כ מה דקאמר נדה בעלה נאמן עלי' היינו רק כשבא עלי' וק"ו שלו הוי שפיר כיון דגם בסוטה כבר בא עלי' ולא תקיף ליצרו ולכך יליף ק"ו שפיר מנדה והתוס' כתבו בעצמן סברא זו שם לקמן ד"ה ואומר מים גנובים ימתקו וכו' וא"כ מה הקשו דיחוד נדה נילף מעריות הרי שם לא בא עליהן ותקיף ליצרו משא"כ בנדה. ולכך נראה דכוונתם דגם בעריות מצינו לפעמים היכי שכבר בא עלי' כגון בנשא אשה וגרשה ונשאת לאחר דודאי אסור להתייחד עמה מן התורה או כגון שנשא אשה ומיאנה בו ונשאת לאחר והוא נשא אחותה או כגון שבא על אחות אשתו בזנות וכדומה בכל העריות אם כבר בא עליהן פ"א דכבר לא תקיף ליצרו אטו יהי' מותר להתייחד מהם זה לא שמענו מעולם רק מפשט לשון הש"ס משמע בכל ענין אסור יחוד מן התורה ואין לחלק בין כבר בא עלי' או לא א"כ בנדה נמי אף שכבר בא עליה יהי' אסור להתייחד כמו בכל העריות דלא מפלגינן בין בעל או לא, לכך תירצו שפיר דשאני נדה דיש לה היתר והיינו דתרתי בעינן היינו דכבר בעל ולא תקיף ליצרו גם יש לה אח"כ היתר אז בהצטרף תרתי לא חיישינן ליחוד אבל בשאר עריות נהי דבעל מכיון דאין לו היתר או בנדה נהי דיש לה היתר כיון דלא בעל אסור בה יחוד מן התורה, וכן מבואר כיוצא בזה בדבריהם שם לקמן בתוס' ד"ה ואומר מים גנובים ימתקו שכתבו דהך סברא שכבר בעל ולא תקיף ליצרו לא מהני רק היכי דאח"כ יש לה היתר אבל היכי דאין לה היתר הוי מים גנובים ימתקו ותקיף ליצרו אף שבעל א"כ הן הנה ממש דבריהם בכאן שכתבו דבנדה כיון דיש לה היתר מהני הך סברא דבעל ולא תקיף ליצרו משא"כ מה שאין לו היתר לא מהני מה שכבר בעל להיתר יחוד והנה:
כדברינו הנ"ל מוכח להדיא בתוס' סנהדרין דף ל"ז ד"ה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שכתבו וז"ל וא"ת והא יחוד דאורייתא הוא והיכא אתיא קרא דד"ק למשרי מאי דכתיב באורייתא וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתרי אבל נדה סופה ליטהר ומיהו היכי דלא בעל אפילו נדה אסורה להתייחד כדאמרינן בפ"ק דכתובות לא בעל הוא ישן וכו', והנה לכאורה הך לשון ומיהו אין לו המשך לדבריהם הקודמין דהרי תחלה מיירי מענין יחוד האסור מן התורה וא"כ לענין מה הביאו כאן מה שלא בעל אסורה להתייחד בע"כ מוכח דבאו לומר דבלא בעל אסור מן התורה להתייחד ולכך כתבו שפיר דלא תקשי לפמ"ש דנדה כיון דיש לה היתר מותרת ביחוד, א"כ למה אמרינן שם כשלא בעל אסורה ביחוד לכך כתבו דתרתי בעינן דהך סברא דיש לו היתר לא מהני רק כשבעל ג"כ דאז כיון דלא תקיף לי' יצרי' ויש לו נמי היתר אז מותר ביחוד אבל כשלא בעל נהי דיש לו היתר אסורה ביחוד מן התורה דתרתי בעינן וכוונתם מבורר כמ"ש ביאור דבריהם במס' סוטה. א"כ מוכח מדבריהם דגם הם ס"ל דיחוד נדה כשלא בעל אסור מן התורה וא"כ מה לי אשתו מה לי פנוי' כיון דאיסור נדה שוה בהו כמ"ש א"כ אדרבא יש סייעתא לדברי מדבריהם. אך לדינא הי' מקום לומר כיון דעכ"פ להרמב"ם הוי עיקר איסור יחוד מדרבנן מדברי קבלה וי"ל דלמד כן מהך סוגיא דסנהדרין דף ל"ז מקושיות התוס' שם דאיך קאמר דהתורה העידה עלינו סוגה בשושנים איך אפשר ללמוד מד"ק נגד ד"ת ולכך י"ל דמזה הוכיח הרמב"ם דבאמת עיקר יחוד אינו מן התורה רק מדרבנן ולכך שפיר אפשר ללמוד מד"ק דבנדה שרי ליחודא. והן אמת דיש ליישב קושיות התוס' הנ"ל אף למ"ד יחוד ד"ת וי"ל דזה כוונת הטוש"ע שכתבו בלשונם שדבר זה גורם לגלות ערוה והקשיתי לעיל דמי ביקש מידם ליתן טעם לד"ת אך לפמ"ש א"ש דהנה בשלמא דין חדש אין ללמוד מד"ק נגד ד"ת אבל מה דתלוי בטבע האדם ומציאות שפיר אפשר ללמוד אף מד"ק דהרי הרוה"ק העיד שכן הוי טבע האדם ואין זה נגד ד"ת ולכך בשלמא אם הוי יחוד גז"הכ שפיר לא היה מועיל גלוי קרא דד"ק נגד ד"ת אבל כיון דעיקר טעם יחוד הוי שדבר זה גורם לגלות ערוה א"כ אם התורה העידה על ישראל דבמשך ימי נדה אפשר לו להתאפק ולא תקיף ליצרו א"כ הוי זה גלוי מלתא בטבע האדם שאפשר לו להתאפק א"כ שוב אין יחוד זה גורם גלוי ערוה ואף מדין תורה שרי לכך כתבו הך טעמא שדבר זה גורם לגלות ערוה וכיון דהוי מכח הך סברא שפיר מהני הך גלוי מלתא דד"ק דבנדה מותר להתייחד כיון דאפשר לו להתאפק. והנה עכ"פ דעת הרמב"ם דהך יחוד של עריות הוי רק דרבנן א"כ לפ"ז י"ל דהוי בנידון כזה ס"ס חדא דלמא הלכה כרוב הפוסקים דבמומר לשאר עברות לא בעינן בדיקת הסכין וא"תל כהרמב"ם דצריך בדיקת הסכין דלמא הלכה כדעת הרמב"ם דעיקר איסור יחוד הוי רק דרבנן ולא הוי רק מומר מדרבנן ושוב הוי ספק דרבנן ולהקל ויש לסמוך על רוב הפוסקים דמומר לשאר עברות לא בעינן בדיקת הסכין וכיוצא בזה כתבו הפוסקים הך ס"ס ביו"ד סי' ס"ו סעיף ו' גבי דם בצים וגבי ציר דגים וי"ל ה"ה בזה הוי כן ולכך אפשר להקל בזה אף ברגיל להתייחד. מיהו למעשה נראה כמ"ש דהכל לפי מה שהוא אדם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו איך הוא מתנהג תמיד במעשיו כמ"ש. דברי ידידו: