פרשת וישלח · וישלח יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל דְאֱדוֹם:
רש"י וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש: ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:
(ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימָר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן:
רש"י גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:
(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ:
רש"י ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:
(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גַּבְרָא עִמֵּהּ:
רש"י באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:
(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִ:תרֵין מַשִּׁירְיָן:
רש"י ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:
(ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּהּ וִיהֵי (נ"י וְיִמְחֵנַּהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְאִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא:
רש"י המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה. (תהלים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה, (לג ח) המחנה הזה, לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, (לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ, (תהלים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר. (מ"ב ג כב) והשמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה. וכן רוח (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה, (שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר, (מ"א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש (במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה. (תהלים קד ד) אש לוהט, לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפלטה. על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה:
נביאים - עובדיה - פרק א
א (א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה: נְבוּאַת עוֹבַדְיָה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם בְּשּׂוֹרָא שְׁמַעְנָא מִן קֳדָם יְיָ וְאִזְגַּד בָּעֲמָמַיָא שְׁלִיחַ קוּמוּ וְנִתְעַתַּד עֲלָהּ לִקְרָבָא:
רש"י חזון עובדיה . מאי שנא עובדיה לאדום ולא ניבא נבואה אחרת אמרו חכמי' עובדיה גר אדומי היה אמר הקב"ה מהם ובהם אביא עליהם יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבק' ולא למד ממעשיה' :
(ב) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד: הָא חַלָּשׁ יְהָבִיתָךְ בַּעֲמָמַיָּא בְּסִיר אַתְּ לַחֲדָּא:
רש"י הנה קטן נתתיך . כלפי שקראו אביו בנו הגדול ואמו בנה הגדול אמר הקב"ה לפני קטן הוא רבותינו דרשו קטן שלא היה להם לא כתב ולא לשון : בזוי . שלא היו מעמידין מלך בן מלך :
(ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ: רֶשַׁע לִבָּךְ אַטְעֲיָךְ דְּאַתְּ דָּמִי לְנִשְׁרָא דְּשָׁרֶי בְּשִׁנֵּי כֵיפָא בְּרוּמָא מוֹתְבֵיהּ אֲמַר בְּלִבֵּיהּ מַן יַחֲתִנַּנִי לְאַרְעָא:
רש"י שוכני בחגוי סלע . סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק והם לא יועילו לו , חגוי כמו ( ישעיה יט ) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ברייטיינ"א בלעז ואל תתמה על וי"ו של חגוי שהיא כוי"ו של קצוי ( תהלים סה ) וכוי"ו של כמטחוי ( בראשית כא ) שאין יסוד בתיבה אלא טי"ת וחי"ת :
(ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה: אִם תָּרִים כְּנִשְׁרָא וְאִם בֵּינֵי כּוֹכְבַיָּא תְּשַׁוֵּי מְדוֹרָךְ מִתַּמָּן אַחֲתִנָּךְ אֲמַר יְיָ: (ה) אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת: אִם גַּנָּבִין אָתוּ עֲלָךְ אִם בְּזוּזֵי לֵילְיָא אֵיכְדֵין הֲוֵיתָא דָּמִיךְ עַד דְּיִגְנְבוּ מִיסַּתְהוֹן וְאִם חֲטוּפִּין כִּקְטוֹפִין אָתוּ עֲלָךְ הֲלָא מַשְׁאֲרִין עוֹלְלָן:
רש"י באו לך . עליך : איך נדמיתה . למה נרדמתה דומם עד שגנבו כל רצונם : הלא בוצרים ישאירו עוללות . ואלה לא ישאירו לך כלום כי יחפשוך ויגלו וידרשו מצפוניך :
(ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: אֵיכְדֵין אִתְבְּלַשׁ עֵשָּׂו אִתְגַּלְּיָין מַטְמוֹרוֹהִי:
רש"י נבעו . תרגום יונתן איתגליין ולשון ארמית נבעו נתבקשו וכן אם תבעיון בעיו ( ישעיה כא ) :
כתובים - משלי - פרק ז
(ח) עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד: עָבֵר בְּשׁוּקָא לִקְבֵל פִּנְתָהּ וּבְאָרְחָא דְבַיְתָהּ מְהַלֵּךְ:
רש"י אצל פנה . פנה של זונה ועבודת גילולים :
(ט) בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה: בְּרַמְשָׁא בְּמַעֲרַב יוֹמָא בַחֲשׁוֹכָא דְלֵילְיָא וּבַחֲכִירָה: (י) וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב: וְהָא אִתְּתָא לְעוּרְעֵיהּ בְּאַסְכְּמָא דְזַנְיְתָא דְמַפְרְדָא לִבָּא דְעֻלֵימֵי:
רש"י והנה אשה . כמשמעה , ד"א אחד מן אפיקורסים : שית זונה . כמו שתותיהם ( שמואל ב' י' ) כלומר ערות זונה : ונצורת לב . כמו עיר נצורה ( ישעיה א ) המוקפת כרכום וכן לבה של זו מזקפת זימה אולת :
(יא) הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ: וּמָרִדְתָּא הִיא וּפָרִדְתָּא בְּבַיְתָהּ לָא שָׁכְנָן רִגְלָהָא:
רש"י וסוררת . סרה מן הדרך :
(יב) פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב: בְּעִדָנָא בְּשׁוּקֵי בְּעִדָנָא בִשְׁקָקֵי וְלִקְבֵל כָּל פִּנְתָא דְּיָאֲיָא כָּמְנָא: (יג) וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ: וְאַתְקְפַת בֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ וְאַחְצְפַת אַפָּהָא וַאֲמַרֵת לֵיהּ:
משנה ברכות פרק ח
א. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
ברטנורה (א) אלו דברים. מברך על היום. בתחלה קדוש היום, ואחר כך מברך על היין בורא פרי הגפן. שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה, והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקדוש היום שאם אין לו יין או פת לא יקדש:
ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:
ברטנורה (ב) בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס. שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן, ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן, אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאים לא נטמא תוכו, ולא ידיו, ולא אוגנו. וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים אע"פ שלא נטמא תוכו, גזירה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחורי הכוס, ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו, ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, נוטלין לידים תחלה ואחר כך מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים, ונמצאו אחורי הכוס טמאים מחמת אותן משקים ומשתמש בו באיסור. ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו, ואחר כך נוטלין לידים. שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, ואחר כך מוזגים את הכוס, גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים, ונמצא אוכל בידים מסואבות:
ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכְּסָת:
ברטנורה (ג) מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים. ומניחה על השלחן, ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל. ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה, גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים, ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון, דלעולם המשקים נעשים תחלה, וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי, שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן, שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלים. ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה, דראשון עושה שני בחולין מן התורה:
ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:
ברטנורה (ד) בית שמאי אומרים מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו, ואחר כך נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלים, שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים. ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהם כזית, אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום, דפרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה שמותר להשתמש בשמש עם הארץ:
ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
ברטנורה (ה) נר ומזון. מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו, ועדיין לא גמר סעודתו, ואין לו יין אלא שיעור כוס אחד, בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה, כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מחזי כמשאוי כגון נר ובשמים, מקדמינן להו לברכת המזון: ב"ש אומרים שברא מאור האש. שברא, דמשמע לשעבר; ולא בורא, דמשמע להבא: מאור האש. ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא: ובית הלל אומרים בורא. נמי משמע לשעבר: מאורי האש. שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת:
ו. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:
ברטנורה (ו) לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים. נר, משום דלא שבת, שהנכרי עשה מלאכה לאורו וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו, הואיל ונעבדה בו עבירה. ובשמים של נכרי, בבשמים שהם במסיבה שנכרים מסובים בה לסעודה מיירי, והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של נכרים, לפי שסתם מסיבת נכרים לעבודה זרה, ואין מברכין על בשמים של עבודה זרה: ולא על הנר של מתים. דלא אתעביד לאורה, אלא לכבוד בעלמא: ולא על בשמים של מתים. דלעבורי ריחא עבידי: ולא על נר ובשמים שלפני עבודה זרה. לפי שאסורין בהנאה: עד שיאותו לאורו. שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש, אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה:
ז. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:
ברטנורה (ז) שיתעכל המזון שבמעיו. כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרו בית הלל דאינו חוזר, אבל במזיד, דברי הכל יחזור למקומו ויברך:
ח. בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:
ברטנורה (ח) מברך על היין ואחר כך מברך על המזון. שאין ברכת המזון טעונה כוס, ובית הלל סברי, ברכת המזון טעונה כוס: עונין אמן אחר ישראל המברך. ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה, דמסתמא לשמים ברך: אלא אם כן שמע כל הברכה. שמא ברך להר גריזים:
גמרא ברכות דף נ"ג ע"א
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְכוּ' אָמַר רַב זְבִיד וְאִי תֵימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח אֲבָל בְּמֵזִיד דִּבְרֵי הַכֹּל יַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. פְּשִׁיטָא וְשָׁכַח תְּנַן מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילוּ בְּמֵזִיד וְהָאי דְּקָתָנֵי וְשָׁכַח לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמָּאי קָּא מַשְׁמַע לָן. תַּנְיָא אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ יַחֲזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנְקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה. לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה. לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי חַד עָבִיד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְדַהֲבָא. וְחַד עָבִיד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וַאֲכָלֵיהּ אַרְיָא. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזִיל בְּשַׁיָּירָתָא אָכִיל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בְרִיךְ אָמַר הֵיכִי אִיעֲבִיד אִי אַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי לְבָרֵךְ אֲמָרֵי לִי בְּרִיךְ הָכָא כָּל הֵיכָא דִמְבָרַכְתְּ לְרַחֲמָנָא מְבָרַכְתְּ. מוּטַב דַּאַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָמַר לְהוּ אַנְטְרוּ לִי דַאַנְשָׁאי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָזִיל וּבְרִיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְדַהֲבָא. מָאי שְׁנָא יוֹנָה. דִּמְתִילָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב (תהלים ס"ח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ. מַה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת:
רש"י חד עביד בשוגג כב"ש. אף ע"פ ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך: וחד עביד במזיד. נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי יונה דדהבא. שכחתי יונה של זהב: יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה. או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:
זוהר וישלח דף קס"ה ע"ב
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים צ"א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ חֲבְרַיָּא, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ אָתֵי לְעָלְמָא מִיָּד אִזְדַּמַּן בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ מְקַטְּרֵג לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ, מַאי חַטָּאת רוֹבֵץ, דָּא יֵצֶר הָרַע, וְדָוִד הָכִי נַמֵּי קַרְיֵהּ חַטָּאת דִּכְתִיב (תהלים נ"א) וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד, בְּגִין דְּאִיהוּ עָבִיד לֵיהּ לְבַר נַשׁ כָּל יוֹמָא לְמֶחֱטֵי קַמֵּי מָרֵיהּ, וְיֵצֶר הָרַע דָּא לָא אִתְעַדִּי מִבַּר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאִתְיַלִּיד בַּר נַשׁ לְעָלְמִין וְיֵצֶר הַטּוֹב אָתֵי לְבַר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאָתֵי לְאִתְדַכָּאָה וְאֵימָתַי אָתֵי בַּר לְאִתְדַכָּאָה כַּד אִיהוּ בַּר תְּלֵיסָר שְׁנִין כְּדֵין אִזְדַוַּג בַּר נַשׁ בְּתַרְוַיְהוּ חַד מִימִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא יֵצֶר טוֹב לִימִינָא וְיֵצֶר רָע לִשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִנּוּן תְּרֵין מַלְאָכִין מַמָּשׁ מְמַנָּן וְאִנּוּן מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר בַּהֲדֵיהּ דְּבַר נַשׁ, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה הַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְכַפְיָא קַמֵּיהּ וְשַׁלִּיט יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא וְתַרְוַיְהוּ מִזְדַוְּגִין לְנַטָּרָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּכָל אָרְחוֹי דְּהוּא עָבִיד הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹקִים לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּיַעֲקֹב דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין בַּהֲדֵיהּ מַלְאָכִין מְשַׁרְיָן מְמַנָּן בְּגִין דְּהָא אִיהוּ אָתֵי שְׁלִים בְּשִׁבְטִין עִלָאִין כֻּלְּהוּ שְׁלֵמִין כִּדְקָא יָאוּת כְּמָה דְּאִתְמָר (דִּכְתִיב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וְאִתְמָר, וְהָכָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּזִיב מִנֵּיהּ דְּלָבָן וְהָא אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִזְדַוָּגַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא וְאָתוּ מְשַׁרְיָן קַדִּישִׁין לְסָחֳרָא לֵיהּ וּכְדֵין וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ' וּמֵאִנּוּן מַלְאָכִין שָׁדַר לֵיהּ לְעֵשָׂו הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ הֲווּ וַדַּאי:
תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ', מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בָּא לָעוֹלָם, מִיָּד הַיֵּצֶר הָרַע בָּא עִמּוֹ, שֶׁהוּא מְקַטְרֵג עָלָיו תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. מַהוּ חַטָּאת רוֹבֵץ. הוּא הַיֵּצֶר הָרַע. וְדָוִד קָרָא גַּם כֵּן אֶת הַיֵּצֶר הָרַע בַּשֵּׁם חַטָּאת. שֶׁכָּתוּב וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד. וְהוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל יוֹם עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לְהַחֲטִיא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. וְיֵצֶר הָרַע זֶה, אֵינוֹ סָר מִן הָאָדָם מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד עוֹלָם. וְהַיֵּצֶר הַטּוֹב בָּא אֶל הָאָדָם, מִיּוֹם שֶׁבָּא לְהִטָּהֵר. וּמָתַי הָאָדָם בָּא לְהִטָּהֵר, הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אָז מִתְחַבֵּר הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד בִּימִין וְאֶחָד בִּשְׂמֹאל, הַיֵּצֶר הַטּוֹב בִּימִין וְהַיֵּצֶר הָרַע בִּשְׂמֹאל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מְמוּנִים מַמָּשׁ, וְהֵם נִמְצָאִים עִם הָאָדָם תָּמִיד. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר, נִכְנָע הַיֵּצֶר הָרַע לְפָנָיו, וְהַיָּמִין שׁוֹלֵט עַל הַשְּׂמֹאל, וּשְׁנֵיהֶם, הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, מִתְחַבְּרִים לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁהוּא הוֹלֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ בְּכָל דְּרָכֶיךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר מַעֲמִיד אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּיַעֲקֹב, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין עִמּוֹ מַלְאָכִים מַחֲנוֹת מְמוּנִים, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בָּא שָׁלֵם עִם הַשְּׁבָטִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם שְׁלֵמִים כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, וְהוּא נִתְבָּאֵר, וְכָאן, אַחַר שֶׁנִּצָל מִלָּבָן, וְנִפְרָד מִמֶּנּוּ, נִתְחַבְּרָה עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה, וּמַחֲנוֹת מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים בָּאוּ לְסַבֵּב אוֹתוֹ, וְאָז וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ', וּמֵאֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שָׁלַח לְעֵשָׂו, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ בְּוַדַּאי הָיוּ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ד
א. אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְמַעֲשָׂיו אוֹ לְתָם אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְמוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִילּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לַכְּסִיל כָּבוֹד וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ: ב. וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִים לוֹ אֵין מִתְלַמְּדִים מִמֶּנּוּ. עַד שׁוּבוֹ לְמוּטָב שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב') כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ וְאִם לָאו אַל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ: ג. כֵּיצַד מְלַמְּדִין הָרָב יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מוּקָפִין לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רוֹאִים הָרָב וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכֹּל עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכִּסָּאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרָב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקּוֹדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכֹּל לְלַמֵּד לְתַלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:
מוסר
מס' תפארת הקדש די"ב א' מר"ח בקיצור
אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ"ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וְכָל הָעוֹשֶׂה עֲבֵירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו') יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה הִיא לוֹ כְּכֶלֶב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"ט) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא עַד כַּאן לְשׁוֹנוֹ. עִנְיַן מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין מִפְּנֵי כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד וְהַקַּטֵּיגוֹר יֶשׁ לוֹ שִׁיעוּר קוֹמָה שְׁלֵימָה כְּעִנְיַן הַמִּצְוָה כֵּן עִנְיַן הָעֲבֵירָה. כִּי מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הֵם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ לְבוּשִׁים צוֹאִים כְּפִי מִנְיַן עֲוֹנוֹתָיו כֵּן מִנְיַן הַלְּבוּשִׁים כִּי כָל עָוֹן וְעָוֹן יַעֲשֶׂה לוֹ לְבוּשׁ וְהַיְינוּ מְלַפְפָתוֹ הָאָמוּר בְּמַאֲמַר וְהָעֵד לָזֶה (זכרי' ג') רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעָוֹן שֶׁהָיָה לוֹ הוּא שֶׁנָּשְׂאוּ בָּנָיו נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה בוֹ כְּכֶלֶב שֶׁלֹּא לְבַד תַּעֲשֶׂה לָהּ לְבוּשׁ אֶלָּא שֶׁתִּדְבַּק בְּנֶפֶשׁ עַצְמָהּ לִהְיוֹת אָדוּק בָּהּ וְדֶרֶךְ הַכֶּלֶב הַנּוֹשֵׁךְ שֶׁנִמְצָא בְּתוֹךְ שִׁנָּיו חֵלֶק הָאָדָם. ה' יַצִילֵנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל כֵּן יְהִי רָצוֹן: