פרשת ויצא
ויצא יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן:
רש"י ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב (לעיל כח ו) וירא עשו כי ברך וגו' , ומשגמר חזר לענין הראשון: ויצא יעקב מבאר שבע. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת לחרן:
(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַעֲרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא וּנְסִיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִסָדוֹהִי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא:
רש"י ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת. ורבותינו פרשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חלין צא ב) : כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש. כי בא השמש, משמע ששקעה לו חמה פתאם שלא בעונתה כדי שילין שם: וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:
(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וַחֲלַם וְהָא סֻלְמָא נָעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ סָלְקִין וְנָחֲתִין בֵּהּ:
רש"י עולים ויורדים. עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו:
(יג) וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתַּד עִלָווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דִּי אַתְּ שְׁכִיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ:
רש"י נצב עליו. לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שיחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר (איוב טו טו) הן בקדושיו לא יאמין, כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו: שכב עליה. קפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נחה לכבש לבניו:
(יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וִיהוֹן בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְתִתְקֵף לְמַעַרְבָא וּלְמַדִינְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָיךְ:
רש"י ופרצת. וחזקת, כמו (שמות א יב) וכן יפרוץ:
(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: וְהָא מֵימְרִי בְּסַעְדָךְ וְאֶטְרִנָךְ בְּכָל אֲתַר דִּי תְהַךְ וַאֲתֵיבִנָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִנָּךְ עַד דִּי אֶעְבֵּיד יָת דִּי מַלֵּלִית לָךְ:
רש"י אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל. יצחק וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה, יוכיח שהרי עם יעקב לא דבר קדם לכן:
נביאים - הושע - פרק יא
(ז) וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם: וְעַמִּי פְלִיגִין לְמִיתָב לְאוֹרַיתִי וּבִמְרוֹעָא קַשְׁיָא יִתְעַרְעוּן כַּחֲדָּא לָא יַהֲכוּן בְּקוֹמָא זְקוּפָה:
רש"י ועמי תלואים למשובתי . כשהנביאיט מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב בקושי ישובון אלי : ואל על יקראוהו יחד לא ירומם . ואל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד לא ירוממוהו עמי ולא יאות לעשותו ויש מפרש ואל על יקראוהו פגעים קשים יפגעום ואל כמו יש לאל ידי ( ראשית לא ) ואין זאת שהרי נקוד בפתח ואם היה ואל שם דבר היה נקוד בצירי ויונתן תרגם במרעא קשיא יתערעון עשה אל ( סא"א על ) לשון קשה ולי נראה שפרשתי כהוגן : יחד לא ירומם . כחדא לא יהכון בקומא זקופא :
(ח) אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: אֵיכְדֵין אֶמְסְרִנָךְ אֶפְרַיִם אֵשֵׁיצֵינָךְ יִשְּׂרָאֵל אֵיכְדֵין אַבַדְרִינָךְ כְּאַדְמָה אֲשַׁוִּינָךְ כִּצְבוֹיִים מִתְעָרַע מֵימַר קְיָמִי לְקִבְלִי כַּחֲדָּא אִתְגּוֹלָלוּ רַחֲמַי:
רש"י אמגנך . אמסרך ביד אויביך כמו אשר מגן צריך ( שם יד ) : נכמרו . נתחממו לשון ארמי וכן עורנו כתנור נכמרו ( איכה ה ) :
(ט) לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר: לָא אַעֲבֵּיד תְּקוֹף רֻגְזִי לָא יִתוּב מֵימְרִי לְחַבָּלָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל אֲרֵי אֱלָהָא אֲנָא מֵימְרִי לְעַלְמָא קַיָּים וְלֵית עוֹבָדַי כְּעוֹבָדֵי בִסְרָא דְּדַיְרִין עַל אַרְעָא כֵּן גְּזָרִית דְּבֵינֵיכוֹן שְׁכִינְתִּי קַדִּישָׁא וְלָא אֲחַלֵּיף בְּקִרְוָא אוֹחֲרֵי עוֹד יְרוּשְׁלֵם:
רש"י לא אשוב . מדברי הטוב אשר אמרתי ( ויקרא כו ) לא מאסתים ולא געלתים להיות משחית את אפרים : כי אל אנכי . המקיים דבר טובתי ואין מדתי להנחם על הטוב : בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר . אחרת כבר הבטחתי להשרות שכינתי בקרבך בירושלים ולא אשרה אותה עוד על עיר אחרת ויש מפרש בעיר ל' שנאה כמו ( שמואל א כה ) ויהי ערך :
(י) אַחֲרֵי יְהוָה יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם: בָּתַר פּוּלְחָנָא דַּיְיָ יְהָכוּן מֵימְרֵיהּ כְּאַרְיָא דְּמַכְלֵי אֲרֵי הוּא יַכְלֵי וְיִתְכַּנְשׁוּן גַלְוָתָא מִמַּעְרְבָא:
רש"י כאריה ישאג . עוד ישאג להם כאריה שיצאו מן הגליות וילכו אחריו : ויחרדו בנים מים . ויתכנשון גלוותא ממערב' :
(יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם יְהוָה: כְּעוֹפָא דְּאָתֵי בִגְלָאֵי כֵּן יֵיתוֹן דְּגָלוּ לְאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וּכְיוֹנָה דְּיַתְבָא לְגוֹ שׁוֹבָכָהּ כֵּן יְתוּבוּן דְּאִטַּלְטַלוּ לְאַרְעָא דְּאָתוּר וַאֲתֵיבִנּון בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן וּמֵמְרִי יְהֵי בְּסַעְדְּהוֹן אֲמַר יְיָ: יב (א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן: אַסְגִּיאוּ קֳדָמַי כַּדְבִין דְּבֵית אֶפְרַיִם וּבְנִכְלֵיהוֹן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל וּדְבֵית יְהוּדָה הֲווֹ מַתְקְפִין בְּפוּלְחָנָא עַד דִּגְלָא עַמָּא דֶּאֱלָהָא מֵאֲרְעֲהוֹן וְאִנּוּן דַהֲווֹ פַלְחִין קֳדָמַי בְּבֵית מַקְדְּשָׁא מִתְקְרָן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּכֵן הֲווֹ קַיָּימִין:
רש"י סבבוני . כבר בכחש ובמרמה אפרים ובית ישראל מלכי עשרת השבטים וכל העם אבל יהודה עודנו רד עם אל מושל עוד ביראת אלהים רד כמו ( במדבר כד ) וירד מיעקב עוד מלכיהם עם הקב"ה :
כתובים - משלי - פרק ו
(יז) עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי: עֵינֵי רָמָתָא וְלִישָּׁנָא דְשִׁקְרָא וִידֵי דְשָׁפְכָן דְּמָא זַכַּי: (יח) לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה: לִבָּא דְחָשַׁל מַחֲשְׁבָתָא רָעָתָא וְרַגְלֵי דְמִסְתַּרְהֲבָן לְמִרְהַט לְבִישְׁתָּא: (יט) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים: סַהֲדָא דְשִׁקְרָא דְמָלֵל כַּדָבוּתָא וּמַן דְּרָמֵי תִגְרֵי בֵּין אַחֵי:
רש"י יפיח . לשון דבור הוא כי כל דבור ברוח הפה הוא :
(כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: טוּר בְּרִי פּוּקְדָנָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוּסָא דְאִמָך:
רש"י נצור בני מצות אביך :
(כא) קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ: קְטוֹרִנוּן בְּלִבָּךְ תְּדִירָא וּכְרוּךְ אִנוּן בְּצַוְרָךְ:
רש"י ענדם . ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי ( איוב לא ) :
(כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: בְּמֵיזְלָךְ תִּתְדַּבַּר עִמָךְ בְּמִדְמְכָךְ תִּתְנְטַר עֲלָךְ וְתִתְעַר הִיא תֶהֱוֵי רָצְיָךְ:
רש"י בהתהלכך . בחייך : תנחה אותך . כמו תנהיגך : בשכבך . בקבר : והקצות היא תשיחך . לתחיית המתים לעמוד בדין : היא תשיחך . תליץ בעדך :
משנה ברכות פרק ז
א. שְׁלשָֹׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:
ברטנורה (א) שלשה שאכלו. לזמן. להזדמן יחד לברך בלשון רבים, נברך שאכלנו משלו: דמאי. פירות עמי הארץ קרויים דמאי. כלומר, דא מאי מעושרין הן או לא. לפי שהם חשודים על המעשרות, ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר, מברך עליו, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, דרוב עמי הארץ מעשרים הם: שנטלה תרומתו. ואע"פ שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קריה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה, אחד מהחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה, דכתיב (במדבר יח): והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר: מעשר שני והקדש שנפדו. כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקא משמע לן תנא דאין החומש מעכב: והשמש שאכל כזית. דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות, אלא הולך ובא, אין מזמנין עליו, קא משמע לן. ובכל הני אשמועינן, דאף על גב דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה: והכותי. מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות, ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם, כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה, מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כגויים גמורים לכל דבריהם. הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי: אכל טבל. דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל, טב לא. ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ שאינו נקוב שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. לאו תרומת מעשר קאמר, דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה, ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל כמה שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו, אע"פ שהפריש תרומת מעשר, אין מזמנין עליו. ואם היה מקדימו בשבלים קודם שנתמרח, לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל: ומעשר שני והקדש שלא נפדו. אין צריך לומר שלא נפדו כלל, דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מעשר שני בגרוטאות של כסף, או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד): וצרת הכסף, בדבר שיש בו צורה. והקדש, שחללו על גבי קרקע ולא בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף: והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא. אלא איידי דהדר לרובא לצורך, הדר נמי להא: והנכרי. בגר שמל ולא טבל מיירי, ואשמועינן דכל כמה דלא טבל נכרי הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:
ב. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה (ב) וקטנים אין מזמנים עליהם. דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין. אבל קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי, דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות, והוא הנקרא קטן פורח, אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה, דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא, משום פריצותא: עד כזית. וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:
ג. כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ. בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מוּעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:
ברטנורה (ג) בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון. וכן כולם: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. הך רישא רבי עקיבא היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים, הכא נמי אין חילוק: במאה אומר נברך לה' אלהינו. הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר: במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה, משלשה ועד עשרה ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה, המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו: רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך. והלכה כרבי ישמעאל:
ד. שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:
ברטנורה (ד) אינן רשאים ליחלק. מכיון שחלה עליהם חובת זימון: וכן ארבעה וכן חמשה. אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זימון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים, דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו:
ה. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לַזִּמּוּן וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:
ברטנורה (ה) ואם לאו אלו מזמנין לעצמן. ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות, אע"פ שאין רואים אלו את אלו השמש מצרפן: אין מברכין על היין. בורא פרי הגפן, עד שיתן לתוכו מים. לפי שהיה יינם חזק מאד, ולא היה ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא, ולא זז מברכתו הראשונה, ומברכין עליו בורא פרי העץ, כענבים. ואין הלכה כרבי אליעזר:
גמרא ברכות דף מ"ט ע"ב
אָמַר שְׁמוּאֵל לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. תְּנַן בִּשְׁלשָׁה וְהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ. אֵימָא אַף בָּרְכוּ. וּמִכָּל מָקוֹם נְבָרֵךְ עָדִיף. דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַמְרֵי בֵּי רַב תְּנִינָא שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין עַד עֲשָׂרָה. אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא נְבָרֵךְ עָדִיף מִשּׁוּם הָכִי נֶחֱלָקִין. אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ בָּרְכוּ עָדִיף אֲמָאי נֶחֱלָקִין אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ נְבָרֵךְ עָדִיף שְׁמַע מִינָהּ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי בֵּין שֶׁאָמַר בָּרְכוּ בֵּין שֶׁאָמַר נְבָרֵךְ אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. וְהַנַּקְדָּנִין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ וּמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו. כֵּיצַד. רִבִּי אוֹמֵר וּבְטוּבוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם וּמִטּוּבוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וְהָכְּתִיב (ש"ב ז') וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם. בִּשְׁאֵלָה שַׁאֲנֵי בִּשְׁאֵלָה נַמֵּי הָכְּתִיב (תהלים פ"א) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר בְּטוּבוֹ חָיִינוּ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם. חָיִּים. הֲרֵי זֶה בּוּר. נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנֵי אִיפְּכָא וְלֵיתּ הִלְכְּתָא כִּנְהַרְבְּלָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְהָא אַמְרִינָן לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ אָמַר לֵיהּ הָתָם מוֹכְחָא מִלְתָא מָאן עָבִיד נִיסֵי קֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם עַל הַמָזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה דְּלֵיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם. אֲבָל בַּעֲשָׂרָה דְאִיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם מוּכְחָא מִלְתָא כְּדִתְנַן כְּעִנְיַן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ:
רש"י אל יוציא עצמו. אף על פי שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם: אף ברכו שפיר דמי. ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סייעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן שבעה וכן שמנה לשתי חבורות וכן תשעה לב' חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו י' חלה עליהם הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה ואין נחלקים עד שיהיו שם עשרים. ה"ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקים אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרו אלא לאו שמע מינה אף ברכו קאמר מתניתין וכיון דמתניתין אף ברכו קאמר סברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא לשמואל: תניא נמי הכי. דמתניתין אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים הרי זה בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו למי שאכלנו משלו משמע מרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן. על המזון שאכלנו ולא קתני משלו:
זוהר ויצא דף ק"נ ע"ב
רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים ס"ה) דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם הַאי קְרָא קַשְׁיָא דְּלָאו סוֹפֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְלָאו רֵישֵׁיהּ סוֹפֵיהּ אֶלָּא דָּוִד בָּעָא עַל גַּרְמֵיהּ וּלְבָתַר בָּעְיָא עַל כֹּלָּא, דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִי, אָמַר דָּוִד אַנָּא יַדַּעְנָא בְּגַרְמֵי דְּחָבְנָא אֲבָל כַּמָּה חַיָּבִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דְּאִתְגַבָּרוּ חוֹבַיְהוּ עֲלַיְהוּ יַתִּיר מֶנִּי, הוֹאִיל וְכֵן, לִי וּלְהוֹן פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּחַיָּבִין סַגִּיאִין בְּעָלְמָא אִנּוּן סָלְקִין עַד הַהוּא אֲתַר דְּסִפְרֵי דְּחַיָּבַיָּא אִתְפַּתָּחוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דניאל ז') דִּינָא יָתִיב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ, וְהַהוּא סֵפֶר (דִּינָא עֲלָה קַיְּמָא) (נ"א לְעֵילָא מֵרֵישֵׁיהּ דְּדָוִד אִיהוּ) בְּגִנֵּי כָּךְ דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי וְעַל דָּא פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם, יַעֲקֹב כְּגַוְנָא דָּא בְּגִין כָּךְ לָא הֵימִין אִי תֵּימָא דְּלָא הֵימִין בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אֶלָּא דְּלָא הֵימִין בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ דִּילְמָא יָחוּב וְהַהוּא חוֹבָא יִמְנַע לֵיהּ דְּלָא יָתוּב בְּשָׁלֵם וְיִסְתַּלַּק נְטִירוּ מִנֵּיהּ וּבְגִין כָּךְ לָא הֵימִין בְּגַרְמֵיהּ, וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹקִים, אֲפִלּוּ רַחֲמֵי כַּד אִיתוּב בִּשְׁלָם אַשְׁוֵי לְקִבְלֵי לְדִינָא בְּגִין (ס"א דְּאַהָא) דַּאֲנָא פְּלָח קַמֵּיהּ תָּדִיר, אָמַר רַבִּי אֲחָא אָמַר יַעֲקֹב הַשְׁתָּא לָא אִצְטָרִיכְנָא לְדִינָא כַּד אִיתוּב לְבֵית אַבָּא אִתְכַּלִּילְנָא בְּדִינָא וְאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָאו הָכִי אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי דִּינָא אִצְטָרִיכְנָא לְנַטָּרָא לִי עַד דְּאִיתוּב בְּשָׁלֵם לְבֵית אַבָּא אֲבָל כֵּיוָן דְּאִיתוּב בְּשָׁלֵם אִתְכַּלִּילְנָא רַחֲמֵי בְּדִינָא וְאִתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימָנָא לַאֲכְלָלָא כֹּלָּא בְּחָד:
תרגום הזוהר רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, דִבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. מִקְרָא זֶה קָשֶׁה, כִּי אֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ וְאֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ. שֶׁמַּתְחִיל בְּלָשׁוֹן יָחִיד וּמְסַיֵּם בְּלָשׁוֹן רַבִּים. אֶלָּא דָּוִד בִּקֵּשׁ תְּחִלָּה עַל עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ עַל הַכֹּל. דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי. אָמַר דָּוִד אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי שֶׁחָטָאתִי, אֲבָל כַּמָּה רְשָׁעִים הֵם בָּעוֹלָם שֶׁנִּתְגַבְּרוּ עֲלֵיהֶם חַטָּאִים עוֹד יוֹתֵר מִמֶּנִּי, הוֹאִיל וְכָךְ, אֲנִי מְפַחֵד וּמְבַקֵּשׁ לִי וְלָהֶם, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְּכַפְּרֵם. וְהַטַּעַם שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי רִבּוּי הַחַטָּאִים שֶׁל רִשְׁעֵי עוֹלָם, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה רְשָׁעִים בָּעוֹלָם, הֵם עוֹלִים עַד אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁסִּפְרֵי רְשָׁעִים נִפְתָּחִים, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (דניאל ז') דִּינָא יָתִיב וְסַפְרִין פְּתִיחוּ. וְאָז, וְהַהוּא סֵפֶר עוֹמֵד עָלָיו. וְעַל כֵּן הָיָה דָּוִד מְפַחֵד וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם כַּפָּרָה. וְאָמַר לִי וְלָהֶם אַתָּה תְּכַפְּרֵם. יַעֲקֹב כְּעֵין זֶה, הָיָה גַּם כֵּן מְפַחֵד, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא הֶאֱמִין בְּהַבְטָחַת ה' שֶׁנִּתְּנָה לוֹ. וְאַל תֹּאמְרוּ שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בַּה', לֹא, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ, וּפָחַד, אוּלַי יֶחֱטָא, וּבְצֵרוּף הַחַטָּאִים שֶׁבָּעוֹלָם, יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם, וְהַשְּׁמִירָה תָּסוּר מִמֶּנּוּ וְעַל כֵּן לֹא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי אֲחָא, אָמַר יַעֲקֹב, עַתָּה אֵינִי צָרִיךְ לַדִּין. כְּשֶׁאָשׁוּב לְבֵית אָבִי, אֶתְכַּלֵּל אָז בַּדִּין, וְאֶתְקַשֵּׁר בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵינוֹ כֵּן. אֶלָּא שֶׁאָמַר עַתָּה, אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וְהַשֵּׁם אֱלֹקִים הוּא דִּין, כִּי עַתָּה דִּין אֲנִי צָרִיךְ, לִשְׁמוֹר אוֹתִי עַד שֶׁאָשׁוּב בְּשָׁלוֹם לְבֵית אָבִי, אֶלָּא אַחַר שֶׁאָשׁוּב בְּשָׁלוֹם, אֶתְכַּלֵּל מְרַחֲמִים בַּדִּין, וְאִתְקַשֵּׁר בְּקֶשֶׁר הַנֶּאֱמָן לְהַכְלִיל כָּל הַסְּפִירוֹת כְּאֶחָד.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"א
א. לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָׂא אִשָּׁה שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִלְמוֹד. וְאִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִבּוֹ פָּנוּי יִשָּׂא וְאַחַר כָּךְ יִלְמַד תּוֹרָה. ב. מֵאֵימָתַי אָבִיו חַיָּיב לְלַמְּדוֹ תוֹרָה מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט פְּסוּקִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע הַכֹּל לְפִי בּוּרְיוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת: ג. הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִיקַח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְחַיָּיב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בִּשְׂכַר מֻתָּר לְלַמֵּד בִּשְׂכָר. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בִּשְׂכַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' וְגו' מַה אֲנִי בְּחִנָם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִי. וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְחִנָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יִלְמוֹד בִּשְׂכַר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ג) אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְאַל תִּמְכּוֹר הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בִּשְׂכַר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בִּשְׂכָר: ד. כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּיב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִילוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה וּמְחַזֵר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִילוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּיב לִקְבּוֹעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה:
מוסר
מספר תפארת הקדש דף ג' ע"ב מרז"ל
כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י"א) וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ אֵין רָעָה אֶלָא גֵיהִנָּם. כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י') רָשָׁע כְּגוֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרוֹשׁ. וְגו'. כָּל הַכּוֹעֵס מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז') כִּי כַעַס בְּלֵב כְּסִילִים יָנוּחַ וּכְתִיב (משלי י"ג) וּכְסִיל יִפְרוֹשׂ אִוֶלֶת כָּל הַכּוֹעֵס בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזָכִיּוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ"ט) אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵימָה רַב פָּשַׁע. כָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶקֶת אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מְנָא לָן מִמּשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל"א) וַיִּקְצוֹף משֶׁה עַל פְקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ' וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָבָא וְכוּ' אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה מִכְּלָל שֶׁמִּמשֶׁה נֶעְלָם. נְבוּאָה מֵאֶלִישָׁע דִכְתִיב (מ"ב ג') לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא וְגו' וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ' וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְדוּלָה מִן הַשָׁמַיִם מוֹרִידִין אוֹתוֹ מְנָא לָן מֵאֱלִיאָב שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א י"ז) וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר לָמָה זֶה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹאן הָהֵנָה בַּמִּדְבָּר וּכְתִיב (אַחַר זֶה) בֶּאֱלִיאָב (שם ט"ז) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ מִכְּלַל דַּהֲוָה רָחִים עַד הָאִידְנָא. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ הִדְלִיק אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַזּוֹהַר טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ אִיהוּ טָרִיף וְעָקַר נַפְשֵׁיהּ בְּגִין רוּגְזֵיהּ וְאַשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ אֵל זָר וְעַל דָּא (ישעי' ב') חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא עֲבוֹדָה זָרָה אִתְחַשַּׁב לֵיהּ לְבַר נַשׁ מָאן דְּאִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ כְּמָאן דְּאִתְחַבַּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. מָאי טַעְמָא בְּגִין דַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְעָקַר קְדוּשָׁה עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ וְשַׁרְיָא בְּאַתְרֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה אֵל זָר מַה אֵל זָר כְּתִיב בֵּיהּ (ויקרא י"ט) אַל תִּפְנוּ אֶת הָאֱלִילִים כְּגַוְונָא דָא אָסוּר לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ:
ויצא יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵּהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָּא(אִית) יְקָרָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יְדָע:
רש"י ואנכי לא ידעתי. שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:
(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא:
רש"י כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסלם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סלם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים. וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חלין (חולין צא ב) , שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. [ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב) , וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ]: מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה כ אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי (פסוק טו) והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי (פסוק טו) ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר (פסוק טו) כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:
(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וְאַקְדֵים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסִיב יָת אַבְנָא דִי שַׁוִּי אִסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישֵׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּקַדְמֵיתָא:
נביאים - הושע - פרק יב
(ב) אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל: בֵּית יִשְּׂרָאֵל דָּמָן לִדְרוּחַ זְרַע וְעַלְעוּל חֲצַד כָּל יוֹמָא כַדְבִין וּבִזָא מַסְגָּן וּקְיַים עִם אַתוּרָאָה אָקִימוּ וְקוּרְבָּנָא לְמִצְרַיִם מוֹבְלִין:
רש"י רועה רוח . לשון ריע מתחבר לדברי רוח להעכו"ם ושמן שלהם למצרים מובילים לתת שוחד למצרים לעזור אות' :
(ג) וְרִיב לַיהוָה עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ: וְדִינָא קֳדָם יְיָ עִם דְּבֵית יְהוּדָה וּלְאַסְעָרָא עַל יַעֲקֹב כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְעוֹבָדוֹהִי תָּקְנַיָּא יְתִיב לֵיה:
רש"י וריב לה' עם יהודה . אליהם הוא מגיד את דברי ריבו אשר עשו לו אחיהם בית ישראל ולא יתמהו בפקדו על יעקב כדרכיו :
(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים: נְבִיָּא אָמַר לְהוֹן הֲלָא יַעֲקֹב עַד דְּלָא אִתְיְלִיד אָמַר דְּיִסְגֵּי מִן אֲחוּהִי וּבְתוּקְפֵיהּ אִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא:
רש"י בבטן עקב את אחיו . כל זה עשיתי לו אחזו בעקבו סי' שהוא יהיה לו גביר :
(ה) וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ: וְאִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא וְיָכִיל בְּכָא וּבְעָא מִנֵּיהּ בְּבֵית אֵל אֶתְגְּלֵי עֲלוֹהִי וְתַמָּן יְמַלֵּיל עִמָּנָא:
רש"י בכה . המלאך : ויתחנן לו . כשאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני ( בראשית לב ) המלאך היה מבקש ממנו הנח לי עכשיו סופו של הקב"ה ליגלות עליך בבית אל ושם ימצאנו ושם ידב' עמנו והוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק ואותו מלאך שרו של עשו היה והיה מערער על הברכות :
כתובים - משלי - פרק ו
(כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: מְטוּל שְׁרָגָא הוּא פּוּקְדָנָא וְנִימוּסָא נוֹהֲרָא וְאוֹרְחָא דְחַיֵּי וּמַכְסָנוּתָא וּמַרְדּוּתָא:
רש"י כי נר מצוה ותורה אור . כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר , ד"א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו , וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב ( לקמן כ ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך ( כוהה ) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו ( ר' יוסף קרא ) : ודרך חיים תוכחות מוסר . תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים :
(כד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה: דְּתִנְטְרָךְ מִן אִתְּתָא בִישְׁתָא וּמִן שְׁעִיעוּתָא דְלִישָּׁנָא דְנוּכְרֵיתָא:
רש"י לשמרך מאשת רע . התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע"כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל : מחלקת לשון . מטחות עינים של לשון נכריה :
(כה) אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ: לָא תְרוּג שׁוּפְרָהּ בְּלִבְּבָךְ וְלָא תְשַׁרְגְּגִנָךְ בִּגְבִינָתָהָא:
רש"י ואל תקחך . ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה :
(כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד: מְטוּל דְּדָמְיָא מִלְתָא דְזַנְיְתָא הֵיךְ גְּרִצְתָּא דְלַחְמָא וְאִתַּת גַּבְרָא נַפְשָׁא יַקִירְתָּא צָיְדָא:
רש"י כי בעד אשה זונה עד ככר לחם . לידי עניות וחוסר כל טוב : נפש יקרה תצוד . נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם :
משנה שבת פרק ז
א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:
ברטנורה (א) כלל גדול. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו: אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחילל, דכולה שגגה חדא היא, דכתיב (שמות לא) את שבתותי תשמורו, ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה: היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. ע"י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת. ואע"פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הלכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת. ואע"פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והוא הדין שחייב על שתי תולדות של שתי אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה או שתי תולדות של אב אחד לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון שתי תולדות של אב אחד, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומים או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת:
ב. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:
ברטנורה (ב) הזורע והחורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש: הקוצר. בזרעים. והמלקט באילנות חייב משום קוצר: המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד: והזורה. ברחת לרוח: הבורר. פסולת בידיו או בכברה: והמרקד. בנפה. ואע"ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אע"ג דדמי להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. אי נמי, לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה: האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סידורא דפת נקט. ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדירה, והנותן כיסוי על גבי קדירה העומדת על האש, חייב משום מבשל. וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו' כולהו הוו בסממנין של צבע מלאכת המשכן: הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר: המנפצו. חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק: המיסך. אורדי"ר בלע"ז: בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר: הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב לצורך אריגה: והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו ומתיר בכאן וקושר כאן. ותופר וקורע נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בה נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי, ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר: הצד צבי. וכל מלאכות עורו נוהגות בתחשים בעורותיהן: המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא: הממחקו. מגרד שערו: מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים. וכותב ומוחק הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק: מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין: מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמועינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת בהעלם אחד אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:
ג. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
ברטנורה (ג) כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם: ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו. אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:
ד. הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עֵצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כַּגְּרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
ברטנורה (ד) עצה. תבן של מיני קטניות: כמלא פי גמל. שיעורו גדול ממלא פי פרה. וכמלא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזי לפרה: עמיר. קשין של שבלים: פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה. אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפילו כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם: כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי: ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה: חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור: ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא: וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה: ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב"ם פירש איפכא, דמורסנן הוא עבה וגרוע מסובין: חוץ מקליפי עדשים. שמצטרפין: שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהן גורן. וקליפי הפול בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלים לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא, שאין נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר"י.
גמרא שבת דף ס"ט ע"ב
אָמַר רַב הוּנָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שֵׁשֶׁת יָמִים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. בְּמָאי קָא מִפְלְגֵי מָר סָבַר כִּבְרִיָתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמָר סָבַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. מְתִיבִי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת. מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה. מָאי לָאו מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. לֹא מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. אִי הָכִי מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה מִבְעֵי לֵיהּ וְעוֹד תַּנְיָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד תִּיּוּבְתָּא דְרִבִּי חִיָּיא בַּר רַב תִּיוּבְתָּא. אָמַר רָבָא בְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה (לוֹ) כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בַּר מֵהַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא לֵימוּת. לַעֲבִיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַּרְנָסוֹת. וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוָאי. אֶלָּא כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֲפִילוּ הַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא בְּמָאי מִנְכַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. אָמַר רָבָא אִם הָיָה מַכִּיר מִקְצַת הַיּוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּא דְתֵימָא כֵּיוָן דְּשַׁבָּת לָא נָפִיק בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי לָא נָפִיק וְהָאי אִי נָמֵי בְּחַמְשָׁה בְּשַׁבְּתָא נָפִיק לִישְׁתְּרִי לֵיהּ לְמֶעְבַד מְלָאכָה תְּרֵי יוֹמֵי קָא מַשְׁמַע לָן זִמְנִין דְּמַשְׁכַּח שַׁיָּירָתָא וּמִקְרֵי וְנָפִיק:
רש"י מונה ששה. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר יום אחד ומונה ששה. וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך שאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנס' היום: כברייתו של עולם. ימי חול נמנו תחלה: כאדם הראשון. שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה: יום א' לששה. משמע לששה שעברו: וההוא יומא לימות. בתמיה: ודילמא אתמול שבת היה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש: בקדוש' ואבדלת'. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימי' ולא ישתכח תורת שבת ממנו: אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכר שהיום יום ג' או יום ד' ליציאתו ומתוך כך ידע ח' ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת: במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחו כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרי דליכ' לספוקינהו בשבת:
זוהר ויצא דף קנ"ג ע"א
תָּא חֲזֵי אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט דְּנָטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט וּבָעִי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְנַטָּרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאָרְחָא אָחֳרָא אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נַשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה, אֶלָּא מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְתָא וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִנּוּן דְּאִצְטָרִיכוּ לָהּ דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מַסְכְּנָא אַסְגֵּי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא, תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד סָלִיק לְעֵילָא וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר מִמַּבּוּעָא דְּכָל מַבּוּעִין וּמֵהַהִיא צְדָקָה אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן תַּתָּאֵי וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין כִּדְקָא יָאוּת בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְּרוּ עֵת וְדָא הוּא דִּכְתִיב עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דַּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא, תָּא חֲזֵי יַעֲקֹב הַוָּה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא כֵּיוָן דְּנָפַק מֵאַרְעָא עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא אִתְגַלֵּי עֲלֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא וְאָזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין עַד דְּיָתִיב עַל בִּירָא וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בִּירָא סָלִיקוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ וְכֵן הַוָּה מֹשֶׁה דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנָת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה בִּירָא לָא סָלְקָא אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִּילֵיהּ לְאִתְחַבָּרָא בַּהֲדֵיהּ:
תרגום הזוהר בֹּא רְאֵה. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט. הַיְנוּ הַשּׁוֹמְרִים אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא מִשְׁפָּט, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָסוּר לְדֶרֶךְ אַחֵר אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמֵר מִשְׁפָּט מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מִשְׁפָּט, שֶׁכָּל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. שׁוֹאֵל, וְכִי בְּכָל עֵת יָכוֹל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם אֵלּוּ הַצְרִיכִים צְדָקָה, נִבְחָן לְעוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הֶעָנִי, הוּא מַרְבֶּה צְדָקָה הַהִיא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בִּצְדָקָה, אוֹתָהּ צְדָקָה שֶׁעוֹשֶׂה, עוֹלָה לְמַעְלָה, וּמַגַּעַת לְמַעְלָה לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל יַעֲקֹב. שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וּמַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת לַמָּקוֹם הַהוּא, מִן הַמַּעְיָן שֶׁל כָּל הַמַּעְיָנוֹת, וּמֵהַהוּא צְדָקָה, מַמְשִׁיךְ וּמַרְבֶּה הַבְּרָכוֹת לְכָל הַתַּחְתּוֹנִים וּלְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁל הַמַּלְאָכִים, וּלְכָל צְבָאוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְכֻלָּם מִתְבָּרְכִים, וְהָאוֹרוֹת נִתּוֹסְפִים כָּרָאוּי. מִשׁוּם שֶׁכֻּלָם נִקְרָאִים עֵת, עַל כֵּן כָּתוּב, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. בֹּא וּרְאֵה, בִּזְמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיוּ מוֹשְׁכִים בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בָּאוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, וְנִמְנְעוּ הַבְּרָכוֹת מִן הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה תַּחַת רְשׁוּת הַקְּדֻשָׁה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הָאָרֶץ, בָּא בִּרְשׁוּת אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וּמִטֶּרֶם שֶׁבָּא תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲלוֹם. וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְהָלְכוּ מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, עַד שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר. וְכֵיוָן שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר, עָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, וְכֵן הָיָה אֵצֶל מֹשֶה, כִּי מִשָּׁם נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ. סוֹד הַדָּבָר שֶׁל עֲלִיַּת הַמַּיִם הוּא, הַבְּאֵר, אֵינָהּ עוֹלָה אֶלָּא בָּעֵת שֶׁרוֹאָה אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' תלמוד תורה פ"א
א. עַד אֵימָתַי חַיָּיב לִלְמוֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בְּלִימוּד הוּא שׁוֹכֵחַ: ב. וְחַיָּיב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לִמוּדוֹ שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶה דָבָר לְדָבָר וְיָבִין בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקָר הַמִּדוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְׁמוּעָה. וְעִנְיַן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְמָרָא: ג. כֵּיצַד הָיָה בַּעַל אוּמָנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג' שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלש מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּבְשָׁלשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְשָׁלשׁ אֲחֵרִים מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב הֵן וּפֵירוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסוֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְעִתִּים מְזוּמָנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִינֵי הַתּוֹרָה וִיפַנֶּה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִלְבָד לְפִי רוֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשׁוּב דַּעְתּוֹ: ד. אִשָׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֶשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינָהּ כִּשְׂכַר הָאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוִּית וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְּצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוּת מִמֶּנּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הַנָּשִׁים אֵין יְדִיעָתָן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבָאי לְפִי עֲנִיּוּת דַעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:
מוסר
מספר הרוקח דף ב' ע"ב
יִהְיוּ דְבָרָיו מוּעָטִין וְקוֹל נָמוּךְ וּמְעַט שְׂחוֹק וּמְעַט שְׁבוּעוֹת הַשֵּׁם אֲפִילוּ עַל הָאֱמֶת וְלֹא יַעֲבוֹר עַל לְשׁוֹנוֹ כָּזָב וְלֹא יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים כָּאָמוּר בְּיִרְמְיָה לֹא יָשַׁבְתִּי בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. וּכְשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וּבְתַלְמוּד וְרוֹאֶה הַגְּמוּל וְהָעוֹנֶשׁ וְיוֹדֵעַ כִּי עָצְמוּ מַעֲשָׂיו יִכָּנַע וְיַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְיֵירַךְ לְבָבוֹ וְיִירָא מֵעוֹנֶשׁ הַדָּבָר וְיָשׁוּב כְּמוֹ יֹאשִׁיָּהוּ אֲשֶׁר קָרַע אֶת בְּגָדָיו וְהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפָּנַי. הַכְּנִיעָה הִיא עֲנָוָה מוֹשֵׁל בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּחוֹ כְּשֶׁמְּבַזִין אוֹתוֹ וְהַיְכוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהִנָּקֵם וּמֵעֲנָוָה וְשִׁפְלוּת שׁוֹתֵק וְסוֹבֵל וְאִם יִקְרֵהוּ מִקְרֶה וּפְגָעִים בּוֹ אוֹ בְמָמוֹנוֹ אוֹ בְּבָנָיו אוֹ בִקְרוֹבָיו יַצְדִּיק הַדִּין יִסְגוֹר פִּיו מִלְּדַבֵּר וְלִבּוֹ מִלְּהַרְהֵר כְּמוֹ וַיִּדּוֹם אַהֲרֹן וְאִם יְשַׁבְּחוּהוּ בְנֵי אָדָם יֹאמַר אַל תְּשַׁבְּחוּנִי כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע:
ויצא יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְקַיִּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימָר אִם יְהֵא מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדִי וְיִטְרִינַנִּי בְּאָרְחָא הָדֵין דִּי אֲנָא אָזֵל וְיִתֶּן לִי לַחֲמָא (נ"י לְחֵם)לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים: וְאֵתוּב בִּשְׁלַם לְבֵית אַבָּא וִיהֵא מֵימְרָא דַיְיָ לִי לֵאלָהָא: