פרשת בהעלותך
בהעלותך יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
ח (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְתֵימַר לֵהּ בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָא לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָא בוֹצִינַיָא:
רש"י בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות: בהעלתך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:
(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וַעֲבַד כֵּן אַהֲרֹן לָקֳבֵל אַפֵּי מְנַרְתָּא אַדְלֵק בּוֹצִינָהָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:
רש"י ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שנה:
(ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: וְדֵין עוֹבַד מְנַרְתָּא נְגִידָא דְהַב עַד שִׁידַהּ עַד שׁוֹשַׁנַהּ נְגִידָא הִיא כְּחֶזְוָא דִי אַחֲזֵי יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבַד יָת מְנַרְתָּא:
רש"י וזה מעשה המנורה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה: מקשה. בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה] לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו) . עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקרנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים על ידי חבור: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השדה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים: עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה כלה וכל התלוי בה: עד ירכה. שהוא אבר גדול: עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה. ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית: כמראה אשר הראה וגו' . כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו' : כן עשה את המנורה. מי שעשאה. ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה:
(ה) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: קָרֵב יָת לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּתְדַכֵּי יָתְהוֹן:
רש"י קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:
נביאים - זכריה - פרק ב
(יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְהוָה: בּוּעִי וַחֲדָּא כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן אֲרֵי הָא אֲנָא מִתְגְּלֵיִ וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגַוֵּיךְ אָמַר יְיָ: (טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: וְיִתּוֹסְפוּן עַמְמִין סַגִּיאִין עַל עִמֵּיהּ דַיְיָ בְּעִדָּנָא הַהִיא וִיהוֹן קֳדָמָי לְעָם וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בְּגַוֵּיךְ וְתֵדְּעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שָׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה עֲלָךְ:
רש"י ונלוו . ונתתברו :
(טז) וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: וְיַחְסֵין יְיָ לִדְבֵית יְהוּדָה חוּלָקְהוֹן עַל אַרְעָא דְּקוּדְשָׁא וְיִתְרְעֵי עוֹד בִּירוּשְׁלֵם:
רש"י ונחל ה' את יהודה . לנחלתו ולחלקו :
(יז) הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ: סָפוּ כָּל רְשִׁיעַיָּא מִן קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגְּלֵי מִמְּדוֹר קוּדְשֵׁיהּ:
רש"י הס כל בשר . כל שאר העכו"ם : כי נעור . ל' הערה והקצה :
ג (א) וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: וְאַחְזְיַנִי יַת יְהוֹשֻׁע כַּהֲנָא רַבָּא קָאֵים קֳדָם מַלְאֲכָא דַיְיָ וַחֲטָאָה קָאֵים עַל יְמִּינֵיהּ לְאַסְטָנָא לֵיהּ:
רש"י לשטנו . להשטינו על שהיו בניו נשואות נשים נכריות כמו שכ' בספר עזרא וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני יהושע בן יהוצדק :
(ב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: וַאֲמַר יְיָ לְיַחְטָא יְזִיף יְיָ בָּךְ יַחְטָא וִיזִיף יְיָ בָּךְ דְּאִתְרְעִי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בִּירוּשְׁלֵם הֲלָא דֵין אוּד מְשֵׁיזֵיב מִיְּקוֹדָא:
רש"י יגער ה' בך השטן . יגער הקב"ה בך אתה השטן וחוזר ואומר ויגער ה' בך הוא הבוחר בירושלים שלא תכנס לפניו לקטרג על הצדיק הזה הלא ראוי הוא וזכה לכך שהוצל מאש השריפה : הלא זה אוד מוצל מאש . מפורש באגדת חלק ( דף צג ) שהושלך עם אחאב בן קוליה וחבירו לאור :
כתובים - תהילים - פרק א
א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: טוּבֵיהּ דִגְבַר דְלָא הַלִיךְ בְּמִלְכַּת רַשִׁיעִין וּבְאוֹרְחַת חַיָבִין לָא קָם וּבְסִיעַת מְמִקְנֵי לָא אִסְתְּחַר:
רש"י אשרי האיש . בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה , בנצוח , בנגון , במזמור , בשיר , בהלל , בתפלה , בברכה , בהודאה , באשרי , בהללויה , כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו , אדם , מלכי צדק , אברהם , משה , דוד , שלמה , אסף , ושלשה בני קרח , וחלוקין על ידותון י"א אדם היה כמש"כ בד"ה , וי"א אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל ( אשרי האיש לישפלישמנ"ץ בלעז ) . אשוריו של איש ותהלותיו של אדם אלו הם אשר לא הלך כי מתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב :
(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: אֱלָהֵן בְּנִימוּסָא דַיָי רְעוּתֵיהּ וּבְאוֹרַיְתֵיהּ מְרַנֵן יֵמָם וְלֵילֵי:
רש"י כי אם בתורת ה' חפצו . הא למדת שמושב הלצים מביאו לידי בטול תורה : ובתורתו יהגה . בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו : יהגה . כל ל' הגה בלב הוא כד"א ( לקמן יט ) והגיון לבי ( ישעי' לג ) לבך יהגה אימה , ( משלי כד ) כי שוד יהגה לבם :
(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: וִיהֵי כְּאִילָן חַיֵי דִנְצִיב עַל טְוָפֵי מוֹי דִי אִנְבֵּיהּ מְבַשֵׁל בְּעִדָנֵיהּ וְאַטְרְפוֹי לָא נָתְרִין וְכָל לַבְלְבוֹי דִמְלַבְלֵב מְגַרְגָר וּמַצְלָח:
רש"י שתול . פלנדי"ץ בלעז : פלגי . ראויארו"ש בלעז : ועלהו לא יבול . אפילו הפסולת שבו לצורך היא שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד : לא יבול . לשון כמוש פלישטי"ר בלעז :
(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: לָא מְטוּל הֵיכְנָא רַשִׁיעֵי אֱלָהֵן כְּמוֹזָא דִי תַשְׁקְפִנֵיהּ עַלְעוֹלָא:
רש"י כמוץ . ל' קש קומבל"א בלעז :
(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא יִזְכּוּן רַשִׁיעֵי בְּיוֹמָא רַבָּא וְחַיָבִין בְּסִיעַת צַדִיקַיָא:
רש"י על כן וגו' . דבוק הוא למקרא של אחריו :
(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד: מְטוּל דִגְלֵי קֳדָם יְיָ אוֹרַח צַדִיקַיָא וְאוֹרְחַתְהוֹן דְרַשִׁיעֵי תְהוֹבַד:
רש"י כי יודע ה' וגו' . לפי שהוא יודע דרך צדיקים ולפניו הוא להכירה תמיד ודרך רשעים שנואה בעיניו ומעבירה מלפניו על כן לא תהא הקמת רגל לרשעים ליום הדין ולחטאים ליכתב בעדת צדיקים :
משנה שביעית פרק ג
א. מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לָאַשְׁפַּתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקָּשֵׁר:
ברטנורה (א) מאימתי מוציאים זבלים לאשפות. דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה: משיפסקו עוברי עבירה. לעבוד את הארץ בשנה השביעית וקודם שיפסקו עוברי עבירה, אסור, שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא, ולזבל שדהו הוא מוציא. ויש ספרים שכתוב בהם עובדי עבודה, והיא היא: משייבש המתוק. משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות: משיקשר. כשמתחיל להתייבש מתעבה ונעשה קשרים, וקרובים דבריהם להיות שוים. ובירושלמי מפרש, משייבש המתוק, סדקין שבבקעה כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתיבשים אלא לאחר זמן, ונקראים מתוק על שם מתקו לו רגבי נחל (איוב כא):
ב. עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלשׁ (שָׁלשׁ) אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:
ברטנורה (ב) משפלות. קופות שמוציאין בהם זבלים, שכל משפל מחזיק לתך שהוא משאוי של חמור, והלתך חצי כור, חמש עשרה סאין: מוסיפין על המשפלות. נותן באשפה אחת משפלות כמו שהוא רוצה: ואין מוסיפין על האשפות. לעשות יותר משלש אשפות בבית סאה שלא יראה כמזבל את השדה: רבי שמעון אומר אף על האשפות. מוסיפין, כיון שיש צבור גדול במקום אחד לא מחזי כמזבל. ואין הלכה כר"ש:
ג. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, (מַחֲצִיב), דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶלַע:
ברטנורה (ג) יתר מכאן. משלש [אשפות] מותר, והיינו דר' שמעון דרישא, והשתא אתא לאשמועינן דשרי ר"ש אפילו אין עשר משפלות ובלבד שלא יהיה בה פחות משלש, דאף על פי שיש מעט זבל באשפה, וסלקא דעתך אמינא דמודה ר"ש דאם מוסיף האשפות נראה כמזבל, קא משמע לן דלא מחזי כמזבל הואיל ואינו מפזרו: עד שיעמיק ג'. שיעמיק מקום האשפה, או יגביה משאר הקרקע ג' טפחים, שיהיה ניכר דלכנוס הזבל למקום אחד הוא עושה ולא לזבל את השדה: עושה אדם את זבלו אוצר. אותם שלש אשפות של שלשים משפלות יכול לעשות אותם אשפה אחת ולהוסיף עליהם כמו שירצה, דלא תימא כי היכי דאסור יותר משלש אשפות לבית סאה, הכי נמי אסור יותר משיעור ג' אשפות במקום אחד: ר"מ אוסר. בירושלמי מוכח דביותר מכשיעור בלבד אוסר ר"מ, אבל בכשיעור השתא בשלשה מקומות מותר, במקום אחד לא כל שכן. ואין הלכה כר"מ: היה לו דבר מועט. שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור המפורש לעיל מוציא אותו מעט ומוסיף עליו והולך: ר"א בן עזריה אוסר. שמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו, עד שיוציא עשר משפלות כאחת, או עד שיעמיק ג' או יגביה ג', שכיון שאותו מקום משונה משאר השדה לא מחזי כמזבל, וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה:
ד. הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא, מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וּמוֹצִיא מִן הַסַהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:
ברטנורה (ד) המדייר שדהו. לשון דיר של בהמות שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה, ודעתו להכניס הזבל לאשפתות אחר כך: סהר. כמו סחר היקף של מחיצה סביב הצאן: עוקר ג' רוחות. כשנתמלאה הסהר זבל, עוקר מן הסהר ג' רוחות וזוקפן לצד אחר של אמצעית ומדייר שם כמו כן בית סאתים. ועושה אשפות בתוך שדהו ג' אשפות לבית סאה כדאמרן: נמצא מדייר בית ד' סאים. סאתים מצד זה של מחיצה אמצעית וסאתים מצד אחר, ואשמועינן מתני' דשרי לדייר בית ארבעת סאין קודם שיעשה ממנה אשפות, אבל טפי, לא, שלא יאמרו לדייר שדהו מתכוין: מפני מראית העין. שלא יהא נראה כמתכוין לזבל שדהו אם עושה את כולה סחר: כדרך המזבלין. שלש אשפות לכל בית סאה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ה. לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחֲצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ עַל רוּם שָׁלשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:
ברטנורה (ה) מחצב. מקום בתוך שדהו שחוצבין ממנו אבנים לבנין, אם היה מכוסה עפר ולא היה נראה, אין פותחין אותו בתחלה בשביעית, שהרואה אומר לתקן שדהו הוא עושה כדי לזרוע בתוכו ולא להוציא האבנים לבנין: עד שיהא בו ג' מורביות. שיהיו נגלים ונראים מאותו מחצב קודם שביעית שלש שורות של אבנים שכל שורה מהם ג' אמות אורך ושלש אמות רוחב ברום שלש אמות, שנמצאו שם תשעה אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום שלש, וכן בכל שורה ושורה, הרי עשרים ושבע אבנים לשלש שורות, ובהכי ניכר שלצורך אבנים לבנין הוא מוציאם ולא לתקן שדהו:
ו. גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִכֵּן, מְחַצֵב, וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטּוֹל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:
ברטנורה (ו) של משאוי שנים שנים. שיש בכל אחת מהן משאוי שני בני אדם: הרי אלו ינטלו. כולן ואפילו הקטנות שבהן ולא מתחזי כמפנה הגדר לעשות מקומו שדה: פחות מכאן מחצב. ואינו נוטלו כולו אלא גוממו ומניח מן הסלע בארץ טפח כדי שלא יהא ראוי לזריעה: במה דברים אמורים. האי דלא יפתח מחצב, והאי דגוממו: מה שהוא רוצה ליטול. דלא מיחזי כמתקן שדה, כיון דלאו דידיה הוא. ואפילו בשלו נמי לא מחזי כמתקן שדה אם התחיל ליטול מערב שביעית:
ז. אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגַּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:
ברטנורה (ז) שזעזעתן המחרישה. ואפילו לא זעזעתן אלא שעתידה לזעזען הוי כאילו זעזעתן: הרי אלו ינטלו. כולן, אגב אותן שתים: המסקל שדהו. שמסלק האבנים מן השדה, לשון סקלו מאבן (ישעיה סב): ומניח את התחתונות הנוגעות בארץ. דבכהאי גוונא לא מיחזי כמתקן שדה: גרגיר של צרורות וגל של אבנים. קטנות: אם יש תחתיהן סלע או קש. לא מחזי כמתקן כיון דאין המקום ראוי לזריעה:
ח. אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמוֹךְ בֶּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִנָּטֵל:
ברטנורה (ח) אין בונין מדרגות. מעלות על פני הגאיות שלא יחליקו בירידתן לקחת המים שנתקבצו בעמק באותן הגומות דנראה כמתקנן להשקות בהן שדותיו בשביעית: לא יסמוך בעפר. אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים באבנים, לא יתן עפר וטיט בין האבנים משום דמחזי טפי שהוא מתכוין להשקות מהן שדותיו: אבל עושה הוא חייץ. אבנים סדורות זו על גב זו כעין גדר בלא עפר וטיט: כל אבן. שבשדהו, אפילו קטנה אם כשהוא בונה הגדר או הבנין יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה: הרי זו תנטל. שהגדר מוכחת עליו דלבנות גדרו הוא נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה:
ט. אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלשׁ עַל הַכָּתֵף:
ברטנורה (ט) באות מכל מקום. אפילו מתוך שלו דמידע ידיע דלבנין קבעי להו ולא לתקן את השדה: והקבלן. שקיבל שדה באריסות מביא מכל מקום ואפילו מאותה שדה שהוא אריס בה, אפילו אבנים קטנות שאין [שדה זו חשובה כשלו. ויש מפרשים, והקבלן שדרכו לבנות בנינים בקבולת שאין] כוונתו אלא לקבץ אבנים מביא [מכל מקום ואפילו משדה] שלו: ר' יוסי אומר כו'. והלכה כר' יוסי:
י. הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:
ברטנורה (י) להעמיק עד הסלע. ולא חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה שאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרשות הרבים אבל בינו לבין חבירו חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה ואסור: צוברו ברשות הרבים. ואחר כך נוטלו משם ומתקן את רשות הרבים כמו שהיה: כשם שאין מקלקלים רשות הרבים כך לא יתקן. כלומר לא מבעיא לצבור עפרו לרשות הרבים שהוא אסור אף על פי שיסירנו אחר כך שהרי מקלקל הוא לשעה, אלא אפילו לתקן אסור; כגון אם היו אבנים או עפר מפוזרים ברשות הרבים לא יצברם במקום אחד, אלא יסלקם לגמרי מרשות הרבים, והיינו דקאמר כשם שאין מקלקלין רשות הרבים לצבור עפרו לרשות הרבים אף על פי שדעתו לסלקו מיד, כך לא יתקן לצבור אבנים או עפר המפוזרים ברשות הרבים ולשום אותם בצדי רשות הרבים לפי שעה, אלא יסלקם מיד לגמרי מכל רשות הרבים ויוציאם לים או לנהר: מה יעשה בעפר. אליבא דרבי עקיבא: צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלים. שלש אשפות לבית סאה: וכן החופר בור שיח ומערה. בשאר ימות השנה, פליגי בה רבי יהושע ורבי עקיבא, לרבי יהושע צוברו ברשות הרבים ובלבד שיסלקנו אחר כך ויתקן רשות הרבים כמו שהיה, ולר' עקיבא אף על פי שדעתו לתקן אסור, אלא צוברו ברשותו. והלכה כר' עקיבא:
גמרא ברכות דף ל"ד ע"א
אָמַר רַב הוּנָא טָעָה בְּשָׁלש רִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לְרֹאשׁ. בְּאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לְאַתָּה חוֹנֵן. בָּאַחֲרוֹנוֹת חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה. וְרַב אָסֵי אָמַר אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶם סֵדֶר. מָתִיב רַב שֵׁשָׁת מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָעָה זֶה תִּיּוּבְתָא דְרַב הוּנָא אָמַר לָךְ רַב הוּנָא אֶמְצָעִיּוֹת כֻּלְּהוּ חָדָא בִּרְכְּתָא נִינְהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְשָׁלשׁ רִאשׁוֹנּוֹת וְלֹא בְשָׁלשׁ אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא בְאֶמְצָעִיּוֹת דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא רִאשׁוֹנוֹת דוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְסַדֵּר שְׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ. אֶמְצָעִיּוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרַס מֵרַבּוֹ. אַחֲרוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִבֵּל פְּרַס מֵרַבּוֹ וְנִפְטַר וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רַבֵּינוּ כַּמָּה אַרְכָּן הוּא זֶה אָמַר לָהֶם כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב בֵּיהּ (דברים ט') אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ'. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מְקַצֵר יוֹתֵר מִדַּאי. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה. אָמַר לָהֶם כְּלוּם מְקַצֵר יוֹתֵר מִמּשֶה רַבֵּינוּ דִכְתִיב (במדבר י"ב) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חַסְדָּא. כָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ וְלֹא קָמַדְכַּר שְׁמָהּ דְּמִרְיָם:
רש"י אין להם סדר. ואם דלג ברכה אחת ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו. ודקתני מתניתין מתחלת ברכה שטעה זה היינו אתה חונן: ונפטר. נוטל רשות: א"צ להזכיר שמו. של חולה:
זוהר בהעלתך דף קמ"ח ע"ב
רַבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ אֲבָל תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמִזְכֵּי בְהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְקָרִיב לְהוּ בְשַׁעְתָּא דְנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם דְּהָא כְדֵין אַפִּיק לוֹן מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְסָלִיק לוֹן לְאִתְאַחֲדָא בִשְׁמֵיהּ וּכְדֵין אִקְרוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא דְּלָא יַתְבוּ תַּחוֹת רְשׁוּתָא וְסָלִיק לוֹן לְאַחֲדָא בִּשְׁמֵיהּ דְּסָלִיק עַל כֹּלָא דְשָׁלִיט עַל עִלָּאִין וְתַתָּאִין וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִילְהוֹן קָרָא לוֹן (שמות ד') בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל כְּגוֹוָנָא (דִקְדוּשָׁה) עִלָּאָה. (וְעַל דָּא) קָטַל (וְקָטַל) כָּל בְּכוֹר דִּלְעֵילָא וְתַתָּא וְשָׁרָא קְטִירִין וְאִסָרִין דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן וְעָבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָּא וְעַל דָּא לָא בָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא אִיהוּ. וְעוֹד דְהָא אִיהוּ יָדַע לְאַבְחָנָא וּלְמִנְדַּע כֹּלָּא וּלְמִשְׁרֵי אֲסִירִין וְלָאו אִינוּן בִּרְשׁוּתָא דִשְׁלִיחָא אַחֲרָא אֶלָּא בִידֵיהּ. תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא לֵילְיָא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְקַטְלָא כָל אִינוּן בְּכוֹרֵי כְמָה דְאִתְמַר בְּשַׁעְתָּא דְרָמַשׁ לֵילְיָא אָתוּ מְזַמְּרִין לְזַמְּרָא קָמֵיהּ אָמַר לוֹן לָאו עִידָן הוּא דְהָא שִׁירָתָא אַחֲרָא מְזַמְּרִין בָּנַי בְּאַרְעָא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כְדֵין עָבַד נוּקְמִין וְיִשְׂרָאֵל עַבְדִין שִׁירָתָא בְּקוֹל רָם (וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִין וְאָמְרִין הַלְּלָא בְקוֹל רָם) וּכְדֵין עְבַד לוֹן בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּלָא וּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְכָל מַשִּׁרְיָין כֻּלְּהוּ הֲווּ צַיְיתִין לְהוֹן לְקַלֵּיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בָּתַר דְּאִתְגְּזָרוּ רְשִׁימוּ לְבָתֵּיהוֹן מֵהַהוּא דָמָא מִדָּמָא דְפִסְחָא בִּתְלַת רְשִׁימִין (שם יב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת מַאי טַעְמָא הָא אוּקְמוּהָ בְּגִין דְאִיהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא וּמְחַבְּלָא כַד אִיהוּ נָפִיק וְחָמֵי הַהוּא דָמָא דְהָוָה רְשִׁים עַל הַהוּא פִּתְחָא חַיִיס עָלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל הָדָא הוּא דִכְתִיב וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וגו'
תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְכוּ': (תהלים פ"ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךְ יְהַלֵּכוּן. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלִמֵּד אוֹתָם דְּרָכָיו לְהִתְדַבֵּק בּוֹ, וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה לִזְכּוֹת בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא. וְקֵרַב אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כִּי אָז הוֹצִיאָם מֵרְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאַחֵד בִּשְׁמוֹ, אָז נִקְרְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֶרֶת, וְהֶעֱלָה אוֹתָם לְהִתְאָחֵד בִּשְׁמוֹ הָעוֹלֶה עַל הַכֹּל, הַשּׁוֹלֵט עַל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתָם קָרָא אוֹתָם (שמות ד'), בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמוֹ ז"א הַנִּקְרָא בְּכוֹר. וְהָרַג כָּל בְּכוֹר שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה, מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְהִתִיר קְשָׁרִים וַאֲסוּרִים שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁעָשׂוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִשְׂרָאֵל לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, כְּדֵי לְהוֹצִיאָם, וְעָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל, וְעַל כֵּן לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָם עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ. וְעוֹד, כִּי הוּא יָדַע לְהַבְחִין בֵּין בְּכוֹר וְשֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, וְלָדַעַת הַכֹּל, וְלִפְתּוֹחַ אֲסוּרִים, וְאֵינָם בִּרְשׁוּת שָׁלִיחַ אַחֵר אֶלָּא בְּיָדוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲרוֹג כָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרִים, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהֱחֶשִׁיךְ הַלַּיְלָה, בָּאוּ מְזַמְּרִים לְזַמֵּר לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַזְּמָן לוֹמָר שִׁירָה, כִּי שִׁירָה אַחֶרֶת מְזַמְּרִים בָּנַי בָּאָרֶץ. בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה, נִתְעוֹרְרָה רוּחַ צָפוֹן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אָז נְקָמוֹת לְיִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל מְזַמְּרִים שִׁירָה בְּקוֹל רָם, וְאָז עָשָׂה אוֹתָם בְּנֵי חוֹרִין מִכֹּל. וְהַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים וְכָל מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הָיוּ מַקְשִׁיבִים לְקוֹלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַחַר שֶׁנִּמּוֹלוּ, וְרָשְׁמוּ בָּתֵּיהֶם מֵאוֹתוֹ הַדָּם וּמִדָּם הַפֶּסַח בְּשָׁלֹשׁ רְשִׁימוֹת (שמות י"ב) עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁרָשְׁמוּ הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ. וְהַמְּחַבֵּל, כְּשֶׁיָּצָא וְרָאָה אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁהָיָה רָשׁוּם עַל הַפֶּתַח, רִחֵם עַל יִשְׂרָאֵל. ז"שׁ וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ז'
א. סֵדֶר תְּפִלּוֹת כָּךְ הוּא בַּשַׁחַר מַשְׁכִּים אָדָם וּמְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ. וְקוֹרֵא הַזְּמִירוֹת וּמְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. וְקוֹרֵא אַחַר כָּךְ שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וּמְדַלֵּג קְדוּשָׁה מִן הַבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קְדוּשָׁה. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל מִיָּד יַעֲמוֹד כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מֵעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב וְיִפּוֹל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵן מְעַט וְהוּא יוֹשֵׁב בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאַחַר כַּךְ יִקְרָא תְּהִלָּה לְדָוִד (מִיוֹשֵׁב) וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו: ב. וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה מַתְחִיל לִקְרוֹא תְהִלָּה לְדָוִד מִיוֹשֵׁב וְאַחַר כַּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וּכְשֶׁמַּשְׁלִים נוֹפֵל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵּן כְּפִי כֹחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו. וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעוֹמֵד וּכְשֶׁיַשְׁלִים יֵשֵׁב מְעַט וְיִפָּטֵר. וְהַמִּתְחַנֵן אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָה הֵפְסֵק בֵּין גְּאוּלָה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרוּכָּה:
מוסר
מספר חסידים סימן ע"ד ע"ה
אַל תְּהִי בָז לְדִבּוּר אָחִיךָ כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּגַאֲוָה דְבָרִים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָתָן וְנוֹחַ לָךְ לְהַשְׁפִּילוֹ מִגַּאֲוָתוֹ וּלְתוֹפְשׂוֹ בִדְבָרָיו אַל תָּחוּשׁ בָזֶה כִּי מַה תַרְוִיח בְּדָבָר וְאַל תְּקַנְטֵר שׁוּם אָדָם אֲפִלּוּ נָכְרִי כִּי כַּאֲשֶׁר אַתָּה תִשְׁכַּח יִהְיֶה אִתּוֹ לְזִכָּרוֹן כְּמַעֲשֶׂה רוֹעֶה הַחֲזִירִים: אַל תַּגְבִּיהַּ קוֹלְךָ לְהָשִׁיב עַזוּת אַךְ כָּל דְּבָרֶיךָ תְּדַבֵּר בַּעֲנָוָה וְכָבוֹד כִּי דִבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים. וְאַל תַּרְבֶּה דְבָרִים בְּטֵלִים. אִם עָמַדְתָּ בֵּין הָאֲנָשִׁים וְכָל שֶׁכֵּן בֵּין הַנָּשִׁים אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה. אִם בָּאוּ לֵצִים בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָךְ פִּתְאוֹם וּמְדַבְּרִים דִּבְרֵי הֲבָאי אַל תּוֹכִיחֵם פֶּן יִשְׂנְאוּךָ לֵךְ מֵאֶצְלָם פֶּן תִּלְמוֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כִּי הַלֵּיצָנוּת שְׁנִיָּה לְעֶרְוָה:
בהעלותך יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ: וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן:
רש"י הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם: והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:
(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת: וְיִסְבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵהּ סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיָן בַּר תּוֹרֵי תִּסַב לְחַטָאתָא:
רש"י ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שנאמר (פסוק יב) ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה: ופר שני. מה תלמוד לומר שני, לומר לך, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת. ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים. ואומר אני שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה:
(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתנים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי:
נביאים - זכריה - פרק ג
(ג) וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין דִּנְסִיבָן לְהוֹן נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא וְקָאִים קֳדָם מַלְאֲכָא:
רש"י לבוש בנדים צואים . כתרגומו הוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרין לכהונתא והיה נענש הוא על שלא מיחה בידם :
(ד) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וַאֲתֵיב וַאֲמַר לְדִמְשַׁמְּשִׁין קֳדָמוֹהִי לְמֵימָר וַאֲמָרוּ לֵיהּ וְיַפִּיק נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא מִבֵּיתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ חֲזֵי דְּאַעְדִּיתִי מִנָּךְ חוֹבָךְ וְאַלְבִּישִׁית יָתָךְ זַכְוָון:
רש"י הסירו הבגדים הצואים מעליו . יבדילו בניו את נשותיהם וימחול לו : מחלצות . חליפות בגדים נאי' כלומר זכיות אבל לפי שדימה העון לבגדים צואים דימה הזכיות למחלצות בגדים נאים ולבנים :
(ה) וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד: וַאֲמָרִית שַׁווּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִּיאוּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְאַסְּבוּהִי אִתְּתָא דְּכַשְׁרָא לִכְהוּנְּתָּא וּמַלְאֲכָא דַיְיָ קָאֵים:
רש"י ואומר . אני זכריה : ישימו צניף טהור וגו' . בקשתי רחמים עליו :
(ו) וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: וְאַסְהֵיד מַלְאֲכָא דַיְיָ בִּיהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר:
רש"י ויעד . לשון התראה כמו ( דברים לא ) ואעידה בם את השמים וגו' :
כתובים - תהילים - פרק מב
מב (א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: לְשַׁבָּחָא בְּשִּׂכְלָא טָבָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח:
רש"י לבני קרח . אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתתה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד :
(ב) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: הֵיךְ אַיָלָא דִי מְרַגֵג עַל פַּצִידֵי מַיָא הֵיכְנָא נַפְשִׁי מְרַגְגָא לְוָתָךְ יְיָ:
רש"י כאיל תערג על אפיקי מים . ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים , וצפצוף לעופות , אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה , והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים . כאיל תערוג . כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיב' הזכר עורג על עסק המי' כמו שפרשנו , הנקיבה כשהיא כורעת לילד והי' צועקת הקב"ה מרחם עליה , ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו , גם דונש פתר אותו לשון קול של איל ( סא"א ) :
(ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: צְחָת לָךְ נַפְשִׁי לֵאלָהָא תַּקִיפָא חַיָא וְקַיָמָא אֵמָתַי אֵעוּל וְאֶחְמֵי זִיו שְׁכִינְתָּא דַיְיָ:
רש"י מתי אבא ואראה פני אלהי' . לעלות לרגל ונתנבא כאן חורבן הבית ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום . צמאה נפשי . כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל :
(ד) הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: הֲוָת לִי דִמְעָתִי לְמִבְרֵי יֵימָם וְלֵילֵי בִּדְיֵימָר לִי סָנְאָה כָּל יוֹמָא אָן הוּא אֱלָהָךְ:
רש"י היתה לי דמעתי לחם . מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל ( שמואל א א' ) :
משנה פסחים פרק ב
א. כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:
ברטנורה (א) כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי, והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו, ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כוותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש: מאכיל לבהמה לחיה ולעופות. צריכי, דאי תנא בהמה, הוה אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא. ואי תנא חיה, הוה אמינא חיה דאי משיירא מצנעא ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בר יראה אימא לא. קמשמע לן. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות: ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים: ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו, כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו: עבר זמנו. משהגיעה שעה ששית אע"פ שאין איסורו אלא מדברי סופרים אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה שאם קידש בו אשה אין חוששין לקידושיו ואפילו בחמץ נוקשה כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים אם קידש בו אשה ביום ארבעה עשר משהגיע שעה ששית אין חוששין לקידושיו: ולא יסיק בו תנור וכירים. לר' יהודה איצטריך דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה, קמשמע לן דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר האסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה:
ב. חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאֹר):
ברטנורה (ב) מותר בהנאה. לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא ושל ישראל אסור בהנאה תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה: משום שנאמר לא יראה לך. כלומר קנסא קנסינן ליה הואיל ועבר על לא יראה לך. אי נמי, ארישא קאי, חמץ של נכרי מותר משום שנאמר לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:
ג. נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:
ברטנורה (ג) נכרי שהלוה לישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח: לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מלתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה: וישראל שהלוה לנכרי כו'. אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה: הרי הוא כמבוער. ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב שלשה טפחים:
ד. הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:
ברטנורה (ד) בשוגג. ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ: משלם קרן וחומש. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן: במזיד. שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ: פטור מן התשלומין ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו. משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן בעלמא, ומעות משלם, לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה ואף להיסק לא חזי ולאו מידי אפסדיה:
ה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:
ברטנורה (ה) ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחוייב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות: בחטים ובשעורים וכו'. אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון: ובדמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במס' שבת פרק מפנין: והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראויה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קא משמע לן: חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן. אע"פ שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח: למכור בשוק יוצאין בהן. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא. ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:
ו. וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזְרְת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּש שֶׁנִּפְדּוּ:
ברטנורה (ו) בחזרת. בערבי חס"א. לטוג"א בלע"ז: ובעולשים. בערבי הנדב"י. ובעל"ז אנדיב"א. והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע"ז קרשפי"ל: ובתמכא. סיב הגדל סביבות הדקל: ובחרחבינא. אלקרצעינ"א בערבי: ובמרור. מין כוסברתא הוא מר ביותר: בין לחים בין יבשים. דוקא בקלח שלהן כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחין אין, יבשים לא: שלוקים. מבושלין יותר מדי עד שנמוחים: כבושים. בחומץ: מבושלין. כדרך בישול: ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:
ז. אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָה לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:
ברטנורה (ז) אין שורין את המורסן. במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים: אבל חולטין. ברותחין. שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים: לא תשרה את המורסן. לשוף בו בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:
ח. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:
ברטנורה (ח) בחרוסת. דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר: ואם נתן. לתוך החרדל: יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לר' מאיר דאסור: ור' מאיר אוסר. אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כר' מאיר: לא במשקין ולא במי פירות. דכתיב (שמות יב) ובשל מבושל מכל מקום: אבל סכין ומטבילין. לאחר צלייתו, ולא אמרינן שמבטל טעמו. אי נמי, אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו: מי תשמישו של נחתום. שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה: ישפכו. במקום מדרון שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו:
גמרא פסחים דף ל' ע"ב
אָמַר לֵיהּ רְבִינָא לְרַב אָשֵׁי הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עַבְדִינָן לְהוּ. אָמַר לֵיהּ לְדִידִי חֲדַתָּא קָא עָבִידְנָא. אָמַר לֵיהּ תֵּינַח מָר דְאֶפְשַׁר לֵיהּ דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ מָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא כְּעֵין חֲדַתָּא קָאֲמֵינָא קַתַּיְיהוּ בְטִינָא וּפַרְזִלַיְיהוּ בְנוּרָא וְהַדַר מְעַיַּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין וְהִלְכְתָא אִידִי וְאִידִי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן קָסָבַר כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ. בָּעוּ מִינֵיהּ מֵאֲמֵימָר הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ בְּפִסְחָא יְרוֹקָא לֹא תִּיבָעֵי לָךְ דְוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ אוּכְמֵי וְחִיוָורֵי מָאי. וְהֵיכָא דְאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי לָא תִּיבָעֵי לָךְ דְּוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ דְּשִׁיעֵי מָאי אָמַר לֵיהּ חֲזִינָא לְהוּ דְמִידַיְיתֵי אַלְמָא בַּלְעֵי וַאֲסִירֵי וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלֵי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דוֹפְיוֹ לְעוֹלָם. וּמָאי שְׁנָא לְעִנְיַן יַיִן נֶסֶךְ דְדָרִישׁ מְרֵימָר מָאנֵי דְקוּנְיָא בֵּין אוּכְמֵי בֵּין חִיוָרֵי וּבֵין יְרוּקֵי שָׁרֵי וְכִי תֵימָא יַיִן נֶסֶך דְּרַבָּנָן חָמֵץ דְּאוֹרַיְיתָא כָּל דְּתִקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן. אָמַר לֵיהּ זֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין וְזֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֶן. אָמַר רָבָא בַר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְהוּ חָמֵץ בְּצוֹנֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן מַצָה חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר הוֹאִיל שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי וּבֵית חֲרוֹסֶת כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי. אָמַר רָבָא הָנֵי אֲגָנֶי דִמְחוּזָא הוֹאִיל וּתְדִירֵי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דִּרְוִיחָא שָׁלִיט בְּהוּ אַוִּירָא וְלֹא בַּלְעֵי קָא מַשְׁמַע לָּן:
רש"י לדידי חדתא עבד. לצרכי עושים סכינים חדשים: למר אפשר ליה. שהרי עשיר אתה: קתייהו בטינא. להגין עליהם שלא ישרפם האור: והלכתא. לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעלה ברותחין: ועץ פרור. שמגיסין בו את הקדרה: כבולעו כך פולטו. כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון: קוניא. פלוסים בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר: ירוקי. עשוין מקרקע שחופרין ממנה צריף אלו"ם בלע"ז והוא עז ובולע לעולם: ה"ג ירוקי. לא תיבעי לך דודאי אסור דמצרפי ובלעי מצרפי צירוף: קרטופני. בקעים: כי תיבעי לך דשיעי. שהם חלקים: דמדייתי. פולטין המשקין מדופנן החיצון, ובלע"ז טרשטדע"ש וכיון דמדייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אין פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מיד דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושטף אבל בכלי חרס ישבר: חמץ. תשמישו ע"י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח העשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת קיהוי אייגירו"ם בלע"ז בית שאור כלי שהאשה שורה ומנחת בו השאור ונותנתו בעיסה ופעמים הוא שוהה שם בלילה:
זוהר בהעלתך דף ק"ן ע"א
רִבִּי יִצְחָק פָּתַח כְּתִיב בָּנֹה בָנִיתִי בֵית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל. וַדָּאי כַּד אִתְפְּקָדוּ בִידָהָא כָּל גִּנְזֵי מַלְכָּא. וְשַׁלְטָא בְהוּ כְּדֵין אִקְרֵי בֵית זְבוּל וְרָקִיעַ חָד אִית דְּאִקְרֵי בֵּית זְבוּל. דְּהָא דָא אַשְׁכַּח לְקַבְלָא בִּרְכָאָן וּלְסַדְרָא כֹלָא וְהָאי אִיקְרֵי בֵּית זְבוּל. תָּא חֲזֵי כְתִיב (דברים לג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ מְלַמֵּד דְּאִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא דָא נָפִיק וְאַגַּח קְרָבָא וְדָא יָתִיב וְלָעֵי בְאוֹרַיְתָא וְדָא יָהֵיב חוּלָקָא לְדָא. בְּחוּלָקֵיהּ דִּזְבוּלֻן יַמָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקְרֵי יָם כִּנֶרֶת וְהָכִי אִתְחֲזֵי דְּהָא תְכֵלֶת נָפִיק מִתַּמָּן וְאוּקְמוּהָ דְּהָא לְתַתָּא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְתַתָּא. תְּכֵלֶת לְעֵילָא תְּכֵלֶת לְתַתָּא וְכֹלָא בְאָתָר חָד. וְעַל דָא יָרִית זְבוּלֻן לְמֵיפַק לְאַגָּחָא קְרָבָא. וּמְנָלָן דְּהָכִי הוּא דִּכְתִיב (שם) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק זִבְחֵי צֶדֶק וַדָּאי מָאי טַעְמָא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. וְיִשָׂשׂכָר חוּלָקֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא וְיָהִיב לִזְבוּלֻן חוּלָקָא דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי וְעַל דָּא אִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא לְאִתְבָּרְכָא זְבוּלֻן מִיִּשָׂשׂכָר דְבִרְכָתָא דְאוֹרַיְתָא הִיא בִרְכָתָא דְכֹלָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר אַחֲסָנַת דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי הָכִי הוּא וְדַרְגָּא דָא שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגַר (חַד שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגָר) אוֹרִית וְאַחֲסִין לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲסִין חִוָּורָא לִתְכֶלְתָא וְעַל דָּא תָנֵינָן מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן דְּיִשְׁתְּמוֹדְעָן גֵּוָונֵי דְּהָא כְדֵין אִקְרֵי בֹקֶ"ר חִוָּורָא אָתֵי לְעַלְמָא וּתְכֶלְתָּא אִתְעֲבָר. וְעַל דָּא כָּל קְרָבִין דְּמַלְכָּא וְכָל זַיְינֵי מַלְכָּא בִידָהָא אִתְמְנָן וְהָא אוֹקִימְנָא:
תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְכוּ': כָּתוּב (מלכים א' ח') בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל, בֵּית זְבוּל וַדַּאי, כִּי כְּשֶׁנִּפְקְּדוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת כָּל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא ז"א, וְהִיא שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְרָקִיעַ אֶחָד יֵשׁ שֶׁנִּקְרָא זְבוּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקַבֵּל בְּרָכוֹת וּלְסַדֵּר הַכֹּל. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת כְּשֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל נִקְרֵאת גַּם כֵּן בֵּית זְבוּל. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (דברים ל"ג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךְ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶךְ, מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ יַחַד, זֶה יָצָא וְעָשָׂה מִלְחָמָה, וְזֶה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִתּוֹרָתוֹ. כִּי יִשָּׂשׂכָר הַ"ס תּ"ת, וּזְבוּלֻן ה"ס מַלְכוּת. בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זְבוּלֻן הוּא הַיָּם. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת יָם כִּנֶּרֶת, וְכָךְ רָאוּי לְהִקָּרֵא, מִשּׁוּם שֶׁהַתְּכֵלֶת יוֹצֵא מִשָּׁם, שֶׁתְּכֵלֶת ה"ס מַלְכוּת וְכִנֶּרֶת הִיא מַלְכוּת. וְהֶעֱמִידוּהוּ, כִּי לְמַטָּה הוּא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, יָם כִּנֶּרֶת לְמַעְלָה שֶׁהוּא מַלְכוּת, יָם כִּנֶּרֶת לְמַטָּה, תְּכֵלֶת לְמַעְלָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת, תְּכֵלֶת לְמַטָּה. וְהַכֹּל הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וְעַל כֵּן יָרַשׁ זְבוּלוּן לָצֵאת לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת. וּמֵאַיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים ל"ג) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. זִבְחֵי צֶדֶק וַדַּאי, דְּהַיְנוּ שֶׁל מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, דְּהַיְנוּ הַשֶּׁפַע עַל יְדֵי מִלְחָמוֹת. וְיִשָּׂשׂכָר חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה. וְנוֹתֵן לִזְבוּלוּן חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה וַדַּאי, וְעַל כֵּן נִשְׁתַּתְּפוּ יַחְדָיו, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ זְבוּלוּן מִיִּשָּׂשׂכָר. כִּי הַבְּרָכָה שֶׁבַּתּוֹרָה הִיא בִּרְכַּת הַכֹּל. רַבִּי אַבָּא, אָמַר הַנַּחֲלָה שֶׁל הַתּוֹרָה וַדַּאי כָּךְ הִיא, וּמַדְרֵגָה זוֹ הִיא הַשִּׁשִּׁית, דְּהַיְנוּ יְסוֹד, שֶׁנּוֹתֵן שָׂכָר הַתּוֹרָה וּמַנְחִילָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׁרָאֵל, וּמַנְחִיל לָבָן שֶׁהוּא חֶסֶד, לִתְכֵלֶת שֶׁהוּא דִּין. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן, לִקְרִיאַת שְׁמַע (ברכות ט') דְּהַיְנוּ שֶׁהַגְּוַנִּים יִהְיוּ נִכָּרִים, אָז נִקְרָא בֹּקֶר, וְהַלָּבָן בָּא לָעוֹלָם, וְהַתְּכֵלֶת, שֶׁהוּא דִּין, נֶעֱבָר מִן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ נִתְמַנּוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת, שֶׁאָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְכֵן זְבוּלוּן, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ח'
א. תְּפִלַת הַצִבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל יָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רָע: ב. וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו) נֵדְעָה נִרְדְפָה לָדַעַת אֶת ה'. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גָּסָה. אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁיעוּר שְׁנֵי פְתָחִים וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי: ג. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם בְּעָרֵיהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם בַּתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִבּוּר:
מוסר
מס' חסידים סימן ע"ו
אַל תַּעֲנִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְאַל תְּקַלְלוֹ אַךְ הִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיַּשְׁלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבּוֹ וְיַחֲזִירֵהוּ לְמוּטָב. וְאַל תִּמְסוֹר עָלָיו דִּין לֵאמֹר הַצוּר יְנַקְּמֶנוּ מִיָּדוֹ. וְיָשִׁיב לָעוֹשֶׂה הָרָע כְּרָעָתוֹ. כִּי כָל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ בָּאָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָזֶה תַּעֲשֶׂה דִּין רָאוּי הוּא שֶׁתַּעֲנִישׁוֹ עַל כָּךְ וְכָךְ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אַל תְּקַלֵּל שׁוּם אָדָם כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת הַקְּלָלוֹת חוֹזְרוֹת וְחָלוֹת כֻּלָּן עַל רֹאשׁוֹ וְעַל זַרְעוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל הַקְּלָלוֹת שֶׁקִּלֵּל דָּוִד אֶת יוֹאָב נִתְקַיְּימוּ בְּזַרְעוֹ. אַל תִּשְׂנָא אֶת חֲבֵירָךְ מִפְּנֵי אַהֲבַת חֲבֵירָךְ הַשּׁוֹנֵא אוֹתוֹ. כִּי אֵין לִשְׂנוֹא אֶלָּא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ. וְעוֹד פְּעָמִים שֶׁיִּתְפַּיְּיסוּ שְׁנֵיהֶם וְהוּא לֹא יִתְפַּיֵּיס עִמָּךְ כִּי שִׂנְאָתָךְ הָיְתָה חִנָּם. וְאַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה: