פרשת וישלח · וישלח יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ:
רש"י ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק, ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו' . אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי (כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך. ובבית לבן אמרת לי (לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיחד לבדו, שנאמר (לא ג) ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' , בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:
(יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: זְעִירָן זָכוּתַי מִכֹּל חִסְדִּן וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לִתְרֵין (נ"י לְתַרְתֵּין) מַשִּׁרְיָן:
רש"י קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו: ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:
(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׁו אֲרֵי דַחֵל אֲנָא מִנֵּהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא:
רש"י מיד אחי מיד עשו. מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:
(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטִיב עִמָּךְ וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי:
רש"י היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך: ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ. אלא שאמר לו (כח טו) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולאברהם אמר (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:
נביאים - עובדיה - פרק א
(ז) עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ: מִן תְּחוּמָא אַגְלְיוּךְ כָּל אֱנָשֵׁי קְיָמָךְ אַטְעֲיוּךְ יָכִילוּ לָךְ אֱנָשֵׁי שְׁלָמָךְ אַכְלֵי פָתוֹרָךְ שַׁוִּיאוּ תַקְלָא תְחוֹתָךְ מִדְּלֵית בָּךְ סוּכְלְתָנוּ:
רש"י עד הגבול שלחוך . אותם שהבטיחוך לעזרה באו עמך ולווך עד גבול ארצך עד הספר ששם באו עליך למלחמה ובזאת השיאוך והצליחו : יכלו לך . לפתותך לצאת ושבו מאחריך : לחמך ישימו מזור תחתיך . אף מאכלך שם לך אחיך יעקב למזור שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית הבכורה : מזור . חולי :
(ח) הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו: הֲלָא בְעִדָּנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ וְאוֹבִיד חַכִּימִין מֵאֱדוֹם וְכָל גְּבַר דְּבֵיהּ סוּכְלְתָנוּתָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו: (ט) וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל: וְיִתְבְּרוּן גִּבָּרָךְ יַתְבֵי דָּרוֹמָא בְּדִיל דְּיִשְׁתֵּיצֵי גְּבַר דְּבֵיהּ צוֹרְבָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו מִקְּטוֹל:
רש"י וחתו גבוריך תימן . יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ ישמעאל וי"ת ויתברון גברך יתבי ארעא דרומא : למען יכרת . כל איש גבור : מהר עשו מקטל . מרוב הרג שיבא עליכם :
(י) מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם: מֵחֲטוּף אָחוּךְ יַעֲקֹב תַּחְפִינָךְ בַּהְתָא וְתִשְׁתֵּיצֵי לַעֲלָם:
רש"י מחמס אחיך יעקב . בשביל חמס שעשית ליעקב :
כתובים - משלי - פרק ז
(יד) זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי: דִּבְחֵי דְקָרְבָּנֵי עֲלַי יוֹמָנָא שַׁלְּמֵית נִדְרָי:
רש"י זבחי שלמים עלי . כלומר סעודה גדולה הכינותי כי היום הקרבתי נדרי ושלמי :
(טו) עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ: מְטוּל הֵיכְנָא נְפַקֵית לְאוֹרְעָךְ דְּמַפְכָא הֲוֵית לְרִגְשָׁא וַאֲמַרֵת אֶדְבְּרִנָךְ:
רש"י ואמצאך . כדי שאמצאך :
(טז) מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם: בְּתַשְׁוְיָתָא שַׁוְיֵת עַרְסִי וּבִקְרָמָא קְרִמְתָּא מִצְרָאָה:
רש"י מרבדים . בגדי חופש ונוי ודוגמתו בסוף הספר שנאמר מרבדים עשתה לה : רבדתי ערשי . קשטתי : חטובות אטון מצרים . מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין הבאים ממצרים ששם הפשתן מצוי כדכתב בספר ( ישעיה יט ) ובושו עובדי פשתים אטון תרגום מיתריהם אטוניהון :
(יז) נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן: רַסֵית עַל עַרְסִי מוֹרָא וְכוֹרְקְמָא וְקוּנְמָא:
רש"י נפתי משכבי . הנפתי הריח כמניף בסודר בבית הבושם להביא הריח מלמעלה למטה , ודונש פי' לשון קטור ואמר שאין לו דמיון :
משנה שבת פרק ח
א. הַמּוֹצִיא יַיִן, כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. חָלָב, כְּדֵי גְמִיעָה. דְּבַשׁ, כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית. שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן. מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, בָּרְבִיעִית. וְכָל הַשּׁוֹפָכִין, בָּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּרְבִיעִית. וְלֹא אָמְרוּ כָל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן:
ברטנורה (א) המוציא יין כדי מזיגת הכוס. של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה: כדי גמיעה. מה שאדם בולע בבת אחת. וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה שיעורו כדי לכחול עין אחת: על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע"פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה והיא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא: אבר קטן. של תינוק בן יומו, והיא אצבע קטנה שברגל: לשוף. לשפשף ולמַחות בהן: קילור. שנותנין על העין: ושאר כל המשקין. שאין עושין מהן רפואה: שופכין. מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט: כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש, דלא אמרו שיעורין במשנה אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית. וסבירא ליה לר' שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב, דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא. ואין הלכה כרבי שמעון:
ב. הַמּוֹצִיא חֶבֶל, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לְקֵפָּה. גֶּמִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָר, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, חַיָּב. נְיָר מָחוּק, כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
ברטנורה (ב) אוזן לקופה. לאוחזה בה: תלאי. לתלותו בו. ובציר משיעור אוזן לקופה: מדת מנעל. להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ושיעוריה בציר מתלאי: ניר. מעשבים עושין אותו: קשר של מוכסין. פעמים שאדם נותן מכס בראש הנהר מזה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שבעבר האחר מן הנהר להראותו שכבר פרע המכס, ודרכו לכתוב שתי אותיות גדולות לסימן, והן גדולות משתי אותיות שלנו: ניר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית:
ג. עוֹר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ. קְלַף, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דְּיוֹ, כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחוֹל, כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:
ברטנורה (ג) לעשות בו קמיע. לכסות בו את הקמיע: קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרין לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא: דיו כדי לכתוב שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת. שכן צנועות ההולכות מעוטפות אין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותה:
ד. דֶּבֶק, כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת. זֶפֶת וְגָפְרִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט. סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד, כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי:
ברטנורה (ד) השבשבת. הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליו ונדבק בו, וצריך לתת עליו דבק הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: לעשות בו נקב קטן. כלי שמשימין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי: חרסית. לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו: פטפוט. רגל למקום מושב הכור, שמושיבין אותו על כן ובסיס העשוי לכך: סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. פירוש אחר, שרגילין לתת סובין על פי הכור כשמתיכין הזהב: לסוד קטנה שבבנות. בנות שהגיעו לפרקן ולא בא להן האורח, בנות עניים טופלות אותן בסיד והאורח ממהר לבוא, ומשיר נמי את השער. ובנות עשירים טופלות בסולת. ובנות מלכים בשמן זית שלא הביא שליש: כלכול. הצדעין, וסדין אותן בסיד להשכיב את השער: אנדיפי. למטה מן הצדעין מעט שקורין בת צידעא. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה:
ה. אֲדָמָה, כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת. זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק, כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא. חוֹל הַגַּס, כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלֹא כַף סִיד. קָנֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֵלְמוֹס. וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָס, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָאִלְפָּס:
ברטנורה (ה) אדמה. טיט אדום: מרצופין. שקין גדולות שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותן כדרך שחותמים האיגרות. ושיעור דרבנן זוטר מדר' עקיבא. והלכה כחכמים: כדי לזבל כרישא. כרתי. ושיעוריה זוטר מקלח של כרוב. והלכה כחכמים: מלא כף סיד. כף של סיידין: כדי לעשות קולמוס. המגיע לקשרין של אמצע אצבעותיו: עבה. שאינו ראוי לכתיבה: מרוסס. מרוצץ ושבור: ביצה קלה. ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שקלה להתבשל יותר משאר ביצים. והשיעור הוא כדי לבשל כגרוגרת ממנה: טרופה. מעורבת בשמן: ונתונה באלפס. שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:
ו. עֶצֶם, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְוָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית, כְּדֵי לִגְרֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכִּרְכָּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן, כְּדֵי לִזְרֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר, כְּדֵי לִזְרֹק בַּבְּהֵמָה:
ברטנורה (ו) תרווד. כף: חף. שן משיני המפתח שפותחים בה הדלתות. ואין הלכה כרבי יהודה: כרכר. של אורגין, ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא סגי ליה:
ז. חֶרֶס, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיה ל) וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, מִשָּׁם רְאָיָה (שם) וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא:
ברטנורה (ז) בין פצים לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו סומכו תחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר. דחשיב חרס בחתיית האור: לחשוף. לדלות: מגבא. גומא קטנה שהמים נקבצים. אלמא חשיב חרס נמי בקבלת המים. והלכה כרבי יוסי:
גמרא שבת דף קי"ח ע"ב
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל"ז) וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ. עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ישעי' נ"ח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְגוֹ רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילָת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תַּרְדִּין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב אֲפִילוּ דָבָר מוּעָט וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מָאי הִיא אָמַר רַב פַּפָּא כַּסָּא דְהַרְסְנָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדוֹר אֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ"ו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ אַל תִּקְרֵי מֵחַלְּלוֹ אֶלָּא מָחוּל לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיַּד נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְגו' רִבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאִי אֲפַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה. רִבִּי יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵיהּ מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בֹּאִי כַלָּה בֹּאִי כַלָּה. רִבִּי אַבְהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתְּקָא דְשִׁינָא וּמוֹשִׁיף נוּרָא. רַב סַפְרָא מַחְרִיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרַגֵּי. רַב פַּפָּא גָּדִיל פְּתִילְתָּא. רַב חַסְדָּא פָּרִים סִלְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְחֵי צִיבֵי. רִבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צְתוּתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעַיֵּיל מְכַתֵּף וְנָפִיק. אָמַר אִילוּ מְקַלְעִין לִי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מִי לָא מְכַתִּיפְנָא קָמַיְיהוּ:
רש"י תבשיל של תרדין. חשוב הוא: ראשי שומין. חשובים היו להם: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנין בשומן קרביהן ובקמח: דור אנוש. התחילו לעבוד ע"ג דכתיב אז הוחל לקרוא וגו': מתעטף. בבגדים נאים: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות: אתכתקא דשינא. פסטאדו"ל של שן שחשוב היה ועשיר: ומושיף נורא. נופח משם נורא לכבוד השבת ורבינו הלוי גריס אתכתקא דשאגא. תדהר: מחריך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו: פרים. לשון פרומים מחתך: מצתת צתותי. מצית האור בעצים דקים: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בע"ש יוצא ונכנס להביא תמיד משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו:
זוהר וישלח דף קס"ו ע"א
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא וְכִי אַמַּאי אִתְעָר אִיהוּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו וְטָב הַוָּה לֵיהּ לְאִשְׁתּוּקֵי מִנֵּיהּ, אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב יַדַּעְנָא דְּעֵשָׂו חַיִשׁ לֵיהּ לִיקָרָא דְּאַבָּא וּלְעָלָם לָא אַרְגִּיז קַמֵּיהּ וְהָא יַדַּעְנָא הוֹאִיל וְאַבָּא קַיָּם לָא מִסְתַּפֵינָא מִנֵּיהּ אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאַבָּא קָאִים בָּעִינָא לְאִתְפַּיַּס עִמֵּיהּ מִיָּד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (משלי י"ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם הַאי קְרָא עַל יֵצֶר הָרַע אִתְמָר בְּגִין דְּאִיהוּ מְקַטְּרְגָא תָּדִיר לְגַבֵּי בְּנֵי נְשָׁא וְיֵצֶר הָרַע אִיהוּ אָרִים לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ דְּבַר נַשׁ בְּגֵאוּתָא וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ מְסַלְסֵל שַׂעֲרֵיהּ וּבְרֵישֵׁיהּ עַד דְּאִיהוּ אִתְגָאֵי עֲלֵיהּ וּמָשִׁיךְ לֵיהּ לְגֵיהִנָּם אֲבָל טוֹב נִקְלֶה הַהוּא דְּלָא אָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע וְלָא אִתְגָאֵי כְּלָל וּמָאִיךְ רוּחֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין הַהוּא יֵצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לְעֶבֶד לוֹ דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי, וְהַהוּא בַּר נַשׁ שַׁלִּיט עֲלוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') וְאַתָּה תִמְשׁוֹל בּוֹ, מִמִּתְכַּבֵּד כְּמָה דַּאֲמָרָן דְּאִיהוּ אוֹקִיר גַּרְמֵיהּ מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ אִתְגָאֵי בְּרוּחֵיהּ וְאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם מְהֵימָנוּתָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא כ"א) לֶחֶם אֱלֹקָיו וְגוֹ' (שם) לֶחֶם אֱלֹקֵיכֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ', דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה (וְעֶבֶד לוֹ) דָּא יַעֲקֹב דְּמָאִיךְ רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו בְּגִין דִּלְבָתַר לֶהֱוֵי עֶבֶד לוֹ וְיִשְׁלוֹט עֲלוֹי וְיִתְקַיֵּם בֵּיהּ (בראשית כ"ז) יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִים וְגוֹ', וַעֲדַיִן לָא הַוָּה זִמְנֵיהּ כְּלָל אֶלָּא בְּגִין דְּסָלִיק לֵיהּ יַעֲקֹב לְבָתַר יוֹמַיָּא וְעַל דָּא הַוָּה מִיָּד נִקְלֶה וּלְבָתַר הַהוּא דְּאִיהוּ מִתְכַּבֵּד יְהֵא עֶבֶד לוֹ הַהוּא דְּאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם יְהֵא עַבְדָּא לְהַהוּא דְּיַהֲבוּ לֵיהּ רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, תָּא חֲזֵי עַל דָּא בְּגִין דְּיָדַע יַעֲקֹב דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַשְׁתָּא אִתְהַפַּךְ לֵיהּ נִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וַעֲקִימוּ עָבַד בְּדָא מִכָּל מַה דְּעָבַד לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו דְּאִלּוּ הַוָּה יָדַע עֵשָׂו חָכְמָה דָּא יַקְטִיל לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְלָא יֵיתֵי לְדָא אֲבָל כֹּלָּא עָבַד בְּחָכְמָתָא וַעֲלֵיהּ אָמְרָה חַנָּה (שמואל א' ב') יְיָ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו וְגוֹ' וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ:
תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים: אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְכִי לָמָּה נִתְעוֹרֵר יַעֲקֹב לִשְׁלוֹחַ מַלְאָכִים אֶל עֵשָׂו, הֲלֹא מוּטָב הָיָה לִשְׁתּוֹק מִמֶּנּוּ. וּמֵשִׁיב אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעֵשָׂו חָרַד עַל כְּבוֹד הָאָב, וְלֹא הִרְגִּיזוֹ לְעוֹלָם, וְיוֹדֵעַ אֲנִי, הוֹאִיל וְאָבִי חַי אֵינִי מְפַחֵד מִמֶּנּוּ, לָכֵן עַתָּה, כָּל עוֹד שֶׁאָבִי חַי, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, מִיָּד הִזְדָרֵז, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר. (משלי י"ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם. מִקְרָא זֶה עַל הַיֵּצֶר הָרַע נֶאֱמַר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְקַטְרֵג תָּמִיד עַל בְּנֵי אָדָם, וְהַיֵּצֶר הָרַע מַגְבִּיהַּ לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בְּגַאֲוָה, וְהָאָדָם הוֹלֵךְ אַחֲרָיו מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּבְרֹאשׁוֹ, עַד שֶׁיֵּצֶר הָרַע מִתְגָאֶה עָלָיו וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. אֲבָל טוֹב נִקְלֶה, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַיֵּצֶר הָרַע, וְאֵינוֹ מִתְגָאֶה כְּלָל, וּמַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָז הַיֵּצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לִהְיוֹת עֶבֶד לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלוֹט עָלָיו. וּלְהֵפֶךְ, אוֹתוֹ הָאָדָם שׁוֹלֵט עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ. מִמִּתְכַּבֵּד. פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, וּמִתְגָאֶה בְּרוּחוֹ, וְהוּא חֲסַר לֶחֶם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, חֲסַר אֱמוּנָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ"א) לֶחֶם אֱלֹקָיו הוּא מַקְרִיב וְגוֹ', לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה: זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהִשְׁפִּיל אֶת רוּחוֹ לִפְנֵי עֵשָׂו, כְּדֵי שֶׁלְֹּאַחַר כָּךְ יִהְיֶה עֵשָׂו עֶבֶד לוֹ, וְיִשְׁלוֹט עָלָיו, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ יַעֲבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךְ לְאוּמִים וְגוֹ'. וְעַתָּה עוֹד לֹא הָיָה זְמַנּוֹ כְּלָל שֶׁיַּעֲקֹב יִשְׁלוֹט עָלָיו, וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב הִנִּיחַ אוֹתוֹ אֶל אַחֲרִית הַיָּמִים עַל כֵּן הָיָה עַתָּה נִקְלֶה. וּלְאַחַר כָּךְ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מִתְכַּבֵּד, יִהְיֶה אָז עֶבֶד לוֹ, אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָז חֲסַר לָחֶם, דְּהַיְנוּ עֵשָׂו, יִהְיֶה עֶבֶד לְאוֹתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ, רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, דְּהַיְנוּ יַעֲקֹב. בֹּא וּרְאֵה, עַל כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁיָּדַע יַעֲקֹב, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ עַתָּה, הָפַךְ לְפָנָיו לְנִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וְעָרְמָה עָשָׂה בָּזֶה, מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה מֵעוֹלָם נֶגֶד עֵשָׂו, וְאִלּוּ הִרְגִּישׁ עֵשָׂו בְּחָכְמָה זוֹ, הָיָה הוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לָזֶה. אֲבָל יַעֲקֹב עָשָׂה אֶת הַכֹּל בְּחָכְמָה. וְעָלָיו אָמְרָה חַנָּה, ה' יֵחַתּוּ מֵרִיבָיו וְגוֹ', וְיִתֵּן עוֹז לְמַלְכּוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ד
א. אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לְתַלְמִידִים מְלַמֵד וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם הַמְתַרְגֵּם עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרָב אוֹמֵר לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין שׁוֹאֲלִין לִמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרָב וְהָרָב מֵשִׁיב לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לְשׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרָב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרָב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרָב: ב. אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשָׁאי לֹא לִפְחוֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתוּרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ אוֹמֵר הָרָב לַמְתֻרְגְּמָן כַּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגָּמָן הַדְבָרִים לָעָם אוֹמֵר בְשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיו הָרָב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כַּךְ אָמַר רַבְנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִזְכִּיר הָרָב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ: ג. הָרַב שֶׁלָּמַד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעוֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז. אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עוֹמֶק הַהֲלָכָה וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֲבִינֹתִי וְהוּא לֹא הֵבִין אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז יֹאמַר לוֹ רִבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה:
מוסר
מספר צידה לדרך דף ר"ו ע"א
א. גֶּדֶר הָעֲבוֹדָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הִיא הַכְּנִיעָה עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר גְּמָלָהוּ מֵעֵת יְצִירָתוֹ עַד עֵת בְּחִינָתוֹ וַהֲכָנַת שִׂכְלוֹ בִּלְתִּי טוֹבָה אֲשֶׁר קִדְּמָהוּ רַק הַכֹּל בִּגְדוּלָתוֹ וְחַסְדוֹ הַגָדוֹל לָכֵן הַשֵׂכֶל יְחַיֵּיב שֶׁיִהְיֶה נִכְנַע לְפָנָיו וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְמִצְוָתוֹ כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ וְתָמִיד יוֹם יוֹם יוֹסִיף הַכְנָעָה וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף לוֹ הַשֵׁם טוֹבָה עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם מֵהַבְלֵי הַזְמָן וְהַדּוֹמֶה לוֹ חַיָּב יוֹתֵר לִכָּנַע וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ לִפְרוֹעַ מְעַט מֵחוֹבוֹת הַשֵׁם עָלָיו וְיִכָּנַע בְּאֵבָרָיו וּבְכָל כֹּחוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֵׂכֶל יוֹרֶה עַל חִיּוּב קַבָּלַת הַעֲבוֹדָה הֵעִירָה הַתּוֹרָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ לַעֲשׂוֹת לָהּ גָּדֶר וּגְבוּל לְשַׁלֵּם לוֹ קְצַת מִחִיּוּבוֹ וּבְאֵיזֶה דֶרֶךְ טוֹב לוֹ וְהַתּוֹרָה מִתְחַלֶּקֶת עַד שְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד צִוּוּי. הַשֵׁנִי אַזְהָרָה. הַשְּׁלִישִׁי מֻתָּר. וְהַצִווּי מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים אֶחָד מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת בְּיִחוּד הָאֵל וֶהֱיוֹת שָׁלֵם עִמּוֹ וּבוֹטֵחַ אֵלָיו וְהִתְרַצוֹת בִּגְזֵרוֹתָיו וּלְהַאֲמִין בִּנְבִיאָיו וּבְתוֹרָתוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמוֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וְיַחֲשׁוֹב בְּנִפְלְאוֹתָיו וְיִבְחַן בְּטוֹבוֹתָיו וְהַרְבֵּה דְבָרִים כַּיּוֹצֵא בָזֶה מִמַּה שֶׁיַּאֲרִיךְ הַסִּפּוּר. וְהַשֵׁנִי מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים יַחְדָּיו בְּיִחוּד הַלָּשׁוֹן עִם הַלֵּב בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה וְלִמּוּדָהּ וְהַתְּפִלָה וְהַצוֹם וְהַצְדָקָה וְהַנִּלְוָה אֲלֵיהֶם וְהַשְׁבִיתָה מִן הַמַּעֲשִׂים בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וַעֲשִׂיַּית סֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וְהַדּוֹמֶה לּוֹ: