פרשת בהעלותך · בהעלותך יום חמישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב"ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם: וּבָתַר כֵּן עֲלוּ לֵוָאֵי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַנְהוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם אַהֲרֹן וְקָדָם בְּנוֹהִי כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה עַל לֵוָאֵי כֵּן עֲבָדוּ לְהוֹן:
רש"י כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב:
(כג) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: דָא דִי לְלֵוָאֵי מִבַּר חָמֵשׁ וְעַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יֵיתֵי לְחֲיָלָא חֵילָא בְּפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:
רש"י זאת אשר ללוים. שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם: מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:
(כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד: וּמִבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין יְתוּב מֵחֵיל פּוּלְחָנָא וְלָא יִפְלַח עוֹד:
רש"י ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו:
(כו) וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם: וִישַׁמֵשׁ עִם אֲחוֹהִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִטַּר מַטָרָא וּפוּלְחָנָא לָא יִפְלָח כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְלֵוָאֵי בְּמַטְרַתְהוֹן:
רש"י לשמר משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:
נביאים - זכריה - פרק ד
(ח) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימַר: (ט) יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: יְדֵי זְרֻבָּבֶל שָׁרִיאָה לְמִבְנֵי בֵּיתָא הָדֵין וִידוֹהִי יְשַׁכְלְלוּנֵיהּ וְתֵדְּעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שַׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה לְכוֹן:
רש"י ידי זרובבל יסדו הבית הזה . מתחילה ועד סוף בימי כורש הראשון : וידיו תבצענה . אותו עתה , תבצענה ל' גמר הוא כמו ( שם ) כי יבצע ה' כל מעשהו :
(י) כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ: אֲרֵי מַן הוּא דֵּיכִי דִבְשַּׂר יוֹמָא דֵין עַל בִּנְיָנָא דְּהוּא זְעֵיר הֲלָא יְתוּב וְיִחְדֵּי כַּד יִחְזֵי יָת אֶבֶן מִשְׁקוּלְתָא בִּידָא דִזְרֻבָּבֶל שִׁבְעָא נִידְבָּכִין כְּאִלֵּין קֳדָם יְיָ גְּלַן עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא בְּכֹל אַרְעָא:
רש"י כי מי בז ליום . שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר ( בעזרא ג ) ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ובנבואת ( חגי ב ) הלא כמוהו כאין בעיניהם ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל התלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל ראש הבונים שמכוון בה ראש הפינה וזו תהיה ביד זרובבל : שבעה אלה . על אחד שבעה ביסוד הראשון שבימי כורש וכן ת"י שבעה נדבכין כאילין : עיני ה' המה משוטטים . ולו נראה לעשות כן והוא ראה את זרובבל זה הגון לדבר :
(יא) וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ: וַאֲתֵיבִית וַאֲמָרִית לֵיהּ מָא תְּרֵין זֵיתַיָּא הָאִלֵּין עַל יְמִין מְנָרְתָּא וְעַל שְּׂמָאלַהּ:
רש"י מה שני הזיתים . מה רמז הם ומה רמז שני שבלי זיתים טרוק"א בלע"ז קבוצות זיתים בענף כעין שבולת :
(יב) וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב: וַאֲתֵיבִית תִּנְיָנוּת וַאֲמָרִית לֵיהּ מָא תְּרֵין שׁוֹבְלֵי זֵיתַיָּא דִבְיַד תְּרֵין אַסְקְרִיטְוָן דִּדְהָב דִּמְרִיקִין מִנְּהוֹן מִשְׁחָא לַבּוֹצִינֵי דַהֲבָא:
רש"י אשר ביד שני צנתרות . כלומר אצל שני הצנתרות כמו ראו חלקת יואב ע"י ( שמואל ב יד ) : המריקים מעליהם . את השמן הזה הצלול וטוב להארי כזהב כמו ( איוב לז ) מצפון זהב יאתה :
כתובים - תהילים - פרק קז
קז (א) הֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ אֲרוּם טָב אֲרוּם לַעֲלַם טוּבֵיהּ:
רש"י הודו לה' :
(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: יֵימְרוּן פָּרִיקַיָא דַיָי דִי פַרְקִינוּן מִן יַד מְעִיקָא:
רש"י יאמרו גאולי ה' . כשיפדם מיד צר :
(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: וּמֵאַרְעֲתָא כַּנְשִׁינוּן מִמַדִנְחָא וּמִמַעֲרָבָא מִצִפּוּנָא וּמִן יַמָא דְרוֹמָא: (ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: עַל עַמָא דְבֵית יִשְּׂרָאֵל אִתְנַבֵּי וַאֲמַר עַמָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל טָעוּ בְּמַדְבְּרָא בִּצְדִי אָרְחָא קַרְתָּא דִמְיַתְבָא לָא אַשְׁכָּחוּ:
רש"י תעו במדבר וגו' . והולכי מדברות אף הם צריכין להודות שהרי פעמים שהם תועים ורעבים וצמאים :
(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: כָּפְנִים לְחוֹד צָחֲיָן נַפְשַׁתְהוֹן תִּשְׁתַּלְהֲיָא:
משנה חולין פרק ט
א. הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאָלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו:
ברטנורה (א) העור והרוטב. משום דתנן בפרק בהמה המקשה (דף עז) גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבילות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אחר כך אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה, תנא בתריה כיסוי הדם ואיידי דתנא בכיסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף, תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת האיסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אינה מטמאה טומאת אוכלים: העור והרוטב. העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה חיטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן, ואע"ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא: והרוטב. כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה: והקיפה. תבלין והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין: והאלל. גיד השדרה והצואר, והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע"ז קפילו"ו. ודוגמתו (באיוב יג) רופאי אליל כולכם, שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל: והקרנים והטלפים. כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייה לאו אוכלין נינהו: מצטרפין. משום שומר: לטמא טומאת אוכלין. להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלין טמאים מטמאים בפחות מכביצה: אבל לא טומאת נבילות. אם מנבילה הן, אין מטמאין ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלין בעלמא הוו בהדי בשר: כיוצא בו. [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים: השוחט בהמה טמאה לנכרי. ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע"ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא. והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו: אבל לא טומאת נבילות עד שתמות. דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם): או עד שיתיז את ראשה. דהויא לה גיסטרא ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת: ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים. דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו, ונבילה לא מקרי אע"פ דשייכי בה: האלל המכונס. האי אלל דסיפא, לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור: המכונס. הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטל, וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש. ואין הלכה כרבי יהודה:
ב. אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, עוֹר הָאָדָם, וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר. וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, עוֹר בֵּית הַבּשֶׁת, וְעוֹר הַשְּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלָּטָאָה וְהַחֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַלְּטָאָה כַּחֻלְדָּה. וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה, טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת:
ברטנורה (ב) אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן: ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו: אף עור חזיר הבר. דסבר, האי נמי רכיך. ואין הלכה כר' יהודה: חטוטרת של גמל הרכה. כל זמן שלא טען משאוי: עגל הרך. כל זמן שהוא יונק: ועור הפרסות. כשחותכין הרגלים והוא רך: בית הבושת. בית הרחם של נקבה: ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך: האנקה. ריצ"ו: והלטאה. לוויירד"א: חומט. לומג"ה: הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כרבי יהודה: וכולן שעיבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין: או שהלך בהן. ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עבודן: חוץ מעור האדם. דבר תורה, עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן: יש להן עורות. ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ולא כתנא קמא דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:
ג. הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:
ברטנורה (ג) בטהורה ובטמאה. בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא: עד כדי אחיזה. שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו לא נטמא הבשר. ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו, לא נטמא הטהור: ולחמת. אם לא חתך העור מתחלה לארכו, אלא מפשיטו כפול לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה: עד שיפשיט את החזה. הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא, מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים המרגיל. שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת: כולו חבור. מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא, לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר, בין ליטמא בין לטמא: עור שעל הצואר. מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה: וחכמים אומרים וכו'. והלכה כחכמים:
ד. עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:
ברטנורה (ד) עור שיש עליו כזית בשר. במקום אחד: הנוגע בציב היוצא ממנו. רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת, ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית: ובשערה. שבעור כנגד אותו בשר: טמא. דשערה הוי שומר: מטמא במשא. שהרי נשא כזית נבילה: ולא במגע. דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות: לא במגע ולא במשא. כדמפרש טעמא בסיפא, שהעור מבטלן: ומודה רבי עקיבא. דאע"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כרבי עקיבא:
ה. קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מְטַמְּאִים בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר, הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא. אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָע לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:
ברטנורה (ה) קולית. כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת, הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר יט) או בעצם אדם: וקולית המוקדשים. שהפיגול והנותר מטמאין הידים דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר: קולית נבילה. נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואע"ג דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא. אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה, אין שומר מטמא: נקובים כל שהוא. אפילו כחוט השערה, שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו, והרי הוא מיטמא בכך: מנין שאף במשא. אקולית דנבילה קאי. דשרץ אינו מיטמא במשא:
ו. בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרֻקֶּמֶת, טְהוֹרָה. נִקְּבָה כָּל שֶׁהוּא, טְמֵאָה. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר, טָמֵא. בָּאֲדָמָה, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, טָמֵא:
ברטנורה (ו) ביצת השרץ. יש בשמונה שרצים שמטילים ביצים, כגון הצב והלטאה והחומט: המרוקמת. שנוצר בה אפרוח: טהורה. לפי שאי אפשר ליגע באפרוח שבפנים: ניקבה כל שהוא טמאה. ואע"פ שלא נגע, שהשומר מכניס ומוציא טומאה בדבר שאפשר ליגע: עכבר שחציו בשר. יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה כאשפה המשרצת תולעים. ואם עדיין לא נשלמה בריאת העכבר אלא מצדו אחד הימני או השמאלי. הנוגע בבשר טמא. באדמה שכנגדו, טהור: ר' יהודה אומר כו'. ואין הלכה כר' יהודה:
ז. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִשְׁחֲטָה בְהֵמָה, הֻכְשְׁרוּ בְדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הֻכְשָׁרוּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה, הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:
ברטנורה (ז) האבר והבשר המדולדלים בבהמה. נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, מדכתיב וכי ימות, משמע כעין מיתה בעינן שאינו עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה בשר אחר עולה תחתיו: מטמאין טומאת אוכלין. אם חשב עליהן להאכילן לנכרי הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים: וצריכים הכשר. לבוא במים לאחר שנדלדלו ואחר כך מקבלים טומאה לעולם: נשחטה הבהמה. נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואע"פ שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו, דאין שחיטה עושה ניפול: הוכשרו בדמיה. לקבל טומאה בלא הכשר אחר כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם, שהוכשר בשרה באותו דם: מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר. לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה אלא כאילו פירש מחיים הוא, ובשר הפורש מן החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי. דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נבילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא, כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי. ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה: ור' שמעון מטהר. אי אפשר לאוקמי מלתיה דר' שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה, הלכך על כרחך ר' שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור' שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר' שמעון, דאמר קרא (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר, קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלין שאסורין לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי, שאינן קרויין אוכל ואינן מטמאין טומאת אוכלין. והלכה כר' מאיר בשתיהן:
ח. הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:
ברטנורה (ח) המדולדלים באדם טהורים. דאדם כי ימות כתיב (במדבר יט): מת האדם הבשר טהור. דמיתה עושה ניפול ובשר שפירש מן האדם החי טהור: האבר מטמא משום אבר מן החי. ודין האבר שפירש מן האדם החי שהוא מטמא. כל זמן שהוא אבר שלם מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אבל כזית בשר שפירש ממנו, או עצם כשעורה שפירש ממנו, טהור. ואבר שפירש מן המת וחזר ופירש מאותו אבר כזית בשר או עצם כשעורה, טמא: ור' שמעון מטהר. באבר מן המת נמי כמו באבר מן החי. דסבר, כשם שאבר מן החי בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור, הכי נמי באבר מן המת. ואין הלכה כר' שמעון:
גמרא חולין דף ק"ה ע"א
אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשֵּׁיָין מַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה. וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. מְתִיבֵי מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת חוֹבָה קָרֵי לָהּ. גּוּפָא מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בַּכֶּלִי בֵּין עַל גַבֵּי קַרְקַע. אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בַכֶּלִי. וַאֲמָרֵי לָהּ אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵינַיְיהוּ קִינְסָא. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִין בֵּין בְּצוֹנֵן אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָא בְּצוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוֹהֲמָה. (ע"ב) אֶמְצָעִיִים רְשׁוּת. אָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵין תַּבְשִׁיל לְתַּבְשִׁיל אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה חוֹבָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבַּיֵּי וּמִשְׁתַּכַּח כִּי קוּרְטָא בְּכוּרָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי כָּל מִלְחָא מָאי אָמַר לֵיהּ לָא מִבַּעְיָא. אָמַר אָבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא הָאי דְלָא מָשׁוּ מַיָא בַּתְרָאֵי עַל אַרְעָא מִשּׁוּם זוֹהֲמָא. אָמַר לִי מָר מִשּׁוּם דְשַׁרְיָא רוּחַ רָעָה עָלַיְיהוּ וְאָמַר אַבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא הָאי דְכַנְשֵׁי נַשְׁוָורָאָה מִשּׁוּם מְנַקִּירוּתָא. אָמַר לִי מָר מִשּׁוּם דְקָשֶׁה לַעֲנִיוּתָא. הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה מְהַדֵר עָלֵיהּ שַׂרָא דַעֲנִיּוּתָא וְלָא הֲוָה יָכִיל לֵיהּ דְּקָא זָהִיר אֲנַשְׁוָורָא טוּבָא. יוֹמָא חָד כָּרַךְ רִיפְתָּא אַיַּבְלֵי אָמַר הָשַׁתָּא וַדַּאי נָפַל בִּידָאי. בָּתַר דְּאָכִיל אַיְיתֵי מָרָא עַקְרִינְהוּ לִיַבְלֵי שַׁדִּנְהוּ לְנַהֲרָא שְׁמָעֵיהּ דְקָאָמַר וַוי דְאָפָקֵיהּ הַהוּא גַבְרָא מִבֵּיתֵיהּ:
רש"י חובה. עדיפ' ממצוה ולקמן מפרש מאי חובותייהו: מצו'. לשמוע דברי חכמים: אמצעיים. שנוטלים בין תבשיל לתבשיל בעלמא: מצוה לגבי רשות וכו'. משם דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשונים חובה דאף על פי שאינן אלא מצוה חשובות הן אצל הרשות להקרות חובה: בין בכלי. מתחתיה לקבלם: קינסא. אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמאן דאמר אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע: מפעפעין. אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהם את זוהם התבשיל: שמלח סדומית יש. ואמרו חכמים על כל אכילתך אכל מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יתיב ידיה אעינים מסמי להו ולפיכך צריך לנטלן: ומשתכח כי קורטא בכורא. אינה מצויה אלא קורט בכור: כל מלחא. מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא: מאי. צריך ליטול אחריו או לא: משום זוהמא. שריחן מסריח ונראות מאוסות: דכנשי נשווראה. שמכבדין פירורי אוכלים מן הבית: מנקירותא. לנקר בבית נקיון: מהדר אבתריה שרא דעניותא. שר הממונה על העניות הי' רודף ללכדו להביאו לידי עניות: איבלי. על עשבים שבאפר: נפל בידאי. שלא יוכל ללקט הפירורין מבין העשבים ויהיו למדרס רגלים ואלכדנו בכך: שמעיה. ההוא גברא לההוא שרא: דקאמר ווי דאפקי' מביתיה. הוציאני זה ממקום מנוחתי:
זוהר בהעלתך דף קנ"ג ע"ב
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (תהלים קיב) פִּזַר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים מָאי פִּזַּר כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי יא) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסַף עוֹד. יָכוֹל פִּזּוּר בְּעַלְמָא קָא מַשְׁמַע לָן פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים כֵּיוָן דְּיָהִיב לְמִסְכְּנֵי הָאי פִּזוּרָא יֵאוֹת מָאי וְנוֹסַף עוֹד בְכֹלָא. וְנוֹסַף עוֹד בְּעוּתְרָא וְנוֹסַף עוֹד בְחַיֵּי. הָאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵיהּ יֵשׁ מְפַזֵר וְיוֹסֵף עוֹד מָאי וְנוֹסַף אֶלָּא הַהוּא אָתָר דְּשָׁרֵי בֵיהּ מִיתָה הוּא גָרִים לֵיהּ דְּיִתּוֹסַף מֵחַיִּים דִלְעֵילָא לְאוֹסְפָא לֵיה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי חִיָּיא קְרָא אַסְהֵיד דְכָל מָאן דְיָהִיב לְמִסְכְּנֵי אַתְעַר אִילָנָא דְחַיֵּי לְאוֹסְפָא לְהַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח חַיִּים וְחִדּוּ לְעֵילָא וּבַר נָשׁ דְּגָרִים דָּא בְּשַׁעְתָּא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי קָאִים עֲלֵיהּ וְהַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא אָגִין עֲלוֹי וּבְגִין כַּךְ וְנוֹסַף עוֹד (כְּמַה דְאַתְּ אָמֵר) (תהלים קיא) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד מָאי עוֹמֶדֶת לָעַד עוֹמֶדֶת עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ לְזַמְּנָא לֵיהּ קִיּוּמָא וְחַיִּים כְּמָה דְאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ חַיִּים וְאַתְעַר לְגַבֵּיהּ חַיִּין הָכִי נָמֵי יַהֲבִין לֵיהּ וְאִינוּן תְּרֵי אִילָנִין (יָהֲבִין לֵיהּ) קַיְימִין עָלֵיהּ לְשֵׁיזָבָא לֵיהּ וּלְאוֹסְפָא לֵיהּ חַיִּין קַרְנוֹ תָרוּם בְכָבוֹד. תָּא חֲזֵי עַלְמָא דְאַמְרָן הַהוּא קֶרֶן תָּרוּם. וּבְמָה בְכָבוֹד דִלְעֵילָא דְהָאי בַּר נָשׁ גָּרִים לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא וּלְאַרְקָא בִּרְכָאן לְעֵילָא וְתַתָּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר בְּכָל זִמְנָא דְמִשְׁכְּנָא אַתְקָם בְּעוֹבָדֵיהוֹן דִבְנֵי נָשָׁא כְדֵין הַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְחֶדְוָוא דְכֹלָא וּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא אִתְרַק בְּהַנְהוּ בוֹצִינִין וְנַהֲרִין כֻּלְּהוּ מָאן דְּגָרִים דָּא גָּרִים לֵיהּ (בְּהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי) דְיִשְׁתְּזִיב בְּהָאי עַלְמָא וִיְּהֵא לֵיהּ חַיִּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי הָדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י"א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וּכְתִּיב (שם ד') וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם:
תרגום הזוהר וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְכוּ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח (תהלים קי"ד) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, שׁוֹאֵל, מַהוּ פִּזַּר. וּמֵשִׁיב, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (משלי י"א) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד. וְאֶפְשָׁר לוֹמָר שֶׁלְּכָל מְפַזֵּר הוּא כָּךְ, לָכֵן מַשְׁמִיעֵנוּ, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. כֵּיוָן שֶׁנּוֹתֵן הַפִּזּוּר הַזֶּה לָאֶבְיוֹנִים, רָאוּי הוּא לְהִתְבָּרֵךְ. מַהוּ וְנוֹסָף עוֹד, הַיְנוּ בַּכֹּל, וְנוֹסָף עוֹד בְּעוֹשֶׁר, וְנוֹסָף עוֹד בַּחַיִּים. שׁוֹאֵל, מִקְרָא זֶה, כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, יֵשׁ מְפַזֵּר וְיוֹסֵף עוֹד, מַהוּ וְנוֹסָף. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁשּׁוֹרֶה בּוֹ מִיתָה, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, הוּא גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּתְוַסֵּף בַּחַיִּים שֶׁל מַעְלָה, וּלְהַמְּשִׁיךְ מִשָּׁם, וּלְהוֹסִיף לוֹ חַיִּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי חִיָּא, הַמִּקְרָא מֵעִיד, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה לָאֶבְיוֹנִים, מִתְעוֹרֵר עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז"א, לְהוֹסִיף חַיִּים לְאִילָן הַמָּוֶת, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְאָז נִמְצָא חַיִּים וְשִׂמְחָה לְמַעְלָה, בַּמַּלְכוּת, וְהָאָדָם שֶׁגָּרַם זֶה, עַל יְדֵי שֶׁנָּתַן צְדָקָה, הִנֵּה בְּשָׁעָה שֶׁצָרִיךְ, אוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים עוֹמֵד עָלָיו, וְאוֹתוֹ אִילָן הַמָּוֶת מֵגִין עָלָיו. וּמִשּׁוּם זֶה, וְנוֹסָף עוֹד. (תהלים קי"ב) צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד: שׁוֹאֵל, מַהוּ עוֹמֶדֶת לָעַד. וּמֵשִׁיב, שֶׁהַצְדָקָה עוֹמֶדֶת עַל הָאָדָם לָתֵת לוֹ קִיּוּם וְחַיִּים. כְּמוֹ שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ חַיִּים אֶל הֶעָנִי, וּמִתְעוֹרְרִים אֶצְלוֹ הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, דְּהַיְנוּ בְּסִבָּתוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בִּדְבָרוֹ הַסָּמוּךְ, כָּךְ נוֹתְנִים לוֹ חַיִּים. וְאֵלּוּ שְׁתֵּי הָאִילָנוֹת, ז"א וּמַלְכוּת, עוֹמְדִים עָלָיו לְהַצִילוֹ, וּלְהוֹסִיף לוֹ חַיִּים. קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, בֹּא וּרְאֵה, הָעוֹלָם שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא ז"א, נֶאֱמַר לוֹ, הַהוּא קֶרֶן, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, תָּרוּם. וּבַמֶּה, בְּכָבוֹד שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהוּא הַבִּינָה, שֶׁעַל יְדֵי הֶאָרַת הַבִּינָה מִתְרוֹמֶמֶת הַמַּלְכוּת. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הָאָדָם, עַל יְדֵי הַצְדָקָה שֶׁנָּתַן, גָּרַם לְחַבֵּר אוֹתָם, דְּהַיְנוּ ז"א וּמַלְכוּת, יַחַד, וּלְהוֹרִיק בְּרָכוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכָל זְמָן שֶׁהַמִּשְׁכָּן הֻקָּם, בְּמַעֲשֶׂה בְּנֵי הָאָדָם, אָז הַיּוֹם הַהוּא יוֹם שִׂמְחַת הַכֹּל, וְשֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ מֻרָק בַּנֵּרוֹת הָאֵלּוּ, בִּסְפִירוֹת הַמַּלְכוּת, וְכֻלָּם מְאִירִים. מִי שֶׁגָּרַם זֶה, גָּרַם לְעַצְמוֹ שֶׁיִּנָּצֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיִהְיוּ לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְכָתוּב (משלי ד') וְאוֹר צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ח'
א. שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הֲרֵי הֵם כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲבַל הַיּוֹדֵעַ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִתְפִלַּת עַצְמוֹ: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת אֲרוּכּוֹת וְאֵין רוֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּין דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמוֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:
מוסר
משערי תשובה לר"י דף ט' ע"ב
תֵּדַע וְתַשְׂכִּיל כִּי מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבַת הָאָדָם כִּי אִם חָטָא אִישׁ לְפָנָיו וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינָיו מוּסַר הַשֵּׁם אֵלָיו לִשְׁתֵּי תּוֹעְלִיּוֹת הָאֶחָד לְכַפֵּר עַל חְטָאָיו וּלְהַעְבִיר אֶת עְוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה) רְאֵה עָנְיִי וַעְמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹאתַי. וּבְתַחְלוּאֵי הַגּוּף אְשֶׁר חִלָּה הַשֵּׁם בוֹ יְרַפֵּא חוֹלִי נַפְשׁוֹ כִּי הֶעָוֹן חוֹלִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ. וְנֶאֱמַר (ישעיה לג) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן. וְהַשֵּׁנִית לְהוֹכִיחוֹ וְלַהְשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג) אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְאִם לֹא קִבֵּל הַמוּסָר וְלֹא נִיחַת מִפְּנֵי תּוֹכָחָה וְלֹא מָל עָרְלַת לְבָבוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ כִּי סָבַל יִסוּרִין וְנָשָׂא אֶת עְוֹנוֹ וְלֹא נִרְצָה עְוֹנוֹ אְבָל נִכְפַּל עָנְשׁוֹ כַּאְשֶׁר בִּיאַרְנוּ: