אור ברסלב
חק לישראל - במדבר פרשת חוקת › חוקת יום חמישי

חק לישראל - במדבר

פרשת חוקת · חוקת יום חמישי

חוקת יום רביעי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב"ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא:

רש"י וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא במת יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטמאה והנוגע בו אב הטמאה ומטמא אדם, זהו פרושה לפי משמעה והלכותיה: ומדרש אגדה העתקתי מיסודו שלר' משה הדרשן וזהו:

כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן:

רש"י כל העדה. עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת: ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח) :

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

רש"י ולא היה מים לעדה. מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ:

רש"י ולו גוענו. הלואי שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגנה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:

(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא:

נביאים - שופטים - פרק יא

(כב) וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: וִירִיתוּ יַת כָּל תְּחוּם אֱמוֹרָאָה מֵאַרְנוֹן וְעַד יוּבְקָא וּמִן מַדְבְּרָא וְעַד יַרְדְּנָא:

רש"י ויירשו וגו' מארנון ועד היבק . שאתה אומר שהוא שלך ( פסוק יג ) , הם מסיחון לקחו : ומן המדבר ועד הירדן . מדברות היו שם לפני הירדן :

(כג) וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: וּכְעַן יְיָ אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל תָּרֵיךְ יַת אֱמוֹרָאָה מִן קֳדָם עַמֵיהּ יִשְּׂרָאֵל וְאַתְּ מְדַמֵּי לְמֵירְתֵיהּ: (כד) הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: הֲלָא יַת דְּיַחְסְנִנָּךְ כְּמוֹשׁ טַעֲוָתָךְ יָתֵיהּ תַחֲסִין וְיַת כָל דְתָרֵיךְ יְיָ אֱלָהָנָא מִן קֳדָמָנָא יָתֵיהּ נֵירַת: (כה) וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: וּכְעַן הֲטָב טָב אַתְּ מִבָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָא דְּמוֹאָב הֲמֵידָן דָן עִם יִשְּׂרָאֵל אִם קְרָבָא אֲגִיחַ בְהוֹן: (כו) בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: כַּד יְתִיב יִשְּׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכַפְרָנָהָא וּבְעַרְעוֹר וּבְכַפְרָנָהָא וּבְכָל קִרְוַיָּא דְּעַל תְּחוּמֵי אַרְנוֹן תְּלָת מְאָה שְׁנִין וּמָא דֵין לָא שְׁזֵבְתוּן בְּעִדָנָא הַהוּא:

רש"י על ידי ארנון . אצל ארנון , שהיו ממואב , וידעו שלא היה להם לעבור עליהם , שהרי מסיחון כבשום ( במדבר כא כד ) , שלקחם ממלך מואב ( שם שם כו ) : שלש מאות שנה . משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח . מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה , אם שני השעבוד של כל אומה נמנים בתוך ימי השופט אם לאו . שנינו בסדר עולם ( פרק יב ) : יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה , ואין לו מקרא ממי ללמוד . עתניאל ( לעיל ג יא ) , ארבעים שנה , ושני שעבוד של כושן רשעתים ( שם שם ח ) , בכללם . אחריו אהוד ( שם שם ל ) , שמונים שנה , שמונה עשרה שנים , שעבוד של עגלון ( שם שם יד ) בתוכם , הרי מאה ארבעים ושמונה שנה . דבורה ( שם ה לא ) ארבעים שנה , ושני שעבוד יבין ( שם ד ג ) בתוכם , הרי מאה שמונים ושמונה . אחריו , שבע שנים של שעבוד מדין ( שם ו א ) , וארבעים של גדעון ( שם ח כח ) , ושלש של אבימלך ( שם ט כב ) , הרי מאתים שלשים ושמונה שנים . אחריו , עשרים ושלש של תולע ( שם י ב ) , ועשרים ושתים של יאיר ( שם י ג ) , אלא שעלתה שנה אחת לשניהם , ושמונה עשרה של בני עמון ( שם שם ח ) עד שלא בא יפתח , הרי שלש מאות :

כתובים - תהילים - פרק קז

(טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: אֲרוּם תְּבַר דָשֵׁי נְחָשָׁא וְעַבְרֵי פַּרְזְלָא קַצֵץ:

רש"י כי שבר דלתות נחשת . שהיו נעולים בפניהם :

(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: שַׁטְיָן מֵאוֹרַח מִרְדָיֵהוֹן וּמֵעַוְיָתֵיהוֹן מִסְתַּגְפִין:

רש"י אוילים מדרך פשעם . אשר מעונותיהם יתענו ביסורי חלאים אף הם מן הצריכין להודות , יש סמניות בפ' זו ( כלומר כתיבות שש נוני"ן הפוכין ) ובאין לידרש במקום אכין ורקין למעט , לומר צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין אינם נענין :

(יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: כָּל מֵיכְלָא תַּרְחִיק נַפְשֵׁהוֹן וּמָטְיָן עַד מַעֲלָנֵי מוֹתָא: (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: וְצַלוּ קֳדָם יְיָ כַּד עַיֵק לְהוֹן מִמְעִיקָתְהוֹן יִפְרְקִנוּן: (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יְשַׁדֵר פִּתְגָמֵי אַסוּתֵיהּ וְיַסֵי יַתְהוֹן וִישֵׁיזֵיב מִלְחַבָּלוּתְהוֹן:

משנה חולין פרק יב

א. שִׁלוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בְּכִסוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְּזֻמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֵמּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַפַּרְדֵּס. אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת, פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ:

ברטנורה (א) שלוח הקן. אבל לא במוקדשין. משכחת מוקדשין דאילו היו חולין היו חייבים בשלוח הקן, כגון שהיה לו עוף והקדישו כשהוא ברשותו לבדק הבית וברח ומצאו אחר כך רובץ על הקן והכירו. אי נמי, כגון שהקדיש גוזלות של שובכו למזבח לעולת נדבה, ואחר כך כשגדלו אותן גוזלות ברחו ויצאו וקננו במקום אחר, דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו, והשתא דמצאן לאו מזומן הוא, ואי הוו חולין הוו מיחייבי: ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. דכתיב כי יקרא, פרט למזומן: שקננו בפרדס. שמרדו ויצאו מן הבית, ואינן חוזרות לבית ונעשו מדבריות. ופרדס לאו מזומן הוא מפני שיכולים לברוח: הרדסיאות. שדרכן ליגדל עם בני אדם. ועל שם הורדוס המלך שהיה מתעסק בגידולן נקראו הרדסיאות על שמו:

ב. עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

ברטנורה (ב) עוף טמא פטור מלשלח. דכתיב קן צפור, עוף משמע בין טהור בין טמא. צפור, טהור ולא טמא: עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. אע"ג דמינא דאפרוחים בר שלוח הוא, פטור, דקן צפור בעינן, שתהא האם המקננת טהורה: ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור. דאמר קרא ואת הבנים תקח לך, לך ולא לכלביך: קורא. בערבי קורין לו שונא"ר, ובלע"ז פרדי"ז ודרכו שהזכר רובץ על הביצים כמו הנקבה, הלכך ר' אליעזר מחייב לשלח הזכר. אבל בשאר עופות מודה ר"א שזכר פטור, דאם אמר רחמנא, ולא אב. ואין הלכה כר"א:

ג. הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַקֵּן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב), קַן, קֵן מִכָּל מָקוֹם. הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין אוֹ בֵיצִים מוּזָרוֹת, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּמָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּמָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין. שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. אָמַר הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים, חַיָּב לְשַׁלֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם. נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ:

ברטנורה (ג) בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח. דאמר קרא רובצת, ולא מעופפת. ומדכתב רובצת ולא כתב יושבת, שמע מינה דאם כנפיה נוגעות בקן חייב: שנאמר שלח. לעולם משמע: נטל את [הבנים] וכו'. דכיון דנטל את [הבנים] הוי ליה קן מזומן:

ד. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

ברטנורה (ד) לוקה ואינו משלח. אע"ג דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, הכא היינו טעמא, דסבר ר' יהודה שלח מעיקרא משמע והכי קאמר קרא, לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא הקן שלח תשלח את האם, ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה. ואין הלכה כר' יהודה: אין לוקין עליה. אם קיים עשה שבה. אבל אם לא קיים העשה כגון הלוקח אם מעל הבנים ושחטה או מתה תחת ידו, לוקה:

ה. לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

ברטנורה (ה) מצוה שהיא כאיסר. שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט:

גמרא חולין דף קמ"ב ע"ב

תַּנְיָא רִבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין לָךְ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִידָּהּ שֶׁאֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָהּ. בְּכִבּוּד אַב וָאֵם כְּתִיב (דברים ה') לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ. בְּשִׁילוּחַ הַקֵּן כְּתִיב (שם כ"ב) לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזְלוֹת וַעָלָה וְשִׁלַּח אֶת הָאֵם וְלָקַח אֶת הַבָּנִים. וּבַחֲזָרָתוֹ נָפַל וּמֵת הֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה וְהֵיכָן טוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְדִילְמָא לֹא הֲוָה הָכִי רִבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חָזָא וְדִילְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה הֲוָה מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַרְפָה לְמַעֲשֶׂה וְדִילְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים הֲוָה דִּכְתִיב (יחזקאל י"ז) לְמַעַן תְפוֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם. וְאָמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב זוּ מַחֲשָׁבַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים הָכִי קָאָמַר אִם אִיתָא דְאִיכָּא שְׂכַר מִצְוֹת בְּהַאי עַלְמָא תֶּהֱנֵי לֵיהּ וְתָגֵן עֲלֵיהּ דְּלָא לֵיתִי לִידֵי הִרְהוּר וְלִיתְזֵק אֶלָּא שְׂכַר מִצְוֹת בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא. וְהָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִים. בַּחֲזָרָתָם שַׁאנֵי. וְהָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִים לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. סוּלָם רָעוּעַ הֲוָה וּמָקוֹם דִקְבִיעַ הֵיזֵיקָא שַׁאנֵי דִּכְתִיב (ש"א ט"ז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. אָמַר רַב יוֹסֵף אִלְמָלֵא דַרְשֵׁיהּ אַחֵר לְהָאי קְרָא כְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר בְּרַתֵּיהּ לֹא חָטָא מָאי חָזָא אִיכָּא דַאֲמָרֵי כִּי הָאי מַעֲשֶׂה חָזָא. וְאִיכָּא דְאֲמָרֵי לִישְׁנָא דְרִבִּי חוּצְפִּית הַמְּתּוּרְגְמָן חָזָא דְהֲוָה מוּטֶלֶת בְּאַשְׁפָּה. אָמַר פֶּה שֶׁהִפִּיק מַרְגָּלִיּוֹת יִלְחוֹךְ עָפָר. וְהוּא לֹא יָדַע לְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וּלְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ:

רש"י שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן שלא תוכל להבין מתן שכרם כשעתידים המתים להחיות: לעולם שכלו טוב. שאין בו לא היזק ולא יסורין אלא טובה. ובשילהי פ"ק דקידושין אמרינן דרבי יעקב עובדא חזא באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים וקיים כבוד אם ואם ושלוח הקן ובחזרתו נפל ומת אמר היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו, אלא הוי אומר למען ייטב לך לעולם שכלו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך:

זוהר חקת דף קפ"ד ע"א

תָּא חֲזֵי כְתִיב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אוֹתוֹ תְרֵין אוֹתוֹ אִינוּן שְׁלֵימִין בְּאוֹרַיְתָא בִתְרֵי וָוִי"ן חָד דָּא וְחָד (שמות כ"א) עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִינוּן אוֹת מַמָּשׁ עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אָחִיךָ מַמָּשׁ אוֹתוֹ דְבָעֵי לְפָרְשָׁא הַהוּא אוֹתוֹ דְּהַהוּא אֲבֵידָה אוּף הָכָא דֵין אוֹתוֹ דָא עוֹג דְּאִתְדְּבַק בְּאַבְרָהָם וּמֵאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ הֲוָה וְכַד אִתְגְּזַר אַבְרָהָם מַה כְתִיב וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְגוֹמֵר דָּא עוֹג דְּאִתְגְּזַר עִמֵּיהּ וְקַבִּיל הָאי אָת קַדִּישָׁא כֵיוַן דְּחָמָא עוֹג דְּיִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין גַּבֵּיהּ אָמַר הָא וַדָאי אֲנָא אַקְדִימְנָא זְכוּתָא דְקָאִים לוֹן וְדָא שַׁוֵּי לָקָבְלֵיהּ. בֵּיהּ שַׁעְתָּא דָחִיל מֹשֶׁה הֵיךְ יְכִיל לְאַעְקְרָא רְשִׁימָא דְרָשִׁים אַבְרָהָם. אָמַר וַדָּאי הָא יְמִינָא דִילִי מִית דְּהָא יְמִינָא בַעְיָא לְהָאי. אִי נֵימָא הָא אֶלְעָזָר יְמִינָא דְסִיהֲרָא הוּא וְלָא דִילִי וְהָאי אָת לִימִינָא הִיא דְאַבְרָהָם לִימִינָא הוּא מִיַּד אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַל תִּירָא אוֹתוֹ וְלֹא תִדְחַל לְהַהוּא אוֹת דִּילֵיהּ וַאֲפִילוּ לִימִינָא לָא אִצְטְרִיךְ. כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי שְׂמָאלָא דִילָךְ יֶעְקַר לֵיהּ מֵעַלְמָא דְהָא הוּא פָגִים רְשִׁימָא דִילֵיהּ וּמָאן דְּפָגִים לְהָאי אָת אִתְחֲזֵי לְאִתְעַקְּרָא מֵעַלְמָא כָל שֶׁכֵּן שְׂמָאלָא דִילָךְ דְּאִיהוּ יְדָךְ יֶעְקַר לֵיה מֵעַלְמָא בְגִינֵי כַךְ אִתְעֲקָר מֵעַלְמָא וַאֲפִילוּ דְאִיהוּ תַקִּיפָא מִבְנֵי גַבְרַיָּיא וּבָעָא לְשֵׁיצָאָה לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפַל בִידֵיהּ דְמֹשֶׁה וְאִשְׁתְּצֵי. בְגִין כַךְ כֹּלָא שֵׁצִיאוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנוֹי וְכָל עַמֵּיהּ וְכָל דִּילֵיהּ כְּמָה דִכְתִּיב. וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ וּכְתִּיב וַנָּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָנָוֹ בְנוֹ כְּתִיב חָסֵר יוּ"ד וְקָרֵינָן בָּנָיו וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה הֲוָה בֵינַיְיהוּ דִבְגִינֵיהּ עָבִיד לוֹן קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָל הָנֵי אַתְוָון וְאוּקְמוּהָ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא גָזַר קַיְימֵיהּ עִם שְׁאַר עַמָּא לְאִתְקַשְׁרָא בֵּיהּ אֶלָא עִם יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן בְּנוֹי דְאַבְרָהָם דִּכְתִּיב בּוֹ (בראשית י"ז) וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וּכְתִּיב (ישעיה נ"ט) וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְגוֹמֵר. לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וְגוֹמֵר. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר וַיֹּאמֶר וְגוֹ' אַל תִּירָא אוֹתוֹ: שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּתּוֹרָה נִמְצָאִים אוֹתוֹ שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בִּשְׁנֵי וָוִין. אֶחָד כָּאן. וְאֶחָד עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךְ אוֹתוֹ. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשָׁם אוֹת מַמָּשׁ, וְאֵינָן נִגְזָרוֹת מֵהַמִּלָּה, אֶת. עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךְ אוֹתוֹ, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁצָרִיךְ לְפָרֵשׁ סִימָן וְאוֹת שֶׁל הָאֲבֵדָה הַהִיא. אַף כָּאן אוֹתוֹ זֶה, הוּא עוֹג שֶׁנִּתְדַבֵּק בְּאַבְרָהָם וּמֵאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ הָיָה, וּכְשֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם, מַה כָּתוּב, וְכָל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְגוֹ', שֶׁזֶּה עוֹג שֶׁנִּמּוֹל עִמּוֹ וְקִבֵּל הָאוֹת הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עוֹג, שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְקָרְבִים אֵלָיו, אָמַר הֲרֵי וַדַּאי אֲנִי הִקְדַּמְתִּי הַמִּצְוָה הָעוֹמֶדֶת לָהֶם, כִּי הִקְדִּים לְהִמּוֹל לִפְנֵי יִצְחָק אָבִינוּ. וְזֶה שֵׁם כְּנֶגְדוֹ, לִבְטוֹחַ בּוֹ. בָּהּ בַּשָּׁעָה יָרָא מֹשֶה, אֵיךְ הוּא יָכוֹל לַעֲקֹר הָרוֹשֶׁם שֶׁרָשַׁם אַבְרָהָם. אָמַר, וַדַּאי הֲרֵי הַיָּמִין שֶׁלִּי, שֶׁהוּא אַהֲרֹן, מֵת. כִּי צְרִיכִים יָמִין לְנַצֵחַ אֶת זֶה. וְאִם נֹאמַר שֶׁיֵּשׁ אֶלְעָזָר, הוּא הַיָּמִין שֶׁל הַלְּבָנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁל הַמַּלְכוּת, וְלֹא שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ יָמִין דְּז"א שׁה"ס מֹשֶה, כְּמוֹ אַהֲרֹן. וְהָאוֹת הַזֶּה שֶׁל עוֹג, הוּא לִימִין דְּז"א, כִּי אַבְרָהָם הוּא יָמִין דְּז"א. מִיָּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אוֹתוֹ. אַל תִּירָא מִפְּנֵי הָאוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ לַיָמִין אֵינוֹ צָרִיךְ. כִּי בְּיָדְךְ נָתַתִּי, הַשְּׂמֹאל שֶׁלְּךְ יַעֲקֹר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. כִּי הוּא עוֹג, פָּגַם אֶת רוֹשֶׁם הַבְּרִית שֶׁלּוֹ, וּמִי שֶׁפָּגַם הָאוֹת הַזֶּה רָאוּי לְהֵעָקֵר מִן הָעוֹלָם מֵעַצְמוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַשְּׂמֹאל שֶׁלְּךְ, שֶׁהוּא יָדְךְ, יַעֲקֹר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה נִתְעָקֵר מִן הָעוֹלָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גִּבּוֹר מִבְּנֵי הַגִּבּוֹרִים. וּמִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהַשְּׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל נָפַל בִּידֵי מֹשֶׁה וְנִשְׁמָד. מִשּׁוּם זֶה הִשְׁמִידוּ יִשְׂרָאֵל הַכֹּל, בָּנָיו וְכָל עַמּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיַּכּוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו אֶת כָּל עַמּוֹ. וְכָתוּב וַנַּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָו. בָּנָו כָּתוּב, חָסֵר י', וְקוֹרְאִים בָּנָיו. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמֹּשֶה הַנָּבִיא הָיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל אֵלּוּ הָאוֹתוֹת. וְהֶעֱמִידוּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּרַת בְּרִיתוֹ עִם שְׁאָר הָעַמִּים לְהִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, אֶלָּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וּבֵין זַרְעֲךְ אַחֲרֶיךְ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם. וְכָתוּב, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ וְגוֹ', לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךְ וְגוֹ'. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' פרה אדומה פרק א'

א. כָּל הָעוֹסְקִין בְּפָרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף שֶׁהָיוּ טְבוּלֵי יוֹם כְּשֵׁרִים לְמַעֲשֶׂה הַפָּרָה וּלְקַדֵּשׁ וּלְהַזוֹת מֶאֲפָרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּין לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַפָּרָשָׁה אִישׁ טָהוֹר הוּא הַטָּהוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר לִתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפָּרָה: ב. הַצָדּוֹקִים הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה הַפָּרָה כָּשֵׁר אֶלָּא בִּמְעוּרָבֵי שֶׁמֶשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בֵּית דִין בְּבַיִת שֵׁנִי מְטַמְּאִין אֶת הַכֹּהֵן הַשׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְטוֹבֵל וְאַחַר כַּךְ עוֹסֵק בָּהּ. כְּדֵי לְבַטֵּל דִבְרֵי אֵלּוּ הַזֵּדִים שֶׁמּוֹרִים מֵהָעוֹלֶה עַל רוּחָם לֹא מִן הַקַּבָּלָה וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמַּכְנִיסִין לְתוֹכָן אֵפֶר הַפָּרָהּ כֻּלָּם טְבוּלֵי יוֹם: ג. הַחוֹתֵךְ שֶׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה לְהָנִיחַ בָהּ אֵפֶר חַטָאת יְטַמֵּא אוֹתַה וְיִטְבְלֶנָּה וְאַחַר כַּךְ יַנִיחַ בָּהּ. וְהַחוֹתְכָהּ וְהַמַטְבִילָהּ טָעוּן טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂאוּהָ כְּטָמֵא מֵת בְּשִׁבְעָה שֶׁלָּה וּלְפִיכָךְ אֵינָה צְרִיכָה הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֶלָּא מְטַמְּאָה כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַצָדּוֹקִים וּמַטְבִּילָהּ וְנוֹתֵן בָּהּ:

מוסר

מספרי חסידים סי' ק"ו ק"ח ק"ט

כָּל הַמּוֹנֵעַ סֵפֶר תּוֹרָה מִלְּהַכְנִיס לְתוֹךְ אֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ כְּגוֹן הַקּוֹבֵל בְבֵית הַכְּנֶסֶת לִפְנֵי הַהֵיכָל וְכֵן הָרוֹצֶה לְהַכְרִיחַ וְלִדְחוֹק אֶת הַקָּהָל שֶׁיַּעֲשׂוּ חֶפְצוֹ וְהַטּוֹבִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְדִין אַתָּה עוֹשֶׂה עֲתִידָה תוֹרָה שֶׁתִּצְעַק וְתַכְרִיז עַל נִשְׁמָתוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי אַל יָבֹא לִמְקוֹם פְּלוֹנִי בְשָׁלוֹם: וְאִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּפִילָּה וְהַטּוֹבִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְדִין וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֲלֵיהֶם לֶעָתִיד לָבֹא מִתְפַּלְלִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְלֹא יִזְכֶּה לִהְיוֹת עִמָּהֶם: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ תּוֹשִׁיט לִי סֵפֶר יִקָּחֵנוּ בִימִינוֹ וְלֹא בִשְׂמֹאלוֹ לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה נִיתְּנָה בִּימִין שֶׁנֶּאֱמַר מִימִינוֹ אֵת דָּת לָמוֹ:

תוכן העניינים

חק לישראל - במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה