טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה ב
הרב ר' ליבוש אבד"ק סטריזוב.
ע"ד אשר שאל בעיר קטנה שהיה שם שו"ב מומחה ומוחזק מכמה שנים ונתעורר עליו קטט מכמה אנשים אשר אינו מראה סכינו לחכם בשום פעם ומכח זה נתגלגל ובא לפני הרב דק"ק דינוב והראה לפניו סכינו ולא נמצא יפה בעיני הרב הנ' ומכח זה פסקו בני עירו מלאכול משחיטתו. ואח"כ בא השוחט הזה לפני כמה רבנים אחרים והראה לפניהם סכינו ונמצא יפה. וע"ז שאל כדת מה לעשות בשו"ב הזה אם מותר לאכול משחיטתו או לא:
תשובה הנה מתחלה נדבר על גוף הדין אם נאמן החכם לומר שאין סכינו יפה להעבירו. הנה אם הסכין לפנינו ואפשר עדיין להראותו לאחרים ודאי דנאמן וכמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז דבאמר לו ע"א בא ואראך נתנסך יינך צריך לחוש לדבריו. ועיין בש"ך שם דש"ס מפורש הוא דהיכא דאיכא לברורי נאמן ועיין בט"ז סי' א' מ"ש בכיוצא בזה דסוחט הוי פסולו ביחיד דאומר לו בא ואראך שאינך יודע ה"ש ע"ש א"כ מפורש יוצא משם דהיכא דאיכא לברורי נאמן אף היחיד לאסרו אך אם נאבד הסכין ואינו לפנינו הי' נראה דאין חכם נאמן לאסור את השוחט וכן מורה דעת הט"ז שם דאם ליכא לברורי הוי פסולו בשנים וכן מפורש שם בסימן ב' דשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו שהוא כשר. ולכך נראה דאם השוחט אומר שהיה הסכין יפה והחכם אומר שלא הי' יפה דהשוחט נאמן מכח ממ"נ דאם נאמר דהשוחט מבין כמו החכם ובשקר הוא דובר א"כ הוי חד לגבי חד ומוקמינן להשוחט בחזקת כשרות וכדין שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן וכו' ואם נאמר דהשוחט אינו מרגיש והחכם מרגיש ג"כ ראוי לומר מה אולמא דהך מהך, ומה חזית לומר שהשוחט אינו מבין והחכם מבין דלמא להיפך החכם אינו מבין. והשכל גוזר כן דהשו"ב אומנתו בכך ורגיל בזה תמיד אבל החכם אינו רגיל בזה, וא"כ עכ"פ לא עדיף החכם מן השוחט וא"כ מידי ספיקא לא נפקא איזהו מומחה ואיזה אינו מומחה וראוי ונמי לאוקמי בחזקת היתר. וא"ל דהשוחט נוגע בדבר ז"א דהרי קי"ל ע"א בהכחשת בעל דבר אינו נאמן. והנה לפ"ז מה אם נאבד הסכין אין החכם נאמן לאסרו כ"ש במראה אח"כ סכינו לחכם ונמצא יפה ואפילו כמה חכמים כולם מגידים שהוא יפה ודאי דלא נאסר עפ"י החכם שאומר שלא היה יפה. הן אמת דקשה לי במאי דקאמר הש"ס דף י"ח אר"ח ההוא טבחא דלא סר סכינא קמי' חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן לי' ומכרזינן על בשרא דטריפה הוא ולא פליגי כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה וקשה מנ"ל כן דלמא מיירי שניהם בשלא נמצאת יפה ור"ה מיירי דנאבד הסכין ולא עבידא לגלויי ולכך אין החכם נאמן לאסרו כיון דיש להשוחט חזקת היתר הוי פסולו בשנים דוקא, וכדין השוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן מיהו לשמתי' נאמן דלזה אף ע"א נאמן וכמ"ש בש"ס ב"ק וש"ע חו"מ סי' י"א דשליח ב"ד נאמן כדי לנדותו אבל לא לכתוב עליו פתיחה של שמתא מכח דהוצאת ממון בעינן שנים, א"כ מוכח דשליח ב"ד אין דינו רק כיחיד ואעפ"כ לשמתי' נאמן א"כ ה"נ באם החכם אומר שלא נמצא יפה ואין הסכין לפנינו לכך דינו כיחיד ונאמן לשמתו אבל לא לאוסרו. אבל לעולם באם נמצא יפה אפשר דאין משמתין אותו ומנ"ל דבנמצא יפה לשמתי'. וא"ל דא"כ מאי איריא דלא סר סכינו קמי חכם דנקט רב הונא דמשמע דרכו הוי כך דלא סר סכינו קמי חכם תיפוק ליה דאפילו היה דרכו להראותו לחכם אם לא נמצאת יפה ראוי לשמתי'. אך ז"א חדא מנ"ל דכוונת ר"ה דאין דרכו תמיד להראות סכינו לחכם דלמא הכוונה רק דעתה לא הראה סכינו לחכם דאם הראהו עתה לחכם לא פשע מידי דהרי גם החכם טעה בכך ואונס הוא אבל אם לא סר סכינו בעתו לפני חכם א"כ פושע הוא לכך משמתינן לי' דלענין זה נאמן החכם, גם אף אם יהי' כוונתו דאין דרכו תמיד להראותו לחכם נמי א"ש די"ל דודאי השוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן אף לשמתא אינו נאמן וכמשמעות לשון הפוסקים דאף אין משמתין אותו רק בכה"ג דחזינן ריעותא דלא הוי דרכו למיסר סכינו לפני חכם אם אח"כ אומר החכם שלא נמצא יפה הוי רגלים לדבר שדברי החכם אמת ולכך נאמן החכם לענין שמתא כמו התם השליח ב"ד שנאמן לשמתא מהאי טעמא דהוי רגלים לדבר כיון שלא בא ולכך משמתינן אותו וה"ל לומר דשניהם בלא נמצאת יפה ומדלא משני כן יהי' מוכח שהחכם נאמן אף להעבירו
מיהו משיטת הרי"ף יהי' מוכח להיפוך דהרי הרי"ף השמיט מלתא דרבינא וכתב הב"י דטעמו דס"ל דרבינא פליג וס"ל בנמצאת יפה פליגי אבל בלא נמצאת יפה קנסינן לי' שלא ימכור אפי' לנכרים וכיון דהוי פלוגתא וספק ממון קי"ל לקולא ייע"ש ואם נאמר דהחכם נאמן אף לאסרו קשה מנ"ל להרי"ף דפליגי דלמא רבינא נמי ס"ל דלא פליגי ומה דרבא קאמר דמכריזין עלי' דמשמע רק לישראל ורבינא אוסר אפי' לנכרים היינו דשלשה חלוקים יש בזה דאם החכם מודה דנמצא יפה משמתינן ולא מעברינן ומזה מיירי ר"ה ואם לא נמצא יפה אף שאין ידוע בעדים רק שהחכם אומר כן ונאבד הסכין ואינו לפנינו בזה מעבירין אותו אבל אין קונסין אותו אפילו לנכרים כיון דזה הוי הוצאת ממון כמ"ש הב"י ולממון אינו נאמן ומזה מיירי רבא אבל רבינא מיירי שהסכין לפנינו וידוע שאינו יפה בזה מכריזין וקונסין אותו דאפילו לנכרים לא מזדבן וממילא אין פלוגתא כלל וכלל ומנ"ל להרי"ף דפליגי כלל. ובע"כ דסבירא לי' להרי"ף דאם אין ידוע כן בעדים אינו נאמן כלל להעבירו ובע"כ רבא שהעבירו מיירי בידוע שאינו יפה וא"כ למה לא קאמר דמעבירין אותו ואפי' לנכרים לא מזדבן. ובע"כ דרבינא מפרש דרבא מיירי בנמצאת יפה וכדברי הב"י ויהי' מוכח משיטת הרי"ף לדעת הב"י דאין החכם לבדו נאמן להעבירו, והנה אף כי מקושיא הראשונה מוכח להיפוך מ"מ כיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי יחזור לעיקר הדין ואין לנו אלא משמעות הפוסקים והש"ע דע"א אין נאמן לפסול את השוחט כ"א בשנים וכן מורה לשון הרש"ל שהביא הפ"מג בשפתי דעת סימן י"ח ס"ק למ"ד בשם הרש"ל עיי"ש והנה מלשונו שם מ"ש לו מה לך עסק בנסתרות וכו' עד שהי' שם זקן אחד מומחה ובדק ומצא פגימה וכו' משמע שם נמי דעל בדיקת הרש"ל שהי' אומר שיש בו פגימה לא היו חוששין זולת אחר שגם הזקן מצא פגימה משמע שאין החכם נאמן לאסור את השוחט לומר שאין מרגיש בפגימה. ולכך נראה דלא מבעיא למי שאין החכם נאמן בעיניו כבי תרי שמותר לו לאכול משחיטתו, רק אף גם למי שהחכם נאמן בעיניו כבי תרי מ"מ מותר בזה לאכול משחיטתו כיון דקיי"ל כ"מ שאפשר ליישב דברי שני עדים שלא יהיו מוכחשים מיישבין ותלינן דאחד טועה וכדמוכח בפ"ק דפסחים גבי ע"א אומר בשנים ואחד אומר בשלשה דאמרינן דאחד טועה או שניהם טועים א"כ ה"נ ראוי לתלות טפי בטעות שאחד טועה ממה שנאמר שמכחישין זא"ז, ולפ"ז אם האחד טועה ודאי מסתבר טפי לתלות את הטעות בהחכם שאינו רגיל בו כ"כ מלתלות בטעות השוחט ובפרט כיון דבע"א אומר ששחט שלא כהוגן כשירה שחיטתו ובע"כ הטעם מכח דיש להשוחט חזקת היתר ואוקמינן אחזקה א"כ ה"נ כיון דהספק הוי מי הטועה ראוי לאוקמי' אחזקת היתר ולומר שהחכם טועה ולא השוחט ובזה לא שייך לומר דמהימן לי' כבי תרי כיון דטועה לכך אף למי דמהימן לי' מותר השוחט:
והנה דברי הרי"ף שהשמיט הך דרבינא הי' נראה ליישב באופן נאות עפ"י מ"ש הטור והש"ע סימן קי"ט סעיף ד' דהחשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כגון מי שהי' חשוד למכור חלב במקום שומן והי' מרגיל הנערים לקנות ממנו באגוזים שהי' נותן להם קונסין אותו שלא ימכור אפי' אגוזים והט"ז תמה דבש"ס מפורש החשד בענין אחר ששם נקט החשד שהי' משבש לפני הטבחים באגוזים והיו גונבים. חלב מאביהם ייע"ש ותירץ הט"ז דתרתי בעינן שיהי' אותו הענין מרגילו תחלה לחטוא וגם יהי' חשש על להבא דהיינו שיהי' בדבר זה חשד איסור בפ"ע וגם שעי"כ נעשית המכירה עיי"ש ולפ"ז א"ש דהנה מה דאוסר רבינא וקונסו שלא למכור אפילו לנכרים קשה נמי קושית הש"ס דבכורות שם דאם ס"ל כר"י אפי' כל דבר נמי לא ואם כר"ש למה לא ימכור טריפה לנכרים ובע"כ צריך לומר דלעולם כר"ש סבירא לי' רק דטריפה לנכרים אוסר מכח שזה מרגילו לעבירה דאם יעסוק במכירת הבשר שלא ימכור גם לישראל כיון שהוא עוסק במו"מ של מכירת בשר טריפה שמא ימכור לישראל שלא ידע מן הקנס שקנסוהו מלקנות ממנו לכך קנסוהו אף למכור טריפות, וא"כ תינח חשש זה שמרגילו לעבירה יש כאן אבל חשש השני שבזה עצמו עושה איסור זה ליכא כאן דהרי בטריפות לנכרים ליכא איסור ואינו דומה לאגוזים ששם עושה בהם איסור שנותן לקטנים שגונבים מאביהם אבל במכירת טריפות לנכרים הרי במה שמוכר לנכרים אין כאן איסור. ואם נאמר דנהי במה שמוכר לנכרים אינו עושה איסור עכ"פ בגוף הבשר עשה איסור שמכר טריפות לישראל ונחשב עושה איסור בגופו, שוב י"ל להיפך דעכ"פ חשד להבא ליכא שלא במה שמוכר לנכרים גורם למכור לישראל כיון שמכריזין עליו ודאי לא יקנו ממנו עוד. ולכך נראה ברור דבקנס דרבינא למכור טריפות לנכרים ליכא אלא חדא והיינו דרבינא ס"ל דבחדא סגי וקנסינן התירא אטו איסורא אבל כיון דהט"ז מוכיח מסוגיא דבכורות מלשון הש"ס דתרתי בעינן ובלא"ה לא קנסינן לי', וא"כ בע"כ דרבא פליג בזה עם רבינא וכיון דהש"ס לא הביא דברי רבינא בבכורות מוכח דס"ל לסתמא דגמרא כרבא דקיי"ל בכמה דוכתי דסוגיא דאתמר במקומו עדיפא. וא"כ נהי לענין דין טבח שלא הראה סכינו הוי מקומו בחולין היינו רק לגוף הדין טבח אם מעבירין לי' בכך. אבל לדין אם קנסינן לי' גם בהתירא אטו אסורא הוי עיקר דינו בבכורות בפלוגתא דר"י ור"ש שם וכיון שלא הביא שם הש"ס דברי רבינא ס"ל הלכה כרבא דלא קנסינן לי' רק כגון מעשה אגוזים דאיכא תרתי ובפרט דבאגוזים כיון דהוי הדרך למכור ע"י קטנים ובזה יש חשש שיעשו עוד כן דקטנים לא ישמעו להכרזה דדעתם קלה ויקנו עוד ממנו ויכפרו לפני אביהם אבל למכור טריפות לנכרי אין חשש תקלה בכך לישראל דגדולים ישמעו להכרזה ולכך קיי"ל כרבא ולא כרבינא ולכך השמיטו הרי"ף כנלע"ד בזה נכון:
ובנדון מה שהקשינו לעיל דלמה לא מוקי הש"ס דשניהם מיירי בלא נמצאת יפה אך ר"ה מיירי בא"א לברר זה לכך נאמן לשמתי' ולא לאסרו ורבא מיירי בענין דאפשר לברר לכך נאמן אף לאסרו. י"ל כך דהנה דעת הרא"ש וסייעתו דאין ע"א נאמן לאסור בדבר שיש לו היתר. והש"ך ביו"ד כתב דזה תליא בבעיא דיבמות באם ע"א נאמן להתיר נגד חזקת איסור ולכך נהי דהתם קיי"ל לחומרא מ"מ להיפך נמי חיישינן לחומרא ונאמן נגד חזקת היתר ייע"ש והארכנו בזה בעה"י בכמה דוכתא וכעת נראה דהדין עם הרא"ש דלו יהא דהוי בעיא דלא איפשטא והוי ספק לנו שוב נמי ראוי לילך בתר החזקה, ולכך בשלמא בעד המתיר נגד חזקת איסור א"ש כיון דספיקא הוי אם נאמן או לא לכך מוקמינן לי' אחזקתו ואסור מספק אבל בדבר שיש לו חזקת היתר כיון דספק הוי אם נאמן ע"א ראוי לאוקמי אחזקתו שיש לו חזקת היתר א"כ הדר דינו שהוא מותר וכדעת הרא"ש. ובהיות כן י"ל דודאי אי הוי אמרינן דע"א נאמן לאסור הוי נאמן ע"א לאסור את השוחט באם מעיד ששחט שלא כהוגן דזה יש לו דין ע"א נאמן באיסורין ואינו דומה לדין לפסלו לעדות דבעינן שנים דזה אינו פסול רק לאסרו לשחיטה ויש לו דין ע"א נאמן באיסורין ואם היה ע"א נאמן נגד חזקת היתר הוי נאמן ע"א לאסור את השוחט, רק כיון דבדין זה קיי"ל הא בעיא לקולא ואין ע"א נאמן לאסור דבר שיש לו חזקת היתר לכך ממילא קיי"ל דאין ע"א נאמן לפסול את השוחט. ולכך א"ש דתינח לדידן דהוי האבעיא לקולא אבל הש"ס לא מצי לתרץ כן דתרווייהו בלא נמצאת יפה דא"כ תפשוט הך אבעיא דיבמות ותפשוט מני' דאין ע"א נאמן נגד החזקה דהיתר דאם נאמן יהי' נאמן אף להעבירו ולכך דוחה הש"ס דלעולם לא תפשוט וי"ל דע"א נאמן אף לאסור נגד חזקת היתר ורב הונא מיירי בנמצאת יפה, אבל לעולם לדידן דנשאר האבעיא דיבמות בספק וממילא בזה קיי"ל האבעיא לקולא דאין ע"א נאמן לאסור נגד חזקת היתר ממילא אין ע"א נאמן לאסור השוחט. וה"ה דאין החכם נאמן לומר דלא הוי סכינו יפה:
ובזה י"ל פרפרת אחת דהנה דעת הרא"ש וסיעתו הוא דבנמצא יפה יכול החכם למחול ודעת הרמב"ם דאין ביד החכם למחול וכתב התב"ש ראי' להרמב"ם ממה דקמ"ל ר"ה דמשמתינן אותו ואם הכוונה רק משום כבודו של חכם פשיטא דמנדין על כבוד הרב וכבר שנינו כן בברכות וע"כ דקמ"ל דאין ביד החכם למחול, והנה לכאורה זה הוי קושיא גדולה לשיטת הרא"ש דס"ל דיכול החכם למחול דמה קמ"ל ר"ה. ולפי מה שכתבתי י"ל כך דודאי הרא"ש מודה דדברי ר"ה אתי לאשמעינן דאין ביד החכם למחול רק דזה הוי ספק אי מיירי ר"ה בנמצאת יפה או בלא נמצאת יפה וזה תליא בהך מלתא דאבעיא ביבמות אם ע"א נאמן נגד החזקה או לא דאם ע"א נאמן נגד החזקה א"א לומר דר"ה מיירי בלא נמצאת יפה דא"כ אף מעבירין אותו ולא די במשמתין וע"כ מיירי בנמצאת יפה ומוכח דאף בכ"הג משמתין ולא מהני מחילת החכם, אבל אם נימא דאין ע"א נאמן נגד חזקת ההיתר שפיר י"ל דר"ה מיירי נמי בלא נמצאת יפה רק שנאבד בזה משמתין ואין החכם נאמן להעבירו ובזה אין יכול החכם למחול אך בנמצא יפה י"ל דיכול החכם למחול. ולכך א"ש דהש"ס דמוקי לה דר"ה מיירי בנמצא יפה היינו רק כדי שלא לפשוט מזה האבעיא דע"א אינו נאמן נגד חזקת היתר לכך דוחה דר"ה מיירי בנמצא יפה אבל לדידן דנשאר האבעיא בספק שפיר נשאר הספק אם ר"ה מיירי בנמצא יפה ובלא נמצא יפה מעבירין אותו אף על פי ע"א או מיירי בלא נמצא יפה ואין מעבירין אותו עפ"י ע"א ובאם נמצא יפה לא מיירי וממילא יכול החכם למחול. וכיון דספיקא הוי ומספק אין משמתין לכך פסק הרא"ש דבנמצא יפה יכול החכם למחול ובלא נמצא יפה וידוע כן אף מעבירין אותו ובלא נמצא יפה ואין ידוע כן רק על פי החכם אז משמתין אותו ואין יכול החכם למחול אך אין מעבירין אותו ג"כ וא"ש לשיטת הרא"ש כנלפע"ד:
ועכ"פ נחזור לדינא לנידון דידן דנראה דאף אם לא נראה לחכמים אחרים אין נאמנות לחכם לאסור את השוחט ואף מי שמהימן לי' החכם כבי תרי שא"צ לחוש לדבריו כה"ג דתלינן בטעות ואמרינן טפי שהחכם טעה ולא השוחט דתלינן במצוי כידוע ובפרט דיש לו חזקת היתר להשוחט. וכ"ש בנידון דידן שהראה סכינו לחכמים אחרים ואמרו שהוא יפה דודאי השוחט כשר ומשנתינו הוא זה שכן מפורש בש"ס חולין דף י"ח דמר זוטרא ור"א בדקוהו לסכינו ונמצא יפה ואכשרי', וא"ל דמיירי שלמד אח"כ מחדש דא"כ למה שאלו שם ולא חייש מר לסבא ואי מיירי שלמד מחדש אין בזה בזיון לסבא, ובפרט למעיין בפרש"י שם שפירש שהוא העבירו ואתה מכשירו משמע דבא לומר שלא הוי כוונתם במה שמכשירו שלא מדעתו דודאי אם לא הי' מעבירו לא הוי חושש לכבודו להמלך בו והיה מכשירו שלא מדעתו רק כיון שהוא העבירו חשש שנגע בכבודו ואם אח"כ למד מחדש אין זה נגיעה בכבודו של ר"ח ובע"כ מיירי שלא למד מחדש ואעפ"כ הכשירוהו ובזה הוי שפיר נגיעה בכבוד ר"ח שעשה עצמו כטועה או משקר. וא"כ מוכח שם דלא למד מחדש ואעפ"כ הכשירוהו א"כ היינו ממש שאלתין, ואף דמשמע דלולי שהשיב דשליחותא קעבידנא לא היו מתירין לו מפני כבודו היינו רק התם דאתרי' דר"ח הוי אבל במקומות אחרים ודאי אין להשגיח על כבוד החכם לאסור את זה לעולם. ובפרט בענין הפגימה הנה התב"ש בסי' ח"י הביא בס"ק י"ז דברי הבית יעקב שהפריז על המדה באם השוחט ירא שמים שאף שנמצא אחריו פגימה דקה אין מעבירין אותו, ולא ידעתי למה הביא רומ"ע זה בשם ספר מאמר מרדכי וספר הזה אינו נמצא בידי ולמה לא הביא דברי הבית יעקב שהביא התב"ש שכל דיני שחיטות ובדיקות נחתכין על פיו וא"כ הבית יעקב מיקל לגמרי, ואף התב"ש המחמיר גם הוא מודה דאם יש כמה אנשים עמו שאין מרגישין אף שהיחיד אומר שהוא מרגיש לא משגחינן ביה א"כ ה"נ בזה וממ"נ אם יאמר החכם שמצא פגימה שהוי פגימה שכל אדם ראוי להרגיש בה א"כ הרי הוא מוכחש מפי שאר החכמים כנז'. ואם יאמר שהוי פגימה דקה והוא מרגיש מה שאין שאר חכמים מרגישין א"כ אף אם האמת כדבריו לא נאסר השוחט. ולכך העולה לדינא דהשוחט הזה אם הוא מוחזק לירא שמים מכבר אין לאסרו בשביל כך ואף למי שהחכם נאמן לו כבי תרי מותר לאכול משחיטתו אך ליתר שאת הנה אם כבר הראה סכינו לשלשה חכמים מה טוב ואם לא יראה סכינו עוד וישחיז לפני כל אחד מחדש הסכין להיות הכל בכלל לפני שלשה חכמים ואז כיון דהוחזק שלשה פעמים והשחיז הסכין ונמצא יפה ודאי שהוא מבין ובקי בהשחזת הסכין והשוחט הזה נשאר בכשרותו. כן נראה לפענ"ד נכון לדינא וד' יצילני משגיאות ויראני נפלאות אמן: