פרשת נשא
נשא יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(כא) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם: קַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן אַף אִנוּן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן:
רש"י נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה:
(כג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא עַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנֵי יַתְהוֹן כָּל דְאָתֵי לְחַיָלָא חֵילָא לְמִפְלַח פּוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא: דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת גֵרְשׁוֹן לְמִפְלַח וּלְמַטוּל: (כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְיִטְלוּן יָת יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא וְיָת מַשְׁכַּן זִמְנָא חוֹפָאֵהּ וְחוֹפָאָה דְסַסְגוֹנָא דִי עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:
רש"י את יריעת המשכן. עשר תחתונות: ואת אהל מועד. יריעות עזים העשויות לאהל עליו: מכסהו. עורות אילים מאדמים: מסך פתח. וילון המזרחי:
(כו) וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ: וְיָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא וְיָת פְּרָסָא דְמַעֲלָנָא דִתְרַע דַרְתָּא דִי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת אַטוּנֵיהוֹן וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְּחַנְהוֹן וְיַת כָּל דִי יִתְמְסַר לְהוֹן וְיִפְלְחוּן:
רש"י אשר על המשכן. כלומר הקלעים והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחשת סביב: ואת כל אשר יעשה להם. כתרגומו ית כל דיתמסר להון, לבני גרשון:
נביאים - שופטים - פרק יג
(ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: וַהֲוָה גַבְרָא חַד מִצָרְעָה מִזַּרְעִית דָּן וּשְׁמֵיהּ מָנוֹחַ וְאִתְּתֵיהּ עַקְרָא לֵית לָהּ וְלָד: (ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: וְאִתְחַזֵי מַלְאָכָא דַיְיָ לְאִתְּתָא וַאֲמַר לָהּ הָא כְעַן אַתְּ עַקְרָא וְלֵית לִיךְ וְלָד וְתַעֲדִין וְתֵילְדִין בָּר: (ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: וּכְעַן אִסְתְּמַרִי כְּעַן וְלָא תִשְׁתִּין חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאַב:
רש"י יין ושכר . ( תרגום : ) חמר חדת ועתיק :
(ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: אֲרֵי הָא אַתְּ מְעַדְּיָא וְתֵילְדִין בָּר וּמַסְפֵּר לָא יְעִבַר עַל רֵישֵׁיהּ אֲרֵי נְזִירָא דַיְיָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא וְהוּא יִשְׁרֵי לְמִפְרַק יַת יִשְּׂרָאֵל מִיְּדָא דִּפְלִשְׁתָּאֵי:
רש"י ומורה . תער , על שם שמורה ומשליך את השער : ואל תאכלי כל טמאה . דברים האסורים לנזיר :
(ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי: וַאֲתַת אִתְּתָא וַאֲמָרַת לְבַעְלַהּ לְמֵימַר נְבִיַּיָּא דַיְיָ אֲתָא לְוָתִי וְחֶזְוֵיהּ כְּחֵיזוּ מַלְאָכָא דַיְיָ חַסִּין לַחֲדָא וְלָא שְׁאִלְתֵּיהּ אֵי מִדֵּין הוּא וְיַת שְׁמֵיהּ לָא חַוִּי לִי: (ז) וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: וַאֲמַר לִי הָא אָתְּ מְעַדְּיָא וְתֵילְדִין בָּר וּכְעַן לָא תִשְׁתַּן חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וְלָא תֵיכְלִין כָּל מְסָאַב אֲרֵי נְזִירָא דַיְיָ יְהֵי רַבְיָא מִן בִּטְנָא עַד יוֹם מוֹתֵיהּ:
כתובים - משלי - פרק לא
לא (א) דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: מִלוֹהִי דִלְמוּאֵל מַלְכָּא נְבִיוּתָא וּמַרְדּוּתָא דִרְדָתֵיהּ אִמֵיהּ וַאֲמַרַת לֵיהּ:
רש"י דברי למואל מלך . דברי שלמה המלך שאמר למו הקב"ה כלומר בשביל שהעוה כנגד הקב"ה , למואל לאל כמו ( איוב מ ) למו פי דברים לשמו של הקב"ה שאמר המלך : משא אשר יסרתו אמו . כשהתחתן עם בת פרעה ביום חנוכת בית המקדש והכניסה לו כמה מיני כלי זמר ונעור כל הלילה וישן למחרת עד ארבע שעות כדאית' בפסיקתא והיו מפתחות בית המקדש תחת מראשותיו ועל אותה שעה שנינו על תמיד של שחר שקרב בד' שעות ונכנסה אמו והוכיחתו על המעשה הזה : משא אשר יסרתו אמו . משא של משל שיסרתו אמו :
(ב) מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי: וַי בְּרִי וּוַי בַּר כְּרֵסִי וּוַי בַּר נִדְרַי:
רש"י מה ברי . מה זאת עשית והגדת שאתה בני ולא בן אביך הכל יודעין שאביך צדיק גמור היה ואם אתה רשע יאמרו אמו גרמה לו : בר בטני . כל נשי אביך כיון שמתעברות אינן שבות לתשמיש ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז שהתשמיש יפה כל ששה חדשים אחרונים : ומה בר נדרי . כל נשי אביך היו נודרות שיהא להן בן הגון למלכות ואני נדרתי שיהא לי בן מלובן בתורה :
(ג) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין: לָא תִתֵּן לִנְשֵׁי חֵילָךְ וְאָרְחָתָךְ לִבְנָת מַלְכִין:
רש"י אל תתן . אל תתיש : לנשים חילך . כחך :
(ד) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים (או) אֵי שֵׁכָר: אִזְדְּהַר מִן מַלְכֵי לְמוֹאֵל מִן מַלְכֵי דְשָׁתִין חַמְרָא וּמִן שִׁלְטוֹנֵי דְשָׁתִין שִׁכְרָא:
רש"י אל למלכים למואל . אין זה דבר הגון למלכים שהם להקב"ה , למואל כמו למו פי ( שם ) : אל למלכים שתו יין . אין נאה להם להשתכר : אי שכר . כמו אין שכר :
(ה) פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי: לָא תִשְׁתֵּי וְתִטְעֵי הֲוָנָךְ וּתְשַׁנֵא דִינְהוֹן דְּכוּלְהוֹן בְּנֵי עֲנִיֵי:
רש"י מחוקק . הכתוב בתורה וכ"ש מה שהוא בגרס' :
(ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ: הֲבוּן שִׁכְרָא לַאֲבֵלֵי וְחַמְרָא לִמְרִירֵי נַפְשָׁא:
רש"י לאובד . למי שסופו לאבוד לרשעים : למרי נפש . המצטערין על ענים ועל אבלם : כל בני חלוף . אלו הן היתומים שחלפה עזרתם והלכה לה :
משנה שביעית פרק ב
א. עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:
ברטנורה (א) עד אימתי. בשדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן: הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים: מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים. אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית: נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי, וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי: אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח: ושדה אילן. שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע, הלכך חורשים בה עד עצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:
ב. מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית:
ברטנורה (ב) מזבלין. מכניסין להם זבל: מעדרים. חופרים בעיקרי האילנות שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תיקון האילן אסור אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים, ובתוספת שביעית לא גזור: בית השלחין. שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה. תרגום והוא עיף (בראשית כה), והוא משלהי: מיבלין. חותכין היבלת, מומין הנולדין באילן: מפרקין. העלין מעל האילן להקל מעליו: מאבקין. שרשים המגולים מכסים אותן באבק: מעשנין. תחת האילן להמית התולעים הגדילים בו: אף נוטל את העלין. בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כרבי שמעון:
ג. מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין מְזָרְדִין, מְפַסְלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְזֵרוּדָהּ וּכְפִסוּלָהּ שֶׁל חֲמִישִׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסוּלוֹ:
ברטנורה (ג) מסקלין. מסירין את האבנים: מקרסמין. כמו מכרסמין בכ"ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן: מזרדין. הענפים הלחים, כשהם מרובין רגילים לקצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד: מפסלין. שנוטל את הפסולת. ויש מפרשים, מפסלין לשון פסל לך (שמות לד), שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה: כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו'. תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית, ורבי יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית, מה חמישית נכנסת לששית, כך ששית נכנסת לשביעית. וכמו שמזרדין של חמישית בששית, כך מזרדין של ששית בשביעית: רבי שמעון אומר. מעצרת ואילך שהוא נאסר בעבודת האילן נאסר נמי בזירוד ופיסול, ושלש מחלוקות בדבר. והלכה כתנא קמא:
ד. מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר:
ברטנורה (ד) מזהמין את הנטיעות. כשקליפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין, שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח, או שימותו: וכורכים. יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו, וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ: וקוטמין אותן. יש מפרשים לשום בשרשיהם אפר, תרגום אפר קיטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סוכה כט:]: ועושים להם בתים. רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצינה: על הנוף. של האילן, אבל לא על העיקר, שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר:
ה. סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן:
ברטנורה (ה) סכין את הפגים. פירות שלא נגמר בישולן, סכין אותן בשמן כשהן מחוברים באילן למהר בישולן, ופעמים שמנקבים אותן ומשימין שמן בתוך הנקב. אי נמי, מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה: פגי ערב שביעית. פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית אין סכין ואין מנקבים אותן בששית מאחר שאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית, ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ור' יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה עבודה ושרי: ר"ש מתיר באילן. שהוא מלא פירות שביעית לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן, אף על פי שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא:
ו. אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:
ברטנורה (ו) מבריכין. כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר: מרכיבים. מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו: פחות משלשים יום. בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלושים יום דקליטה לתנא קמא, ושלושה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דרבי יוסי ורבי שמעון, צריכין קודם שלושים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו דתוספת שביעית שלושים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלושים יום צריך שלושים דקליטה ושלושים דתוספת, לר' יהודה דאמר בשלושה ימים הויא קליטה צריך שלושה דקליטה ושלושים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור' שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלושים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כר' יוסי ור' שמעון:
ז. הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה:
ברטנורה (ז) האורז. בלע"ז רי"ש: ודוחן. מיל"ו: והפרגין. כעין רמון מלא זרע והזרע שלו מקשקש בתוכו וקורין לו בערבי כשכ"ש ובלע"ז פפאוור"ו: והשומשמין. כמין זרע ארוך, ובא"י ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס"ם: מתעשרים לשעבר. כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני: ומותרים בשביעית. כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית אין בהם קדושת שביעית: ומתעשרין לשנה הבאה. כשנת לקיטתן כיון דבאותה שנה השרישו, ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית, אף על גב דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בישולן אז נתחייבו במעשרות, מכל מקום באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאין לוקטים אותם כאחד ואין מביאים שליש בישולם כאחד, אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה, שהרי בבת אחת זורעים אותם:
ח. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזְרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפִנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה:
ברטנורה (ח) פול המצרי. פאשולי בלע"ז: שזרעו לזרע. כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה: כיוצא בהם. בתר השרשה כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות, בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע, אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק: הגמלונין. הגסים: משתרמלו. שהוקשו ונעשו כמין כיס, ודוגמתו בתרמילו [שבת לא.], שהוא כיס של רועים:
ט. הַבְּצָלִים הַסָרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ:
ברטנורה (ט) הבצלים הסריסים. שאין עושים זרע כשאר בצלים: ופול המצרי. שזרעו לירק דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה אפילו לא מנע מהן מים: שמנע מהן מים ל' יום. יצאו מתורת ירקות הגדילות על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים הלכך מתעשרים לשעבר: ושל בעל. שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה, ומכל מקום לירק צריכה השקאה משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות. זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים:
י. הַדִּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזְרַע, אִם הֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְחִין:
ברטנורה (י) הוקשו. נתיבשו ונעשו קשין: אסור לקיימן בשביעית. שפירות שביעית אסור להניחן לזרע: התמרות. הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו, נקטם ראשו ועלתה בו תמרה, בפרק לולב הגזול. פירוש אחר תמרות, כעין לולבי גפנים: מרביצין בעפר לבן. כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה, שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית: ממרסין באורז. משקין עפר האורז ומערבין אותו במים כמו נתנו לממרס ביומא [פ"ד מ"ג]: אבל לא מכסחין. שאין חותכין העלין של האורז. תרגום לא תזמור, לא תכסח. והלכה כר"ש:
גמרא ברכות דף ל"ג ע"א
אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַב שֵׁשָׁת לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נָחָשׁ אֲבָל עַקְרָב פּוֹסֵק. מְתִיבִי נָפַל לְגוֹב אֲרָיוֹת אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת נָפַל לַחֲפִירָה מְלֵאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים מְעִידִין עָלָיו שֵׁמֵּת. שַׁאנֵי הָתָם דְאַגַב אִיצְצָא מַזְקֵי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק רָאָה שְׁוָורִים פּוֹסֵק דְתָּנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תַּם חֲמִישִׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלוֹא עֵינָיו. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי מֵאִיר רֵישׁ תּוֹרָא בְדִיקוּלָא סְלִיק לְאִגְרָא וּשְׁדֵי דַרְגָא מִתּוּתִיךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל הָנֵי מִלֵי בְשׁוֹר שָׁחוֹר וּבְיוֹמֵי נִיסָן מִפְּנֵי שֶׁהָשָׂטָן מְרַקֵד לוֹ בֵּין קַרְנָיו. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ עָרוֹד וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אָמַר לָהֶן הַרְאוּ לִי אֶת חוֹרוֹ הָלְכוּ וְהֶרְאוּהוּ חוֹרוֹ נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר יָצָא וּנְשָׁכוֹ וּמֵת אוֹתוֹ עָרוֹד נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהֵבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם רְאוּ בָּנַי אֵין עָרוֹד מֵמִית אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עָרוֹד וְאוֹי לוֹ לְעָרוֹד שֶׁפָּגַע בּוֹ רִבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא:
רש"י אבל עקרב פוסק. ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לשוך: אין מעידין עליו. לומר לאשתו מת בעליך להתירה להנשא דפעמים שאין האריות רעבים ואין אוכלים אותו: נחשים ועקרבים. או זה או זה: מעידין עליו שמת. אלמא מועד הנחש לשוך: אגב איצצי. כשנפל עליהן ודחקן הזיקוהו: שור תם. שלא נגח אדם: מועד. שנגח ג' פעמים: בדיקולא. סל שתולין בו תבן בראשו ואוכל: ושדי דרגא. לאו דוקא אלא כלומר הזהר ממנו הרבה: ביומי ניסן. מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ היתה יבשה ועכשיו רואה אותה מלא' דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע: ערוד. מן הנחש והצב בא שנזקקים זה עם זה ויוצא משניהם ערוד: את חורו. שהוא יוצא משם: ומת אותו ערוד. מצאתי בה"ג אמרו במערבא כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם ואם האדם קודם למים מת הערוד ונעשה נס לרבי חנינא ונבקע מעין מתחת עקבו:
זוהר נשא דף קכ"א ע"ב
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשׁוֹב יְיָ לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה הָאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא דְמִנְחָה דִינָא שַׁרְיָא בְעַלְמָא וְיִצְחָק תִּקֵּן צְלוֹתָא דְמִנְחָה וּגְבוּרָה עִלָּאָה שַׁלְטָא בְעַלְמָא עַד דְּאָתֵי וְעָאל לֵילְיָא בְגִין דְּקַבְּלָא לֵיהּ (לְלֵילְיָא). וּמִזִמְּנָא דְשָׁאֲרֵי צְלוֹתָא דְמִנְחָה אִתְפְּרַשׁ שְׂמָאלָא לְקַבְּלָא וְאַתְעַר לֵילְיָא. בָּתַר דְאַתְעַר כָּל אִינוּן נְטוּרֵי פִּתְחִין דִלְבַר כֻּלְהוּ מִתְעָרִין בְּעַלְמָא וְאִתְפְּשָׁטוּ. וְכָל בְּנֵי עַלְמָא טַעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא וְהָא אִתְמַר. בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ אִתְעַר שְׂמָאלָא כְמִלְּקַדְמִין וַורְדָּא קַדִּישָׁא סַלְקָא רֵיחִין וְהִיא מַשָׁבָּחַת וַאֲרִימַת קַלָּא וּכְדֵין סַלְקָא וְשַׁרְיָא רֵישָׁא לְעֵילָא בִשְׂמָאלָא וּשְׂמָאלָא מְקַבֵּל לָהּ. כְּדֵין כָּרוֹזָא קָארֵי בְעַלְמָא דְהָא עִידָן הוּא לְאַתְעָרָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְמַלְכָּא וּכְדֵין תּוּשְׁבַּחְתָּן מִתְעָרִין וְאִתְבַּסְמוּתָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְאַתְעַר לְזַוְגָא זִוּוּגָא דָא. כַּד אָתֵי צַפְרָא וִימִינָא אַתְעַר וּמְחַבְּקָא לָהּ כְּדֵין זִווּגָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח כַּחֲדָא. (ס"א לְמַלְכָּא. כַּד אָתֵי צַפְרָא וִימִינָא אַתְעַר וּמְחַבֵּק לָהּ כְּדֵין זִוּוּגָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח כַּחֲדָא וּכְדֵין תוּשְׁבַּחְתָּן מִתְעָרִין וְאִתְבַּסְמוּתָא דְכֹלָא אִשְׁתְּכַח זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאַתְעַר לְזִוּוּגָא זִוּוּגָא דָא ע). תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דִּבְנֵי נָשָׁא דְמִיכִין וְטָעֲמִין טַעְמָא דְמוֹתָא וְנִשְׁמָתָא סַלְקָא לְעֵילָא קַיְימָא בְּאָתָר דְּקַיְימָא וְאִתְבְּחִינַת עַל עוֹבָדָהָא דְעַבְדַת כָּל יוֹמָא. וְכַתְבִין לְהוּ עַל פִּתְקָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְנִשְׁמָתָא סַלְקָא לְעֵילָא וְאַסְהִידַת עַל עוֹבָדוֹי דְבַר נָשׁ וְעַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְנָפִיק מִפּוּמֵיהּ. וְכַד הַהִיא מִלָּה דְאַפִּיק בַּר נַשׁ מִפּוּמֵיהּ אִיהִי כַדְקָא יָאוּת מִלָּה קַדִּישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וּבָקַע רְקִיעִין וְקַיְימָא בְאָתָר דְקַיְימָא עַד דְעָאל לֵילְיָא וְנִשְׁמָתָא סַלְקָא וְאָחִיד לְהַהִיא מִלָּה וְאָעִיל לָהּ קָמֵי מַלְכָּא וְכַד הַהִיא מִלָּה לָאו אִיהִי כַדְקָא יָאוֹת וְאִיהִי מִלָּה מִמִּילִין בִּישִׁין מִלִּישְׁנָא בִישָׁא הַהִיא מִלָּה סַלְקָא לְאָתָר דְּסַלְקָא וּכְדֵין אִתְרְשִׁים הַהִיא מִלָּה וְהַהוּא חוֹבָא עָלֵיהּ דְבַר נַשׁ הָדָא הוּא דִכְתִיב מִשּׁוֹכֶבֶת חֵקֶיךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ וּבְגִין כַּךְ אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשׁוֹב יְיָ לוֹ עָוֹן. אֵימָתַי כְּשֶׁאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה:
תרגום הזוהר וַיְדַבֵּר וְגוֹ' נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח. (תהלים ל"ב) אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשׁוֹב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. מִקְרָא זֶה אֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְאֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ. כִּי תְּחִלָּה אוֹמֵר לֹא יַחֲשׁוֹב וְגוֹ' מַשְׁמָע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עָוֹן, אֶלָּא לֹא יַחֲשׁוֹב לוֹ. וְלִבְסוֹף אָמַר, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. בֹּא וּרְאֵה, בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה הַדִּין שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, וְיִצְחָק, תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁאָז נַעֲשֶׂה הַזִּוּוּג בְּסוֹד שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וְעַל כֵּן גְּבוּרָה עֶלְיוֹנָה שׁוֹלֶטֶת בָּעוֹלָם עַד שֶׁבָּא וְנִכְנָס הַלַּיְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַגְּבוּרָה מְקַבֶּלֶת אֶת הַלַּיְלָה. כְּלוֹמָר, שֶׁהַלַּיְלָה שֶׁהִיא מַלְכוּת נִמְשֶׁכֶת מִגְּבוּרָה, שֶׁהִיא תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. וּמִזְמָן שֶׁמַּתְּחִלָּה תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, נִפְרָשׂ הַשְּׂמֹאל לְקַבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת, וְנִתְעוֹרֵר הַלַּיְלָה, שֶׁהוּא מַלְכוּת. אַחַר שֶׁנִּתְעוֹרֵר הַלַּיְלָה, כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי הַפְּתָחִים הַחִיצוֹנִים כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם וּמִתְפַּשְּׁטִים וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, בַּחֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, נִתְעוֹרֵר הַשְּׂמֹאל כְּמִקּוֹדֶם, כִּבְעֵת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְהַשּׁוֹשַׁנָּה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא מַלְכוּת, מַעֲלָה רֵיחוֹת שׁה"ס הֶאָרַת הַחָכְמָה מִשְּׂמֹאל, וְהִיא מְשַׁבַּחַת וּמֵרִימָה קוֹל. אָז עוֹלֶה וְשׁוֹרֶה הָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ לְמַעְלָה בִּשְּׂמֹאל, בְּסוֹד הַכָּתוּב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וְהַשְּׂמֹאל מְקַבֵּל אוֹתָהּ. אָז כָּרוֹז קוֹרֵא בָּעוֹלָם: הִגִּיעַ הַזְּמָן לָקוּם מֵהַשֵּׁינָה, וּלְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ. וְאָז מִתְעוֹרְרוֹת תִּשְׁבָּחוֹת, וְנִמְצֵאת הִתְבַּשְּׂמוּת הַכֹּל. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמְּעוֹרֵר לְזַוֵּג הַזִּוּוּג הַזֶּה. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי הָאָדָם יְשֵׁנִים וְטוֹעֲמִים טַעַם הַמִּיתָה, וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה, הִיא עוֹמֶדֶת בַּמָּקוֹם שֶׁעוֹמֶדֶת וְנִבְחֶנֶת עַל מַעֲשֶׂיהָ שֶׁעָשְׂתָה כָּל הַיּוֹם, וְכוֹתְבִים אוֹתָהּ בַּסֵּפֶר. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה וּמֵעִידָה עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל הָאָדָם, וְעַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו. וּכְשֶׁהַמִּלָּה הַהִיא שֶׁהָאָדָם הוֹצִיא מִפִּיו הִיא כָּרָאוּי שֶׁהִיא מִלָּה קְדוֹשָׁה שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה, אָז הַמִּלָּה הַהִיא עוֹלָה וּבוֹקַעַת רְקִיעִים, וְעוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמֶדֶת. עַד שֶׁמַּגִּיעַ הַלַּיְלָה, וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה, וְאוֹחֶזֶת בַּמִּלָּה הַהִיא, וּמַכְנִיסָה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁהַמִּלָּה הַהִיא אֵינָהּ כָּרָאוּי, וְהִיא מִלָּה מֵהַמִּלִּים הָרָעוֹת, מִלָּשׁוֹן הָרָע, הַמִּלָּה הַהִיא עוֹלָה לְמָקוֹם שֶׁעוֹלָה, וְאָז נִרְשֶׁמֶת הַמִּלָּה הַהִיא וְאוֹתוֹ הֶעָוֹן עַל הָאָדָם. זֶ"שׁ (מיכה ז') מְשׁוּכֶבֶת חֵיקֶךְ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִּיךְ, דְּהַיְנוּ מֵהַנְּשָׁמָה הַמֵּעִידָה עַל מַעֲשָׂיו. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשׁוֹב ה' לוֹ עָוֹן, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה מֵעִידָה עָלָיו, שֶׁיֵּרָשֵׁם לוֹ אֵיזֶה עָוֹן. וּמִי הוּא, כְּשֶׁאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ו'
א. כְּשֶׁשׁוֹמֵע קוֹל הַתַּרְנְגוֹלִים. מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַנּוֹתֵן לַשֶׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ בְּגָדָיו מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. כְּשֶׁמַנִּיחַ סַדִינוֹ עַל רֹאשׁוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו מְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב עַל מִטָּתוֹ מְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁמּוֹרִיד רַגְלָיו מִן הַמִּטָּה וּמַנִיחָם עַל גַּבֵי קַרְקַע מְבָרֵךְ רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁעוֹמֵד מְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁרוֹחֵץ פָּנָיו מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר עֲבֵירָה וְעָוֹן וְיִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר טוֹב וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר רָע וּתְחַזְקֵּנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ וְתִתְּנֵנִי לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים: ב. וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמֵר קוֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הִתְכַּבְּדוּ מְכוּבָדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא שֶׁזֶּה דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצָר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבְרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִּסֵא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵים אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:
מוסר
מספר חסידים סימן נ"ט
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וגו' (במדבר כ"ג) צִוָנוּ צוּרֵנוּ (ויקרא י"ט) לֹא תְנַחֲשׁוּ וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁרָבּוּ בַּיּוֹם הַזֶּה מְנַחֲשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל בּוֹדְקִים בַּעֲוֹנוֹת אוֹמְרִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בֵּצִים אוֹ שֶׁלֹּא לָקַחַת אֵשׁ שְׁתֵּי פְעָמִים כְּשֶׁיֵּשׁ חוֹלֶה בַּבַּיִת אוֹ יוֹלֶדֶת תּוֹךְ תִּשְׁעָה יָמִים וְכַמָּה דְבָרִים שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבְּרָם וְעוֹבְרִים עַל מִצְוֹת מַלְכֵּנוּ. וְעוֹד יֵשׁ נִיחוּשׁ וְרַב הוּא וְנוֹהֵג בְּיַד בְּנֵי אָדָם. רוֹאִין אֵשׁ וְגַחֶלֶת בּוֹעֶרֶת מְעוֹמֵד אוֹמְרִים יִהְיֶה לָנוּ אוֹרַח אִם תְּכַבֵּהוּ בַּמַּיִם הָאוֹרֵחַ יִפּוֹל בַּמַּיִם וְאֵין לָךְ נִיחוּשׁ גָּדוֹל מִזֶּה וֶאֱמֶת וְיַצִיב הַדָּבָר כַּמָּה בְּנֵי אָדָם נִיסוּהוּ. אַךְ הַשָׂטָן הוּא הַמַּטְעֶה אוֹתָם כְּשֶׁרוֹאֶה הַשָׂטָן שֶׁזֶּה מְנַחֵשׁ וְאוֹמֵר יִפּוֹל הָאוֹרֵחַ בַּמַּיִם אָז אוֹמֵר הַשָׂטָן אֵלֵךְ וְאַפִּיל הָאוֹרֵחַ בַּמַּיִם לְהַטְעוֹת זֶה לִהְיוֹת לְסִימָן בְּיָדוֹ לְנַחֵשׁ לְעוֹלָם וְאוֹי לָהֶם לָעוֹשִׂים כַּךְ כִּי עוֹבְרִים עַל כַּמָּה לַאוִין לֹא תְנַחֲשׁוּ לֹא יִמָצֵא בְּךָ וְגוֹ' מְנַחֵשׁ וּבְחוּקוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ וְעוֹד שֶׁעוֹשִׂים עֵדוּת הַתּוֹרָה שֶׁקֶר כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב. וְאוֹתָם הַנּוֹדְרִים כְּשֶׁיֵּשׁ מִיחוּשׁ רֹאשׁ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עוֹד מֵרֹאשׁ שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ כְּשֶׁהֵם חוֹלִים מִבְּנֵי מֵעַיִים אֵינָם אוֹכְלִים בְּנֵי מֵעַיִם הֲרֵי זֶה מִדַרְכֵּי הָאֱמוֹרִי אֶלָּא בְטַח בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יִרְפָּאֶךָ:
נשא יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(כז) עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם: עַל מֵימַר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יְהֵי כָּל פּוּלְחַן בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְכָל מַטוּלְהוֹן וּלְכֹל פּוּלְחַנְהוֹן וּתְמַנוּן עֲלֵיהוֹן בְּמַטָרָא יָת כָּל מַטוּלְהוֹן:
רש"י על פי אהרן ובניו. ואיזה מהבנים ממנה עליהם, ביד איתמר בן אהרן הכהן:
(כח) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: דֵין פּוּלְחַן זַרְעֲיַת בְּנֵי גֵרְשּׁוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וּמַטַרְתְּהוֹן בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם: בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָּהַתְהוֹן תִּמְנֵי יַתְהוֹן: (ל) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין תִּמְנִנוּן כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְמִפְלָח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא:
נביאים - שופטים - פרק יג
(ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: וְצַלִּי מָנוֹחַ קֳדָם יְיָ וַאֲמַר בְּבָעוּ יְיָ נְבִיַּיָּא דַיְיָ דִּשְׁלַחְתָּא יֵיתֵי כְעַן עוֹד לְוָתָנָא וְיַלְּפִנַּנָא מָה נַעֲבֵיד לְרַבְיָא דְאִתְיְלִיד:
רש"י לנער היולד . העתיד להוולד :
(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְּמָנוֹחַ וַאֲתָא מַלְאֲכָא דַיְיָ עוֹד לְוַת אִתְּתָא וְהִיא יָתְבָא בְּחַקְלָא וּמָנוֹחַ בַּעְלָהּ לֵית עִמָּהּ: (י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: וְאוֹחִיאַת אִתְּתָא וּרְהַטַת וְחַוִּיאַת לְבַעְלַהּ וַאֲמַרַת לֵיהּ הָא אִתְחַזֵי לִי גַבְרָא דִּי אֲתָא בְּיוֹמָא דֵּיכִי לְוָתִי: (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי: וְקָם וַאֲזַל מָנוֹחַ בָּתַר אִתְּתֵיהּ וַאֲתָא לְוַת גַבְרָא וַאֲמַר לֵיהּ הַאַתְּ גַבְרָא דִּי מַלֵילְתָּא עִם אִתְּתָא וַאֲמַר אֲנָא:
רש"י אחרי אשתו . אחר עצתה :
כתובים - משלי - פרק לא
(ז) יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד: וְנִשְׁתּוּן וְנִטְעוּן מִסְכֵּינַתְהוֹן וְשַׁחֲקֵיהוֹן לָא נִזְכְּרוּן תּוּב: (ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: פְּתַח פּוּמָךְ לְהָלֵין דְּלָא מִסְטוֹ דִין וְדוּן לְכוּלְהוֹן בְּנֵי עַוְלֵי: (ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן: פְּתַח פּוּמָךְ וְדוּן צִדְקְתָא וְדוּן לַעֲנִיֵי וְלַעֲלִיבֵי: (י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: אִתְּתָא כְשֶׁרְתָּא מַנוּ יִשְׁכַּח יַקִירָא הִיא מִן כֵּיפֵי טָבְתָא טִימָהָא:
רש"י אשת חיל . היא התורה : מי ימצא . אשרי הזוכה למצוא אותה : מפנינים . מרגליות :
משנה פסחים פרק א
א. אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת:
ברטנורה (א) אור לארבעה עשר. ליל שלמחרתו יהיה ארבעה עשר. וקורא התנא ללילה אור כדרך שקורין לעיור סגי נהור ולישנא מעליא נקט: בודקין את החמץ. אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. ואית דאמרי טעמא דבדיקה גזירה שמא ימצא חמץ בביתו בפסח ויאכלנו כיון שאין רגיל להיות בדל ממנו כל שאר ימות השנה: לאור הנר. בגמרא יליף דבדיקת חמץ צריכה שתהא לאור הנר, מדכתיב הכא (שמות יב) שאור לא ימצא, וכתיב התם (בראשית מד) וימצא הגביע, מה מציאה האמורה שם על ידי חיפוש, שנאמר ויחפש וכו' וימצא, אף מציאה האמורה כאן על ידי חיפוש, וחיפוש הוי בנר דכתיב (משלי כ) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ותקנו הבדיקה בלילה מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום דשרגא בטיהרא למאי מהניא. ומיהו אם לא בדק ליל ארבעה עשר ובודק בארבעה עשר שחרית צריך שיבדוק נמי לאור הנר: ולמה אמרו. לקמן במתניתין: שתי שורות. של חביות הסדורות זו על גב זו במרתף של יין צריך לבדוק ביניהן, אחר שאמרו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק, למה הצריכו לבדקן. ומשני, לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, כמו מרתף שמסתפק ממנו יין לשלחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס במרתף להביא יין: שתי שורות על פני [כל המרתף. דרך אוצרי יין לסדר חביותיהן שורות שורות, שממלאין כל קרקעית המרתף וחוזרין ומניחין חבית על חבית, כשורות התחתונות כך שורות העליונות עד שמי הקורה ושתי שורות שאמרו בית שמאי הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה וחוזר ובודק החביות העליונות, על פני ארכו ורחבו של מרתף, נמצאו שתי שורות כמין גא"ס יונית שורה אחת בזקיפה ושורה אחת בשכיבה: שתי שורות החיצונות. השורה העליונה הסמוכה לשמי קורה הרואה פני הפתח ושלמטה הימנה. ואותן שלפנים אינו בודק כלל. ומן החיצונות אינו בודק אלא שתי העליונות בלבד:
ב. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:
ברטנורה (ב) אין חוששין. כשבדק הבית בזוית זו ובא לבדוק זוית זו, אין חוששין שמא בתוך שבאתי לזו גררה חולדה למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק, שאם באת לחוש בכך הרי גם מחצר לחצר יש לומר כן אני בדקתי קודם לחברי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חברי לחצרי ואין לדבר סוף:
ג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:
ברטנורה (ג) בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית. הכי קאמר, באחד משלשה פרקים הללו בלבד בודקים, ולאחר שלשה פרקים הללו אם לא בדק שוב אינו בודק: בתוך המועד. בשעה ששית שהוא מועד הביעור: לאחר המועד עד שתחשך ואית דמפרשי, בתוך המועד, בתוך הפסח. לאחר המועד, לאחר הפסח, כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה בחמץ של היתר שנעשה לאחר הפסח. ור' יהודה סבר לאחר הביעור דהיינו לאחר זמן איסורו של חמץ לא יבדוק כלל דלמא אתי למיכל מיניה. ורבנן אמרי יבדוק לאחר זמן איסורו ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שכל עצמו מחזר עליו לשרפו. ואין הלכה כר' יהודה:
ד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
ברטנורה (ד) ושורפין בתחילת שש. ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא גזרו רבנן עליה דילמא טעו וסבור על השביעית שהיא ששית. אבל החמישית לא טעו למימר על השביעית שהיא חמישית ומותר: תולין כל חמש. ואינו אוכל, גזירה משום יום המעונן דטעי וסבר על השביעית שהיא חמישית. ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל לבהמתו. אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית. והלכה כר' יהודה:
ה. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטְבָא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
ברטנורה (ה) שתי חלות. של חמץ: של תודה פסולות. שנפסלו בלינה. שמתוך שהן מרובות לחמי תודה בשלשה עשר בניסן, שכל מי שיש לו תודה להביא מביאה בשלשה עשר נפסלות בלינה לבוקר של ארבעה עשר. לחמי תודה ארבעים חלות, עשר מהן חמץ. ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם היו מביאים אותם בארבעה עשר אין נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות, ואסור להביא קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו, שאין מביאין קדשים לבית הפסול, הלכך כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בשלשה עשר, דבארבעה עשר לא יוכל להביאה, וכל שכן בפסח, ונפסלו בלינה ליום ארבעה עשר לפי שלא היו להן אוכלין כל כך. ומשום הכי דפסולות, היו נתונות שם, שאם היו כשרות לא היו נותנים אותן שם לפסלם בידים, שמונחות שם עד זמן הביעור ונשרפות: על גג האיצטבא. שהיה בהר הבית. כדי שיראו אותם שם לסימן: ניטלה אחת מהן. בתחילת שעה חמישית בא שליח בית דין ונוטל האחת, וכל העם מכירים שהגיע שעה חמישית ותולין: ותרומה כל חמש. דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלם: ושורפין בתחילת שש. דהשתא ודאי רובא טעו בין ששית לשביעית. ואין הלכה כרבן גמליאל:
ו. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּוָלֶד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:
ברטנורה (ו) מימיהם של כהנים לא נמנעו. משום דבעי למתני סיפא מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה [נקט] לה הכא: מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר, כלומר הבשר שהוא שלישי שנטמא בשני לטומאה, שהוא ולד של ולד, לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחילתו שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה חוזר להיות שני. ואף על פי כן לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנו, דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה. ואע"פ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה שנאמר בטומאת אוכלין (דברים יד) טמא הוא, הוא טמא, ואינו מטמא אוכל כיוצא בו, מכל מקום רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל: השמן. של תרומה: שנפסל בטבול יום. הוא שלישי לטומאה, דטבול יום פסל את התרומה מן התורה ועושה אותה שלישי לעולם, לא שנא אוכלין ולא שנא משקין: בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא. וכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה, אם אב אב, אם ראשון ראשון, דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב, ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו, וכשנגע בטמא מת שהוא אב נעשה גם כן החרב אב, והוא הדין לכל שאר כלים חוץ מכלי חרס, נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת, נעשה אב הטומאה. והשתא הוסיף ר' עקיבא על דברי ר' חנינא סגן הכהנים, שר' חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי שני, ור' עקיבא התיר להחזיר השלישי ראשון, שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, שהנר עצמו נעשה אב כמו שאמרנו, נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון ואף על פי כן לא נמנעו, דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים:
ז. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַפֶּסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָה הִיא הַמִּידָה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶחֱלָקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שֶׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:
ברטנורה (ז) מדבריהם למדנו. בין ר' מאיר בין ר' יוסי תרוווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דאמר ר' חנינא, מיירי בבשר שנטמא במשקים שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ ור' מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא שאין המשקין מטמאים אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן, ומשום הכי קאמר מדברי ר' חנינא דאמר ששורפין בשר שנטמא במשקים דהוי ליה טמא מדרבנן, דמדאורייתא טהור מעליא הוא, עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא: למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. משהגיעה שעה ששית שהיא אסורה מדרבנן כמו ששורפין בשר שנטמא במשקין שהוא טהור גמור מן התורה עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא: אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה. ר' יוסי לטעמיה דסבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ובשר שנטמא במשקין טמא מדאורייתא, הילכך אמר ליה אינה היא המדה, כלומר אי אתה יכול ללמוד זאת מדבריהם, אם התרת לשרוף טמא טומאה קלה עם טמא טומאה חמורה, תתיר לשרוף טהורה עם טמאה. והלכה כר' יוסי שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. וטומאת משקין לטמא אחרים אינה מדאורייתא אלא מדרבנן כר' מאיר: ומודים ר' אליעזר ור' יהושע. ר' יוסי קאמר לה דאע"ג דר' אליעזר ור' יהושע אפליגו בשריפת תרומה, בהא מודים ששורפים זו לעצמה וזו לעצמה: על התלויה ועל הטמאה. ר' אליעזר סבר דמוזהר על שמירתה של תלויה, דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה תלויה ואחת תרומה טהורה: ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת. כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה. ועל התלויה והטהורה לא נחלקו ששורפין, דהואיל ולא הוחזקה טומאה אין נראית כמטמא בידים:
גמרא פסחים דף ז' ע"ב
לְאוֹר הַנֵּר וְכוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רַב חַסְדָּא לָמַדְנוּ מְצִיאָה מִמְּצִיאָה וּמְצִיאָה מֵחִפּוּשׂ וְחִפּוּשׂ מֵחִפּוּשׂ וְחִפּוּשׂ מִנֵּרוֹת וְנֵרוֹת מִנֵּר. מְצִיאָה מִמְּצִיאָה כְּתִיב הָכָא (שמות י"ב) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ"ד) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטוֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא. וּמְצִיאָה מֵחִפּוּשׂ דִּידֵיהּ וְחִפּוּשׂ מִנֵּרוֹת דִּכְתִיב (צפניה א') בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּנֵרוֹת וְנֵרוֹת מִנֵּר דִּכְתִיב (משלי כ) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י"ב) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם וְאוֹמֵר (בראשית מ"ד) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וְאוֹמֵר (צפניה א') בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּנֵרוֹת וְאוֹמֵר (משלי כ') נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. וַאֲבוּקָה לֹא וְהָאָמַר רָבָא מָאי דִּכְתִיב (חבקוק ג') וְנוֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עוּזוֹ לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי שְׁכִינָה כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה. וְאָמַר רָבָא אֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק זֶה יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין. רַב זְבִיד אָמַר זֶה אוֹרוֹ לְפָנָיו וְזֶה אוֹרוֹ לַאֲחוֹרָיו. רַב פַּפָּא אָמַר הָאי בָּעִית וְהָאי לֹא בָּעִית. רְבִינָא אָמַר הָאי מְשִׁיךְ נְהוֹרָא וְהָאי מִיקְטַף אִיקְטוּפֵי:
רש"י למדנו מציאה. האמורה בחמץ ממציאה האמורה בגביע בנימין: ומציאה מחיפוש. כלו' ואותה מציאה של בנימין מחיפוש האמור אצלה דמה מציאה של גביע ע"י חיפוש אף מציאת חמץ ע"י חיפוש: וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות. לאחר שלמדת שהוא ע"י חיפוש חזור ולמד זה החיפוש מחיפוש שכתוב בירושלים שהוא בנרות כדכתיב בעת ההוא אחפש את ירושלים בנרות: ונרות מנר. דכתיב בנר יחידי נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ולקמיה מפרש הא למה לי: זכר לדבר. כדפרשינן והשתא מפרש קראי היכי וראיה ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא דד"ת מדברי קבלה נינהו: מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ולקמיה מפרש מאי מעליותא מאבוקה: ונוגה. שלעתיד לצדיקים כאור של שבעת ימי בראשית יהיה: וקרנים. מלשון קרן עור פניו וזהרורין מיד הקב"ה: לו. לצדיק מזיו של הקב"ה יצאו זהרורין להקרין פני הצדיקים ולא יהיה אורם שוה לאורו אלא כנר בפני האבוקה: אורו לאחוריו. ואדם האוחזו לפניו הוא בודק הלכך אין יפה לבדיקה: בעית. מתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה: האי משיך נהוריה. אור הנר נמשך ומאריך במקומו ואינו דולג בקפיצות אלא נח במקום אחד: מיקטף איקטופי. נפסק וקופץ תמיד ל' הקוטפין מלוח:
זוהר נשא דף קכ"א ע"ב
אִישׁ אוֹ אִשָׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וְגוֹמֵר תַּא חֲזֵי כְתִיב (שופטי' ד') וְחֶבֶר הַקֵנִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹמֵר. וְחֶבֶר הַקֵּנִי. מִבְּנֵי בְנוֹי דְיִתְרוֹ הָוָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א' ט"ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּנִי וְגוֹמֵר. אֲמָאי אִקְרֵי קֵנִי וְהָא אוּקְמוּהָ וּכְתִיב (בראית ט"ו) אֶת הַקֵּנִי וְאֶת הַקְּנִיזִי. וְאִתְמַר דְּעָבַד קִנָא בְמַדְבְּרָא כְּעוֹפָא דָא בְּגִין לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא וְאִתְפְּרַשׁ מִן מָתָא. נִפְרָד מִקַּיִן אִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא עַמָּא דְהָוָה בְּקַדְמִיתָא וְאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. נִפְרָד מִקַּיִן זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיזַל וּלְאִתְדַבְּקָא בְּאוֹרְחוֹי דְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְתָא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא קַדִישָׁא עִלָּאָה כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה לב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְכַד בַּר נָשׁ סָטֵי אוֹרְחוֹי מָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא אַחֲרָא מִסִטְרָא אַחֲרָא דְהִיא סִטְרָא דִמְסָאֲבָא וְסִטְרָא דִמְסָאֲבָא אַתְעַר מִסִטְרָא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא דְתָמָן מָדוֹרִין דְּרוּחִין בִּישִׁין דְנַזְקֵי לִבְנֵי נָשָׁא דְאִקְרוּן נַזְקֵי עַלְמָא דְהָא מִסִטְרָא דְקַיִן קַדְמָאָה אִשְׁתְּכָחוּ וְיִתְרוֹ בְקַדְמִיתָא כוּמְרָא לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה וּלְהַהוּא סְטַר הָוָה פְלַח וּמָשִׁיךְ עָלֵיהּ רוּחָא מֵהַהוּא אָתָר וְאַף עַל גַּב דְאִקְרֵי קֵנִי לְבָתָר נִפְרָד מִקַּיִן (וַדָּאי) וְאִתְדְּבַק (נ"א וְאִתְחֲבָר) בֵּיהּ בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (מָאי מַשְׁמָע) דְכָל מָאן דְּאִתְדְּבַק בֵּיהּ בְּקֻדשָׁא בְרִיךְ הוּא וְעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כַּבְיָכוֹל הוּא קִיֵּים עַלְמִין עַלְמָא דִלְעֵילָא וְעַלְמָא דִלְתַתָּא וְהָא אוּקְמוּהָ וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּתִיב. וְכָל מָאן דְעָבַר עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כַּבְיָכוֹל פָּגִים לְעֵילָא פָּגִים לְתַתָּא פָּגִים לְגַרְמֵיה פָּגִים לְכָל עַלְמִין. מְתַל לְאִינוּן מַפְרִישֵׁי יָמִין דְּשָׁאֲטִין (ספ"א דְטַסְרִין) בְאַרְבָּא קָם חָד שַׁטְיָיא בֵינַיְיהוּ בָעָא לְנַקְבָא וְכוּלֵי וְעַל דָא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹמֵר הָאָדָם וְגוֹמֵר. (הושע ז') וְהֵמָּה כְאָדָם עָבְרוּ בְרִית. אָדָם עָבַר עַל פִּקּוּדָא חָד דְּאוֹרַיְתָא גָרִים לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ מִיתָה וְגָרַם לְכָל עַלְמָא פָּגִים לְעֵילָא פָּגִים לְתַתָּא וְהַהוּא חוֹבָא תַלְיָיא עַד דִיקַיֵּים קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא כְמִלְּקַדְמִין וְיִתְעֲבֵר הַהוּא פְגִימוּ מֵעַלְמָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כ"ד) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹמֵר וּבְגִין כַּךְ כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (כְּתִיב). הָאָדָם אָדָם קַדְמָאָה. לִמְעֹל מַעַל בַּיְיָ דְמָאן דְיִפּוּק מְרַחֲמֵי וְיַנְקָא מִן דִּינָא הוּא גָרִים פְּגִימוּ וְכוּלֵי וְעַל דָא רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן מֵחַיָּיבֵי דְהָאי עַלְמָא וּמִן פְּגִימוּ דִילְהוֹן כַּמָּה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקֵי בְגִנַּיְיהוּ בַר כָּל מַה דְגַרְמֵי לְעֵילָא וְתַתָּא:
תרגום הזוהר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (שופטים ד') וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶה. וְחֶבֶר הַקֵּינִי הָיָה מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל יִתְרוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ט"ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי וְגוֹ'. לָמָּה נִקְרָא קֵינִי. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. וְכָתוּב (בראשית ט"ו) וְאֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִיזִי. וְלָמַדְנוּ, שֶׁעָשָׂה קֵן בַּמִּדְבָּר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה כְּמוֹ הָעוֹף הַזֶּה, וְנִפְרָשׂ מִן הָעִיר, וְנִפְרָד מִקַּיִן, וְנִפְרָד מֵהָעָם הַהוּא, דְּהַיְנוּ מֵהַדִּינִים, שֶׁהָיָה בָּהֶם תְּחִלָּה, וְנִתְדַבֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן נִפְרָד מִקַּיִן. אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁזָּכָה בַּתּוֹרָה, לָלֶכֶת וּלְהִתְדַבֵּק בִּדְרָכָיו. כִּי כְּשֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה, מוֹשֵׁךְ עָלָיו רוּחַ קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל"ב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. וּכְשֶׁהָאָדָם מַטֶּה דְּרָכָיו מִן הַתּוֹרָה, מוֹשֵׁךְ עָלָיו רוּחַ אַחֵר מִצַד הָאַחֵר, שֶׁהוּא צַד הַטּוּמְאָה, וְצַד הַטּוּמְאָה מִתְעוֹרֵר מִצַד הַנֶּקֶב שֶׁל הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל שֶׁשָּׁם מִשְׁכְּנוֹת הָרוּחוֹת הָרָעִים הַמַּזִּיקִים לִבְנֵי הָאָדָם וְהַנִּקְרָאִים מַזִּיקֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֵם נִמְצָאִים מִצַד קַיִן הָרִאשׁוֹן. וְיִתְרוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּלְצַד הַהוּא הָיָה עוֹבֵד, וּמָשַׁךְ עָלָיו רוּחַ מֵאוֹתוֹ הַצָד. וְעַל כֵּן נִקְרָא אַחַר כָּךְ קַיִן, כִּי נִפְרָד מִקַּיִן וְנִתְדַבֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְדַבֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹשֶׂה מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָמוֹת, עוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה וְעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כָּתוּב. וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל פּוֹגֵם לְמַעְלָה, פּוֹגֵם לְמַטָּה, פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ, פּוֹגֵם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. מָשָׁל לְאֵלּוּ יוֹרְדֵי הַיָּם הַשָּׁטִים בָּאֳנִיָּה, קָם שׁוֹטֶה אֶחָד בֵּינֵיהֶם וְרָצָה לְנַקֵּב אֶת הַסְּפִינָה, אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ לָמָּה אַתָּה קוֹדֵחַ. אָמַר לוֹ מַה אִיכְפָּת לְךְ, הֲלֹא תַּחְתָּי אֲנִי קוֹדֵחַ. אָמַר לוֹ, הֲרֵי שְׁנֵינוּ נִטְבָּעִים בַּסְּפִינָה בְּיַחַד (ויקרא רבא פ"ד ו'). וְעַל כֵּן אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' הָאָדָם וְגוֹ', שֶׁרוֹמֵז עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁכָּתוּב (הושע ו') וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית. אָדָם עָבַר עַל מִצְוָה אַחַת שֶׁבַּתּוֹרָה, גָּרַם לְעַצְמוֹ מִיתָה וְגָרַם לְכָל הָעוֹלָם פְּגָם לְמַעְלָה וּפְגָם לְמַטָּה, וְאוֹתוֹ הֶעָוֹן תָּלוּי, עַד שֶׁיְּקַיֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם כְּבַתְּחִלָּה, וְיִהְיֶה נֶעֱבָר הַפְּגָם הַהוּא מִן הָעוֹלָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ה) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב כָּאן כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם. הָאָדָם, שֶׁרוֹמֵז עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן. לִמְעוֹל מַעַל בַּה'. כִּי מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵרַחֲמִים וְיוֹנֵק מִן הַדִּין הוּא גּוֹרֵם פְּגָם וְכוּ'. וְעַל כֵּן הָרַחֲמָן הוּא יַצִילֵנוּ מֵרִשְׁעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הַפְּגָם שֶׁלָּהֶם, כִּי כַּמָּה צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים בִּגְלָלָם, חוּץ מִכָּל מַה שֶּׁגּוֹרְמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות תפלה פרק ז'
א. כְּשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה כְּשֶׁנּוֹעֵל מַנְעָלָיו מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ לָצֵאת לַדֶרֶךְ מְבָרֵךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. וּמְבָרֵךְ אָדָם בְּכָל יוֹם בְאַ"יְ אֱמָ"הָ שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גוֹי. בָאַ"יְ אֱמֶ"הָ שֶׁלֹּא עֲשַׂנִי אִשָּׁה. בְּאַ"יְ אֱמֶ"הָ שֶׁלֹּא עֲשַׂנִי עָבֶד: ב. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶם סֵדֶר אֶלָּא מְבָרֵךְ כָּל אַחַת מֵהֶם עַל דָּבָר שֶׁהַבְּרָכָה בִּשְׁבִילוֹ בְשַׁעְתּוֹ. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁחָגַר חֲגוֹרוֹ וְהוּא עַל מִטָּתוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה. שָׁמַע הַתַּרְנְגוֹל מְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶׂכְוִי בִינָה. וְכָל בְּרָכָה מֵהֶן שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב בָּהּ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָהּ: ג. כֵּיצַד לָן בִּכְסוּתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּשֶׁעוֹמֵד מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. הָלַךְ יָחֵף אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁאֵין שָׁם רְחִיצָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ נְטִילַת יָדַיִם וְלֹא הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁינָה. אִם לֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצָר אֶת הָאָדָם וְכֵן שְׁאַר בְּרָכוֹת אֵלּוּ:
מוסר
מס' חסידים סימן נ"ט
אֵין לָנוּ נִיחוּשׁ לְסִימָן אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יֹאכְלוּ רֹאשׁ שֶׁל אַיִל עַל שֵׁם נִהְיֶה לְרֹאשׁ וְכוּ' וּמִינֵי מְתִיקָה עַל שֵׁם שָׁנָה מְתוּקָה וְכוּ' וְכֵן יַרְבֵּי תַרְנְגוֹלָא וְכוּ' וְכֵן יַדְלִיק נֵר בַּבַּיִת דְּלָא נָשִׁיב זִיקָא וְכוּ' וְאוֹתָן בְנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה כְּגוֹן לְהַתְחִיל לְלַמֵּד לְתִינוֹקוֹת אוֹ לְהַתְחִיל בְּמִצְוָה אַחַת וְאוֹמְרִים נַמְתִּין עַד ר"ח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה נַחַשׁ אֵין זֶה דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם יִחְיֶה אִם יָמוּת בְּתוֹךְ הַחוֹדֶשׁ נִמְצָא מֵת וְלֹא קִיֵּים הַמִּצְוָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר מִיָּד כְּשֶׁתָּבֹא הַמִּצְוָה לְיָדְךָ עֲשֵׂה אוֹתָהּ וְאַל תַּדְחֶה אוֹתָהּ וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים (שמות יב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצוֹת אַל תִּקְרֵי הַמַּצוֹת אֶלָּא הַמִּצְוֹת אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ אַל תַּנִיחֶנָּה לְהַחְמִיץ אֶלָּא עֲשֵׂה אוֹתָה מִיָּד. וְאִם חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנָס וְלֹא עֲשָׂאָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה: