אור ברסלב

חק לישראל - במדבר

פרשת חוקת

פרשת קורח

חוקת יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא:

רש"י זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואמות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה: ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה: ויקחו אליך. משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדמה. משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: אדמה. על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה על. כשם שפרקו מעליהם עול שמים:

(ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי:

רש"י אלעזר. מצותה בסגן: אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות: ושחט אתה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה: אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשהסניגור:

(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין:

רש"י אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו של ירושלים ומתכון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאה הדם: ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל:

(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד: (ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא:

רש"י עץ ארז ואזוב ושני תולעת. שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכלם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:

נביאים - שופטים - פרק יא

יא (א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח: וְיִפְתָּח גִלְעָדָא הֲוָה גִבָּר חֵילָא וְהוּא בַּר אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וְאוֹלִיד גִלְעָד יַת יִפְתָּח: (ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: וִילֵידַת אִתַּת גִּלְעָד לֵיהּ בְּנִין וּרְבִיאוּ בְּנֵי אִתְּתָא וְתָרִיכוּ יַת יִפְתָּח וְאָמָרוּ לֵיהּ לָא תַכֲסִן בְּבֵית אֲבוּנָא אֲרֵי בַּר אִתְּתָא אוֹחֲרִי אָתְּ: (ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ: וְעָרַק יִפְתָּח מִן קֳדָם אֲחוֹהִי וִיתֵיב בְאַרְעָא טָבָא וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָת יִפְתָּח גַּבְרִין סְרִיקִין וּנְפָקוּ עִמֵיהּ: (ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: וַהֲוָה מִזְּמָן יוֹמִין וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי עַמּוֹן עִם יְשְּׂרָאֵל:

רש"י וילחמו בני עמון . היא האמורה למעלה ( י ט ) :

(ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב: וַהֲוָה כַּד אֲגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְּׂרָאֵל וַאֲזַלוּ סָבֵי גִלְעָד לְמִדְבַּר יַת יִפְתָּח מֵאֲרַע טָב: (ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן: וַאֲמָרוּ לְיִפְתָּח אִיתָא וּתְהֵי לָנָא לְרַבָּא וּנְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן:

כתובים - תהילים - פרק ג

ג (א) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ: תֻּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד בְּמַעַרְקֵיהּ מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם בְּרֵיהּ:

רש"י מזמור לדוד בברחו . הרבה דרשות דרשו בני אגדה בדבר ורבותינו אמרו משאמר לו הנביא ( ש"ב יא ) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה לבו סוער שמא עבד או ממזר יקום עלי שאינו מרחם עלי כיון שידע שבנו הוא שמח ומדרש אגדה על שראה טכסיסו קיימת שהיו עבדיו והכרתי והפלתי שהם סנהדרין מחזיקים אדנותו עליהם כשאמר להם ( שם טו ) קומו ונברחה מפני אבשלום מה כתיב שם כל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך וכשבא מחנים ( שם יז ) ושובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי יצאו לקראתו וכלכלוהו שם :

(ב) יְהוָה מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי: יְיָ כַּמָה סַגִיאִין מְעִיקַי סַגִיאִין דְקַיְמִין עָלַי:

רש"י רבים קמים עלי . בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר גדולים בקומה כגון שאול וילידי הרפה דואג ואחיתופל :

(ג) רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה: סַגִיאִין אָמְרִין לְנַפְשִׁי לֵית פּוּרְקָנָא לֵיהּ בֵּאלָהָא לְעָלְמִין:

רש"י אומרים לנפשי . על נפשי : אין ישועתה לו באלהים סלה . לפי שבא על אשת איש :

(ד) וְאַתָּה יְהוָה מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי: וְאַנְתְּ יְיָ תְּרִיס עֲלֵי יְקָרִי וּמְרִים רֵישִׁי: (ה) קוֹלִי אֶל יְהוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: קָלִי קֳדָם יְיָ אֲצַלֵי יְקַבֵּל צְלוֹתִי מִן טוּר בֵּית מַקְדְשֵׁיהּ לְעָלְמִין: (ו) אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי: אֲנָא שְׁכִיבֵית וּדְמַכֵית אִתְעֲרֵית מְטוּל דַיְיָ סָמִיךְ יָתִי:

רש"י אני שכבתי ואישנה . לבי אטום בדאגה ופחד : הקיצותי . מדאגתי כי בטחתי כי ה' יסמכני :

משנה שביעית פרק ו

א. שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:

ברטנורה (א) שלש ארצות לשביעית. חלוקות לענין דין שביעית: כל שהחזיקו עולי בבל. עזרא וסייעתו כשעלו מבבל: לא נאכל ולא נעבד. שעבודת הארץ ההיא, אסורה בשביעית, ואם נעבדה וגדלה אסור לאכול מאותן גידולים. פירוש אחר ועיקר, לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית: מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח, ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית, ואותה רצועה משוכה כלפי צפון והולכת עד כזיב, ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל: ועד אמנה. הוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ בפרשת אלה מסעי, תתאו לכם הר ההר מתרגמינן בירושלמי, טורי אמנום, והוא בצפון של ארץ ישראל לצד מערב אצל הים הגדול, וגם זו לא כבשו עולי בבל הלכך נאכל לאחר הביעור, ולאידך לישנא אם נעבד בשביעית נאכל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. ולא נעבד, דלענין עבודה החמירו לאסור מדרבנן: מנהר ומאמנה ולפנים. כך כתוב בכל הספרים, וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ, ואפשר לפרש בדוחק מהנהר ולפנים מתחלת הנהר ולפנים לצד הנהר חוצה לארץ. וכן מתחלת טורי אמנום ולפנים לצד ההר קרויה לפנים:

ב. עוֹשִׂין בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בַמְּחֻבָּר. דָּשִׁין וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִין. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:

ברטנורה (ב) סוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד, ואינה כארץ ישראל לכל דבר, מפני שכבשה קודם שכבש ארץ ישראל כולה, ובקצת דינים עשאוה כארץ ישראל ובקצתן כחוץ לארץ: עושים בתלוש. אפילו אצל החשודים, ואילו בארץ ישראל תנן לא תבור ולא תטחן עמה: אבל לא במחובר. כגון מסיקה קצירה ובצירה, ודוקא בשמור אבל במופקר אפילו בארץ מותר; דתניא בתורת כהנים מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. וטעמא דגזור בסוריא במחובר כדי שלא יהיו מניחים את ארץ ישראל והולכים ומשתקעים בסוריא, ובתלוש התירו כדי שימצאו העניים שבארץ ישראל קצת ריוח בסוריא שהיא קרובה להם ולא יצטרכו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ: כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל. מדאורייתא, כגון תלוש, אף על גב דמדרבנן אסור בלא שינוי עושים אותו בסוריא כי אורחיה ואינו צריך לשנות. אי נמי הכי קאמר כל שכיוצא בו מותר בארץ במופקר עושים אותו בסוריא אפילו בשמור, אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפילו במופקר:

ג. בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:

ברטנורה (ג) בצלים שירדו עליהם גשמים. בצלים של ששית שנכנסו לשביעית וירדו עליהם גשמים וצמחו, אם השחירו העלין בידוע שגדלו והוסיפו, ואתו גידולי שביעית ומבטלים העיקר אף על פי שהוא מרובה. אבל אם הוריקו העלין אז הולכים וכמשין ולאו מארעא קא רבו: אם יכולין ליתלש בעלין. דרך בצלים כשנגמרים יוצאין מעצמן מן הארץ ונוחין ליתלש ואם העלין חזקים וכשאוחז בהן יכול לתלוש הבצלים מן הארץ אז ודאי גדלו בשביעית: וכנגד כן למוצאי שביעית מותרים. לאו בבצלים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית מיירי, דלא מקילים בהו כולי האי שגידולי היתר כל שהוא יעלו את האיסור, אלא סיפא נמי מיירי בבצלים של ששית, שעקרן בששית וחזר ונטען בשביעית, ולאחר שגדלו מעט בשביעית, עקרן וחזר ונטען בשמינית, ומתוך שכבר גדלו בששית לא הוסיפו כי אם מעט בשביעית ונאסרו, וכשחזרו והוסיפו מעט בשמינית חזר אותו היתר ובטל איסור המועט, שגם של ששית מסייע לבטלו אחר שסוף גידולו היתר. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

ד. מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׁה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח ירק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:

ברטנורה (ד) משיעשה כיוצא בו. ממה שנזרע במוצאי שביעית יש גידול כיוצא בזה דתלינן ביה. אי נמי מפני שרבה ההיתר על האסור ונתבטל: הבכיר. מקום שממהר לבכר פירותיו יותר משאר מקומות: הותר האפל. דתלינן שממקום הבכיר הביאום: מוצאי שביעית מיד. לפי שהיו מביאים ירק מחוצה לארץ והיה רבה על ירק שבארץ ישראל. ואני שמעתי הטעם לפי שבשנים או שלשה ימים עושה כיוצא בו:

ה. אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ:

ברטנורה (ה) שמן שרפה. שמן של תרומה טמאה. מתוך שלשריפה עומד קרי ליה שמן שריפה. ומעלה עשו לשרפה בארץ, כדאשכחן בקדשים פסולים שהן נשרפים במקומן, וכן פירות שביעית צריכים ביעור בארץ דכתיב (ויקרא כה) בארצך תהיה כל תבואתה. ואין הלכה כרבי שמעון:

ו. אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:

ברטנורה (ו) אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. לפי שהתרומה כהנים מחזרין אחריה לבית הגרנות, חיישי רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוצה לארץ להביא את התרומה, ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא ברכות דף ל"ה ע"ב

תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ הִנָּהֵג בָּהֵן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה. וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה. וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה. וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ. תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סא) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ'. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי עַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשִׂית עַל יָדָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם כח) וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ וְגוֹמֵר אָמַר אַבַּיֵּי הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְיָדָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶן יוֹחָאי וְלֹא עָלְתָה בְיָדָן. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן בְּמָטוּתָא מִנַּיְיכוּ בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרִי לֹא תִּתְחֲזוּ קַמָאי כִּי הֵיכִי דְלָא תִטְרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה בַּר רִבִּי אֶלְעָאי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרָאי זוּ וְזוּ נִתְקַיְּימָה בְיָדָן דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרָאי זוּ וְזוּ לֹא נִתְקַיְּימָה בְיָדָן וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי אֶלְעָאי בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִים פֵּירוֹתֵיהֶם דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶם דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת. דֶּרֶךְ קַרְפִּיפוֹת כְּדֵי לְפוֹטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר דְאָמַר רִבִּי יַנַּאי אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו) בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילוּ חָצֵר קוֹבַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

רש"י דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבא לידי צורך הבריות סופך לבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה, אפשר כדבריך: ביומי ניסן. ימי הקציר, ביומי תשרי דריכת הגיתות והבדין: דרך טרקסמון. דרך שערי החצר הבית: אין הטבל חייב במעשר. מן התורה: פני הבית. פתח כניסה ויציאה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן:

זוהר חקת דף ק"פ ע"ב

וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר. מִצְוָתָהּ בַּסְגַן וְאוּקְמוּהָ. מָאי טַעְמָא לֵיהּ וְלָא לְאַהֲרֹן אֶלָּא אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא וְעוֹד דְּאַהֲרֹן לָא אָתֵי מִסִטְרָא דְטָהוֹר אֶלָּא מִסִטְרָא דְקָדוֹשׁ וּבְגִין דְּדָא אַתְיָיא לְטַהֲרָה לָא אִתְיְהִיב לֵיהּ. כָּל מִלָּה דְהָאי פָרָה הִיא בְּשֶׁבַע שֶׁבַע כִּבּוּסִים וְכוּלִי וְהָא אִתְמַר. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּהִיא שֶׁבַע שְׁנֵי שְׁמִטָּה וּבַת שֶׁבַע אִתְקְרֵי וְעַל דָּא כָל עוֹבָדוֹי בְשֶׁבַע. תָּא חֲזֵי כָל מָאי דְאִתְעֲבִיד מֵהָאי פָרָה בְגִין לְדַכְּאָה וְלֹא לְקַדְּשָׁא וְאַף עַל גַּב דְּאִתְיְהִיב לַסְגַן הוּא לָא שָׁחִיט וְלֹא שָׂרִיף בְגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַח דִּינָא בְסִטְרוֹי וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן דְּאִיהוּ בְדַרְגָּא שְׁלִים יַתִּיר דְלָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַמָּן וּלְאִזְדַּמְּנָא תַמָּן. הָאי פָרָה כֵיוַן דְּאִתְעֲבִיד אֵפֶר בָעֵי לְמִשְׁדֵי בֵיה עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְהָא אִלֵּין אִתְמָרוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְמָקוֹם טָהוֹר דְּהָא טָהוֹר לָא אִקְרֵי אֶלָּא מִן סִטְרָא דִמְסָאֵב בְּקַדְמִיתָא רָזָא דְכֹלָא הָאי דִכְתִּיב לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא בְגִין דְּכָל דִּינִין תַּתָּאִין וְכָל אִינוּן דְּאָתוּ מִסִטְרָא דִמְסָאֲבָא כַד אִיהִי יַנְקָא מִסִטְרָא אַחֲרָא וְיָתִיבַת בְּדִינָא כְמָה דְּאִתְמַר (ישעיה ל"ד) מָלְאָה דָם הוֹדַשְׁנָה מֵחֶלֶב כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתַעֲרֵי וּמִסְתַּלְּקֵי וְשָׁרָאָן בְּעַלְמָא כֵיוַן דְּעַבְדֵי הָאי עוֹבָדָא דִלְתַתָּא וְכָל הָאי דִינָא בְאָתָר דָּא דְהָאי פָרָה וְרָמָאָן עָלָהּ עֵץ אֶרֶז וְכוּלֵי. כְּדֵין אִתְחֲלָשׁ חֵילָא דִלְהוֹן וּבְכָל אָתָר דְשָׁרָאן אִתְבָּרוּ וְאִתְחֲלָשׁוּ וְעַרְקִין מִנֵּיהּ דְּהָאי חֵילָא דִילְהוֹן אַתְחֲזוּ כְגוֹוָנָא דָא לְגַבַּיְיהוּ כְדֵין לָא שָׁרָאָן בְּבַר נָשׁ וְאִתְדַכֵּי. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי מֵי נִדָּה מַיָּיא לְדַכְּאָה כַד עַלְמָא שָׁאֲרֵי בְדִינָא וְסִטְרָא מִסְאֲבָא אִתְפְּשַׁט בְּעַלְמָא הָכָא אִתְכְּלִילָן כָּל זִינֵי מְסַאֲבוּ וְכָל זִינֵי דַכְיוּ וּבְגִין כַּךְ טוּמְאָה וְטַהֲרָה כְלָלָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא:

תרגום הזוהר וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר: הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוָתָהּ בִּסְגָן, וְלֹא בְּכֹהֵן גָּדוֹל. וְהֶעֱמִידוּהוּ, מַהוּ הַטַּעַם, לְאֶלְעָזָר וְלֹא לְאַהֲרֹן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אַהֲרֹן הוּא הַשּׁוֹשְׁבִין שֶׁל הַמַּלְכָּה. וְעַל כֵּן אֵינוֹ רָאוּי לְמַעֲשֶׂה הַפָּרָה שֶׁהוּא דִּין. וְעוֹד, שֶׁאַהֲרֹן אֵינוֹ בָּא מִצַד טָהוֹר, אֶלָּא מִצַד קָדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁפָּרָה אֲדֻמָּה בָּאָה לְטָהֳרָה, עַל כֵּן לֹא נִתְּנָה לוֹ. כָּל דָּבָר שֶׁבַּפָּרָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הוּא בְּשֶׁבַע, שֶׁבַע כִּבּוּדִים וְכוּ' וּכְבָר לָמַדְנוּ. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְכוּת הִיא שֶׁבַע שְׁנֵי הַשְּׁמִיטָה, שֶׁכּוֹלֶלֶת שֶׁבַע סְפִירוֹת חג"ת נהי"מ וְנִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע, וְעַל כֵּן כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּשֶׁבַע. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה מֵהַפָּרָה הַזּוֹ הוּא כְּדֵי לְטַהֵר, וְלֹא לְקַדֵּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְּנָה לִסְגָן הַכֹּהֲנִים שֶׁהוּא אֶלְעָזָר, הוּא אֵינוֹ שׁוֹחֵט וְאֵינוֹ שׂוֹרֵף, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא דִּין מִצִדּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה שְׁלֵמָה יוֹתֵר מֵאֶלְעָזָר, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִמָּצֵא שָׁם וּלְהִזְדַּמֵּן שָׁם. פָּרָה זוֹ כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר צְרִיכִים לְהַשְּׁלִיךְ בָּהּ, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלָעַת. וְאֵלּוּ כְּבָר לָמַדְנוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר. וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר. כִּי אֵינוֹ נִקְרָא טָהוֹר אֶלָּא מִצַד שֶׁהָיָה תְּחִלָּה טָמֵא. סוֹד הַכֹּל, זֶה שֶׁכָּתוּב, לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא. הוּא מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַדִּינִים הַתַּחְתּוֹנִים וְכָל אֵלּוּ הַבָּאִים מִצַד הַטּוּמְאָה, מְקַבְּלִים כֹּחָם מִן הַמַּלְכוּת, בָּעֵת שֶׁיּוֹנֶקֶת מִצַד הָאַחֵר, דְּהַיְנוּ מִצַד הַשְּׂמֹאל, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְיוֹשֶׁבֶת בַּדִּין. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מְלֵאָה דָּם הֻדַשְׁנָה מֵחֵלֶב. אָז כָּל הַדִּינִים שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, מִתְעוֹרְרִים וּמִתְעַלִּים וְשׁוֹרִים בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂים הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, שֶׁל שְׂרֵפַת הַפָּרָה, לְמַטָּה, וְכָל הַדִּין הַזֶּה נַעֲשֶׂה בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בַּפָּרָה הַזּוֹ, וּמַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ עֵץ אֶרֶז וְגוֹ', אָז נֶחֱלָשׁ הַכֹּחַ שֶׁלָּהֶם, שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרִים הֵמָּה נִשְׁבִּים וְנֶחֱלָשִׁים, וּבוֹרְחִים מִשָּׁם, כִּי הַכֹּחַ הַזֶּה שֶׁלָּהֶם נִרְאֶה לָהֶם נִשְׁבָּר וּמְדוּכֶּה כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה, וְאָז אֵינָם שׁוֹרִים בָּאָדָם, וְהוּא נִטְהָר. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים מֵי נִדָּה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, מַיִם לְטַהֵר כְּשֶׁהָעוֹלָם שׁוֹרֶה בְּדִין וְצַד הַטּוּמְאָה נִתְפַּשֵּׁט בַּעוֹלָם, כְּמוֹ בְּטוּמְאַת נִדָּה. כָּאן נִכְלְלוּ כָּל מִינֵי טוּמְאָה וְכָל מִינֵי טָהֳרָה. וּמִשּׁוּם זֶה טוּמְאָה וְטָהֳרָה הֵן כְּלָל עֶלְיוֹן שֶׁל הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים.

הלכה פסוקה

הרמב"ם הלכות פרה אדומה פרק א'

א. מִצְוַת פָּרָה אֲדוּמָה שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים אוֹ בַּת אַרְבָּע. וְאִם הָיְתָה זְקֵנָה כְּשֵׁרָה אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָה שֶׁמָּא תַּשְׁחִיר וְתִפָּסֵל וְאֵין לוֹקְחִין עֶגְלָה וּמְגַדְּלִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָּרָה וְלֹא עֶגְלָה. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא עֶגְלָה פּוֹסְקִין עָלֶיהָ דָמִים וְתִהְיֶה אֵצֶל בְּעָלֶיהָ עַד שֶׁתַּגְדִיל וְתֵעָשֶׂה פָּרָה. וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה: ב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה תְּמִימָה תְּמִימַת אַדְמִימוּת לֹא תְמִימַת קוֹמָה אֶלָּא אִם הָיְתָה נַנֶּסֶת כְּשֵׁרָה כִּשְׁאַר הַקָּדָשִׁים. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹךְ גוּמָא אֶחָת אוֹ בְתוֹךְ שְׁתֵּי כוֹסוֹת וְהֵן מוּנָחוֹת זוּ עַל זוּ פְסוּלָה: ג. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עִיקְרָן מַאֲדִים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר עִיקְרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאֲדִים הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִיקָר וְגוֹזֵז בְּמִסְפְּרַיִים אֶת רֹאשָׁן הַמַּשְׁחִיר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גִּיזָה בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵין כַּוָּונָתוֹ לָגוֹז:

מוסר

מספר חסידים סי' צ"ו צ"ז צ"ח

אַל יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים חֲבֵרִים זֶה לָזֶה וְלֹא יַחֲזִיר שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּחֲזִירִין שָׁלוֹם אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו בְּיִרְאָה וְכָבוֹד וְאוֹמֵר שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וּמוֹרִי: מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד שֶׁצִוָּה לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֶהְנֶה יוֹתֵר מִדַּאי מִן הָעוֹלָם וְשֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם בְלֹא תַעֲנִית וּכְשֶׁמֵּת הוֹצִיאוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהִכּוּהוּ וְנִצְטַעֲרוּ מְאֹד עַל הַדָּבָר וּבָא בַחֲלוֹם בַּלַיְלָה לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ מִפְּנֵי כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה סְפָרִים נִמְחָקִים קְרוּעִים עִם דַפֵי סְפָרִים לֹא הָיִיתִי קוֹשְׁרָם יַחַד וּמַצְנִיעָם: אֱהוֹב אֶת הַשֶּׁמֶא וּשְׂנוֹא אֶת מַה בְּכָךְ. פִּירוּשׁ אֱהוֹב לוֹמַר שֶׁמָּא אִם אוֹמַר דָּבָר זֶה אוֹ אֶעֱשֶׂה אוֹ אֵלֵךְ לַעֲשׂוֹת אוֹ לִרְאוֹת דָּבָר זֶה אוֹ אֶשְׁמַע דָּבָר זֶה נְעִימוֹת זְמִירוֹת אוֹ אֵלֶךְ לְטַיֵּיל שֶׁמָּא יָבֹא לִגְרוֹם לִי לִידֵי חֵטְא. וּשְׂנוֹא לוֹמַר כִּי מַה בְכַךְ לְסַפֵּר חִידוּשִׁים וְלִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי הֲבָאי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי וְלֹא אָבֹא לִידֵי חֵטְא:

חוקת יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא:

רש"י אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משלח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה:

(ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא:

רש"י והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים מחלקה, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה לטול ממנו בני העירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין המנו, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו (איכה ג, נג) וידו אבן בי, (זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגוים, לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להאסר בהנאה: bלמשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפרענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי וגו' . וכשם שהעגל טמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו' , כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו' :

(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם:

נביאים - שופטים - פרק יא

(ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד הֲלָא אֲתוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְתָרֵיכְתּוּנִי מִבֵּית אַבָּא וּמָא דֵין אֲתֵיתוּן לְוָתִי כְּעַן כַּד עָקַת לְכוֹן: (ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: וְאָמָרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח בְכֵן כְּעַן תַּבְנָא לְוָתָךְ וּתְהַךְ עִמָנָא וּתְגִיחַ קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן וּתְהִי לָנָא לְרֵישׁ לְכָל יָתְבֵי גִלְעָד: (ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַאֲמַר יִפְתָּח לְסָבֵי גִלְעָד אִם מְתִיבִין אֲתּוּן יָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בִּבְנֵי עַמּוֹן וְיִמְסַר יְיָ יַתְהוֹן קָדָמַי אֲנָא אֶהֱוֵיִ לְכוֹן לְרֵישׁ: (י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְהוָה יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: וַאֲמָרוּ סָבֵי גִלְעָד לְיִפְתָּח מֵימְרָא דַיְיָ יְהֵי סָהִיד בֵּינָנָא אִם לָא כְּפִתְגָמָךְ כֵּן נַעֲבֵיד:

כתובים - תהילים - פרק מג

מג (א) שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי: דוֹן יָתִי יְיָ בְּדִין קְשׁוֹט וַעֲלָךְ לְמִנְצִי מַצוּתִי מִן עַמָא דְלָא זַכַּאי מִן גְבַר נָכִיל וּטְלוּמָא תְּשֵׁזְבִנַנִי:

רש"י שפטני . הקמני : מגוי לא חסיד . הוא אדום שגר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם :

(ב) כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: אֲרוּם אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא עוּשְׁנִי לְמָה שְׁבַקְתַּנִי לְמָה חַקִיר אֵיזֵיל בִּדְחוֹק בָּעֵיל דְבָבָא: (ג) שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ: שְׁדַר נְהוֹרָךְ וְהֵמְנוּתָךְ הִנוּן יְדַבְּרוּנַנִי יֵעַלוּן יָתִי לְטוּר בֵּית מוּקְדָשָׁא וּמֶדְרְשֵׁי בֵּית שְׁכִינְתָּךְ:

רש"י שלח אורך ואמתך . מלך המשיח שנדמה לאור שנאמר ( לקמן קל"ב ) ערכתי נר למשיחי , ואליהו הנביא שהוא אמיתי נביא נאמן : ינחוני . מינטרו"נט מו"י בלע"ז :

(ד) וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי: וְאֵעוּל לִקְרָבָא קוּרְבָּנֵיהּ לְמַדְבַּח דַיְיָ לֶאֱלָהָא דִי מִנֵיהּ חֶדְוַת בָּעוּתָא וְאוֹדִי קֳדָמָךְ בְּכִנְרָא יְיָ אֱלָהִי:

רש"י אל אל . אל הקב"ה שהוא שמחת גילי : ואודך בכנור . על שהוצאתני :

משנה פסחים פרק ה

א. תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו:

ברטנורה (א) תמיד נשחט. תמיד של בין הערבים נשחט כל שאר ימות השנה בשמונה ומחצה, דזמן שחיטת התמיד מכי ינטו צללי ערב שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שחמה נוטה למערב, שחצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו ומאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבן אחר תמיד של בין הערבים כדכתיב (ויקרא ו) והקטיר עליה חלבי השלמים, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים, ואפילו בשבת שאין קרבים נדרים ונדבות מאחרים זמן שחיטת תמיד של בין הערבים משום סרך נדרים ונדבות דחול. ובערב פסח שהפסח קרב אחר תמיד של בין הערבים מקדמינן ליה שעה אחת ועבדינן ליה בשבע ומחצה: חל להיות בערב שבת. דאיכא נמי צליית הפסח דלא דחיא שבת וצריך לצלותו מבעוד יום מקדמינן ליה ומותבינן ליה אדיניה שיהיה נשחט בשש ומחצה: וקרב בשבע ומחצה. גמר הקרבתו בשבע ומחצה, ששוהין שעה אחת בעשייתו:

ב. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח:

ברטנורה (ב) ששחטו שלא לשמו. כגון ששחטו לשם שלמים. או קבל הדם במזרק. או הוליך הדם למזבח. או זרק הדם על גבי המזבח. שלא לשמו. שבארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת הזבח: או לשמו ושלא לשמו. כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו: או שלא לשמו. הך סיפא אשמועינן דמחשבים מעבודה לעבודה שאם חשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשות במחשבה פסולה כגון דאמר הריני שוחט לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו, נפסל הזבח מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבה פסולה כמו שחשב. והכי משמעותא דמתני', או שחשב בשעת שחיטה לזרוק הדם שלא לשמו ושחט לשמו פסול. ופסח דפסול שלא לשמו נפקא לן מקרא דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, עד שיהיה הזבח לשם פסח, והוא משמע לעכב:

ג. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִים וְלַטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִים וְלָעֲרֵלִים, לַטְּמֵאִים וְלַטְּהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ, עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:

ברטנורה (ג) שחטו שלא לאוכליו. חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר, ואין בו מנויים אחרים אלא הן, פסול, דלפי אכלו כתיב (שם), הראוי לאכול: שלא למנוייו. נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת: לערלים. לישראלים שמתו אחיהם מחמת מילה והני פסולים לאכול פסח דכתיב (שם) וכל ערל לא יאכל בו, וטמאים נמי אסורין בקדשים ובכרת הן על אכילתן: לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ולא דמי ללשמו ושלא לשמו דפסול, דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו היתה בגופו של קרבן, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אין המחשב הפוסלת בגופו של קרבן אלא בדבר שהוא חוץ ממנו: ממרס בדמו. שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה: ואם זרק קודם לתמיד כשר. דאף על גב דפסח מאוחר לתמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים, לא מפסל בהכי:

ד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:

ברטנורה (ד) השוחט את הפסח על החמץ. כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה אפילו לא היה החמץ בעזרה: עובר בלא תעשה דלא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד). ואין הזבח נפסל: אף התמיד. של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב עובר בלאו, דדריש זבחי, המיוחד לי והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה: ר' שמעון אומר הפסח בארבעה עשר. ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא ושמה שחיטה: שלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה: ושאר כל הזבחים. שנשחטו בארבעה עשר אחר חצות על החמץ: בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ואף על פי שכשרים הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו', אף על פי כן פטור, דכתיב זבחי זבחי שתי פעמים, לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא תזבח על חמץ דם זבחי (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך, בזמן דאיכא זבח דהיינו בארבעה עשר דאיכא פסח לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח כגון בתוך הפסח מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ: ובמועד. בתוך הפסח. אם לשמו שחטו לפסח על החמץ: פטור. מלא תשחט, דפסח שלא קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא: ושאר כל הזבחים. שנזבחו בתוך המועד על חמץ: בין לשמן בין שלא לשמן חייב. דקרא אשאר זבחים נמי אזהר: חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתיב בשחיטת חטאת היא, היא ולא הנשחטה שלא לשמה:

ה. הַפֶסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:

ברטנורה (ה) הפסח נשחט בשלש כתות. [בין שהצבור מרובים] בין שהצבור מועטים ויכולים כולן לשחוט בבת אחת, מצוה ליחלק לשלש כתות זו אחר זו: שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל, ועדה, וישראל. הרי שלש כתות: בזיכי. כפות גדולות לקבל בהם הדם: שורה שכולה כסף כסף. דהכי שפיר טפי: ולא היו לבזיכים שולים. רחבים היו מלמעלה ותחתיהם חדים כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע: שמא יניחום. הכהנים לישב על הקרקע עד שיקבל דם אחר מחמת שהם מרובים וישכחום ויקרוש הדם ולא יהיה ראוי ליזרק:

ו. שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד:

ברטנורה (ו) שחט ישראל. אם ירצה, שהשחיטה כשרה בזר בכל הקרבנות: וקבל הכהן. הדם בבזך שמקבלה ואילך מצות כהנוה: נותנו לחברו. שהרי כשורה הן עומדים: וחברו לחברו. הא קמשמע לן דברוב עם הדרת מלך: ומקבל את המלא מיד הנותן, תחלה, ואחר כך מחזיר את הריקן. אבל איפכא מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי, דאין מעבירין על המצות: זריקה אחת. בבזך עצמו, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן שטעון אצבע אלא חטאת לבדה דכתיב באצבעו: כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח היסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד. ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כמו שמפורש במסכת מדות לכך הוצרך לומר נגד היסוד:

ז. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלֵּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִיעַ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין:

ברטנורה (ז) קראו את ההלל. כל השלש כתות: אם גמרו שנו. כשהיו מתחילים לשחוט היו מתחילים לקרות, ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים לשחוט, חוזרים וקורין שניה. ואם קראו שניה ועדיין לא גמרו שחיטת הפסחים של אותה הכת, חוזרין וקורין שלישית. וכן כת שניה ושלישית: אף על פי שמעולם לא שלשו. שהכהנים היו רבים וזריזין: לא הגיעו לאהבתי. אפילו פעם ראשון:

ח. כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזרה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

ברטנורה (ח) שהכהנים היו מדיחים את העזרה. מפני שהדמים מרובים היו מדיחין אותה בשבת. שאמת המים היתה מהלכת בעזרה וכשהן רוצים להדיח פוקקים את נקב יציאתה והמים פושטין על גדותיה ומדיחין כל העזרה [שהעזרה רצפה של שיש היתה כולה] ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים: מדם התערובות. המוטל על הרצפה ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמַנִיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:

ברטנורה (ט) אונקליות. מסמרים שראשיהן כפופים למעלה: ובעמודים. שהיו קבועין בבית המטבחים בעזרה עמודים קטנים נקראים ננסים: חלקים. מפוצלת קליפתן: שחל להיות בשבת. ואין יכול לטלטל המקלות: ידו על כתף חברו. ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו. ואין הלכה כר' אליעזר. שמותר לטלטל אותן המקלות דאין שבות במקדש:

י. קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו, נְתָנוֹ בַמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשֵׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן:

ברטנורה (י) אימוריו. החלבים הקרבים על גבי המזבח: במגיס. בקערה. תרגום קערותיו מגיסוהי: ישבה לה בהר הבית. בשבת קאמר, שאין יכולין להוליך פסחיהן: בחיל. בין הסורג לחומת העזרה של נשים בתחלת עליית הבית: חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. שאין צליית הפסח דוחה את השבת:

גמרא פסחים דף ס"ד ע"ב

הַפֶּסַח נִשְׁחַט אָמַר רִבִּי יִצְחָק אֵין הַפֶּסַח נִשְׁחַט אֶלָּא בְשָׁלשׁ כִתּוֹת שֶׁל שְׁלשִים שְׁלשִׁים בְּנֵי אָדָם. מָאי טַעְמָא קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל מְסַפְּקָא לָן אִי בְּבַת אָחָת אִי בָּזֶה אַחַר זֶה הִילְכָּךְ בַּעֵינָן שָׁלשׁ כִּתּוֹת שֶׁל שְׁלשִׁים שְׁלשִים בְּנֵי אָדָם. דְּאִי בְּבַת אָחָת הָא אִיכָּא. וְאִי בָזֶה אַחַר זֶה הָא אִיכָּא הִילְכָּךְ בְּחַמְשִׁין נָמֵי סַגְיָיא דְעַיְילֵי תְלָתִין וְעַבְדֵי. עַיְילֵי עֲשָׂרָה וְנַפְקֵי עֲשָׂרָה עַיְילֵי עֲשָׂרָה וְנַפְקֵי עֲשָׂרָה. נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְכוּלֵי. אִיתְמַר אַבַּיֵּי אָמַר נִנְעֲלוּ תְּנַן. רָבָא אָמַר נוֹעֲלִין תְּנַן. מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָא. אַבַּיֵּי אָמַר נִנְעֲלוּ תְּנַן כַּמָּה דְעַיְילוּ מָעֲלוּ וְסַמְכִינָן אַנִּיסָא. רָבָא אָמַר נוֹעֲלִין תְּנַן וְלֹא סַמְכִינָן אַנִּיסָא וְהָא דִתְנַן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל נִתְנַדֶּה שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. אַבַּיֵּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבַּיֵּי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ אֵין בַּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּנְעֶלֶת עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אֵין בָּעֲזָרָה בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹעֲלִין אוֹתָהּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל. תָּנוּ רַבָּנָן מֵעוֹלָם לֹא נִתְמַעָךְ אָדָם בָּעֲזָרָה חוּץ מִפֶּסַח אֶחָד שֶׁהָיָה בִּימֵי הִלֵּל שֶׁנִּתְמַעָךְ בּוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ פֶּסַח מְעוּכִין. תָּנוּ רַבָּנָן פַּעַם אַחַת בִּיקֵשׁ אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ לִתֵּן עֵינָיו בְּאוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ לְכֹהֵן גָדוֹל תֵּן עֵינֶיךָ בִּפְּסָחִים. נָטַל כּוּלְיָא מִכָּל אַחַת וְנִמְצְאוּ שָׁם שִׁשִׁים רִבּוֹא זוּגֵי כְלָיוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לָךְ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם. וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ פֶסַח מְעוּבִין. נָטַל כּוּלְיָא הָא בָעֵי אַקְטוּרָא. דְּהָדַר מַקְטִיר לְהוּ. וְהָכְּתִיב (ויקרא ג') וְהִקְטִירוּ שֶׁלֹּא יְעַרֵב חֲלָבָיו שֶׁל זֶה בָּזֶה. דְּהָדַר מַקְטִיר לְהוּ חָדָא חָדָא. וְהָתַּנְיָא וְהִקְטִירָם שֶׁיְּהֵא כֻּלּוֹ כְּאֶחָד אֶלָא תְּפִיסָה בְּעַלְמָא דְּשָׁקִיל מִינַיְיהוּ עַד דְּיַהֲבָן לֵיהּ מִידִי אַחֲרִינָא:

רש"י שלשים. בכל כת וכת קהל י' ועדה י' וישראל י': מספקא לן. דלמא בב"א צוה לשוחטו ויהיו בה ל': או בזה אחר זה. ג' כתות של י' י': הלכך ג' כתות בעינן. דלמא בזה אחר זה קאמר ושל ל' בעינן דלמא בב"א קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות מל': בג' סגי. עיילי ל' ברישא ושוחטין פסחיהם ונפקו י' מנייהו ועיילי י' חדשים דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי ג' כתות קאמר הא איכא: ננעלין תנן. מאליהם ומעשה נסים: סמכינן אניסא. וכ"ז שאין ננעלין מאליהם מניחים אותם ליכנס ולא חיישינן דלמא עיילו כולהו ואין כאן ג' כתות: חס ושלום וכו'. במסכת עדיות תנן ד' דברים העיד עקביא בן מהללאל וכו' וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה שהיתה בירושלי' והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה דומין לה היו אותן שהשקוה ונדוהו א"ר יהודה ח"ו שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת וכו' כשהיתה ננעלת על כל אדם בע"פ שהקהל גדול ורב ואין בם אחד בחכמה וביראת חטא כעקביא: פסח מעוכין. ע"ש שנתמעך: פסח מעובין. ע"ש שהעם רב: והקטירו. משמע לבדם שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר: שיהא כולו כאחד. כל האימורין של קרבן: תפיסה בעלמא. תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן כנגדם:

זוהר חקת דף קפ"ב ע"ב

תָּא חֲזֵי זַכָּאָן לְאִתְקַשְּׁרָא בִצְרוֹרָא דְחַיֵּי אִינוּן זַכָּאָן לְמֵחֶמֵי בִיקָרָא עִלָּאָה דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא כְמָה דְאַתּ אָמַר (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְי וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וְאִינוּן מָדוֹרֵיהוֹן יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכָּל אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין וְכָל דַּרְגִּין דִילְהוֹן דְּהָא הַהוּא אַתְרָא (ס"א חֶדְוָה) עִלָּאָה לָא זָכָּאן עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵחֱמֵי לֵיהּ הָדָא הוּא דִכְתִּיב (ישעיה ס"ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וְגוֹמֵר. וְאִינוּן דְלָא זַכָּאָן כָּל כַּךְ בְּאִינוּן דוּכְתֵּי. אִית לוֹן לְתַתָּא כְפוּם אָרְחַיְיהוּ. וְאִלֵּין לָא זַכָּאָן לְסַלְקָא לְהַהוּא אָתָר וּלְמֵחֱמֵי כְמָה דְחֶמָאן אִינוּן דִּלְעֵילָא וְאִלֵּין קַיְימֵי בְקִיּוּמָא דְעֵדֶן תַּתָּאָה וְלָא יַתִּיר וְאִי תֵימָא מָאן עֵדֶן תַּתָּאָה אֶלָּא דָא עֵדֶן דְּאִקְרֵי חָכְמָ"ה תַתָּאָה וְדָא קַיְימָא עַל גַּן דִּבְאַרְעָא וְאַשְׁגָּחוּתָא דְהָאי עֵדֶן עָלֵיהּ (וְלָא יַתִּיר) וְאִלֵּין קַיְימֵי בְהָאי גַּן. וְאִתְהֲנוּן מֵעֵדֶן דָּא. מָאי בֵין עֵדֶן תַּתָּאָה לְעִלָּאָה כְיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ עֵדֶן תַתָּאָה אִקְרֵי עֶדְנָא נוּקְבָא. עֵדֶן עִלָּאָה אִקְרֵי עֵדֶן דְכַר עָלֵיהּ כְּתִיב עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הָאי עֵדֶן תַּתָּאָה אִקְרֵי גַן לְעֵדֶן דִּלְעֵילָא וְהָאי גַן אִקְרֵי עֵדֶן לְגָן דִּלְתַתָּא. וְאִלֵּין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְגַן תַּתָּאָה אִתְהֲנָן מֵהָאי עֵדֶן דְעָלַיְיהוּ בְכָל שַׁבָּת וְשַׁבָת וּבְכָל יַרְחָא וְיַרְחָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (שם ס"ו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְשַׁבַּתּוֹ. וְעַל אִלֵּין אָמַר שְׁלֹמֹה מִן הַחָיִים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה דְהָא אִלֵּין בְדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ. מָאן אִינוּן שֶׁכְּבַר מֵתוּ וְקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא תְרֵי זִמְנֵי וְאִלֵּין אִקְרוּן כֶּסֶף מְזוּקָק דְעָאל לְנוּרָא זִמְנִין וּתְרֵין וְנָפִיק מִנֵּיהּ זוֹהֲמָא וְאִתְבְּרַר וְאִתְנְקֵי. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֶדֶן לֹא הָיָה הַהוּא רוּחָא דְקָאִים לְעֵילָא וְאִתְעַכָּב לְנַחְתָּא לְתַתָּא דְהָא קָאִים בְקִיּוּמֵיהּ וְלֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא וְאִית לֵיהּ מְזוֹנָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה דִלְעֵילָא לְעֵילָא טָב מִכֻּלְּהוּ מָאן דְלָא אִתְפְּרַשׁ וְלָא אִתְגַּלְיָיא וְכָל מִלּוֹי בִּסְתִּימָא אִינוּן דָּא הוּא זַכָּאָה חֲסִידָא דְנָטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְקִיֵּים לוֹן וְאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דָא אִתְאֲחִיד אִתְהֲנֵי בְדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא וְכֻלְּהוּ אִתְאַחֲדָן (ס"א אִתּוֹקְדָן) מֵחֻפָּה דְהָאי:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, צַדִּיקִים הַזּוֹכִים לְהִתְקַשֵּׁר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּז"א, הֵם זוֹכִים לִרְאוֹת בִּכְבוֹד הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְהֵם, הַמָּדוֹר שֶׁלָּהֶם הוּא יוֹתֵר עֶלְיוֹן מִכָּל הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים וְכָל מַדְרְגוֹתֵיהֶם, כִּי מָקוֹם עֶלְיוֹן הַהוּא אֵין הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים זוֹכִים לִרְאוֹתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ וְגוֹ', שׁה"ס עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָם זוֹכִים לַעֲלוֹת כָּל כָּךְ כְּמוֹ אֵלּוּ, מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם לְמַטָּה כְּפִי דַּרְכֵּיהֶם, וְאֵלּוּ אֵינָם זוֹכִים לַמָּקוֹם הַהוּא, וְלִרְאוֹת כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים אוֹתָם שֶׁלְּמַעְלָה, אֶלָּא אֵלּוּ עוֹמְדִים בְּמָקוֹם שֶׁל עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְלֹא יוֹתֵר. וְאִם תֹּאמַר מַהוּ עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן. אֶלָּא זֶה הוּא עֵדֶן שֶׁנִּקְרָא חָכְמָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגָּן שֶׁבָּאָרֶץ וְהָהַשְׁגָּחָה שֶׁל עֵדֶן הַזֶּה עָלָיו, עַל הַגָּן. וְאֵלּוּ הַצַדִּיקִים, עוֹמְדִים בְּגַן עֵדֶן זֶה שֶׁבָּאָרֶץ, וְנֶהֱנִים מֵעֵדֶן הַזֶּה, שֶׁהִיא חָכְמָה תַּתָּאָה. מַה בֵּין עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְעֵדֶן הָעֶלְיוֹן, הוּא כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶךְ. עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן נִקְרָא עֶדְנָה, שֶׁהִיא נְקֵבָה, עֵדֶן הָעֶלְיוֹן נִקְרָא עֵדֶן, שֶׁהוּא זָכָר, עָלָיו כָּתוּב, עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ. עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן זֶה נִקְרָא גָּן כְּלַפֵּי עֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה, וְגָן הַזֶּה נִקְרָא עֵדֶן כְּלַפֵּי הַגָּן שֶׁלְּמַטָּה. וְאֵלּוּ הַנִּמְצָאִים בַּגָּן שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָאָרֶץ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ הָעֵדֶן שֶׁעֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא חָכְמָה תַּתָּאָה, בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּבְכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ וְגוֹ'. וְעַל אֵלּוּ אָמַר שְׁלֹמֹה, מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, כִּי אֵלּוּ הֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר מֵהֶם. מִי הֵם אֵלּוּ. הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְקִבְּלוּ עוֹנְשָׁם שְׁתֵּי פְּעָמִים. וְאֵלּוּ נִקְרָאִים כֶּסֶף מְזוּקָק, שֶׁנִּכְנָס לַתַּנּוּר פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְיָצָא מִמֶּנּוּ הַזּוּהֲמָא, וְנִתְבָּרֵר וְנַעֲשֶׂה נָקִי. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֵדֶן לֹא הָיָה, הַיְנוּ הָרוּחַ הַהוּא הָעוֹמֵד לְמַעְלָה וּמִתְעַכֵּב מִלָּרֶדֶת לְמַטָּה, שֶׁזֶּה עוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, שֶׁעוֹד לֹא חָטָא, וְאֵין לוֹ לְקַבֵּל עוֹנֶשׁ, וְיֵשׁ לוֹ מָזוֹן מֵהַמָּזוֹן הַהוּא הָעֶלְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה לְמַעְלָה. טוֹב מִכֻּלָּם, הוּא מִי שֶׁבָּא לָעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִפְרָד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינוֹ בַּגָּלוּי, וְכָל דְּבָרָיו הֵם בְּצִנְעָה. זֶה הוּא זַכָּאי חָסִיד שֶׁשָּׁמַר מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְקִיֵּם אוֹתָן וְעָסַק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, זֶה מִתְאָחֵד וְנֶהֱנֶה בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה עַל כָּל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם, וְכֻלָּם נִשְׂרָפִים מֵהִסְתַּכְּלוּת בְּחוּפָּה שֶׁל זֶה.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' פרה אדומה פ"א

א. צָרִיךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַמַּאְדִּים כְּדֵי שֶׁיִּנָטֵל בְּזוּג שֶׁכָּל שַׂעֲרָה שֶׁאֵינָה נִיטֶלֶת בְּזוּג הֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ אֵינָהּ לְפִיכָךְ אִם הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת לְבָנוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת שֶׁאֵינָם נִלְקָטִין בְּזוּג הֲרֵי זוּ כְּשֵׁרָה: ב. הָיוּ קַרְנֶיהָ אוֹ טְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁינַיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵין מַרְאֵיהֶן פּוֹסְלִים בַּפָּרָה: ג. הָיְתָה בָּה יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁצִמַח בִּמְקוֹמָהּ שֵׂעָר אָדוֹם פְּסוּלָה:

מוסר

מספר חסידים סי' צ"ט ק' ק"א

לֹא תַחְמוֹד אֵשֶׁת כָּתוּב בְּלֹא וָי"ו לֹא תַחְמֹד אַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְיַפּוֹת עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשַׁר בְּעֵינֵי אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וְיַכְנִיס אַהֲבָתוֹ וְיוֹפְיוֹ בְלִבָּהּ. לֹא תִהְיֶה חוֹמֵד לְאֶשֶׁת רֵעֶךָ. וְעוֹד קְרִי לֹא תַחְמֹד אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יְשַׁבֵּחַ אִשָּׁה יָפָה בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ שֶׁמָּא יִגְרוֹר אַחֲרֶיהָ. וְהָיָה בְךָ חֵטְא כְּלוֹמָר לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֲךָ לַאֲחֵרִים וְלֹא תֶהֱנֶה מִזִיו פְּנוּיָה כָּל שֶׁכֵּן מֵאֵשֶׁת אִישׁ כְּדֵי שֶׁתֶּהֱנֶה מִזִּיו שְׁכִינָה: אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה תִּשְׂמַח וְתִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא שֶׁאִינָה אוֹתָהּ לְיָדְךְ לַעֲשׂוֹת: לֹא יְשַׂרְטֵט אָדָם קוּנְטְרִיס אָדָם עַל הַסֵּפֶר מִפְּנֵי שֶׁהַסֵּפֶר יֶשׁ לוֹ קְדוּשָׁה וְלָזֶה אֵין בָּה קְדוּשָׁה וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִסְרוֹק עָלָיו רֹאשׁוֹ אֲפִלּוּ בְּחָלָק שֶׁבּוֹ:

חוקת יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָּא יִדְכֵּי:

רש"י הוא יתחטא בו. באפר הזה:

(יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: כָּלּ דְיִקְרַבּ בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ:

רש"י במת בנפש. ואי זה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה, שאין טמאתה צריכה הזאה. דבר אחר בנפש זו רביעית דם: את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה אפלו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טמאתו בו. אף על פי שטבל:

(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין:

רש"י כל הבא אל האהל. בעוד שהמת בתוכו:

(טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא:

רש"י וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טמאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור: פתיל. לשון מחבר בלשון עברי, וכן (בראשית ל, ח) נפתולי אלהים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי:

נביאים - שופטים - פרק יא

(יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה בַּמִּצְפָּה: וַאֲזַל יִפְתָּח עִם סָבֵי גִלְעָד וּמַנִּיאוּ עַמָא יָתֵיהּ עֲלֵיהוֹן לְרֵישׁ וּלְרַבָּא וּסְדַר יִפְתָּח יַת כָּל פִּתְגָמוֹהִי קֳדָם יְיָ בְּמִצְפַּיָא:

רש"י את כל דבריו . התנאי שביניהם : לפני ה' במצפה . למקום שנאספו כולם , שהשכינה שורה על רוב צבור :

(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי: וּשְׁלַח יִפְתָּח אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן לְמֵימָר מַה לִי וָלָךְ אֲרֵי אֲתֵיתָא לְוָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעִי: (יג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: וַאֲמַר מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן לְאִזְגַּדֵּי יִפְתָּח אֲרֵי נְסִיב יִשְּׂרָאֵל יַת אַרְעִי בְמִסְקֵיהּ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹנָא וְעַד יוּבְקָא וְעַד יַרְדְּנָא וּכְעַן אָתֵיב יַתְהֶן בִּשְׁלָם: (יד) וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: וְאוֹסִיף עוֹד יִפְתָּח וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן: (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: וַאֲמַר לֵיהּ כִּדְנַן אַמַר יִפְתָּח לָא נְסִיב יִשְּׂרָאֵל יַת אַרְעָא דְּמוֹאָב וְיַת אַרְעָא בְּנֵי עַמּוֹן:

תוכן העניינים

חק לישראל - במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה