אור ברסלב
חק לישראל - שמות פרשת שמות › שמות יום רביעי

חק לישראל - שמות

פרשת שמות · שמות יום רביעי

שמות יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב"ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה: וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא ותְקַיְמִנַהּ:

רש"י בילדכן. כמו בהולידכן: על האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עשה מלאכה על האבנים, מושב כלי אמנות יוצר חרס: אם בן הוא וגו' . לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להולד בן המושיע אותם: וחיה. ותחיה:

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וּדְחִילָא חַיָתָא מִן קֳדָם יְיָ וְלָא עֲבָדָא כְּמָא דְמַלִיל עִמְהֶן מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וְקַיָמָא יָת בְּנַיָא:

רש"י ותחיין את הילדים. מספקות להם מים ומזון. תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתין, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה, משמשת לשון פעלו ולשון פעלתן, כגון ותאמרנה איש מצרי, לשון עבר, כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם לשון דברתן, כמו ותדברו לזכרים. וכן ותחללנה אתי אל עמי, לשון עבר חללתן, כמו ותחללו לזכרים:

(יח) שני וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וּקְרָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָתָא וַאֲמַר לְהֶן מָה דֵין עֲבַדְתּוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין וְקַיֵמְתּוּן יָת בְּנַיָא: (יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: וַאֲמָרָא חַיָתָא לְפַרְעֹה אֲרֵי לָא כִנְשַׁיָא מִצְרְיָתָא יְהוּדַיָתָא אֲרֵי חֲכִּימָן אִנוּן עַד לָא עַלַת לְוָתְהֶּן חַיָתָא וִילִידָן:

רש"י כי חיות הנה. בקיאות כמילדות. תרגום מילדות חיתא. ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מט ט) , זאב יטרף (שם כז) , בכור שורו (דברים לג יז) , אילה שלוחה (בראשית מט כא) , ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מט כח) ויברך אותם, ועוד כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא:

(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וְאוֹטֵּיב יְיָ לְחַיָתָא וּסְגִי עַמָא וּתְקִיפוּ לַחֲדָא:

רש"י וייטב. הטיב להם. וזה חלוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, כגון וייטב אלהים למילדת, וירב בבת יהודה (איכה ב ה) , הרבה תאניה, וכן ויגל השארית (דברי הימים ב' לו כ) , דנבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד) , הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון הפעיל את אחרים. וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון (ויקרא י כ) וייטב בעיניו, לשון הוטב, וכן וירב העם (פסוק כ) , נתרבה העם, ויגל יהודה (מלכים ב' כה כא) גלה יהודה, ויפן כה וכה (ב יב) , פנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני וילך, וישב, וירד, ויצא, לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, היו"ד אות שלישית בו: וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה, כא ויעש להם בתים. בתי כהנה ולויה ומלכות שקרויין בתים. ויבן את בית ה' ואת בית המלך (מלכים א' ט א) . כהנה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (סוטה יא ב) :

(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים: וַהֲוָה כַּד דְחִילָא חַיָתָא מִן קֳדָם יְיָ וַעֲבַד לְהוֹן בָּתִּין:

נביאים - ישעיה - פרק כח

(ח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם: אֲרֵי כָּל פְּתוֹרֵיהוֹן מְלָן מֵיכָל מְגֻעָל וּמְשֻׁקָּץ לֵית לְהוֹן אֲתָר דִּי נָקִי מִן אוֹנֵס:

רש"י כי כל שולחנות . שלהם של זבחי מתי' הם שהם כקיא צואה : בלי מקום . אין הדעת סובלתן :

(ט) אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם: לְמִן אִתְיְהִיבָת אוֹרַיְתָא וּמִן אִתְפְּקָד לְמִסְבָּר חוֹכְמָא הֲלֹא לְבֵיִת יִשְּׂרָאֵל דִּרְחִימִין מִכָּל עַמָּמַיָּא וַחֲבִיבִין מִכָּל מַלְכוּתָא:

רש"י את מי יורה דעה . שמא לתינוקות שאין יודעין להבין כי הגדולים פנו לדרך רעה : גמולי מחלב . בדולי מחלב : עתיקי משדים . לשון ויעתק משם ( בראשי' יב ) , ד"א בדולי' מן התורה שנקראת חלב ועתיקי משדים מוסרים מלפני ת"ח :

(י) כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם: אֲרֵי אִתְפָּקְדוּ לְמֶעְבָּד אוֹרַיְתָא וּמַה דְּאִתְפָּקְדוּ לָא צָבִיאוּ לְמֶעְבָּד וְאִתְנַבִּיאוּ עֲלֵיהוֹן נְבִיַּיָּא דְּאִם יְתוּבוּן יִשְׁתַּבַּק לְהוֹן וּלְמִלֵּי נְבִיַּיָּא לָא קַבִּילוּ הֲלִיכוּ בִּרְעוּת נַפְשְׁהוֹן וְלָא חָמִידוּ לְמֶעְבָּד אוֹרַיְּתֵי סָבְרוּ דְּיִתְקַיַּם לְהוֹן פּוּלְחָן טָעוּתָא וְלָא סָבְרוּ לְפוּלְחָן בֵּית מִקְדְּשֵׁי כִּזְעֵיר הֲוָה בְּעֵינֵיִהוֹן בֵּית מִקְדְּשֵׁי לְמִפְלָח תַּמָּן כִּזְעֵיר בְּעֵינֵיהוֹן שְׁכִינְתֵּי תַּמָּן:

רש"י כי צו לצו צו לצו . נביא מצוה להם מאת הקב"ה והם יש להם צו של עכו"ם כנגד צו זה וחוזר הנביא ומוכיחם והם תמיד אומרים יש לנו צו לצו שלנו חשוב משלך : קו לקו . יש להם קו משקולת משפטי רשע כנגד קו הצדק : זעיר שם . הנביא אומר להם עוד מעט תבוא עליכם רעה והם אומרים זעיר שם ימהר יחישה מעשהו לימים מועטין :

(יא) כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה: אֲרֵי בְּשִׁנּוּי מְמַלָּל וּבְלִישָׁן תּוֹלְעָבָא הֲווּ מְלַעֲגִין לְקַבִּיל נְבִיַּיָּא דְּמִתְנַבָּן לְהוֹן עַמָּא הָדֵין:

רש"י בלעגי שפה . וכן כל לשון לעגים וכן ( לקמן לב ) עלגים שניהם לשון הפוך שאינו מיושר להשמע : ידבר אל העם הזה . כל המדבר אליהם דבר נבואה ותוכחה דומה להם ללשון נלעג שאין יכולין להבין בו :

(יב) אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ: דְּאָמְרִין לְהוֹן נְבִיַּיָּא דֵּין בֵּית מַקְדְּשָׁא פָּלְחוּ בֵּיהּ וְדָא אַחְסָנַת בֵּית נַיְחָא וְלָא אָבוּ לְקַבָּלָא אוֹלָפָן:

רש"י אשר אמר . הנביא להם זאת המנוחה להיותכם בשלוה הניחו לעיף שלא תגזלוהו זאת תהיה לכם המרגעה :

(יג) וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ: דֵּין יְהִי כֵּס פּוּרְעֲנוּתְהוֹן עַל דְּאִתְפָּקָדוּ לְמֶעְבָּד אוֹרַיְתָא וּמָא דְּאִתְפְּקָדוּ לָא צָבִיאוּ לְמֶעְבָּד בְּכֵן יִתְמַסָּרוּן לְעַמָּמַיָּא דְּלָא יָדַע אוֹרַיְתָא עַל דַּהֲלִיכוּ בִּרְעוּת נַפְשְׁהוֹן וְלָא חָמִידוּ לְמֶעְבָּד רְעוּתֵי בְּכֵן יִסְבְּרוּן לְסָעִיד בְּעִידָן דְּאַיְתִי עֲלֵיהוֹן עָקָא וְלָא יְהִי לְהוֹן סָעִיד וְסָמִיךְ עַל דַּהֲוָה זְעֵיר בְּעֵינֵיהוֹן בֵּית מַקְדְּשֵׁי לְמִפְלָח תַּמָּן בְּכֵן יִשְׁתָּאֲרוּן כִּזְעֵיר בֵּינֵי עַמָּמַיָּא דְּיִגְלוּן לְתַמָּן בְּדִיל דִּיהָכוֹן וְיִתְקְּלוּן לְאָחוֹרָא וְיִתְבְּרוּן וְיִתְצְדוּן וְיִתְאַחֲדוּן:

רש"י והיה להם דבר ה' וגו' . כמדתה ימדוד להם יגזור שדברו עליהם צו של אומות המשתעבדים בם על צו פקודה על פקודה עבודה על עבודה קו של פורענות כנגד קו של עבירות שבידם קו לקו תקוה חילוף תקוה יקוו לאור והנה חשך : זעיר שם זעיר שם . לימים מועטים תבא עליהם והם יתמעטו שם בארץ אויביהם :

כתובים - משלי - פרק יב

(ט) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם: טָב הוּא זְלִילָא וְעַבְדֵי אִית לֵיהּ מִן הוּא דְמִתְיַקַר וַחֲסִיר לַחְמָא:

רש"י טוב נקלה . בעיניו ונעשה עבד לעצמו : ממתכבד . בעיניו ואומר גנאי הוא לי לעמול במלאכה שאני מבני אדם גדולים וסופו להיות חסר לחם :

(י) יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי: יָדֵיעַ צַדִּיקָא נַפְשָׁא דִבְעִירֵיהּ וְרַחֲמֵיהוֹן דְּרַשִׁיעֵי נַכְזְרָיוּתָא:

רש"י יודע צדיק נפש בהמתו . מה בהמתו ובני ביתו צריכים :

(יא) עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב: דְּפָלַח בְּאַרְעֵיהּ יִסְבַּע לַחְמָא וּדְרָדֵף בָּתַר סְרִיקוּתָא חֲסַר רַעְיָנָא הוּא:

רש"י עובד אדמתו ישבע לחם . כמשמעו , ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח :

(יב) חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן: רָאֵג רַשִּׁיעָא מְצוּדְתָּא בִישְׁתָּא וְעִקָּרְהוֹן דְּצַדִּיקֵי נִתְקַיֵּם:

רש"י חמד רשע . להיות נזון ומתפרנס ממצוד רשעים שצדין את הבריות בגזלות וחמס : ושורש צדיקים יתן . מה שהוא ראוי ליתן והוא הפרי :

(יג) בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק: בְּחוֹבָא דְשִּׂפְוָתָא מַתְקַל בִּישָׁא וּפָלִיט צַדִּיקָא מִן עָקְתָא:

רש"י בפשע שפתים . בפשע שפתי דור המבול שאמרו מה שדי כי נעבדנו ( איוב כא ) בא להם מוקש רע ונח הצדיק יצא מהצרה :

(יד) מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם (ישוב) יָשִׁיב לוֹ: גַּבְרָא מִן פְּרִי פוּמֵיהּ יִשְּׂבַּע טָבְתָא וְכָל בַּר נָשׁ הֵיךְ עוֹבַד אַיְדוֹ מִתְפְּרִיע:

רש"י מפרי פי איש . משכר פיהם של עוסקי תורה אוכלים טוב בעולם הזה והקרן קיימת להם לעו"ה :

משנה בבא מציעא פרק ג

א. הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵלִים, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבָדוּ, שִׁלֵּם וְלֹא רָצָה לִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבַּע וְיוֹצֵא, נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם, נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם, לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן:

ברטנורה (א) המפקיד. ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד: למי שהפקדון אצלו. דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

ב. הַשׂוֹכֵר פָּרָה מֵחָבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָה לֵאָחֵר וְמֵתָה כְּדַרְכָה יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּה וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסִי כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אֶלָּא תַּחֲזֹר פָּרָה לַבְּעָלִים:

ברטנורה (ב) השוכר פרה מחבירו. ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן, שומר שמסר לשומר חייב: ישבע השוכר. למשכיר: שמתה כדרכה. ופטור. שהשוכר פטור מן האונסין: והשואל. שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר: אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו'. והלכה כרבי יוסי:

ג. אָמַר לִשְׁנַיִם, גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם, אוֹ, אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ:

ברטנורה (ג) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם. והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים: נותן לזה מנה ולזה מנה. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר אבי הפקיד אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה:

ד. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:

ברטנורה (ד) שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים. כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה: נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'. דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו: מה הפסיד הרמאי. ולעולם לא יודה על האמת:

ה. וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים, אֶחָד יָפֶה מָנֶה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז, זֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי, נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן, וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי הַקָטָן לַשֵּׁנִי, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:

ברטנורה (ה) וכן שני כלים. לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר' יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:

ו. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אֲבוּדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:

ברטנורה (ו) אבודים. על ידי עכברים או רקבון: לא יגע בהן. למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. קב שלו חביב עליו ע"י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו'. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:

ז. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת. לַחִטִּין וְלָאֹרֶז, תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לַכּוֹר, לַשְּׂעוֹרִין וְלַדֹּחַן, תִּשְׁעָה קַבִּין לַכּוֹר, לַכֻּסְמִין וּלְזְרַע פִּשְׁתָּן, שָׁלשׁ סְאִין לַכּוֹר. הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה, הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין, וַהֲלוֹא אוֹכְלִין בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא. אֶלָּא אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מִדָּה מְרֻבָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת:

ברטנורה (ז) המפקיד פירות אצל חבירו. ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחזירן יוציא לו חסרונות, יפחות כמה הם רגילים לחסור: תשעה חצאי קבין לכור. הכור שלשים סאין, והסאה ששה קבין: הכל לפי המדה. כן לכל כור וכור: הכל לפי הזמן. שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך: מה איכפת להו לעכברים. כך אוכלים ממדה מועטת כמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין: אם היתה מדה מרובה. שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורים ולמעלה, לא יוציא לו חסרונות: מפני שהן מותירות. שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:

ח. יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לַיָּיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֹמֶשׁ. יוֹצִיא לוֹ שְׁלשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה, לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים. אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזֻקָּק לַחֲבֵרוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה:

ברטנורה (ח) יוציא לו שתות ליין. אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו, הקנקנים בולעים שתות: רבי יהודה אומר חומש. שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום: אף המוכר וכו'. כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג. ואין הלכה כר' יהודה:

ט. הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר:

ברטנורה (ט) לא יחדו לה הבעלים מקום. בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני: לצרכו. להשתמש בה: לצרכה. שהיתה במקום שקרובה להשתבר: אם משהניחה. שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע"פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים. והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע"פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים: ובין משהניחה לצרכו חייב. סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע"פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר"ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:

י. הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי, חַיָּב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, פָּטוּר:

ברטנורה (י) צררן. בסודרו: והפשילן לאחוריו. אע"פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים י"ד) וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו: לבנו ולבתו הקטנים. אבל לגדולים, נשבעים הם ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. וכל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:

יא. הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שֻׁלְחָנִי, אִם צְרוּרִין, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, מֻתָּרִין, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מֻתָּרִים לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֶנְוָנִי כַּשֻּׁלְחָנִי:

ברטנורה (יא) אם צרורין. וחתומין, או קשורים קשר משונה: לא ישתמש בהן. אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע"פ שצרורין, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן: חייב באחריותן. ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה. ואם נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין: רבי יהודה אומר כשולחני. והלכה כרבי יהודה:

יב. הַשּׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יִלְקֶה בְּחֶסֶר וּבְיֶתֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה. הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַיָּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, (שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ). כֵּיצַד. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית, הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻלָּהּ:

ברטנורה (יב) ילקה בחסר וביתר. במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר: ובית הלל אומרים כשעת הוצאה. מבית הבעלים, אם טעונה טעונה, ואם רקנית רקנית: רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ד) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה כבית הלל: החושב לשלוח יד בפקדון. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי: בית שמאי מחייבים. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע: עד שישלח בו יד. דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על כל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע: כיצד הטה את החבית. השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא: ונשברה. לאחר זמן: אינו משלם אלא רביעית. דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה: הגביהה ונטל. לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע"פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה:

גמרא בבא מציעא דף מ"ב ע"א

צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן וְכוּלִי. בִּשְׁלָמָא כֻּלְהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים אֶלָּא צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו מָאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד אָמַר רָבָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר קְרָא (דברים י"ד) וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ אַף עַל פִּי שֶׁצְרוּרִין יִהְיוּ בְיָדֶךָ. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק לְעוֹלָם יְהֵא כַסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק לְעוֹלָם יַשְׁלִישׁ אָדָם אֶת מָעוֹתָיו שְׁלִישׁ בְּקַרְקַע וּשְׁלִישׁ בְּפַרְקְמַטְיָא וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ"ח) יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנָן הַהוֹלֵךְ לָמוֹד אֶת גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. הִתְחִיל לָמוֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ הֲרֵי זוּ תְּפִלַּת שָׁוְא. לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְדָבָר הַמָּנוּי אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ. אָמַר שְׁמוּאֵל כְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בְקַרְקַע. אָמַר רָבָא וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּלֹא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנָן. וְאִי שָׁהָא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שִׁיעוּר לְמִקְבְּרִינְהוּ וְלֹא קַבְּרִינְהוּ מִחְיָּיב. וְאִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא סָבַר דִילְמָא מִבְּעֵי לֵיהּ זוּזֵי לְאַבְדַּלְתָּא. וְהָאִידְנָא דִשְׁכִיחִי גְשׁוּשָׁאֵי אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בִּשְׁמֵי קוֹרָה. וְהָאִידְנָא דִשְׁכִיחִי פְרוּמָּאֵי אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בֵּינֵי אוּרְבֵי. אָמַר רָבָא וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּכוֹתֵל. (אִי נַמִּי בֵּין הַקְּרָנוֹת). וְהָאִידְנָא דִשְׁכִיחֵי טְפוּחָאֵי אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בְטֶפַח הַסָּמוּךְ לְקַרְקַע אוֹ בְטֶפַח הַסָּמוּךְ לִשְׁמֵי קוֹרָה:

רש"י מאי הוי ליה למיעבד. הרי צררן: מצוי בידו. לא יפקידנו לאחרים במקום אחר שאם תזדמן לו סחורה לשכר יהא מזומן לו: תחת ידו. להיות מזומן לו לצורך ריוח הבא פתאום: באסמיך. דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין: אין להם שמירה וכו'. דאם לא שמרן ונגנבו פשיעה היא: ואי צורבא מרבנן הוא. המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס. אמר השומר: דילמא מבעי ליה זוזי לאבדלתא. להכי לא קברינהו ופטור: גשושאי. מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל: בשמי קורה. בגג מתחתיו: פרומאי. שוברי התקרה: ביני אורבי. בין שורת הבנין בכותל: טפוחאי. מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל: או בטפח הסמוך וכו'. וכולן בכותל:

זוהר שמות דף כ' ע"א

פָּתַח וְאָמַר דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מִי גָרַם לִי שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשׁוֹשַׁנִּים. מַה שׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְהוּא אָדוֹם מוֹצְקִים אוֹתוֹ וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לְלָבָן וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁאִלְמָלֵא כֵן לֹא יִתְקַיֵּים הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הָאָדָם הַחוֹטֵא. וְהַחֵטְא נִקְרָא אָדוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדוֹם. וְזוֹרֵק הַדָּם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא אָדוֹם מִדַּת הַדִּין אָדוֹם מוֹצְקִים אוֹתוֹ (הָרֵיחַ) וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן וְאָז הָאָדוֹם נֶהְפַּךְ לְלָבָן נֶהְפַּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. וְתָא חֲזֵי כָּל מִדַּת הַדִין אֵין צָרִיךְ הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ אֶלָּא מִצַד אָדוֹם וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַאי דִּכְתִיב (מלכים א' י"ח) וַיִּתְגּוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹמֵר עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם אֶלָּא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין כִּרְצוֹנָם זוּלָתִי בָאוֹדֶם אָמַר רִבִּי יִצְחָק וְעוֹד אוֹדֶם וְלָבָן נִקְרַב לְעוֹלָם וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מִשְּׁתֵּיהֶן. מַה הַשּׁוֹשָׁן אָדוֹם וְלָבָן כָּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָן. וְהַקָּרְבָּן מֵאָדוֹם וְלָבָן. בֹּא וּרְאֵה מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת שֶׁהַסַמָּנִים מֵהֶם אֲדוּמִים וּמֵהֶם לְבָנִים כְּגוֹן הַלְּבוֹנָה שֶׁהוּא לָבָן מֹר דְּרוֹר אָדוֹם וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מֵאָדוֹם וְלָבָן וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁהוּא אָדוֹם וְלָבָן וּכְתִיב (יחזקאל מ"ד) לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם כְּנֶגֶד זֶה אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ זֶה אָדוֹם וְזֶה לָבָן מַה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדוֹם וְהוּא לָבָן אֵין מוֹצְקִים אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָאֵשׁ. כָּךְ הַקָּרְבָן אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָאֵשׁ עַכְשָׁיו מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲניתוֹ וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ אֵינוֹ נִצְמַק לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָאֵשׁ דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל אָדָם מַחֲלִישִׁין אֵבָרָיו וְגוֹבֵר עָלָיו הָאֵשׁ וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְבַּח כַּפָּרָה וְהַיְּינוּ דְרִבִּי אֶלְעָזָר כַּד הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא הֲוָה מְצַלֵּי וְאָמַר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ חֶלְבִּי וְדָמִי וְהִרְתַּחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חוּלְשַׁת גּוּפִי יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלֶה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ כְּרֵיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָּרְבָּן בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ וְתִרְצֵנִי. נִמְצָא שֶׁאָדָם הוּא מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם (וְהָאֵשׁ) וְהָרֶיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו הוּא מִזְבַּח כַּפָּרָה וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ הַתְּפִלָּה בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן וּבִלְבָד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְמָה דְאַמְרָן. אָמַר רִבִּי יִצְחָק מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּתִיב (במדבר ל"א) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיַן זֶה וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַכְשָׁיו תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן כִּי הָאי גָּוְונָא:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר, דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִים. הַיְנוּ, מִי גָּרַם לִי שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, מִפְּנֵי שֶׁמַּנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִים. מַה שּׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, וְהוּא אָדוֹם, מוֹצְקִים אוֹתוֹ, וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לְלָבָן, וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם מִשּׁוּם הָאָדָם הַחוֹטֵא, וְהַחֵטְא נִקְרָא אָדוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְכֵן הַחוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדוֹם, זוֹרֵק הַדָּם שֶׁהוּא אָדוֹם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן מִדַּת הַדִּין הָרָמוּז בְּאָדוֹם. מוֹצְקִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ כְּשֶׁנִּשְׂרָף הַקָּרְבָּן עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן. וְאָז הָאָדוֹם נֶהְפַּךְ לְלָבָן הָרוֹמֵז שֶׁמִּדַּת הַדִּין נֶהְפַּךְ לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וּבֹא וּרְאֵה, כָּל מִדַּת הַדִּין אֵינוֹ צָרִיךְ אֶל הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ אֶלָּא מִצַד הָאֹדֶם, וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ שֶּׁכָּתוּב וַיִּתְגוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹ' עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין, שֶׁהוּא מַלְכוּת, כִּרְצוֹנָם. זוּלָתִי בָאוֹדֶם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְעוֹד, אֹדֶם וְלָבָן נִקְרָב לְעוֹלָם וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מִשְּׁנֵיהֶם, מַה הַשּׁוֹשָׁן אָדוֹם וְלָבָן, כָּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָּן וְהַקָּרְבָּן עַצְמוֹ מֵאָדוֹם וְלָבָן. בֹּא וּרְאֵה מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת, שֶׁהַסַּמָּנִים, מֵהֶם אֲדוּמִים וּמֵהֶם לְבָנִים. דְּהַיְנוּ הַלְּבוֹנָה, שֶׁהוּא לָבָן, מָר דְּרוֹר, אָדוֹם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מֵאָדוֹם וְלָבָן. וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁהֵם אָדוֹם וְלָבָן. וְכָתוּב, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם. כְּנֶגֶד זֶה, אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, שֶׁזֶּה אָדוֹם וְזֶה לָבָן. מַה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדוֹם וְהוּא לָבָן, אֵין מוֹצְקִים אוֹתוֹ לְהַחֲזִירוֹ כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָּאֵשׁ. עַתָּה, מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִיתוֹ וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ אֵינוֹ נִצְמָק לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָּאֵשׁ. דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל הָאָדָם, נֶחֱלָשִׁים אֵבָרָיו וְגוֹבֵר עָלָיו הָאֵשׁ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ, וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה. וְהַיְנוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית, הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאָמַר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי ה' אֱלֹקָי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתָי, שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךְ חֶלְבִּי וְדָמִי, וְהִרְתַחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חֻלְּשַׁת גּוּפִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלֶה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ, כְּרֵיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָרְבָּן בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי. נִמְצָא שֶׁהָאָדָם מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם, וְהָרֵיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו, הוּא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ הַתְּפִלָּה בְּמָקוֹם הַקָּרְבָּן. וּבִלְבָד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמַה שֶּׁאָמַרְנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּתוּב, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיָן זֶה, וּמִתְכַּפֶּר לוֹ, עַתָּה, תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בְּמָקוֹם הַקָּרְבָּן בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁל כַּוָּנַת הַקָּרְבָּן.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ההלכות תשובה פ"ג

א. שְׁנַיִם הֵם הָעֲבַרְיָינִין מִיִּשְׂרָאֵל הָעֲבַרְיָין לַעֲבֵרָה אַחַת וְהָעֲבַרְיָין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. הָעֲבַרְיָין לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֱחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְנִתְפַּרְסֵם בָּה וְהֻרְגַּל אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבּוֹשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוּ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה עֲבַרְיָין לְאוֹתוֹ דָבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס: ב. הָעֲבַרְיָין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזֵר לְדָתֵי נָכְרִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדָּבֵק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדָּבֵק בְּאֵלּוּ נָכְרִים שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה הֲרֵי זֶה עֲבַרְיָין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ: ג. מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים כֵּיצַד אֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל כְּגוֹן יָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתוֹס וְאֶחָד שֶׁהֱחֱטִיא בְּדָבָר קַל אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְאֶחָד הַמְאַנֵּס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחְטְאוּ כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם:

מוסר

מספר חרדים דף ע"ב ע"א

צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת יָגֵעַ בַּתּוֹרָה שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. עוֹנָה מִן הַמּוֹחַ וְכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ לָקוּם לְהִדָּבֵק נַפְשׁוֹ בָהּ יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִדְאָמַר בַּזוֹהַר כְּשֶׁעוֹנַת בְּנֵי אָדָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה בְּאִשָּׁה הַשְּׁנִיָּה בָּה שַׁעְתָּא עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בָּרִאשׁוֹנָה. וְאַף בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוַת עוֹנָה בַּשְׁנִיָּה כַּוָּנָתָם לְהוֹלִיד בֵּן לָרִאשׁוֹנָה שֶׁיְּהֵא תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי הָעוֹנָה בְּמַחֲשָׁבָה כְּסוּתָהּ בְּדִבּוּר שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹלַעַת שֶׁבְּפִיהֶם עוֹשִׂים לָהֶם לְבוּשׁ מַלְכוּת כְּתוֹלַעַת הַמֶּשִׁי וְהַיְינוּ דִכְתִיב (שה"ש ד') כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וְלֹא קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁנַּעֲשִׂים מִדְּבָרִים בְּטֵלִים. שְׁאֵרָהּ שֶׁהֵם הַמְּזוֹנוֹת בְּמַעֲשֶׂה כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם קִיּוּם הַגּוּף כֵּן הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ וּבְהֵעָדְרָם רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים וְעַל הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים אָמַר בְּזֹהַר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים זֹאת הָאִשָּׁה כְּבוּדָה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאַתָּה חֲתָן הַמֶּלֶךְ מַה נָּעִים גּוֹרָלָךְ. וּמִמֵּילָא רַוְחָא לְהָשִׁיב נִדָּחָיו וּלְקַבֵּץ פְּזוּרָיו וְיָשִׁיב הַכֹּל לְאֵיתָנוֹ וְלֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח:

תוכן העניינים

חק לישראל - שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה