אור ברסלב

חק לישראל - בראשית

פרשת וישלח

פרשת ויצא

וישלח יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל דְאֱדוֹם:

רש"י וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש: ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:

(ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימָר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן:

רש"י גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ:

רש"י ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:

(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גַּבְרָא עִמֵּהּ:

רש"י באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:

(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִ:תרֵין מַשִּׁירְיָן:

רש"י ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:

(ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּהּ וִיהֵי (נ"י וְיִמְחֵנַּהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְאִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא:

רש"י המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה. (תהלים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה, (לג ח) המחנה הזה, לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, (לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ, (תהלים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר. (מ"ב ג כב) והשמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה. וכן רוח (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה, (שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר, (מ"א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש (במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה. (תהלים קד ד) אש לוהט, לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפלטה. על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה:

נביאים - עובדיה - פרק א

א (א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה: נְבוּאַת עוֹבַדְיָה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם בְּשּׂוֹרָא שְׁמַעְנָא מִן קֳדָם יְיָ וְאִזְגַּד בָּעֲמָמַיָא שְׁלִיחַ קוּמוּ וְנִתְעַתַּד עֲלָהּ לִקְרָבָא:

רש"י חזון עובדיה . מאי שנא עובדיה לאדום ולא ניבא נבואה אחרת אמרו חכמי' עובדיה גר אדומי היה אמר הקב"ה מהם ובהם אביא עליהם יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבק' ולא למד ממעשיה' :

(ב) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד: הָא חַלָּשׁ יְהָבִיתָךְ בַּעֲמָמַיָּא בְּסִיר אַתְּ לַחֲדָּא:

רש"י הנה קטן נתתיך . כלפי שקראו אביו בנו הגדול ואמו בנה הגדול אמר הקב"ה לפני קטן הוא רבותינו דרשו קטן שלא היה להם לא כתב ולא לשון : בזוי . שלא היו מעמידין מלך בן מלך :

(ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ: רֶשַׁע לִבָּךְ אַטְעֲיָךְ דְּאַתְּ דָּמִי לְנִשְׁרָא דְּשָׁרֶי בְּשִׁנֵּי כֵיפָא בְּרוּמָא מוֹתְבֵיהּ אֲמַר בְּלִבֵּיהּ מַן יַחֲתִנַּנִי לְאַרְעָא:

רש"י שוכני בחגוי סלע . סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק והם לא יועילו לו , חגוי כמו ( ישעיה יט ) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ברייטיינ"א בלעז ואל תתמה על וי"ו של חגוי שהיא כוי"ו של קצוי ( תהלים סה ) וכוי"ו של כמטחוי ( בראשית כא ) שאין יסוד בתיבה אלא טי"ת וחי"ת :

(ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה: אִם תָּרִים כְּנִשְׁרָא וְאִם בֵּינֵי כּוֹכְבַיָּא תְּשַׁוֵּי מְדוֹרָךְ מִתַּמָּן אַחֲתִנָּךְ אֲמַר יְיָ: (ה) אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת: אִם גַּנָּבִין אָתוּ עֲלָךְ אִם בְּזוּזֵי לֵילְיָא אֵיכְדֵין הֲוֵיתָא דָּמִיךְ עַד דְּיִגְנְבוּ מִיסַּתְהוֹן וְאִם חֲטוּפִּין כִּקְטוֹפִין אָתוּ עֲלָךְ הֲלָא מַשְׁאֲרִין עוֹלְלָן:

רש"י באו לך . עליך : איך נדמיתה . למה נרדמתה דומם עד שגנבו כל רצונם : הלא בוצרים ישאירו עוללות . ואלה לא ישאירו לך כלום כי יחפשוך ויגלו וידרשו מצפוניך :

(ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: אֵיכְדֵין אִתְבְּלַשׁ עֵשָּׂו אִתְגַּלְּיָין מַטְמוֹרוֹהִי:

רש"י נבעו . תרגום יונתן איתגליין ולשון ארמית נבעו נתבקשו וכן אם תבעיון בעיו ( ישעיה כא ) :

כתובים - משלי - פרק ז

(ח) עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד: עָבֵר בְּשׁוּקָא לִקְבֵל פִּנְתָהּ וּבְאָרְחָא דְבַיְתָהּ מְהַלֵּךְ:

רש"י אצל פנה . פנה של זונה ועבודת גילולים :

(ט) בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה: בְּרַמְשָׁא בְּמַעֲרַב יוֹמָא בַחֲשׁוֹכָא דְלֵילְיָא וּבַחֲכִירָה: (י) וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב: וְהָא אִתְּתָא לְעוּרְעֵיהּ בְּאַסְכְּמָא דְזַנְיְתָא דְמַפְרְדָא לִבָּא דְעֻלֵימֵי:

רש"י והנה אשה . כמשמעה , ד"א אחד מן אפיקורסים : שית זונה . כמו שתותיהם ( שמואל ב' י' ) כלומר ערות זונה : ונצורת לב . כמו עיר נצורה ( ישעיה א ) המוקפת כרכום וכן לבה של זו מזקפת זימה אולת :

(יא) הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ: וּמָרִדְתָּא הִיא וּפָרִדְתָּא בְּבַיְתָהּ לָא שָׁכְנָן רִגְלָהָא:

רש"י וסוררת . סרה מן הדרך :

(יב) פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב: בְּעִדָנָא בְּשׁוּקֵי בְּעִדָנָא בִשְׁקָקֵי וְלִקְבֵל כָּל פִּנְתָא דְּיָאֲיָא כָּמְנָא: (יג) וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ: וְאַתְקְפַת בֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ וְאַחְצְפַת אַפָּהָא וַאֲמַרֵת לֵיהּ:

משנה ברכות פרק ח

א. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

ברטנורה (א) אלו דברים. מברך על היום. בתחלה קדוש היום, ואחר כך מברך על היין בורא פרי הגפן. שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה, והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקדוש היום שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:

ברטנורה (ב) בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס. שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן, ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן, אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאים לא נטמא תוכו, ולא ידיו, ולא אוגנו. וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים אע"פ שלא נטמא תוכו, גזירה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחורי הכוס, ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו, ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, נוטלין לידים תחלה ואחר כך מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים, ונמצאו אחורי הכוס טמאים מחמת אותן משקים ומשתמש בו באיסור. ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו, ואחר כך נוטלין לידים. שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, ואחר כך מוזגים את הכוס, גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים, ונמצא אוכל בידים מסואבות:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכְּסָת:

ברטנורה (ג) מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים. ומניחה על השלחן, ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל. ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה, גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים, ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון, דלעולם המשקים נעשים תחלה, וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי, שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן, שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלים. ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה, דראשון עושה שני בחולין מן התורה:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:

ברטנורה (ד) בית שמאי אומרים מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו, ואחר כך נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלים, שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים. ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהם כזית, אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום, דפרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה שמותר להשתמש בשמש עם הארץ:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

ברטנורה (ה) נר ומזון. מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו, ועדיין לא גמר סעודתו, ואין לו יין אלא שיעור כוס אחד, בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה, כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מחזי כמשאוי כגון נר ובשמים, מקדמינן להו לברכת המזון: ב"ש אומרים שברא מאור האש. שברא, דמשמע לשעבר; ולא בורא, דמשמע להבא: מאור האש. ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא: ובית הלל אומרים בורא. נמי משמע לשעבר: מאורי האש. שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת:

ו. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:

ברטנורה (ו) לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים. נר, משום דלא שבת, שהנכרי עשה מלאכה לאורו וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו, הואיל ונעבדה בו עבירה. ובשמים של נכרי, בבשמים שהם במסיבה שנכרים מסובים בה לסעודה מיירי, והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של נכרים, לפי שסתם מסיבת נכרים לעבודה זרה, ואין מברכין על בשמים של עבודה זרה: ולא על הנר של מתים. דלא אתעביד לאורה, אלא לכבוד בעלמא: ולא על בשמים של מתים. דלעבורי ריחא עבידי: ולא על נר ובשמים שלפני עבודה זרה. לפי שאסורין בהנאה: עד שיאותו לאורו. שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש, אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה:

ז. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:

ברטנורה (ז) שיתעכל המזון שבמעיו. כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרו בית הלל דאינו חוזר, אבל במזיד, דברי הכל יחזור למקומו ויברך:

ח. בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:

ברטנורה (ח) מברך על היין ואחר כך מברך על המזון. שאין ברכת המזון טעונה כוס, ובית הלל סברי, ברכת המזון טעונה כוס: עונין אמן אחר ישראל המברך. ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה, דמסתמא לשמים ברך: אלא אם כן שמע כל הברכה. שמא ברך להר גריזים:

גמרא ברכות דף נ"ג ע"א

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְכוּ' אָמַר רַב זְבִיד וְאִי תֵימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח אֲבָל בְּמֵזִיד דִּבְרֵי הַכֹּל יַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. פְּשִׁיטָא וְשָׁכַח תְּנַן מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילוּ בְּמֵזִיד וְהָאי דְּקָתָנֵי וְשָׁכַח לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמָּאי קָּא מַשְׁמַע לָן. תַּנְיָא אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ יַחֲזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנְקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה. לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה. לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי חַד עָבִיד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְדַהֲבָא. וְחַד עָבִיד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וַאֲכָלֵיהּ אַרְיָא. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזִיל בְּשַׁיָּירָתָא אָכִיל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בְרִיךְ אָמַר הֵיכִי אִיעֲבִיד אִי אַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי לְבָרֵךְ אֲמָרֵי לִי בְּרִיךְ הָכָא כָּל הֵיכָא דִמְבָרַכְתְּ לְרַחֲמָנָא מְבָרַכְתְּ. מוּטַב דַּאַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָמַר לְהוּ אַנְטְרוּ לִי דַאַנְשָׁאי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָזִיל וּבְרִיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְדַהֲבָא. מָאי שְׁנָא יוֹנָה. דִּמְתִילָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב (תהלים ס"ח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ. מַה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת:

רש"י חד עביד בשוגג כב"ש. אף ע"פ ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך: וחד עביד במזיד. נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי יונה דדהבא. שכחתי יונה של זהב: יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה. או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:

זוהר וישלח דף קס"ה ע"ב

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים צ"א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ חֲבְרַיָּא, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ אָתֵי לְעָלְמָא מִיָּד אִזְדַּמַּן בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ מְקַטְּרֵג לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ, מַאי חַטָּאת רוֹבֵץ, דָּא יֵצֶר הָרַע, וְדָוִד הָכִי נַמֵּי קַרְיֵהּ חַטָּאת דִּכְתִיב (תהלים נ"א) וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד, בְּגִין דְּאִיהוּ עָבִיד לֵיהּ לְבַר נַשׁ כָּל יוֹמָא לְמֶחֱטֵי קַמֵּי מָרֵיהּ, וְיֵצֶר הָרַע דָּא לָא אִתְעַדִּי מִבַּר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאִתְיַלִּיד בַּר נַשׁ לְעָלְמִין וְיֵצֶר הַטּוֹב אָתֵי לְבַר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאָתֵי לְאִתְדַכָּאָה וְאֵימָתַי אָתֵי בַּר לְאִתְדַכָּאָה כַּד אִיהוּ בַּר תְּלֵיסָר שְׁנִין כְּדֵין אִזְדַוַּג בַּר נַשׁ בְּתַרְוַיְהוּ חַד מִימִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא יֵצֶר טוֹב לִימִינָא וְיֵצֶר רָע לִשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִנּוּן תְּרֵין מַלְאָכִין מַמָּשׁ מְמַנָּן וְאִנּוּן מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר בַּהֲדֵיהּ דְּבַר נַשׁ, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה הַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְכַפְיָא קַמֵּיהּ וְשַׁלִּיט יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא וְתַרְוַיְהוּ מִזְדַוְּגִין לְנַטָּרָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּכָל אָרְחוֹי דְּהוּא עָבִיד הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹקִים לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּיַעֲקֹב דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין בַּהֲדֵיהּ מַלְאָכִין מְשַׁרְיָן מְמַנָּן בְּגִין דְּהָא אִיהוּ אָתֵי שְׁלִים בְּשִׁבְטִין עִלָאִין כֻּלְּהוּ שְׁלֵמִין כִּדְקָא יָאוּת כְּמָה דְּאִתְמָר (דִּכְתִיב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וְאִתְמָר, וְהָכָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּזִיב מִנֵּיהּ דְּלָבָן וְהָא אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִזְדַוָּגַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא וְאָתוּ מְשַׁרְיָן קַדִּישִׁין לְסָחֳרָא לֵיהּ וּכְדֵין וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ' וּמֵאִנּוּן מַלְאָכִין שָׁדַר לֵיהּ לְעֵשָׂו הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ הֲווּ וַדַּאי:

תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ', מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בָּא לָעוֹלָם, מִיָּד הַיֵּצֶר הָרַע בָּא עִמּוֹ, שֶׁהוּא מְקַטְרֵג עָלָיו תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. מַהוּ חַטָּאת רוֹבֵץ. הוּא הַיֵּצֶר הָרַע. וְדָוִד קָרָא גַּם כֵּן אֶת הַיֵּצֶר הָרַע בַּשֵּׁם חַטָּאת. שֶׁכָּתוּב וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד. וְהוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל יוֹם עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לְהַחֲטִיא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. וְיֵצֶר הָרַע זֶה, אֵינוֹ סָר מִן הָאָדָם מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד עוֹלָם. וְהַיֵּצֶר הַטּוֹב בָּא אֶל הָאָדָם, מִיּוֹם שֶׁבָּא לְהִטָּהֵר. וּמָתַי הָאָדָם בָּא לְהִטָּהֵר, הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אָז מִתְחַבֵּר הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד בִּימִין וְאֶחָד בִּשְׂמֹאל, הַיֵּצֶר הַטּוֹב בִּימִין וְהַיֵּצֶר הָרַע בִּשְׂמֹאל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מְמוּנִים מַמָּשׁ, וְהֵם נִמְצָאִים עִם הָאָדָם תָּמִיד. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר, נִכְנָע הַיֵּצֶר הָרַע לְפָנָיו, וְהַיָּמִין שׁוֹלֵט עַל הַשְּׂמֹאל, וּשְׁנֵיהֶם, הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, מִתְחַבְּרִים לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁהוּא הוֹלֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ בְּכָל דְּרָכֶיךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר מַעֲמִיד אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּיַעֲקֹב, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין עִמּוֹ מַלְאָכִים מַחֲנוֹת מְמוּנִים, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בָּא שָׁלֵם עִם הַשְּׁבָטִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם שְׁלֵמִים כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, וְהוּא נִתְבָּאֵר, וְכָאן, אַחַר שֶׁנִּצָל מִלָּבָן, וְנִפְרָד מִמֶּנּוּ, נִתְחַבְּרָה עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה, וּמַחֲנוֹת מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים בָּאוּ לְסַבֵּב אוֹתוֹ, וְאָז וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ', וּמֵאֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שָׁלַח לְעֵשָׂו, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ בְּוַדַּאי הָיוּ.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ד

א. אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְמַעֲשָׂיו אוֹ לְתָם אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְמוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִילּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לַכְּסִיל כָּבוֹד וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ: ב. וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִים לוֹ אֵין מִתְלַמְּדִים מִמֶּנּוּ. עַד שׁוּבוֹ לְמוּטָב שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב') כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ וְאִם לָאו אַל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ: ג. כֵּיצַד מְלַמְּדִין הָרָב יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מוּקָפִין לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רוֹאִים הָרָב וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכֹּל עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכִּסָּאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרָב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקּוֹדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכֹּל לְלַמֵּד לְתַלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:

מוסר

מס' תפארת הקדש די"ב א' מר"ח בקיצור

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ"ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וְכָל הָעוֹשֶׂה עֲבֵירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו') יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה הִיא לוֹ כְּכֶלֶב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"ט) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא עַד כַּאן לְשׁוֹנוֹ. עִנְיַן מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין מִפְּנֵי כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד וְהַקַּטֵּיגוֹר יֶשׁ לוֹ שִׁיעוּר קוֹמָה שְׁלֵימָה כְּעִנְיַן הַמִּצְוָה כֵּן עִנְיַן הָעֲבֵירָה. כִּי מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הֵם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ לְבוּשִׁים צוֹאִים כְּפִי מִנְיַן עֲוֹנוֹתָיו כֵּן מִנְיַן הַלְּבוּשִׁים כִּי כָל עָוֹן וְעָוֹן יַעֲשֶׂה לוֹ לְבוּשׁ וְהַיְינוּ מְלַפְפָתוֹ הָאָמוּר בְּמַאֲמַר וְהָעֵד לָזֶה (זכרי' ג') רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעָוֹן שֶׁהָיָה לוֹ הוּא שֶׁנָּשְׂאוּ בָּנָיו נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה בוֹ כְּכֶלֶב שֶׁלֹּא לְבַד תַּעֲשֶׂה לָהּ לְבוּשׁ אֶלָּא שֶׁתִּדְבַּק בְּנֶפֶשׁ עַצְמָהּ לִהְיוֹת אָדוּק בָּהּ וְדֶרֶךְ הַכֶּלֶב הַנּוֹשֵׁךְ שֶׁנִמְצָא בְּתוֹךְ שִׁנָּיו חֵלֶק הָאָדָם. ה' יַצִילֵנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל כֵּן יְהִי רָצוֹן:

וישלח יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ:

רש"י ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק, ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו' . אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי (כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך. ובבית לבן אמרת לי (לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיחד לבדו, שנאמר (לא ג) ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' , בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:

(יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: זְעִירָן זָכוּתַי מִכֹּל חִסְדִּן וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לִתְרֵין (נ"י לְתַרְתֵּין) מַשִּׁרְיָן:

רש"י קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו: ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:

(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׁו אֲרֵי דַחֵל אֲנָא מִנֵּהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא:

רש"י מיד אחי מיד עשו. מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:

(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטִיב עִמָּךְ וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי:

רש"י היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך: ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ. אלא שאמר לו (כח טו) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולאברהם אמר (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:

נביאים - עובדיה - פרק א

(ז) עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ: מִן תְּחוּמָא אַגְלְיוּךְ כָּל אֱנָשֵׁי קְיָמָךְ אַטְעֲיוּךְ יָכִילוּ לָךְ אֱנָשֵׁי שְׁלָמָךְ אַכְלֵי פָתוֹרָךְ שַׁוִּיאוּ תַקְלָא תְחוֹתָךְ מִדְּלֵית בָּךְ סוּכְלְתָנוּ:

רש"י עד הגבול שלחוך . אותם שהבטיחוך לעזרה באו עמך ולווך עד גבול ארצך עד הספר ששם באו עליך למלחמה ובזאת השיאוך והצליחו : יכלו לך . לפתותך לצאת ושבו מאחריך : לחמך ישימו מזור תחתיך . אף מאכלך שם לך אחיך יעקב למזור שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית הבכורה : מזור . חולי :

(ח) הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו: הֲלָא בְעִדָּנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ וְאוֹבִיד חַכִּימִין מֵאֱדוֹם וְכָל גְּבַר דְּבֵיהּ סוּכְלְתָנוּתָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו: (ט) וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל: וְיִתְבְּרוּן גִּבָּרָךְ יַתְבֵי דָּרוֹמָא בְּדִיל דְּיִשְׁתֵּיצֵי גְּבַר דְּבֵיהּ צוֹרְבָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו מִקְּטוֹל:

רש"י וחתו גבוריך תימן . יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ ישמעאל וי"ת ויתברון גברך יתבי ארעא דרומא : למען יכרת . כל איש גבור : מהר עשו מקטל . מרוב הרג שיבא עליכם :

(י) מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם: מֵחֲטוּף אָחוּךְ יַעֲקֹב תַּחְפִינָךְ בַּהְתָא וְתִשְׁתֵּיצֵי לַעֲלָם:

רש"י מחמס אחיך יעקב . בשביל חמס שעשית ליעקב :

כתובים - משלי - פרק ז

(יד) זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי: דִּבְחֵי דְקָרְבָּנֵי עֲלַי יוֹמָנָא שַׁלְּמֵית נִדְרָי:

רש"י זבחי שלמים עלי . כלומר סעודה גדולה הכינותי כי היום הקרבתי נדרי ושלמי :

(טו) עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ: מְטוּל הֵיכְנָא נְפַקֵית לְאוֹרְעָךְ דְּמַפְכָא הֲוֵית לְרִגְשָׁא וַאֲמַרֵת אֶדְבְּרִנָךְ:

רש"י ואמצאך . כדי שאמצאך :

(טז) מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם: בְּתַשְׁוְיָתָא שַׁוְיֵת עַרְסִי וּבִקְרָמָא קְרִמְתָּא מִצְרָאָה:

רש"י מרבדים . בגדי חופש ונוי ודוגמתו בסוף הספר שנאמר מרבדים עשתה לה : רבדתי ערשי . קשטתי : חטובות אטון מצרים . מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין הבאים ממצרים ששם הפשתן מצוי כדכתב בספר ( ישעיה יט ) ובושו עובדי פשתים אטון תרגום מיתריהם אטוניהון :

(יז) נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן: רַסֵית עַל עַרְסִי מוֹרָא וְכוֹרְקְמָא וְקוּנְמָא:

רש"י נפתי משכבי . הנפתי הריח כמניף בסודר בבית הבושם להביא הריח מלמעלה למטה , ודונש פי' לשון קטור ואמר שאין לו דמיון :

משנה שבת פרק ח

א. הַמּוֹצִיא יַיִן, כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. חָלָב, כְּדֵי גְמִיעָה. דְּבַשׁ, כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית. שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן. מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, בָּרְבִיעִית. וְכָל הַשּׁוֹפָכִין, בָּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּרְבִיעִית. וְלֹא אָמְרוּ כָל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן:

ברטנורה (א) המוציא יין כדי מזיגת הכוס. של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה: כדי גמיעה. מה שאדם בולע בבת אחת. וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה שיעורו כדי לכחול עין אחת: על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע"פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה והיא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא: אבר קטן. של תינוק בן יומו, והיא אצבע קטנה שברגל: לשוף. לשפשף ולמַחות בהן: קילור. שנותנין על העין: ושאר כל המשקין. שאין עושין מהן רפואה: שופכין. מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט: כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש, דלא אמרו שיעורין במשנה אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית. וסבירא ליה לר' שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב, דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא. ואין הלכה כרבי שמעון:

ב. הַמּוֹצִיא חֶבֶל, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לְקֵפָּה. גֶּמִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָר, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, חַיָּב. נְיָר מָחוּק, כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן:

ברטנורה (ב) אוזן לקופה. לאוחזה בה: תלאי. לתלותו בו. ובציר משיעור אוזן לקופה: מדת מנעל. להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ושיעוריה בציר מתלאי: ניר. מעשבים עושין אותו: קשר של מוכסין. פעמים שאדם נותן מכס בראש הנהר מזה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שבעבר האחר מן הנהר להראותו שכבר פרע המכס, ודרכו לכתוב שתי אותיות גדולות לסימן, והן גדולות משתי אותיות שלנו: ניר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית:

ג. עוֹר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ. קְלַף, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דְּיוֹ, כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחוֹל, כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:

ברטנורה (ג) לעשות בו קמיע. לכסות בו את הקמיע: קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרין לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא: דיו כדי לכתוב שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת. שכן צנועות ההולכות מעוטפות אין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותה:

ד. דֶּבֶק, כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת. זֶפֶת וְגָפְרִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט. סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד, כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי:

ברטנורה (ד) השבשבת. הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליו ונדבק בו, וצריך לתת עליו דבק הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: לעשות בו נקב קטן. כלי שמשימין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי: חרסית. לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו: פטפוט. רגל למקום מושב הכור, שמושיבין אותו על כן ובסיס העשוי לכך: סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. פירוש אחר, שרגילין לתת סובין על פי הכור כשמתיכין הזהב: לסוד קטנה שבבנות. בנות שהגיעו לפרקן ולא בא להן האורח, בנות עניים טופלות אותן בסיד והאורח ממהר לבוא, ומשיר נמי את השער. ובנות עשירים טופלות בסולת. ובנות מלכים בשמן זית שלא הביא שליש: כלכול. הצדעין, וסדין אותן בסיד להשכיב את השער: אנדיפי. למטה מן הצדעין מעט שקורין בת צידעא. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה:

ה. אֲדָמָה, כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת. זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק, כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא. חוֹל הַגַּס, כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלֹא כַף סִיד. קָנֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֵלְמוֹס. וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָס, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָאִלְפָּס:

ברטנורה (ה) אדמה. טיט אדום: מרצופין. שקין גדולות שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותן כדרך שחותמים האיגרות. ושיעור דרבנן זוטר מדר' עקיבא. והלכה כחכמים: כדי לזבל כרישא. כרתי. ושיעוריה זוטר מקלח של כרוב. והלכה כחכמים: מלא כף סיד. כף של סיידין: כדי לעשות קולמוס. המגיע לקשרין של אמצע אצבעותיו: עבה. שאינו ראוי לכתיבה: מרוסס. מרוצץ ושבור: ביצה קלה. ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שקלה להתבשל יותר משאר ביצים. והשיעור הוא כדי לבשל כגרוגרת ממנה: טרופה. מעורבת בשמן: ונתונה באלפס. שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:

ו. עֶצֶם, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְוָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית, כְּדֵי לִגְרֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכִּרְכָּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן, כְּדֵי לִזְרֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר, כְּדֵי לִזְרֹק בַּבְּהֵמָה:

ברטנורה (ו) תרווד. כף: חף. שן משיני המפתח שפותחים בה הדלתות. ואין הלכה כרבי יהודה: כרכר. של אורגין, ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא סגי ליה:

ז. חֶרֶס, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיה ל) וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, מִשָּׁם רְאָיָה (שם) וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא:

ברטנורה (ז) בין פצים לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו סומכו תחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר. דחשיב חרס בחתיית האור: לחשוף. לדלות: מגבא. גומא קטנה שהמים נקבצים. אלמא חשיב חרס נמי בקבלת המים. והלכה כרבי יוסי:

גמרא שבת דף קי"ח ע"ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל"ז) וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ. עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ישעי' נ"ח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְגוֹ רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילָת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תַּרְדִּין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב אֲפִילוּ דָבָר מוּעָט וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מָאי הִיא אָמַר רַב פַּפָּא כַּסָּא דְהַרְסְנָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדוֹר אֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ"ו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ אַל תִּקְרֵי מֵחַלְּלוֹ אֶלָּא מָחוּל לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיַּד נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְגו' רִבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאִי אֲפַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה. רִבִּי יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵיהּ מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בֹּאִי כַלָּה בֹּאִי כַלָּה. רִבִּי אַבְהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתְּקָא דְשִׁינָא וּמוֹשִׁיף נוּרָא. רַב סַפְרָא מַחְרִיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרַגֵּי. רַב פַּפָּא גָּדִיל פְּתִילְתָּא. רַב חַסְדָּא פָּרִים סִלְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְחֵי צִיבֵי. רִבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צְתוּתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעַיֵּיל מְכַתֵּף וְנָפִיק. אָמַר אִילוּ מְקַלְעִין לִי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מִי לָא מְכַתִּיפְנָא קָמַיְיהוּ:

רש"י תבשיל של תרדין. חשוב הוא: ראשי שומין. חשובים היו להם: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנין בשומן קרביהן ובקמח: דור אנוש. התחילו לעבוד ע"ג דכתיב אז הוחל לקרוא וגו': מתעטף. בבגדים נאים: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות: אתכתקא דשינא. פסטאדו"ל של שן שחשוב היה ועשיר: ומושיף נורא. נופח משם נורא לכבוד השבת ורבינו הלוי גריס אתכתקא דשאגא. תדהר: מחריך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו: פרים. לשון פרומים מחתך: מצתת צתותי. מצית האור בעצים דקים: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בע"ש יוצא ונכנס להביא תמיד משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו:

זוהר וישלח דף קס"ו ע"א

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא וְכִי אַמַּאי אִתְעָר אִיהוּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו וְטָב הַוָּה לֵיהּ לְאִשְׁתּוּקֵי מִנֵּיהּ, אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב יַדַּעְנָא דְּעֵשָׂו חַיִשׁ לֵיהּ לִיקָרָא דְּאַבָּא וּלְעָלָם לָא אַרְגִּיז קַמֵּיהּ וְהָא יַדַּעְנָא הוֹאִיל וְאַבָּא קַיָּם לָא מִסְתַּפֵינָא מִנֵּיהּ אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאַבָּא קָאִים בָּעִינָא לְאִתְפַּיַּס עִמֵּיהּ מִיָּד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (משלי י"ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם הַאי קְרָא עַל יֵצֶר הָרַע אִתְמָר בְּגִין דְּאִיהוּ מְקַטְּרְגָא תָּדִיר לְגַבֵּי בְּנֵי נְשָׁא וְיֵצֶר הָרַע אִיהוּ אָרִים לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ דְּבַר נַשׁ בְּגֵאוּתָא וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ מְסַלְסֵל שַׂעֲרֵיהּ וּבְרֵישֵׁיהּ עַד דְּאִיהוּ אִתְגָאֵי עֲלֵיהּ וּמָשִׁיךְ לֵיהּ לְגֵיהִנָּם אֲבָל טוֹב נִקְלֶה הַהוּא דְּלָא אָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע וְלָא אִתְגָאֵי כְּלָל וּמָאִיךְ רוּחֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין הַהוּא יֵצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לְעֶבֶד לוֹ דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי, וְהַהוּא בַּר נַשׁ שַׁלִּיט עֲלוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') וְאַתָּה תִמְשׁוֹל בּוֹ, מִמִּתְכַּבֵּד כְּמָה דַּאֲמָרָן דְּאִיהוּ אוֹקִיר גַּרְמֵיהּ מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ אִתְגָאֵי בְּרוּחֵיהּ וְאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם מְהֵימָנוּתָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא כ"א) לֶחֶם אֱלֹקָיו וְגוֹ' (שם) לֶחֶם אֱלֹקֵיכֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ', דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה (וְעֶבֶד לוֹ) דָּא יַעֲקֹב דְּמָאִיךְ רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו בְּגִין דִּלְבָתַר לֶהֱוֵי עֶבֶד לוֹ וְיִשְׁלוֹט עֲלוֹי וְיִתְקַיֵּם בֵּיהּ (בראשית כ"ז) יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִים וְגוֹ', וַעֲדַיִן לָא הַוָּה זִמְנֵיהּ כְּלָל אֶלָּא בְּגִין דְּסָלִיק לֵיהּ יַעֲקֹב לְבָתַר יוֹמַיָּא וְעַל דָּא הַוָּה מִיָּד נִקְלֶה וּלְבָתַר הַהוּא דְּאִיהוּ מִתְכַּבֵּד יְהֵא עֶבֶד לוֹ הַהוּא דְּאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם יְהֵא עַבְדָּא לְהַהוּא דְּיַהֲבוּ לֵיהּ רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, תָּא חֲזֵי עַל דָּא בְּגִין דְּיָדַע יַעֲקֹב דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַשְׁתָּא אִתְהַפַּךְ לֵיהּ נִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וַעֲקִימוּ עָבַד בְּדָא מִכָּל מַה דְּעָבַד לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו דְּאִלּוּ הַוָּה יָדַע עֵשָׂו חָכְמָה דָּא יַקְטִיל לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְלָא יֵיתֵי לְדָא אֲבָל כֹּלָּא עָבַד בְּחָכְמָתָא וַעֲלֵיהּ אָמְרָה חַנָּה (שמואל א' ב') יְיָ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו וְגוֹ' וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ:

תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים: אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְכִי לָמָּה נִתְעוֹרֵר יַעֲקֹב לִשְׁלוֹחַ מַלְאָכִים אֶל עֵשָׂו, הֲלֹא מוּטָב הָיָה לִשְׁתּוֹק מִמֶּנּוּ. וּמֵשִׁיב אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעֵשָׂו חָרַד עַל כְּבוֹד הָאָב, וְלֹא הִרְגִּיזוֹ לְעוֹלָם, וְיוֹדֵעַ אֲנִי, הוֹאִיל וְאָבִי חַי אֵינִי מְפַחֵד מִמֶּנּוּ, לָכֵן עַתָּה, כָּל עוֹד שֶׁאָבִי חַי, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, מִיָּד הִזְדָרֵז, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר. (משלי י"ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם. מִקְרָא זֶה עַל הַיֵּצֶר הָרַע נֶאֱמַר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְקַטְרֵג תָּמִיד עַל בְּנֵי אָדָם, וְהַיֵּצֶר הָרַע מַגְבִּיהַּ לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בְּגַאֲוָה, וְהָאָדָם הוֹלֵךְ אַחֲרָיו מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּבְרֹאשׁוֹ, עַד שֶׁיֵּצֶר הָרַע מִתְגָאֶה עָלָיו וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. אֲבָל טוֹב נִקְלֶה, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַיֵּצֶר הָרַע, וְאֵינוֹ מִתְגָאֶה כְּלָל, וּמַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָז הַיֵּצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לִהְיוֹת עֶבֶד לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלוֹט עָלָיו. וּלְהֵפֶךְ, אוֹתוֹ הָאָדָם שׁוֹלֵט עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ. מִמִּתְכַּבֵּד. פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, וּמִתְגָאֶה בְּרוּחוֹ, וְהוּא חֲסַר לֶחֶם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, חֲסַר אֱמוּנָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ"א) לֶחֶם אֱלֹקָיו הוּא מַקְרִיב וְגוֹ', לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה: זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהִשְׁפִּיל אֶת רוּחוֹ לִפְנֵי עֵשָׂו, כְּדֵי שֶׁלְֹּאַחַר כָּךְ יִהְיֶה עֵשָׂו עֶבֶד לוֹ, וְיִשְׁלוֹט עָלָיו, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ יַעֲבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךְ לְאוּמִים וְגוֹ'. וְעַתָּה עוֹד לֹא הָיָה זְמַנּוֹ כְּלָל שֶׁיַּעֲקֹב יִשְׁלוֹט עָלָיו, וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב הִנִּיחַ אוֹתוֹ אֶל אַחֲרִית הַיָּמִים עַל כֵּן הָיָה עַתָּה נִקְלֶה. וּלְאַחַר כָּךְ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מִתְכַּבֵּד, יִהְיֶה אָז עֶבֶד לוֹ, אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָז חֲסַר לָחֶם, דְּהַיְנוּ עֵשָׂו, יִהְיֶה עֶבֶד לְאוֹתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ, רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, דְּהַיְנוּ יַעֲקֹב. בֹּא וּרְאֵה, עַל כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁיָּדַע יַעֲקֹב, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ עַתָּה, הָפַךְ לְפָנָיו לְנִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וְעָרְמָה עָשָׂה בָּזֶה, מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה מֵעוֹלָם נֶגֶד עֵשָׂו, וְאִלּוּ הִרְגִּישׁ עֵשָׂו בְּחָכְמָה זוֹ, הָיָה הוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לָזֶה. אֲבָל יַעֲקֹב עָשָׂה אֶת הַכֹּל בְּחָכְמָה. וְעָלָיו אָמְרָה חַנָּה, ה' יֵחַתּוּ מֵרִיבָיו וְגוֹ', וְיִתֵּן עוֹז לְמַלְכּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ד

א. אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לְתַלְמִידִים מְלַמֵד וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם הַמְתַרְגֵּם עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרָב אוֹמֵר לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין שׁוֹאֲלִין לִמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרָב וְהָרָב מֵשִׁיב לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לְשׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרָב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרָב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרָב: ב. אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשָׁאי לֹא לִפְחוֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתוּרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ אוֹמֵר הָרָב לַמְתֻרְגְּמָן כַּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגָּמָן הַדְבָרִים לָעָם אוֹמֵר בְשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיו הָרָב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כַּךְ אָמַר רַבְנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִזְכִּיר הָרָב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ: ג. הָרַב שֶׁלָּמַד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעוֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז. אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עוֹמֶק הַהֲלָכָה וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֲבִינֹתִי וְהוּא לֹא הֵבִין אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז יֹאמַר לוֹ רִבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר"ו ע"א

א. גֶּדֶר הָעֲבוֹדָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הִיא הַכְּנִיעָה עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר גְּמָלָהוּ מֵעֵת יְצִירָתוֹ עַד עֵת בְּחִינָתוֹ וַהֲכָנַת שִׂכְלוֹ בִּלְתִּי טוֹבָה אֲשֶׁר קִדְּמָהוּ רַק הַכֹּל בִּגְדוּלָתוֹ וְחַסְדוֹ הַגָדוֹל לָכֵן הַשֵׂכֶל יְחַיֵּיב שֶׁיִהְיֶה נִכְנַע לְפָנָיו וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְמִצְוָתוֹ כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ וְתָמִיד יוֹם יוֹם יוֹסִיף הַכְנָעָה וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף לוֹ הַשֵׁם טוֹבָה עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם מֵהַבְלֵי הַזְמָן וְהַדּוֹמֶה לוֹ חַיָּב יוֹתֵר לִכָּנַע וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ לִפְרוֹעַ מְעַט מֵחוֹבוֹת הַשֵׁם עָלָיו וְיִכָּנַע בְּאֵבָרָיו וּבְכָל כֹּחוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֵׂכֶל יוֹרֶה עַל חִיּוּב קַבָּלַת הַעֲבוֹדָה הֵעִירָה הַתּוֹרָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ לַעֲשׂוֹת לָהּ גָּדֶר וּגְבוּל לְשַׁלֵּם לוֹ קְצַת מִחִיּוּבוֹ וּבְאֵיזֶה דֶרֶךְ טוֹב לוֹ וְהַתּוֹרָה מִתְחַלֶּקֶת עַד שְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד צִוּוּי. הַשֵׁנִי אַזְהָרָה. הַשְּׁלִישִׁי מֻתָּר. וְהַצִווּי מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים אֶחָד מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת בְּיִחוּד הָאֵל וֶהֱיוֹת שָׁלֵם עִמּוֹ וּבוֹטֵחַ אֵלָיו וְהִתְרַצוֹת בִּגְזֵרוֹתָיו וּלְהַאֲמִין בִּנְבִיאָיו וּבְתוֹרָתוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמוֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וְיַחֲשׁוֹב בְּנִפְלְאוֹתָיו וְיִבְחַן בְּטוֹבוֹתָיו וְהַרְבֵּה דְבָרִים כַּיּוֹצֵא בָזֶה מִמַּה שֶׁיַּאֲרִיךְ הַסִּפּוּר. וְהַשֵׁנִי מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים יַחְדָּיו בְּיִחוּד הַלָּשׁוֹן עִם הַלֵּב בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה וְלִמּוּדָהּ וְהַתְּפִלָה וְהַצוֹם וְהַצְדָקָה וְהַנִּלְוָה אֲלֵיהֶם וְהַשְׁבִיתָה מִן הַמַּעֲשִׂים בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וַעֲשִׂיַּית סֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וְהַדּוֹמֶה לּוֹ:

וישלח יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יד) שני וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסִיב מִן דְּאַיְתִי בִּידֵהּ תִּקְרֻבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי:

רש"י הבא בידו. ברשותו, וכן (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו. ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו מן החלין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר (כח כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:

(טו) עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין:

רש"י עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכון המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:

(טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: גַּמְלֵי מֶנְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אַתְנָן עֶסְרִין וְעִירֵי עַסְרָא:

רש"י גמלים מיניקות וט' שלשים. ובניהם עמהם. ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב: ועירים. חמורים זכרים:

(יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר: וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עִבָּרוּ קֳדָמַי וּרְוָחָא תְּשַׁווּן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא:

רש"י עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו: עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבא אחריכם: ורוח תשימו. עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע ולתוהו על רבוי הדורון:

(יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: וּפַקִד יָת קַדְמָאָה לְמֵימָר אֲרֵי יְעַרְעִנָּךְ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלִנָּךְ לְמֵימָר לְמָן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵל וּלְמָן אִלֵּין דִּקֳדָמָךְ:

רש"י למי אתה. שלמי אתה, מי שולחך, ותרגומו דמן את: ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך שלמי הם, למי המנחה הזאת שלוחה. למ"ד משמשת בראש התבה במקום של, כמו (לעיל לא מג) וכל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא, (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה, של ה':

נביאים - עובדיה - פרק א

(יא) בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ (שערו) שְׁעָרָיו וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם: בְּיוֹם מְקִימָךְ מִקָּבֵיל בְּיוֹמָא דִּבְזוּ עַמְמַיָּא נִכְסוֹהִי וְנוּכְרָאִין עָאלוּ בְקִרְווֹהִי וְעַל יְרוּשְׁלֵם רְמוֹ עַדְבִין אַף אַתְּ כְּחַד מִנְּהוֹן:

רש"י ביום עמדך מנגד . שלא באת לעזור לו : גם אתה כאחד מהם . אעלה אני עליך כאילו אתה מן הבאים עליהם :

תוכן העניינים

חק לישראל - בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה