אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה א

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה א

הלכות שחיטה

ביו"ד סעיף א' בהגה"ה ואם בדקו איזה שו"ב ונמצא שאינו יודע. אם נטל פעם אחד קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט. דאמרינן השתא הוא דאיתרע וכו' הנה הרב רמ"א הכריע כן להשוות דברי האגודה עם התשובת רשב"א ומפרש דהרשב"א מיירי בלא נטל קבלה. והנה הפמ"ג בס"ק זיי"ן בשפתי דעת הביא שהכנה"ג כתב דהרשב"א מיירי ג"כ בנטל קבלה. שהרי מיירי משוחט שהיה ממונה לקהל ייע"ש. והנה בזה צדקו דברי הפ"מג שכתב שהרי הרשב"א כתב שמא לא למד ולא ידע מעולם משמע דמיירי שלא הי' ידוע כלל אם ידע, אך לפ"ז באמת קשה מה שהעיר הכנה"ג דאיך הי' שוחט ממונה לקהל אם לא בדקוהו כלל, ובפרט דאטו ברשיעי עסקינן וכיון דקיי"ל דכל שהוא לפנינו וודאי צריך לבודקו אם הוא מומחה האיך מינו אותו לשוחט הקהל ושחט ולקחו מבשרו בלי בדיקה. גלל כן נלפע"ד לפרש כוונת הרשב"א דזה וודאי אמת דכל דהשוחט לפנינו צריכין אנו לבדקו אם הוא מומחה דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא אך נראה דהבדיקה ע"י א' די וא"צ דווקא שבדקוהו שנים ויעידו שהוא מומחה. רק אם בדקו עד אחד והעיד שהוא מומחה די וא"צ עוד בדיקה כיון דהוי מילתא דעביד' לגלויי די בע"א, ובפרט דהכא איכא עוד חזקה דרוב מצויין ונהי דהיכא דאיכא לברורי צריכין לברר מ"מ זה נקרא בירור ע"י ע"א. אך היינו דווקא כל שלא נולד ריעותא אבל היכא שנולד ריעותא שבדקוהו ונמצא שאינו יודע בזה אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו שגם מתחלה לא ידע והעד שקר העיד כיון דחזקת איסור דבהמה והרי לפניך וחזקתו דמעיקרא שלא נולדה לו הידיעה מבטן ע"י צירוף כ"ז אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו שהעד שקר העיד. וכ"ז בע"א אבל אם יש שני עדים שהי' מומחה תחלה וודאי שני עדים אי אפשר להכחיש בשום ענין בעולם ולכך הוחזק על ידם למומחה ומוקמינן ליה אחזקתו דמעיקרא שעתה שכח. ולפ"ז הרשב"א מיירי שלא נבדק רק ע"י אחד בלבד ולכך אף שמתחלה הי' מותר להיות שוחט כשנמצא שאינו יודע אמרינן שלא למד ולא ידע אבל הרמ"א מיירי שנטל קבלה משנים. או אפשר דזה דומה למה דקיי"ל בח"מ סי' מ"ו דיחיד מומחה מקיים השטר ביחיד ונחשב כשלשה כן נמי לענין זה אם יש לו קבלה מהרב אז דומה הרב לשני עדים ולכך אמרינן דעד השתא ידע זה נראה ביאור דברי הרשב"א והרמ"א.

והנה הט"ז הקשה על דין זה מהתוס' ייע"ש וכבר הארכתי בחדושי מכבר ליישב בכמה אופנים ותירוץ אחד כתבתי שם משום דחזקת הסכין הוי חזקה העשוי' להשתנות משא"כ חזקת השוחט אך עתה נראה שא"א לומר כן. והוא דלכאורה קשה לי בש"ס פ"ק דחולין (דף יו"ד ע"ב) גבי לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא א"ה תבעי נמי בדיקת חכם ומשני ע"א נאמן באיסורין וכו' משמע דהס"ד דש"ס הוי דלכך בעינן בכל דוכתא בדיקה מחכם מכח דאין נאמנות לשוחט לבדו וא"כ קשה מה אריא דווקא לר"ח דהבדיקה הוא לפני השחיטה והלא נמי לרב הונא דס"ל דהבדיקה הוא בשביל קמייתא ג"כ תקשי דלבעי בדיקה לחכם ולמה יהא השוחט נאמן והרי עדיין לא ידע דע"א נאמן באיסורין, ואדרבה אף לפי מה דמסיק קשיא דהרי קיי"ל באתחזק איסורא אין ע"א נאמן ומה שנאמן גבי שחיטה היינו מכח דהוי בידו ולפ"ז תינח בדיקה דלפני שחיטה הוי בידו אבל בדיקה דלאחר שחיטה לא הוי בידו לתקן למפרע וא"כ למה באמת יהי' נאמן השוחט אלא וודאי דחזקת הסכין הוי חזקה מעליא ולפ"ז אם לא בדקו הסכין קודם שחיטה אף שבדקו אחר השחיטה ונמצא יפה מ"מ אין השוחט לבד נאמן רק צריך שנים שיבדקוהו דכיון דזה לא הוי בידו אין השוחט לבד נאמן. ודו"ק היטיב] כמו חזקת איסור דבהמה, ולכך בבדיקה שלאחר שחיטה כיוון דחזקה דבהמה איתרע שהרי שור שחוט לפניך ודומה למ"ש התוס' בעלמא גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיתרע חזקת פנוי' כיון דזרק לה הקדושין כן ה"נ איתרע חזקת הבהמה כיון ששחטה ולכך כל זמן שלא נודע שהסכין פגום דאז החזקה של הסכין לא איתרע וחזקת הבהמה איתרע א"כ עדיף חזקה דסכין מחזקת דבהמה ויש כאן חזקת היתר והיכא דיש חזקת היתר ידע הש"ס דע"א נאמן בה אבל בבדיקה שלפני שחיטה ניהו דיש כאן חזקת הסכין דהוא יפה מ"מ יש כאן חזקת איסור דבהמה העומד להשחט דעדיין לא איתרע וא"כ יש כאן חזקה נגד חזקה ודומה כאלו אין כאן לא חזקת איסור ולא היתר וס"ד דבכה"ג אין ע"א נאמן באיסורין ושפיר פריך ולכך משני הש"ס דע"א נאמן באיסורין. ולכך א"ש מה שלא מסיים הש"ס הכא כדפריך בעלמא אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון בדבר דלא אתחזק איסורא אבל הכא אתחזק איסורא וכו' והו"ל לשנויי דשאני הכא שהוא בידו ולמה קיצר הש"ס כאן אלא וודאי דכאן לא נצרך לזה כיון דיש חזקת הסכין נגד חזקת האיסור הוי כליכא חזקה כלל ולכך משני בקיצור דע"א נאמן באיסורין. ולכך נמי אם נמצא פגום הסכין לרב הונא דקיי"ל כוותי' הוי ספק נבילה לא וודאי מכח החזקה דבהמה היינו כיון דיש חזקת הסכין להיפוך ושניהם איתרעי בשוה דחזקת בהמה איתרע מכח הרי שחוטה לפניך וכן חזקה דסכין מכח הרי פגום לפניך לכך הדר הוי לי' שקולין והוי ספק נבילה. אך לפ"ז תקשה מ"ט לא יועיל ס"ס לדידן ולא שייך לומר מ"ש שם בחדושי הטעם מכח דהוי ס"ס באתחזק איסורא שהרי יש כאן חזקה להיפוך, וצריך לומר או כמ"ש הש"ך בנקה"כ כאן ובסי' ק"י בדיני ס"ס שזה לא נחשב ס"ס דדרך לחתוך בכל הסכין ות"ל קיימתי זה מסברא דנפשאי או י"ל כיון דקיי"ל דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס א"כ ה"נ הרי תיכוף אפשר להתחיל ולומר שמא במקום הסימנים הוי הסכין פגום או לא ושוב אי אפשר לומר ספק השני את"ל שבמקום הסימנים הוי הסכין פגום שמא במפרקת נפגמה וכו' וא"כ לא הוי ס"ס המתהפך אך זה גבי הסכין שאין השוחט בעצמו יודע אימת נפגם ובאיזה מקום שחט לכך אפשר להתחיל הספק שמא שחט בפגומה ולא הוי מתהפך אבל בשוחט אי אפשר להתחיל ולומר שמא אירע לו פסול בשחיטה או לא שהרי זה השוחט עומד ומעיד שלא אירע לו שום פסול לעולם וע"א נאמן באיסורין אך דכאן שהחשש שמא זה אינו יודע הדין וטועה א"כ צריכין אנחנו לדון בתחלה על השוחט אם יודע ולכך צריכין אנו להתחיל בזה הספק שמא עד עתה ידע ושפיר נקרא ס"ס וכמ"ש הש"ך כעין זה בדיני ס"ס ייע"ש וגם זה נכון. ושוב מצאתי בהרא"ש פ"ק דחולין בדף יוד ע"ב שכתב בתוך דבריו וז"ל ה"נ כיון ששחט בסכין בדוק לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת וכן כתב שם עוד דבנגיעה כ"ש וכו' לא שכיח דפגים ולא מחזיקינן ריעותא ייע"ש מוכח מדבריו כמ"ש שחזקת הסכין הוי חזקה מעליא ולא נקרא חזקה העשוי' להשתנות כמ"ש לעיל ודו"ק

עוד נראה ליישב קושיות הט"ז והוא דלכאורה הוקשה לי הא דקיי"ל דכל שלא נודע ע"י בדיקה שהוא מומחה אסור ולמה לא יהי' די אם הוא אומר שהוא מומחה ובקי בדינים כיון דקיי"ל דע"א נאמן באיסורין כמו שנאמן לומר ששחט יפה כן יהי' נאמן שהוא מומחה ובזה אין לומר הטעם כיון דאיכא לברורי דהרי חזינן דע"א נאמן אף במקום דאיכא לברורי דאל"כ יהי' נצרך שישחט בפני שני עדים לכתחלה כיון דאיכא לברורי אלא ודאי דע"א נאמן באיסורין אף באיכא לברורי א"כ יהי' נאמן נמי שהוא מומחה. ולכאורה הי' נראה דזה שאני כיון דבזה מעיד על עצמו ואין אדם נאמן על עצמו ואינו דומה למה שמעיד ששחט יפה דהתם הוי העדות על הבהמה לא על עצמו משא"כ אם אמר שהוא מומחה שהוא מעיד על עצמו ואין אדם נאמן על עצמו אך קשה הרי כתבו התוס' בגיטין ויבמות דעיקר נאמנות ע"א באיסורין נלמד מוספרה לה לעצמה שהתורה האמינתה על ספירתה כיון שהוא בידה א"כ הרי התם מעידה על עצמה שספרה והיא טהורה א"כ חזינן שאף על עצמו אדם נאמן במה שבידו א"כ למה לא יהי' כאן נאמן לומר שהוא מומחה ולמה לי בדיקה, וצריך לומר דהלימוד להיות מומחה לא חשיב בידו ואינו דומה לספירת נדה שבידה לספור אבל ללמוד להיות מומחה לא חשוב בידו שהרי אחז"ל במסכת מגילה דהא דיגעתי ולא מצאתי אל תאמין היינו לעיוני אבל לאוקמא גירסא סיעתא דשמיא וא"כ כיון דהלכות שחיטה צריכין להיות שגורין בפיו ובע"פ הוי לאוקמא גירסא והוא בידי שמים לא בידו ולכך אינו נאמן להעיד על עצמו שהוא מומחה, אך זה דווקא באם לא נודע שהי' מומחה מעולם אבל אם ידוע שנטל קבלה א"כ חזינן שכבר הי' מומחה ובקי רק לענין הספק שמא שכח בזה ודאי הוי בידו דאם הי' חוזר על למודו ודאי לא הי' שוכח א"כ זה ודאי הוי בידו ונאמן להעיד על עצמו שלא שכח רק עתה מקרוב. ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א והאגודה שודאי אם השוחט עצמו אמר שכבר שכח זמן רב ודאי מזמן שאומר השוחט ששכח ודאי יש להטריף הכלים למפרע רק שהרמ"א מיירי שהשוחט אומר שלא שכח רק עתה לא מקודם ובזה יש חילוק דבלא נטל קבלה אינו נאמן רק אמרינן שלא ידע מעולם אבל בנטל קבלה נאמן להעיד שעתה שכח ולפ"ז א"ש שאינו דומה לסכין דהתם ליכא עד המעיד להכשיר לכך אסור מספק משא"כ כאן שהשוחט מעיד שעתה שכח. ומה שהוצרך האגודה להביא ראי' דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי היינו דודאי סברת הט"ז אמת דדרך לשכוח מעט מעט אך באמת כמו דע"א נאמן נגד חזקה במה שהוא בידו ה"ה נמי דנאמן נגד רוב אך היינו דוקא נגד אחד מהם אבל בצירוף רוב וחזקה י"ל דאין ע"א נאמן אף בידו ועיין בפרי מגדים בריש ה' שחיטה שנסתפק בזה ייע"ש ולכך א"ש דברי האגודה שלולי הראי' דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי אז הוי אמרינן דיש כאן חזקת איסור של בהמה מסייעא להרוב ואף דהרי שחוט לפניך הרי השחיטה אתרעי וכלא שחוט דמי ויש כאן חזקה מעליא בהדי רוב ואין ע"א נאמן נגדם אבל כיון דסכין אתרעי בהמה לא איתרע א"כ הדר חזקת איסור כמאן דליתא ששחוט לפניך שוב נגד רוב לבד נאמן ע"א, ולכך אף דקיי"ל דס"ס לא מהני התם היינו דלא הוי ס"ס מעליא כמ"ש האחרונים או אף דנגד חזקה גריעא כזו לא מהני ס"ס מ"מ הכא עדיף דע"א בדבר שבידו עדיף מס"ס ותדע שהרי בזה א"צ לברורי כלל כמ"ש לעיל וכיון דזה עדיף נאמן אף שהוא נגד הרוב כיון דליכא חזקה אלימתא בהדי הרוב נאמן הוא לומר שעתה שכח. כנלפע"ד נכון.

ולפ"ז העולה ממ"ש לדינא שהכלים כשירים עד זמן הבדיקה ממש לא מבעיא לפי התירוץ שכתבתי עכשיו אף לפי התירוצים הראשונים שכתבתי מכח ס"ס נראה דאף זה נכנס לספק אולי לא שכח אלא עתה אף דדרך לשכוח מעט מעט הרי התוס' כתבו גבי סכין דהוי ס"ס שמא לא שחט במקום הפגימה אף דדרך לחתוך בכל הסכין אלא ודאי דלס"ס נצטרף אף מיעוט הענין ה"ה נמי הכא נצטרף זה הספק שמא עתה שכח ואף דבסכין קיי"ל דלא הוי ס"ס היינו כמ"ש בתרוצים הראשונים או דא"י להתהפך או כמ"ש בחבורי דהוי נגד החזקה יע"ש אבל כאן בשוחט דהוא מתהפך כנ"ל גם אינו נגד החזקה כיון דיצא הדבר בהיתר כמ"ש בחבורי האחר שפיר נחשב ס"ס. ואף דהתב"ש כתב דלפי אומד השכחה ודאי אסור היינו דהוא החזיק בתירוץ של הנקה"כ דלכך לא מהני ס"ס לדידן בסכין משום דדרך לחתוך בכל הסכין א"כ גם בשוחט אי אפשר לעשות ספק שמא עתה שכח כיון דדרך לשכוח מעט מעט הדר דינו כדין הסכין לכך ס"ל דלא הוי ס"ס ואסור אבל לפמ"ש תירוצים אחרים נראה אף כה"ג מותר ויש לסמוך בהפסד מרובה על הרמ"א והש"ך המתירין לגמרי. כן נלפענ"ד ודו"ק:

ועתה נשוב לספק אם מותר להשוחט שילך וילמוד שנית דיני שחיטה עד שיהי' בקי או אם הפסיד חוש הרגשה והשחזה ונמצא שאינו אומן יד אם מותר לו לילך ללמוד ולקבלו שנית להיות שו"ב. ומקום הספק הוא אם נימא דמה ששכח נחשב אונס ולא פשיעה ולכך אין בידו אשמה והוא בחזקת כשרות לכך כשילמוד הדר לאומנתו או נימא כיון דלא הי' נזהר לחזור על למודו ואומנתו שלא ישכח א"כ נחשב פושע וקל ולכך אין לו נאמנות עוד להיות שו"ב דהוי חשוד לאותו דבר. והנה מדברי התב"ש בסי' זה ס"ק כ"ו מוכח דס"ל דשוכח לא נקרא חשוד למפרע דלבי' אונסו והביא ראי' מתשובת הרא"ש הביאו ב"י סי' קי"ט ומש"ע שם סעיף י"ח דמי שאינו בקי לא נחשב פושע ל"ש לא למד ל"ש למד ושכח ולא אמרינן דהוי פושע מחמת שלא שקד על למודו, אך מוכח בדבריו שם דתשובת בית יעקב סי' צ"ו ס"ל דזה נקרא חשוד והנה ספר הנ"ל אינו בידי לעיין:

והנה מן הש"ס דמס' שבועות גבי תלמידי דרב דקאמר שם את לבך אנסך אין ראי' דשכחה הוי אונס דהתם לא קאמר על גוף השכחה רק על השבועה שהיתה אחר השכחה דלא עבר על השבועה כיון שכבר שכח ממילא היה. נדמה בלבו כן א"כ על השבועה שפיר הוי אנוס אבל על גוף השכחה ודאי י"ל דהוי פושע ובזה נדחה הראי' שהביא התב"ש מתשובת הרא"ש שהביא בב"י סי' קי"ט ובש"ע שם סעיף י"ח דהתם מיירי בשוחט שלא ידע מעולם ולא הי' צריך לחלק שם בהדיא דהוא דדבר הנלמד מענינו דבא לפסול אותו שם בשביל הטריפות שהוציא מת"י משמע אבל לולי הטרפות לא הי' בידו אשמה מה שאינו יודע ה' שחיטה והיינו מחמת שלא הי' בקי מעולם א"כ על גוף הדבר מה שאינו בקי אין להאשים אותו כיון שלא למד מתחלה ולא ידע כלל איך שוחט צריך להזהר בדיני שחיטה רק שיש להאשימו מכח הטריפות שהוציא מת"י בזה שפיר השיב הרא"ש דעל הטריפות שפיר הוי אונס כיון שעל גוף חסרון הידיעה אינו חשוד ממילא גם על הטריפות שהוציא אח"כ מת"י ג"כ אינו חשוד כיון שמה שעושה אחר השכחה ודאי לבו אונסו כמו בתלמידי דרב אבל בשו"ב שידע מתחלה ה' שו"ב ובמה שצריך השוחט להזהר שיהי' שגורין בפיו א"כ הו"ל לרמיא אדעתי' ולחזור על למודו ולכך אם שכח נהי שאם הוציא אח"כ טריפות מת"י אין להאשימו על הטריפות דלבו אונסו מ"מ על גוף השכחה יש להאשימו דפושע הוא במה ששכח הן אמת שביו"ד לקמן סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה מביא שם הרמ"א דעת הר"ן דשכחה חשיב אונס ואף להדעה השני' דלא הוי אונס משמע שם מדברי האגודה שהביא הט"ז וראייתו שם שעיקר טעמו הוא דהוי יכול לסלק לו מקודם היום הזה ולכך אף אונס ממש לא מהני לדידי' משמע אבל בלא"ה אם היה מועיל שם אונס ממש אף שכחה חשוב אונס ולא אמרינן בלא"ה דשכחה לא הוי אונס דהו"ל לרמיא אנפשי' רק הוי אנוס לכ"ע רק שמחולקין שם אם גם אונס גמור מהני אי לא. וראיתי במג"א א"ח סי' ק"ח ס"ק י"א דהוכיח שם דשכחה מקרי אונס וכתב מה שהמחבר כתב ביו"ד סי' רל"ב שני דיעות משום דבשבועה חש לחומרא ודבריו תמוהין דאין כאן שני דיעות כלל [ועיין לקמן בסוף הדיבור כתבתי שלק"מ על המג"א וא"ש דבריו ע"נ ייע"ש] רק לכ"ע הוי אונס רק דהכא טעמא אחרינא איכא דס"ל לאגודה דאף אונס ממש לא מהני אבל מודה דהיכא דאונס מהני אף שכחה חשיב אונס. אך נראה דאין השכחות דומות זה לזה מתרי טעמי חדא דכמו שכתבו התוס' גבי שבועות עדות דבזמן קרוב לא חיישינן לשכחה אבל בזמן מרובה חיישינן לשכחה, א"כ ה"נ בשלמא גבי תפלה או שבועה שישלם היום הזה כיון דבתחלת היום הוי זכור א"כ אין בידו אשם על שלא פרע שמא ישכח בסוף היום דכיון דבזמן מועט לא שכיח שכחה א"כ לא הו"ל לחשוש כיון שראה שזוכר בתחלת היום כל הענין, או בתחלת הזמן תפלה זוכר שחייב להתפלל לא הו"ל לאסוקי דעתא לשכחה דזמן מועט ולכך לא נחשב פושע מה שלא התפלל תיכף או שלא פרע תיכף ואם זה לא הוי פשיעה א"כ מה שבאמת שכחו אח"כ ויצא מדעתו הוי אונס דשכחה נקרא אונס אבל בשחיטות דבזמן מרובה ודאי שכיח שכחה א"כ אף דגוף השכחה הוי אונס מ"מ זה הוי פשיעה מה שלא חזר בכל פעם על למודו שלא ישכח והו"ל לחשוש לשכחה דבזמן מרובה. ועוד דבשלמא בתפלה ושבועה דאינו מחויב רק להתפלל פעם אחד או לפרוע פ"א א"כ מצד העיקר הדין כל שיש שהות עדיין להתפלל או לפרוע אינו מחויב לפרוע דוקא בתחלת היום או להתפלל בתחלת הזמן וא"כ כיון שעל זה מה שלא התפלל תיכף או לא פרע תיכף אין להאשימו דלא היה מחויב בכך כיון דהי' לו עדיין שהות. וכיון דזה עצמו לא הוי פשיעה ממילא גוף השכחה ששכח אח"כ ג"כ לא הי' פשיעה דשכחה עצמה הוי אונס אבל בשחיטות כיון דמחויב תמיד לחזור על למודו ואינו דומה מי ששנה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד א"כ אף בלי השכחה שאח"כ ג"כ הוי פושע כל שאינו חוזר בכל פעם על למודו כיון שאין שיעור לדבר מחויב לחזור תמיד, א"כ ניהו דעל גוף השכחה אין להאשימו דשכחה נקרא אונס מ"מ זה הוי פשיעה מה שלא חזר בכל פעם על למודו ולא הי' בא לידי השכחה ובפרט לדעת האגודה הנ"ל ביו"ד סי' רל"ב דס"ל דאף אונס ממש לא מהני דהו"ל לשלם קודם היום ודאי ה"ה בשחיטות כה"ג דלא מהני טענת אונס דהו"ל לחזור קודם שבא לידי שכחה. ויש להביא ראי' לזה ממה שאיתא בא"ח ה' יו"ט סי' תקכ"ז גבי עירוב תבשילין מבואר שם בט"ז לפרש"י דאף ששכח מקרי פושע והמג"א ביאר הענין שם יותר דשכחה מחמת עצלות הוי פושע א"כ הרי בשו"ב ודאי הוי פשיעה מחמת עצלות שלא חזר על למודו. ועוד ראי' ממה דאמרינן בפ"ג דאבות דכל השוכח ד"א ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו ואם שכחה הוי אונס הרי אונס רחמנא פטרה ולמה מתחייב בנפשו אלא ודאי דבכה"ג הוי פושע. ואף דאמרינן יכול תקפה עליו משנתו וכו' מ"מ גבי שו"ב ודאי אם היה חוזר על למודו הי' בקי רק מחמת עצלותו שלא חזר על למודו שכח א"כ הוי בכלל עד שישב ויסירם מלבו ולא בכלל תקפה עליו משנתו וא"כ אם מיתה חייב ולא מהני טענת אונס מכ"ש לחזור לאומנתו דלא הוי בזה טענת אונס ובפרט דהבית יעקב ג"כ מחמיר כמו שהביא התב"ש עצמו וטעמו לא ראיתי ובפרט אם לא נזהר בהשחזת הסכין ובהרגשתו כראוי ובפרט בדורות הללו שרבו המתפרצים ודאי ראוי להחמיר ולקנסו שלא לשוב לאומנתו עוד. כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב:

ועיין בדברי התויו"ט פ"ג דאבות ד"ה כל השוכח משמע ג"כ כדברי. שוב עיינתי שמה שהקשיתי על המג"א לק"מ דכוונתו באמת להקשות על המחבר דגם בתפלה הו"ל לומר דאף דשכחה מקרי אונס מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' ולהתפלל בתחלת הזמן מכח חששא שמא ישכח אח"כ וכמו בשבועה ממש דאמרינן כן וא"ש דברי המג"א. מיהו בחבורי בא"ח כתבתי בסי' ק"ח שגם זה לק"מ ושאני תפלה משבועה ייע"ש:

ובחדושי מכבר הארכתי ג"כ בזה והנני מעתיקו כאן. וז"ל ואם בדקו איזה שו"ב ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם א' קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט וכו' הנה הרב רמ"א הוציא דין זה מהאגודה והט"ז הקשה עליו הרי אנן קיי"ל דבעינן דווקא שיבר בה עצמות ובלא"ה לא סמכינן אס"ס ייע"ש שהאריך, ולכאורה היה נראה ליישב קושייתו בפשיטות ע"פ מה דקיי"ל סי' י"ח סעיף י"ג באם לא בדק הסכין לאחר השחיטה ונאבד קודם שיבדקנו ואח"כ מצאו ונמצא פגום שמותר מטעם דהואיל ויצא הדבר בהיתר יצא [ושוב הראו לי שבספר משנת חכמים על משניות מתרץ כן ות"ל כוונתי לדעתו ולא ביאר כל הצורך כמו שביארתי ת"ל] ועיין בט"ז וש"ך שם בזה ועיקר החילוק שם דהיכא דלא נאבד אז כיון דהדין נותן שצריך לבדקו אחר שחיטה א"כ כל שלא בדקו עדיין לא אתחזק הדבר בהיתר ולכך אסור כיון שנמצא פגום אבל אם נאבד שאז הי' מותר לאכלו כך שוב איתחזק ויצא בהיתר ולא איכפת לנו אם אח"כ נמצא פגום ייע"ש ולהמתיק דבריהם יותר נראה דעיקר הטעם מה שאנן קיי"ל דאסור ולא אמרינן דהוי ס"ס דלמא בעצם המפרקת איפגים ודלמא לא שחט במקום הפגימה כמ"ש התוס' בסוגיא היינו משום דהוי ס"ס באיתחזק איסורא וכמ"ש הט"ז לקמן בסי' ק"י, ולפ"ז זה דווקא כל שלא יצא הדבר בהיתר שלא הותרה הבהמה שעה אחת אז לא איתרע כלל חזקת איסור עדיין והוא עדיין במקומו עומד לכך לא מהני ס"ס אבל אם כבר נאבד הסכין והיתה הבהמה מותרת באכילה כבר איתרע חזקת האיסור שלה והוי כאלו נסתלק החזקת איסור ושוב מהני ס"ס להתירה אף אם נמצא פגום. ולפ"ז א"ש כאן שבשלמא בסכין שכל שהוא לפנינו לא יצאה הבהמה בהיתר ולא איתרע חזקת האיסור לכך לא מהני ס"ס במקום חזקה אבל בשוחט שנבדק ונמצא שאין יודע לענין הכלים דלמפרע מה שכבר נאכל בהם כיון דהבהמות ששחט כבר יצאו בהיתר שלא הי' מחויב לבודקו כלל כיון שנטל קבלה פעם א' א"כ יצא הדבר בהיתר ושוב אף שנולד אח"כ ריעותא שפיר סמכינן אס"ס ובלא נטל קבלה יש כאן חזקה אחרת דמעיקרא בודאי לא ידע ולכך לא מהני ס"ס וא"ש דברי הרמ"א. שוב ראיתי שדברי הט"ז ברור מללו ואדרבא בזה מדויק דבריו על נכון דכבר התעוררו אחרונים על דבריו דלמה הוצרך להאריך להקשות מדברי התוס' ולא הקשה בפשיטות שהאגודה מביא ראיה מדברי ר"ח ואנן קיי"ל כרב הונא אך לפי הנ"ל א"ש שבלא"ה לא מצי להקשות דכאן שאני דיצא הדבר בהיתר ולכך הקשה שהרי התוס' הקשו ממקוה שנמדד כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע וכו' משמע שם דעיקר קושייתם לרב חסדא אבל לרב הונא דס"ל דאסור הוי ניחא להו במקוה ולא קשיא להו מידי ואמאי הרי גם לרב הונא תקשה שע"כ לא קאסר רב הונא רק באם לא יצא הדבר בהיתר אבל אם יצא הדבר בהיתר כגון שנאבד קודם הבדיקה מודה רב הונא דמותר וא"כ הרי במקוה שנמדד הטהרות שנעשו ע"ג למפרע כבר יצא בהיתר דהוי להו להיות מותר לכ"ע והו"ל להקשות קושייתם לכ"ע ולא לרב חסדא, אלא ודאי דס"ל להתוס' דיצא הדבר בהיתר לא נקרא רק נאבד כיון שאינו לפנינו ואי אפשר לבודקו אבל כל שישנו בעולם אף שא"צ לבודקו כגון גבי מקוה אף שלא הי' צריך לבודקו כיון שמתחלה הוי ידוע שהוא שלם, מ"מ כיון שהוא לפנינו ואי אפשר לבודקו לא מיקרי יצא הדבר בהיתר ודומה לסכין שנמצא פגום ולכך הקשו דוקא לרב חסדא ולא לרב הונא. א"כ ממילא נמי לדידן בשוחט שנטל קבלה שפיר דומה למקוה ולא מקרי זה יצא בהיתר. כן נראה כוונתם. מיהו באמת לפמ"ש הטעם שלכך מהני יצא הדבר בהיתר דאז מועיל ס"ס גם מזה אין קושיא דודאי לפי הס"ד של התוס' שלא ידעו דכאן איכא ס"ס באמת לא הוי חילוק כלל בין יצא בהיתר או לא והוי לרב הונא אסור בכל גווני ולכך הקשו דווקא לרב חסדא רק לפי מה שחדשו דכאן איכא ס"ס ממילא צריך לומר הטעם דלרב הונא לא מהני ס"ס מכח דאיתחזק איסורא שוב היכא שיצא הדבר בהיתר כבר איתרע חזקת האיסור ומהני ס"ס משא"כ במקוה שנמדד דליכא ס"ס אבל להס"ד של התוס' דלא ידעו מס"ס לא הוי חילוק בין יצא בהיתר או לא, אף שבש"ס עצמו מבואר שרב הונא דאמר כשמעתין היינו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' מ"מ יש חילוק בדבר דלהס"ד לא בעינן דוקא שיהי' כאן חזקה לאיסורא רק כל דליכא חזקה להתירא שוב הוי ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא וכוונת הש"ס דאמר דשמעתין הוא רק לאפוקי אם נשחטה הותרה דאז יש כאן חזקת היתר רק כיון דבהמה בחייה יש לה חזקת איסור לכך אף כשיצא הדבר בהיתר זה אינו מועיל רק לגרע כח החזקת איסור ולשוי' כמאן דליתא, ומ"מ אין כח בזה לעשותו חזקת היתר כיון דיש כאן חזקה להיפוך דמעיקרא הוי בחזקת איסור לכך דומה כאלו אין כאן חזקה לא לכאן ולא לכאן והוי ספק לחומרא וכן נמי במקוה ולכך לא הקשו לרב הונא אבל לפי מה שתרצו דיש כאן ס"ס אז היכא דליכא חזקה ודאי מהני ס"ס ובעינן דוקא חזקה לאיסורא ושפיר קיי"ל דיש חילוק בין יצא הדבר בהיתר דאז עכ"פ איתרע חזקת האיסור ושוב מהני ס"ס ובמקוה ליכא ס"ס ובשוחט איכא ס"ס ויצא הדבר בהיתר לכך מותר ושפיר פסק האגודה:

ועוד נראה ליישב דעתו ע"פ מה דקיי"ל בכל דוכתא דחזקה העשויי' להשתנות אין חזקה א"כ א"ש דנהי דקיי"ל דס"ס במקום חזקה לא מהני מ"מ באם יש כאן גם חזקה המסייע לס"ס שוב אמרינן אוקי חזקה בהדי חזקה והוי כדבר דליכא חזקה כלל ומהני ס"ס. ולפ"ז בשלמא בסכין כיון דבהמה בחיי' יש לה חזקת איסור לא מהני ס"ס ולא אמרינן הרי יש כנגדו חזקת הסכין להעמידו אחזקתו הראשונה שעתה נפגם במפרקת כיון דחתיכה מקלקל להסכין ודרכו כן א"כ הוי חזקה העשויי' להשתנות ולא הוי חזקה והוי ס"ס באיתחזק איסורא אבל בשוחט ניהו נמי שמדרך האדם כל שאינו חוזר על למודו להשכיח למודו מעט מעט מ"מ לא הוי חזקה העשויי' להשתנות כיון דאנן אמרינן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אף שלא נודע כלל אם למד מעולם מכ"ש כשידוע שלמד מתחלה שדרכו להזהר ולחזור על למודו תמיד שיהי' מומחה וחזקה זו אינה העשויי' להשתנות לכך העמיד חזקה זו, דרוב מצויין נגד חזקת איסור דבהמה ושוב מהני בי' ס"ס וא"ש:

ושוב מצאתי קצת בפרי מגדים רמז מזה שנתכוון למ"ש אלא שקיצר בדבר. ובהכי א"ש מה שהי' קשה לי עפ"י דעת האגודה כפי מה שמחלק התב"ש בין אומד השכחה מאיזה זמן התחילה קשה לי על הש"ס דפ"ק דחולין דקאמר שם רבינא הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין בד"א שיודע לומר ה' שחיטה אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר ה"ש לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו וכו' וכולן ששחטו אהייא קאי וכו' ומשני דליתא קמן למבדקי' ייע"ש ולכאורה קשה למה להש"ס לכל האריכות הזה ולמה לא משני כך דהכל שוחטין היינו הכל מומחין כמו שאמר רב הונא דכל שבדקוהו שהוא מומחה מותר על אותו סמך לשחוט תמיד לכתחלה ושחיטתן כשירה היינו שאף אם בדקוהו ונמצא שאינו יודע ששכח הל' שחיטה מ"מ שחיטתו כשרה למפרע כיון דידעינן שהיה מומחה אוקמינן לי' אחזקתו דמעיקרא שידע אך היינו דווקא בזמן שאי אפשר לומר שלא יצא מחזקתו שהשכחה התחילה אח"כ אבל בזמן קרוב להבדיקה או בשאר איזה ענין שמסתמא התחילה השכחה מקודם אז שחיטתו אסורה למפרע אף שהי' מומחה אבל כיון ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה דאף אם נאמר שבידוע שאין מומחה לא מהני אחרים רואין אותן כאן הרי הי' מומחה תחלה רק שהתחיל לשכוח בזה מהני אחרים רואין ששחט כהוגן דאז תלינן שעדיין זכר את השחיטה כיון דיש עדים ששחט כהוגן אמרינן דלא שכחו רק אח"כ לכך שחיטתן כשירה ולכאורה צ"ע דלמה לא משני הש"ס כן, אך לפמ"ש א"ש דמה שהשחיטה כשירה לדעת האגודה הוא רק מכח דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לכך לא הוי חזקה העשוי' להשתנות ומהני נגד חזקת בהמה אבל רבינא דלא ס"ל חזקה דרוב מצוין הם לא מהני חזקת מומחה נגד חזקת הבהמה כיון דחזקת המומחה עשוי' להשתנות שדרך לשכוח יום יום ורוב מצוין לא סבירא לי' לכך הוי ס"ס נגד החזקה וס"ל כרב הונא דלא מהני לכך לא משני כן וא"ש ודו"ק.

ועוד נראה בישוב זה בקיצור לפי מה שרוצין האחרונים לחלק דהיכא דחזקה סותר שני הספקות לא מהני ס"ס נגד החזקה אבל אם סותר רק ספק אחד מהני ס"ס א"כ א"ש הכא שבשלמא בסכין שני הספיקות אנו עושין במקום החזקה שספק שמא לא שחט במקום הפגימה הוי ספק בשחיטה עצמה וכן ספק שמא במפרקת איפגם ג"כ בספק זה עצמו אנו אומרים שהסימנים שחט יפה רק שבעצם איפגים א"כ בספק זה סותר החזקה תיכף לכך לא מהני ס"ס אבל בשוחט הרי ספק אחד אם יודע אז ה' שחיטה או לא ובזה אין אנו מדברין מגוף הבהמה הנשחטת רק מן האדם השוחט אם היה ראוי אז לשחוט או לא ולא הוי ספק בגוף השחיטה עצמה רק באדם השוחט ואין ספק זה בעצמו סותר החזקה כלל ולכך אף שהספק השני את"ל שלא ידע שמא שחט שפיר הוי במקום חזקה בשחיטה עצמה שוב הוי רק ספק אחד נגד החזקה ומהני אף באיתחזק איסורא כנלפע"ד. עוד עלה בדעתי כמה תירוצים ומצאתים ת"ל בנקה"כ ובכו"פ ייע"ש:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה