פרשת שמות · שמות יום חמישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב"ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן: וּפַקִיד פַּרְעֹה לְכָל עַמֵהּ לְמֵימָר כָּל בְּרָא דְיִתְיְלִּיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּרְמֻנֵהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַיְמוּן:
רש"י לכל עמו. אף עליהם גזר. יום שנלד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה:
ב (א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַאֲזַל גַבְרָא מִדְבֵית לֵוִי וּנְסִיב יָת בַּת לֵוִי:
רש"י ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה (וחזר ולקחה. וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות) . והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת מאה שלשים שנה היתה, שנלדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנה נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה שלשים וקורא אותה בת לוי:
(ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְעַדִיאַת אִתְּתָא וִילִידַת בָּר וַחֲזַת יָתֵהּ אֲרֵי טַּב הוּא וְאַטְמַרְתֵּהּ תְּלָתָא יַרְחִין:
רש"י כי טוב הוא. כשנלד נתמלא הבית כלו אורה:
(ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵהּ וּנְסֵיבַת לֵהּ תֵּבוּתָא דְגוֹמֶא וְחַפָּתַהּ בְּחֵמָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִיאַת בַּהּ יָת רַבְיָא וְשַׁוִיתַהּ בְּיַעֲרָא עַל כֵּיף נַהֲרָא:
רש"י ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה: גמא. גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא] . ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה: בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת: ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלעז , ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:
(ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וְאִתְעַתָּדַת אֲחָתֵהּ מֵרָחִיק לְמִידַע מָה יִתְעֲבֵד לֵהּ:
נביאים - ישעיה - פרק כח
(יד) לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: בְּכֵן קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דִּיְיָ גָּבְרִין רְשִׁיעִין שִׁלְטוֹנֵי עַמָּא הָדֵין דִּי בִּירוּשְׁלֵם:
רש"י משלי העם הזה . האומרים לצון בל' משל כגון :
(טו) כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה (שיט) שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי (עבר) יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ: אֲרֵי אַמַּרְתּוּן גַּזַּרְנָא קְיָם עִם קָטוֹלָא וְעִם מְחַבְּלָא עֲבַדְנָא שְׁלָמָא מְחָת סַנָּאָה אֲרֵי תֵּיתֵי עֲלֵיכוֹן כְּנַחַל מִגְּבָר דְּאַתּוּן אֲמָרִין לָא תֵּיתֵי עֲלָנָא אֲרֵי שַׁוִּינָא בִּכְדִיב רַחְצְנָנָא וּבְגִין שְׁקָרִין אַטְמַרְנָא:
רש"י כרתנו ברית את מות . שלא יבא עלינו : עשינו חוזה . גבול שלא יעברנהו וכן מחוז חפצם ( תהלים קז ) וכן מחזה אל מחזה ( מלכים א ז' ) כולם ל' גבול הם וחיצונו של דבר אשומיי"ר בלע"ז : שיט שוטף . מכה המתהלכת בארץ : לא יבואנו . לא יבא עלינו : שמנו כזב . שמנו ע"א : מחסנו . מחסה שלנו : ובשקר נסתרנו . בע"א בטחנו להסתירנו :
(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ: בְּכֵן כִּדְנָן אָמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מְמַנֵּי בְּצִיּוֹן מֶלֶךְ מְלָךְ תַּקִּיף גִּבּוֹר וַאֲמָתָן אַתְקַּפְנֵיהּ וְאַחֲסַנְנֵיהּ אָמַר נְבִיָּא וְצַדִּיקַיָּא דְּהֵימְנוּ בְּאִלֵּין בְּמֵיתֵי עָקָא לָא יִזְדַּעְזְעוּן:
רש"י הנני יסד . ל' עבר הוא כמו ( מגלה א ) יסד המלך וכן צריך לפותרו הנני הוא אשר יסד כבר : ( בציון אבן . כבר ) נגזרה הגזרה לפני והעמדתי מלך משיח שיהא בציון לאבן בוחן ל' מבצר וחוזק כמו ( לקמן לב ) עופל ובחן וכמו הקימו בחוניו ( לעיל כג ) : מוסד מוסד . הראשון פתח לפי שהוא דבוק מוסד של מוסד ( מוסד ) שהוא מוסד גמור : המאמין לא יחיש . המאמין דבר זה לא ימהרנה לא יאמר אם אמת הוא ימהר לבא :
(יז) וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ: וַאֲשַׁוֵי דִּינָא תַּקִּיף דַּאֲטְמַרְתּוּן כְּחוּט בִּנְיָנָא וְזַכּוּתָא כְּאֶבֶן מִשְּׁקוּלְתָא וְיִדְלָק רוּגְזֵי בְּרוּחְצָן בִּדְבֵיכוֹן וְעַל דַּאֲטְמַרְתּוּן מִן קֳדָם מֵעִיקָא יָתְכוֹן עַמָּמַיָּא יִגְלוּן:
רש"י ושמתי משפט לקו . לפני בא אותו מלך אביא עליכם גזרות להתם הפושעים שבכם ושמתי משפט יסוריו להיות לקו כלומר אשים קו מדת יסורין להביא עליכם ואת צדקה אשים שתהא משקולת המיישרת בנין הבונין בחומות כלומר שתהא צדקה מהלכת לפניהם ומיישרת דרכיהם שיכלו הפושעים ונותרו הצדיקים : ויעה ברד מחסה כזב . אותו כיסוי שאמרתם כי שמנו כזב מחסנו יבא ברד ויטאטאנו ויעה לשון טיאוט כמו ( מ"א ו ) את היעים שגורפין בהם אפר הכירות : וסתר . שאמרתם עליו ובשקר נסתרנו המים ישטפוהו כלומר אביא המון ( אומו' ) שישברו מצבותיה' ופסיליהם ולשון משפט האמור כאן יושטיצ"א בלע"ז :
(יח) וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס: וִיבַטַּל קְיָמְכוֹן דְּעָם קָטוֹלָא וּשְׁלָמְכוֹן דְּעָם מְחַבְּלָא לָא יִתְקַיָּם מְחָת סַנָּאָה אֲרֵי תֵּיתֵי עֲלֵיכוֹן כְּנַחַל מִגְּבָר וּתְהוֹן לְהוֹן לְדַיִשׁ:
רש"י וכופר בריתכם את מות . ויתבטל הברית אשר אמרתם כרתנו ברית את מות כל כפרה לשון קנוח סילוק דבר וכן ( בראשית לב ) אכפרה פניו : וחזותכם . אשר אמרתם עם שאול עשינו חוזה : שוט שוטף . אשר אמרת' לא יבואנו והייתם לו למרמס :
כתובים - משלי - פרק יב
(טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם: אָרְחֵיהּ דְּסַכְלָא תְרִיצָא בְּאַפּוֹי וּדְשָׁמֵעַ לְעֵיצְתָא חַכִּימָא הוּא: (טז) אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם: שָׁטְיָא כַּד יוֹמֵיהּ מוֹדַע רוּגְזֵיהּ וַעֲרִים מְכַסֵּי צַעֲרֵיהּ:
רש"י אויל ביום יודע כעסו . ביום שהוא כועס בו ביום הודיע כעסו שהוא מתגרה ומחרף חבירו ברבים ואין מעצר לרוחו , אבל הערום כוסה קלון ואינו ממהר לריב , ומדרש אגדה ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו והקב"ה שהוא ערום לא רצה לשחת בריותיו כסה קלונו ודחה לגזרתו מיום של אדם ליום שלו שהוא אלף שנה :
(יז) יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה: מַן דְּמַסְהֵיד הֵימָנוּתָא נִתְנֵי צַדִּיקוּתָא וְסָהֵד דְּשִׁקְרָא רַמָּאָה הוּא:
רש"י יפיח אמונה יגיד צדק . מי שמדבר אמונה מגיד בדין עדות צדק לזכות הזכאי :
(יח) יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא: אִית דְּאִמְרֵיהּ סַפְסֵירָא רָגְשָׁא וְלִישָׁנָא דְחַכִּימֵי מָאסְיָא:
רש"י יש בוטה . מדבר כמו לבטא בשפתים ( ויקרא ה ) : כמדקרות חרב . שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג : ולשון חכמים . המביא שלום בין אדם לחבירו : מרפא . למבט' ההוא :
(יט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר: שִּׂפְתָא דְקֵשְׁטָא תִתַּקֵּן לַעֲלָם וְסַהֲדָא מִסְתַּרְהֵב כְּלִישָׁנָא דְשִׁקְרָא:
רש"י שפת אמת תכון לעד . תתבסס ותקיים : ועד ארגיעה . למעט רגע הוא כלה והולך שהשקר אין לו רגלים :
משנה זבחים פרק יג
א. הַשׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה (בַחוּץ) אֶלָּא דָבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ:
ברטנורה (א) השוחט. קדשים בחוץ והעלן בחוץ. בהעלם אחד. חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה שהן שני גופי עבירה, דתרווייהו כתיבי, אשר ישחט ואשר יעלה: כיון שהוציאו פסלו. ואפילו הכי חייב, והוא הדין לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ורבי יוסי הגלילי אמר לך, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן היתה לו שעת הכושר, תאמר לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:
ב. טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף:
ברטנורה (ב) הטמא שאכל כו'. משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרווייהו, ודמו הנך תרתי פלוגתא להדדי, תנינהו גבי הדדי: ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. כשנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת. כי פליגי, שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף. רבנן אית להו איסור כולל, דמתוך שחל עליו איסור טומאת הגוף לאסרו בבשר טהור שהיה מותר בו מתחילה, חל נמי אף על הבשר טמא ואע"פ שהיה אסור ועומד, כדי שיתחייב עליו אף משום טומאת הגוף. ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל, ואין איסור של טומאת הגוף חל על איסור של טומאת בשר. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי: וטהור שאכל טמא פטור. מן הכרת. וסופג את הארבעים משום (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל: שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. כדכתיב (שם) וטומאתו עליו ונכרתה, בטומאת הגוף הכתוב מדבר:
ג. חֹמֶר בַּשְׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּה, וּבָעֲלִיָּה מִבַּשְּׁחִיטָה. חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט לַהֶדְיוֹט, חַיָּב. וְהַמַּעֲלֶה לַהֶדְיוֹט, פָּטוּר. חֹמֶר בָּעֲלִיָּה, שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בַסַכִּין וְשָׁחָטוּ, פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין. הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב:
ברטנורה (ג) שהשוחט להדיוט כו'. השוחט קדשים בחוץ לאכילת הדיוט חייב: המעלה. בחוץ לצורך הדיוט. פטור משום העלאת חוץ. דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש, אפילו השוחט לאיש, וגבי העלאה כתיב לעשות לה', אינו חייב כשמעלהו בחוץ עד שיכוין בו לה': ושחטו פטורים. דכתיב (שם יז) דם יחשב לאיש ההוא, אחד ולא שנים: והעלוהו חייבין. דכתיב (שם) איש איש וגו' אשר יעלה וגו', שאין תלמוד לומר איש איש, אלא לרבות שנים שאחזו באבר והעלוהו שהן חייבין: העלה. ונודע לו: וחזר והעלה. מאותה בהמה עצמה, חייב על כל אחת ואחת: עד שיעלה לראש המזבח. דכתיב (בראשית ח) ויבן נח מזבח לה', אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח: אפילו העלה על הסלע. דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד, ולא מזבח בבמת יחיד, ובפרשת המעלה בחוץ כתיב. והלכה כר' יוסי:
ד. אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין, שֶׁהָיָה פְסוּלָן בַּקּדֶשׁ, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵמוּרִין בַּחוּץ, חַיָּב. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, שֶׁהִקְרִיב מֵאֶחָד מֵהֶן כַּזַיִת בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כֻּלּוֹ. וְכֻלָּם שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים וְשִׁיֵּר בָּהֶן כַּזַּיִת וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. וְכֻלָּן שֶׁחָסְרוּ כָּל שֶׁהֵן וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר:
ברטנורה (ד) שהיה פסולן בקודש. כגון הלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו, מתקבל בפנים קרינן ביה, וחייבין עליהן בחוץ, דכתיב (שם) לעשות אותו לה', כל שנעשה לה' חייבין עליו בחוץ, וכל שאינו נעשה לה' אין חייבין עליו בחוץ: המעלה כזית מן העולה ומאימורים. חצי זית מזה וחצי זית מזה: חייב. דכולה כליל: הלבונה. של מנחת נדבה: והקטורת. של כל יום פרס שחרית ופרס בין הערבים: ומנחת כהנים. שהיא כליל וראויה להעלאה כקומץ של מנחת ישראל. אבל שיירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתה בחוץ: מנחת כהן המשיח. עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום: כזית. דהיינו שיעור הקטרה: עד שיקריב את כולן. דקסבר כל המתירין מפסלי בחסרון, וכל זמן שלא קרבו כולן לא הוי הקטרה לצאת בעלים ידי חובתן. ולרבנן הני נמי הויא הקטרתן בכזית היכא דכולו קיים ולא חסרו קודם הקטרה: ושייר בהן וכו': חייב. שהרי בזה נגמרה הקטרה: וכולן שחסרו כל שהן. קודם הקטרה על ידי איבוד או שריפה, נפסלו בחסרונן, דכתיב (ויקרא ב) והנותרת מן המנחה, פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה קודם הקטרה:
ה. הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵיהֶם בַּחוּץ, חַיָּב. מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, פָּטוּר. קְמָצָהּ וְחָזַר קֵמְצָהּ לְתוֹכָהּ וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, חַיָּב:
ברטנורה (ה) המקריב קדשים ואימוריהן. שהקריב הבשר והאימורים מחוברים בו, חייב משום אימורים, ולא אמרינן הרי בשר חוצץ בין האימורין לאש, ודכוותה בפנים לאו העלאה היא, דרחמנא אמר (שם א) על העצים אשר על האש, והמעלן בחוץ נמי לא יהא חייב, לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ: מנחה שלא נקמצה. אינה ראויה לפנים. הלכך המקריבה בחוץ פטור: קמצה וחזר קומצה לתוכה. והקריבה בחוץ: חייב. שכיוצא בה בפנים כשרה, כדתנן בהקומץ, נתערב קומצה בשיריים לא יקטיר ואם הקטיר כשרה:
ו. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַמְנַסֵךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב:
ברטנורה (ו) הקומץ והלבונה של מנחת נדבה. שניהם מתירים את שייריה לאכילה. הלכך ר' אליעזר פוטר, דבעי הקטרת כל המתיר: אחד בפנים. תחילה, ואחר כך השני בחוץ, חייב, שזה גמר ובו הכל תלוי: שני בזיכי לבונה. מתירים לחם הפנים: מי החג. שנתמלאו לשם ניסוך המים בחג הסוכות. אם ניסך אותן בחוץ חייב, דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא הוא, הלכך מיחייב עלה בחוץ. ואין הלכה כר' אליעזר בכולה מתניתין. וניסוך המים בחג לאו דאורייתא הוא אלא הלכה למשה מסיני: שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב. בשיירי דמים הפנימים מיירי, וסבר ששיירי הדם מעכבין בהם, הלכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ. אבל בשיירי הדם של מזבח החיצון מודה ר' נחמיה שאינם אלא למצוה ולא לעכב, הלכך הזורקן בחוץ ודאי פטור. ואין הלכה כר' נחמיה:
ז. הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, פְּטוּרוֹ בִפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ:
ברטנורה (ז) מלק בחוץ. נבלה היא, שאין מליקה אלא בפנים, לכך פטור על העלאתו בחוץ. ואם תאמר, והלא כל הנעלים בחוץ נפסלו ביציאתן, וכן השוחט בחוץ פסול הוא, וחייבין על העלאתו. התם רחמנא רבייה. אבל לענין שאר פסולים, מתקבלים בפנים בעינן: שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. אף על העלאה. דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלן הוא או אחר, חייב: נמצא דרך הכשרו בפנים. בגמרא קאמר, תני דרך חיובו בפנים פטורו בחוץ, ודרך חיובו בחוץ פטורו בפנים, כגון, שחט העוף בפנים והעלה בחוץ פטור. שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. מלק בפנים והעלה בחוץ חייב. מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור. נמצא במקום שמתחייב על העלאתו אם נעשית העבודה הראשונה בפנים כגון במליקת פנים פטור על העלאתו אם נעשית המליקה בחוץ. ודרך שמתחייב על העלאה אם נעשית עבודה הראשונה בחוץ כגון בשחיטה, פטורו בפנים, אם נשחט בפנים והעלה בחוץ: ר' שמעון אומר כו'. במלתיה דתנא קמא חסורי מחסרא והכי קתני, וכן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור, דאינה מתקבלת בפנים, דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם, ולא בלילה, ונמצא הזבח פסול ולפיכך אינו חייב על העלאתו. אבל אם שחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב, מפני שהשחיטה בחוץ בלילה כשרה היא לפיכך חייב שתים על השחיטה ועל העלאה. ופליג רבי שמעון בהא ואמר: כל שחייבין עליו בחוץ חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ. כלומר, כשם שהשוחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב, כך אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ חייב על ההעלאה חוץ מהשוחט עוף בפנים והעלהו בחוץ שהוא פטור אע"פ שאם שחט והעלה בחוץ חייב. ואין הלכה כר' שמעון:
ח. הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָה בְּכוֹס אֶחָד, נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, חַיָּב, שֶׁכֻּלּוֹ רָאוּי לָבוֹא בִפְנִים. קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, נָתַן שְׁנֵיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר. שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב, אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ, פָּטוּר. אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת. כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּה:
ברטנורה (ח) נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב. מלתא דפשיטא היא, ומשום סיפא נקט לה, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ שאינו נותן בחוץ אלא שיירי הדם, חייב. ומתניתין כר' נחמיה דסבר שיריים מעכבים. ואינה הלכה: שניהן בחוץ חייב. אחת. ואם היתה לו ידיעה בינתים, חייב שתים: אחד בפנים. ואחר כך השני בחוץ פטור. ואפילו לר' נחמיה דסבר כוס אחד עושה את חברו דחוי להיות נשפך לאמה. הלכך אפילו שיריים לא הוי: והפנימי מכפר. להכשיר הזבח. שהדם הנזרק תחלה בחוץ לא עשה המשוייר כיוצא בו: שתיהן בחוץ חייב. על כל אחת ואחת. דבשעת שחיטה כל אחת היתה ראויה בפנים: אחת בפנים. והשניה אחר כן בחוץ פטור. דהויא לה חטאת שנתכפרו בעליה, ולמיתה אזלה ואינה מתקבלת בפנים: חייב על החיצונה. דהא חזיא לפנים דאיזה מהן שירצה יקריבה: כשם שדמה פוטר את בשרה. מן המעילה, [דזריקת דם מוציאה בשר קדשי קדשים מן המעילה דיהבה בה] שעת היתר לכהנים: כך הוא פוטר את בשר חברתה. ואע"פ שפסולה [ואשחט שתיהן בפנים קאי]. ואשמועינן הכא דהיכא דמונחות שתיהן וקדם את דם האחת, פטר את חברתה מן המעילה משום [דהויא] חטאת שנתכפרו בעליה, דקיימ"ל החטאות המתות לא נהנין ולא מועלין:
גמרא זבחים דף קט"ו ע"ב
כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר רִבִּי בִּשְׁלשָה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּשִׁילֹה וְנוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים וּבְכֻלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל') חוֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם כָּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. כִּי אָזִיל אַבַּיֵּי אֲמָרָהּ קָמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל וְלֹא מִיתְקַן וְהָכְתִיב (תהלים ע"ח) וַיִּטּש מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְתִיב (שם) וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר. אָמַר רַב אַדָּא מָאי קָא קַשְׁיָא לֵיה דִּילְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין וְסַנְהֵדְרֵי גְדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף מִדְמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה. אַמְרֵי הֲכִי הַשְׁתָּא הָתָם מִיקַרְבָן נַחֲלוֹת גַּבֵי הֲדָדֵי הָכָא מִי מִיקַרְבָן הָכָא נַמֵּי מִיקַרְבָן כִּדְאָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבוֹלְעָהּ. הָכָא נַמֵּי רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְהַיְינוּ דִכְתִיב (יהושע ט"ז) תַּאֲנַת שִׁילֹה. כְּתַנָּאֵי חוֹפֵף עָלָיו זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. כָּל הַיּוֹם זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. רִבִּי אוֹמֵר חוֹפֵף עָלָיו זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה כָּל הַיּוֹם אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן זֶה הָעוֹלָם הַבָּא:
רש"י חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן. נראה בעיני כי אביו של אביי כייליל שמו: מי מיקרבן. שילה וגבול נחלת בנימין: תאנת שילה. על שהיה בנימין מתאונן עליה: העולם הזה. כל מקום ששרתה שכינה ואף שילה ונוב וגבעון:
זוהר שמות דף כ' ע"ב
וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (תהלים כ"ג) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ רוֹעִי לֹא אֶחְסָר. כְּלוֹמַר יְיָ רוֹעִי יְיָ הָרוֹעֶה שֶׁלִּי מַה הָרוֹעֶה מַנְהִיג אֶת הַצֹאן וּמוֹלִיכָם לְמִרְעֶה טוֹב לְמִרְעֶה שָׁמֵן בִּמְקוֹם נַחֲלֵי מַיִם מְיַישֵּׁר הֲלִיכָתָן בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דֶּרֶךְ הָרוֹעִים לִנְהוֹג בְּצֶדֶק אֶת צֹאנוֹ לְהַרְחִיקָם מִן הַגֶּזֶל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר וְהַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר וּבְכָל עֵת הַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. דָּבָר אַחֵר וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תֵּדַע לָךְ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרוֹעֶה חָכָם לְנַהֵל אֶת צֹאנוֹ הוּא מוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְאִם הָרוֹעֶה שׁוֹטֶה עָלָיו נִקְרָא (משלי כ"ו) תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מֹשֶׁה חָכָם הָיָה וּבָקִי לִנְהוֹג אֶת צֹאנוֹ. בֹּא וּרְאֵה מִדָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ט"ז) וְהִנֵּה רוֹעֶה בַּצֹאן לְלַמְּדָךְ שֶׁדָּוִד חָכָם גָּדוֹל הָיָה וְהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה לְפִיכָךְ עָשָׂהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלָמָּה צֹאן וְלֹא בָקָר אָמַר רִבִּי יְהוּדָה יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים צֹאן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל"ד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וּכְתִיב (שם ל"ו) כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם. מַה הַצֹאן כְּשֶׁיִּקָּרְבוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא כָּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד הָרוֹעֶה אֶת הַצֹאן כְּשֶׁהַצֹאן יוֹלְדוֹת הָרוֹעֶה נוֹטֵל אוֹתָם טְלָאִים בְּחֵיקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְאוּ וְיִגְעוּ וּמוֹלִיכָם אַחֲרֵי אִמּוֹתָם וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם כָּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהַנְהִילָם בְּרַחֲמִים וְלֹא בְאַכְזָרִיּוּת. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וְגוֹמֵר. מַה הָרוֹעֶה אֶת הַצֹאן כְּשֶׁהוּא רוֹעֶה טוֹב מַצִיל אֶת הַצֹאן מִן הַזְּאֵבִים וּמִן הָאֲרָיוֹת כָּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל אִם הוּא טוֹב מַצִילָן מִן הָאוּמוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמִדִּין שֶׁל מַטָּה וּמִדִּין שֶׁל מַעְלָה וּמַדְרִיכָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא כָּךְ מֹשֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה וְרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכְּדַאי הוּא לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדִּין מַמָּשׁ שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת הַצֹאן לַכְּשָׂבִים כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם וְהַנְּקֵבוֹת כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ וְלֹא שֶׁלּוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ההלכות תשובה פ"ג
א. הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנַס בְצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מֵהַנָּכְרִים וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: ב. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְזֶה הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעִיז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָנָיו וְלֹא בוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה: ג. שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִים הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְיַד נָכְרִים לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד נָכְרִים אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּנָכְרִי וּשְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
מוסר
מספר חרדים דף ע"ב ע"א
הָעוֹלָם הַזֶּה יָם סוֹעֵר צָרִיךְ לְדַמּוֹת הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ כְּאִלּוּ הוּא שָׁט בַּיָּם וְלָכֵן יָרִים רֹאשׁוֹ לְמַעְלָה לְיוֹצְרוֹ וְיִזָּהֵר פֶּן יִכָּנְסוּ בְּפִיו הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים וְיִשָּׁמֵר מִן הַגַּלִּים הַבָּאִים לְטוֹרְדוֹ וְאִם לָאו דָמוֹ בְרֹאשׁוֹ. בֶּן אָדָם סֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוֹס עַל רֹאשְׁךָ וּבֵיתְךָ בְּכָל עוֹז וְתוֹקֶף וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו דִּכְתִיב (ישעיה מ"ה) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וגו' וּפֵירְשׁוּ בְּזוֹהַר מִדִּכְתִיב עוֹשֶׂה וְלֹא עָשָׂה שֶׁתָּמִיד עוֹשֶׂה לָכֵן גַּם אַתָּה תָּמִיד תַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם. דְּמוּת הַלָּשׁוֹן חֶרֶב חַדָּה לְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַצַדִּיקִים נִלְחָמִים בָּה נֶגֶד יִצְרָם הָרָע וַחֲיָילָיו. הָרְשָׁעִים נֶגֶד יִצְרָם הַטּוֹב וַחֲיָילָיו. כְּתִיב (תהלים קי"ט) סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי וּכְתִיב (שם) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' וּכְתִיב (שם נ"ה) הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ הַכַּוָּנה כִּי כַּמָּה זְמַן אָדָם מְאַבֵּד בְּיָדָיו לָרִיק בְּחָשְׁבוֹ עַל עִנְיָינֵי עוֹלָמוֹ וּפַרְנָסְתוֹ וְסוֹף אָדָם לַהֶבֶל דָמָה כְּלוֹמַר מְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וּמְבַטֵּל זְמַנּוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ כִּי יָמָיו כַּצֵל עוֹבֵר וּבְעוֹד שֶׁהוּא מְחַשֵּׁב וּמְהַרְהֵר יַעֲשֶׂה חֲבִילוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. וְאַתְיָא מִכְּלָלָא רַב הַשָּׁלוֹם הוּא יְסוֹ"ד הַמַּעֲלֶה יָקוּץ מִתַּרְדֵּמָתוֹ לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוֵּת וְלִיסוֹ"ד אָרֶץ: