אור ברסלב
חק לישראל - במדבר פרשת במדבר

חק לישראל - במדבר

פרשת במדבר

הקדמות

במדבר יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּחַד לְיַרְחָא תִנְיָנָא בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר:

רש"י וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. וגו' . מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן' באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באיר מנאם:

(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: קַבִּילוּ יָת חֻשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲ יַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן:

רש"י למשפחתם. דע מנין כל שבט ושבט: לבית אבתם. מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו: לגלגלתם. על ידי שקלים בקע לגלגלת:

(ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא כָּל נָפֵק חֵילָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּמְנוּן יָתְהוֹן לְחֵילֵיהוֹן אַתְּ וְאַהֲרֹן:

רש"י כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים:

(ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא: וְעִמְכוֹן יְהוֹן גַבְרָא גַבְרָא לְשִׁבְטָא גְבַר רֵישׁ לְבֵית אֲבָהָתוֹהִי הוּא:

רש"י ואתכם יהיו. כשתפקדו אותם יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט:

(ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יְקוּמוּן עִמְכוֹן לִרְאוּבֵן אֶלִיצוּר בַּר שְׁדֵיאוּר: (ו) לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בַּר צוּרִישַׁדָי:

נביאים - הושע - פרק ב

ב (א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וִיהֵי מִנְיַן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל סַגִּי כְּחָלָא דְּיַמָּא דְּלָא מִתְכַל וּדְלָא מִתְמְנֵי וִיהֵי בְּאַתְרָא דְּאִתְגְּלִיאוּ בֵּינֵי עַמְמַיָּא כַּד עֲבַרוּ עַל אוֹרַיְתָא וְאִתְאֲמַר לְהוֹן לָא עַמִּי אַתּוּן יְתוּבוּן וְיִתְרַבוֹן וְיִתְאֲמַר לְהוֹן עַמֵּיהּ דֶּאֱלָהָא קַיָּימָא:

רש"י והיה מספר . מה ענין פורענות ונחמה סמוכין בדבור אחד , ורבותינו פירשו בפסחים הרגיש הושע בעצמו שחטא על שאמר החליפם עמד ובקש עליהם רחמים , ובספרי דבי רב פרשת וישב ישראל בשטים שנינו רבי אומר יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל כחול הים מה ענין זה אצל זה משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק כלומר לבו חלוק ותוהה לומר למה שלח אחרי אמר לו בא וכתוב לה שאני כופל לה כתובתה ולפי פשוטו כך היא סמיכתו כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם אראה עצמי כאילו איני לכם ותגלו לבין האומות ואף שם תרבו ותצמחו ושם תשובו אל לבבכם לשוב אלי כמו שנאמר על ידי משה ( דברים ל ) והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אף כאן ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו' :

(ב) וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל: וְיִתְכַּנְשׁוּן בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְּׂרָאֵל כַּחֲדָא וִימַנּוּן לְהוֹן רֵישׁ חָד מִן בֵית דָּוִד וְיִסְּקוּן מִן אַרְעָא גַלְוָתְהוֹן אֲרֵי רַב יוֹם כְּנֵישָׁתְהוֹן:

רש"י ראש אחד . דוד מלכם : כי גדול יום . קבוץ זריעתם :

(ג) אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה: נְבִיַּיּא אֲמַרוּ לַאֲחֵיכוֹן עַמִּי תּוּבוּ לְאוֹרַיְתִי וְעַל כְּנִשַׁתְכוֹן אֲרַחֵם:

רש"י אמרו לאחיכם עמי . כתרגומו תובו לאורייתי ועל כנישתכון ארחם :

(ד) רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: אוֹכַחוּ לִכְנִשְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל וַאֲמַרוּ לָהּ אֲרֵי הִיא לָא מִתְעַנְיָא בְּפוּלְחָנִי וּמֵימְרִי לָא מְקַבֵּל צְלוֹתָהּ עַד דְּתַעְדֵּי עוֹבָדַהָא בִּישַׁיָּא מִ) ּּבֵיל אַפַּהָא וּפוּלְחַן טָעֲוָתַהָא מִבֵּין קִרְוַהָא:

רש"י ריבו באמכם . בכנסייה שלכם של עכשיו שהיא אם לדורות הבאים : מבין שדיה . דרך הנואפות שממעכין להם בין דדיהם ויונתן תירגם ופולחן טעותהא מבין קירוהא :

(ה) פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא: דִּלְמָא אֲסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנָהּ וְאַעְדֵּי יְקָרַהּ וַאֲשַׁוֵּינַהּ רַטִּישָׁא כְּיוֹמַיָּא קַדְמָאֵי עַד לָא אִתְקָרַבַת לְפוּלְחָנִי וִיחוּל רוּגְזִי עֲלָהּ כְּמָא דְּחָל עַל עָם דָּרָא דַּעֲבַרוּ עַל אוֹרַיְתִי בְּמַדְבְּרָא וַאֲשַׁוֵּי אַרְעָא צָדְיָא וְאַקְטְלִנַּהּ בְּבַצוֹרְתָא:

רש"י כיום הולדה . כיום שמצאתיה במצרים כמו שמפורש ( ביחזקאל טז ) ומולדתך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך לא חסה עליך עין ( שם ) : כמדבר . גזירות שגזרתי עליהם במדבר שם יתמו ושם ימותו ( במדבר יד ) : והמתיה . ואקטלינה :

(ו) וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה: וְיַת בְנָהָא לָא אֲרַחֵם אֲרֵי בְנִין דְּטָעַן אִינּוּן:

כתובים - משלי - פרק ל

(ח) שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי: רִגְלְתָא וּמִלְתָא כַדְבוּתָא אַרְחֵיק מִנִי מִסְכְּנוּתָא וְעוּתְרָא לָא תִתֵּן לִי זוֹנִי לַחְמָא מִסְתִי:

רש"י ראש . דלות : הטריפני . ל' מזון וכן טרף נתן ליראיו ( תהלים קיא ) :

(ט) פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי: דְּלָא אֶשְּׂבַּע וְאֶכְפַּר וְאֵימַר מַנוּ אֱלָהָא וּדְלָא אִתְמַסְכֵּן וְאֶגְנוֹב וַאֲחַלֵיל שְׁמֵיהּ דֶּאֱלָהָא:

רש"י פן אשבע . מתוך עושר וכחשתי . בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה : ואמרתי מי ה' . כלומר אין אלהים : ותפשתי שם אלהי . להרגיל להשבע בו לשקר :

(י) אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל (אדנו) אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ: לָא תַלְשֵׁן עַבְדָא לְמָרֵיהּ דְּלָא נְצַעֲרִינָךְ וְתִתְחַיֵב:

רש"י אל תלשן עבד . אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה ואפי' הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו , וראיה לדבר מהושע בן בארי כדאיתא בפסחים בפ' האשה שהלשין את ישראל ואמר החליפם באומה אחרת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים ( הושע א ) :

(יא) דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ: דָּרָא דַאֲבוּהִי נְצַעַר וּלְאִמֵיהּ לָא נְבָרֵךְ: (יב) דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ: דָּרָא דְדָכֵי בְעַיְנוֹי וּמִצֵאָתֵיהּ לָא אִשְׁתְּזַג: (יג) דּוֹר מָה רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ: דָּרָא דְרָמוּ עַיְנוֹי וּגְבִינוֹי מְנַטְלִין:

רש"י דור מה רמו עיניו . זה גסות הרוח :

משנה שביעית פרק א

א. עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:

ברטנורה (א) עד אימתי חורשים בשדה האילן. לקמן מפרש אי זהו שדה אילן: ערב שביעית. שצריך להוסיף משנה ששית על השביעית באיסור עבודת הארץ ולקמן ילפינן לה מקראי: כל זמן שהוא יפה לפרי. כלומר שהחרישה יפה לפרי הוי מתקן הקרקע לצורך הפרי של ששית ולא לצורך שביעית: עד העצרת. דעד העצרת יפה לפרי ותו לא ומן העצרת ואילך נראה כמתקן לצורך שביעית. ובשדה לבן שאין בו אילן עד הפסח. ומשנה זו היא משנה ראשונה ואינה הלכה, דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח בשדה לבן, ועצרת בשדה אילן, והתירום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:

ב. אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן. כָּל שְׁלּשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:

ברטנורה (ב) לבית סאה. קרקע שהוא חמשים אמה על חמשים אמה: כבר דבלה. התאנים היבשים עשויין במעגלה כעין ככר לחם קרויים ככר דבלה: באיטלקי. במנה של איטליא של יון, ולפי שהיה כך בימי משה משערים בו. והמנה מאה דינרים, והדינר שש מעות, ומשקל כל מעה שש עשרה שעורות בינוניות: פחות מכאן. מככר של ששים, מנה אין חורשים כל בית סאה אלא תחת האילן לבד וחוצה לו כמלא אורה וסלו. המלקט תאנים קרוי אורה, כמו גודר בתמרים, ובוצר בענבים: וסלו. הסל שנותן בו מה שהוא לוקט, ושאר השדה חשוב שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד פסח:

ג. אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:

ברטנורה (ג) אחד אילן סרק. שאינה עושה פירות ונטועין שלשה לבית סאה: אם ראויין לעשות. רואין כל אילן ואילן בפני עצמו אם אילן של תאנה כיוצא בו היה עושה ככר דבלה. ולמה שיערו בתאנה על שפירותיה גסין ועושה הרבה: לצרכן. מלא אורה וסלו חוצה לו:

ד. הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁלּשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:

ברטנורה (ד) עד שיהיו מג' ועד ט'. כלומר דין זה שאמרנו, היינו מג' ועד ט', אבל אם היו עשרה או יותר, אף על פי שאינן עושין חורשין: שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא לצרכן, ומנין שאין חורשין כל הבית סאה שנאמר בחריש ובקציר תשבות, ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר (שמות כ) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולא לשמיטה שכבר נאמר (ויקרא כה) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, תנהו ענין לאסור שני פרקים של ערב שביעית, מפסח לשדה לבן, ומעצרת לשדה אילן, והכי קאמר קרא בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית תשבות, ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית נמי תשבות, שספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית אסור לקצרם בשמינית: רבי ישמעאל אומר. לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמועינן מה חריש רשות, שאין לך חריש של מצוה, אף קציר דאמר רחמנא תשבות, בקציר של רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה דבעינן קצירה לשמה, שזה דוחה את השבת:

ה. שְׁלֹשָה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו:

ברטנורה (ה) הרי אלו מצטרפין. ונחשבין כאלו הן של איש אחד וחורשין כל בית סאה בשבילן: וכמה יהא ביניהן. בין אילן לאילן: כמלא בקר וכליו. צמד בקר עם העול והיינו ארבע אמות, אבל פחות מכאן למעקר קיימי ואין חורשין בשבילן:

ו. עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:

ברטנורה (ו) נטיעות. ילדות, וזקנות קרי אילן, והכא קא משמע לן דאף על גב דשלשה אילנות לבית סאה קרוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן, בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהיו עשרה: שורה. שנטועות במקום אחד כחומה ואינן מפוזרות: אין חורשין אלא לצרכן. משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן, אבל היכא דקיימי במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילנות: שורה. תרגום חומה שורה: עטרה. גדר סביב:

ז. הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה: ח. עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כַּנְּטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כָּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן:

ברטנורה (ח) עד שיחולו. עד שיצאו לחולין בשנה הרביעית על ידי פדיון, ואם לא פדאן בשנה הרביעית, עד שיעשו חולין מאליהן בשנה החמישית: נטיעה כשמה. בת שנתה קרויה נטיעה ותו לא. פירוש אחר, כשמה, כל זמן שבני אדם קוראין לה נטיעה ואין קוראין לה אילן. והלכה כרבי עקיבא: שנגמם. שנחתך: חליפין. גידולים, לשון גזעו מחליף: כנטיעה. בין לענין חרישה, בין לענין ערלה. והלכה כרבי שמעון:

גמרא ברכות דף ל"ב ע"ב

אֲפִלוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ וְכו' אָמַר רַב יוֹסֵף לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם פּוֹסֵק. מְתִיבִי הַמִּתְפַּלֵּל וְרָאָה אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ רָאָה קָרוֹן בָּא כְּנֶגְדּוֹ לֹא יְהֵא מַפְסִיק אֶלָּא מְקַצֵר וְעוֹלֶה לָא קַשְׁיָא הָא דְאֶפְשַׁר לְקַצֵר וְאִם לָאו פּוֹסֵק. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ בָּא שַׂר אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּים תְּפִלָּתוֹ לְאַחַר שֶׁסִּיֵים תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ רֵיקָא וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרָתְכֶם (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ וּכְתִיב וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם לָמָה לֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִיף מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי אָמַר לוֹ הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיְיסְךְ בִּדְבָרִים אָמַר לֵיהּ אִילוּ הָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וּבָא חֲבֵירָךְ וְנָתָן לְךָ שָׁלוֹם הָיִּיתָ מַחֲזִיר לוֹ אָמַר לוֹ לַאו וְאִם הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ מַה הָיוּ עוֹשִׂים לְךָ אָמַר לֵיהּ הָיוּ חוֹתְכִים אֶת רֹאשִׁי בְּסַיִּיף אָמַר לוֹ וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר וּמַה אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהַיּוֹם כַּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר כַּךְ. אֲנִי שֶׁהָיִּיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיַּד נִתְפַּיֵּיס אוֹתוֹ שַׂר וְנִפְטַר אוֹתוֹ חָסִיד לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם:

רש"י אבל למלכי אומות העולם פוסק. שלא יהרגנו: הא דאפשר לקצר. כגון שסמוך לגמור תפלתו:

זוהר במדבר דף קי"ז ע"ב

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים קט"ז) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹמֵר. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ אִלֵּין גּוּבְרִין דַּהֲווּ עָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא דְמַדְבְּרָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן וְאוֹסִיף עָלַיְיהוּ בְכָל זִמְנָא. תָּא חָזֵי הָאי מָאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְחַבְרֵיהּ דִבְנוֹי אוֹ דְמָמוֹנֵיהּ בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָּאָן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה דִכְתִיב (דברים א) וְהִנְכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב. לְבָתָר מַה כְתִיב. יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹמֵר. תְּרֵין בִּרְכָאָן הֲווֹ חָד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹמֵר. הָא חָד לְבָתָר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ בִּרְכָאָן עַל בִּרְכָאָן. וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְחַבְרֵיהּ וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָּאָן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָא וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָא. וּבִרְכָתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְעֵינָא טָבָא וְלָא בְעֵינָא בִישָׁא. וּבְכֹלָא בָעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְלִבָּא. וּמַה מָאן דִמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ בָּעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דִיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא מָאן דִמְבָרֵךְ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְבָעֵי עֵינָא טָבָא וְלִבָּא טָבָא וּרְחִמוּתָא דְלִבָּא. בְּגִין כַּךְ (שם ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל לְבָבְךָ וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי הָא אוּקְמוּהָ לֵית בִּרְכָתָא דִלְעֵילָא שַׁרְיָיא עַל מִלָּה דְאִתְמְנֵי. וְאִי תֵימָא יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אִתְמְנוּן. אֶלָּא כֻפְרָא נַטְלֵי מִנַּיְיהוּ וְהָא אוּקְמוּהָ וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוֵי עַד דְיִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כוּפְרָא וְסָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא וּבְקַדְמִיתָא מְבָרְכָן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וּלְבָתָר מָנָאן הַהוּא כוּפְרָא וּלְבָתָר מְהַדְרִין וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ דְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין בְקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא וְלָא סָלִיק בְּהוּ מוֹתָנָא. מוֹתָנָא אֲמָאי סָלִיק בְּמִנְיָינָא. אֶלָּא בְגִין דְּבִרְכָתָא לָא שַׁרְיָיא בְמִנְיָינָא. כֵיוַן דְּיִסְתְּלַק בִּרְכָתָא סִטְרָא אַחֲרָא שָׁאֲרֵי עֲלוֹי וְיָכִיל לְאִתְזְקָא בְגִין דָּא בְמִנְיָינָא נַטְלִין כוּפְרָא וּפִדְיוֹנָא לְסַלְקָא עָלֵיהּ מִנַּיְיהוּ (ס"א עָלֵיהּ מוֹתָנָא) יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אִלֵּין נָשִׁין דְּלָא סַלְקִין בְּמִנְיָינָא. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן דְּאִינוּן מְבָרְכִין לְעַמָּא בְעֵינָא טָבָא וּבְלִבָּא טָבָא וּבִרְחִימוּתָא דְלִבָּא. אֶת בֵּית אַהֲרֹן הָכִי נָמֵי נָשִׁין דְּאִתְבָּרְכָן בְּבִרְכָתָא דִילְהוֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ אִלֵּין אִינוּן לֵיוָאֵי וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָן בְּגִין דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הַקְּטַנִים עִם הַגְּדוֹלִים אַף עַל גַּב דְלָא עָאלִין בְמִנְיָינָא. תָּא חֲזֵי לָא אִשְׁתְּכַח מִנְיָינָא בְהוּ בְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְבָּרְכָן בֵּיהּ בְּהָאי מִנְיָינָא. דְּהָאי מִנְיָינָא לְאִתְבָּרְכָא הָוָה וּלְאַשְׁלָמָא שְׁלֵימוּתָא דְעַלְמִין הָוָה וּבְאָתָר דְבִרְכָאן נַפְקִין אִתְמְנוּן דִּכְתִיב בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי דְאִיהוּ זִיוָא דְבִרְכָּאן דְעָלְמָא דְמִנֵּיהּ נָפִיק זִיוָא לְעַלְמָא וְעַל דָּא אִקְרֵי חֹדֶשׁ זִי"ו דְּזִיוָא דְכֹלָא נָפִיק מִנֵּיהּ וְעַל דָא כְתִיב (תהלים קל"ד) יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִיּוֹן וְכֹלָא חָד מִלָּה וּכְתִיב (שם קל"ג) כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קט"ו) ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ'. ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אֵלּוּ הַגְּבָרִים שֶׁהָיוּ עוֹלִים בְּחֶשְׁבּוֹן בַּמִּדְבָּר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ אוֹתָם וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, עַל בָּנָיו אוֹ עַל כַּסְפּוֹ, צָרִיךְ לְבָרְכוֹ, וּלְהוֹדוֹת עַל הַבְּרָכוֹת. מֵאַיִן לָנוּ, מִמֹּשֶה, שֶׁכָּתוּב, (דברים א') וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, אַחַר כָּךְ מַה כָּתוּב, ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. ב' בְּרָכוֹת הָיוּ, אַחַת, ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ', הֲרֵי אַחַת. אַחַר כָּךְ, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶן, וּבְרָכוֹת עַל בְּרָכוֹת. וְאִם הוּא מוֹנֶה שְׁבָחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ מוֹדֶה עַל הַבְּרָכוֹת, הוּא נִתְפָּס תְּחִלָּה מִלְּמַעְלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּזָּק מֵחֲמָתוֹ. וְאִם הוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ, הוּא עַצְמוֹ מִתְבָּרֵךְ מִלְּמַעְלָה. וְצָרִיךְ לְבָרְכוֹ בְּעַיִן טוֹבָה וְלֹא בְּעַיִן רָעָה. וּבְכָל דָּבָר רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבַת הַלֵּב בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ. וּמַה, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ אֶת חֲבֵרוֹ, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּבָרְכוֹ בְּעַיִן טוֹבָה וּבְלֵב טוֹב, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָרִיךְ עַיִן טוֹבָה וְלֵב טוֹב וְאַהֲבַת הַלֵּב. מִשּׁוּם זֶה, כָּתוּב (דברים ו') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ שֶׁאֵין הַבְּרָכָה שֶׁלְמַעְלָה שׁוֹרֶה עַל דָּבָר שֶׁנִּמְנֶה. וְאִם תֹּאמַר, יִשְׂרָאֵל אֵיךְ נִמְנוּ. אֶלָּא כּוֹפֶר לָקְחוּ אִתָּם, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָיָה עַד שֶׁנֶּאֱסָף כָּל אוֹתוֹ הַכּוֹפֶר, וְעָלָה לְחֶשְׁבּוֹן. וּבַתְּחִלָּה הָיוּ מְבָרְכִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ מָנוּ אוֹתוֹ הַכּוֹפֶר, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ וּבֵרְכוּ אֶת יִשְׂרָאֵל. נִמְצָא שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְבָּרְכוּ בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף, וְלֹא הָיָה בָּהֶם מָוֶת. שׁוֹאֵל, לָמָּה עוֹלֶה הַמָּוֶת עַל יְדֵי הַמִּנְיָן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהַבְּרָכָה אֵינָהּ שׁוֹרָה בְּמִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת הַבְּרָכָה, שׁוֹרֶה עָלָיו הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְיָכוֹל לְהִנָּזֵק. מִשּׁוּם זֶה בְּמִנְיָן לוֹקְחִים כּוֹפֶר וּפִדְיוֹן, לְהַעֲבִיר מֵעָלָיו הַמָּוֶת. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל: אֵלֶּה הֵן הַנְּקֵבוֹת הַנִּקְרָאוֹת בָּיִת, שֶׁלֹּא עָלוּ בְּחֶשְׁבּוֹן. כִּי הַנְּקֵבוֹת לֹא נִמְנוּ בַּמִּדְבָּר. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, שֶׁהֵם הַכֹּהֲנִים, וּמְבָרְכִים אֶת הָעָם בְּעַיִן טוֹבָה, וּבְלֵב טוֹב, וּבְאַהֲבַת הַלֵּב. אֶת בֵּית אַהֲרֹן, לָמָּה אוֹמֵר בֵּית. הוּא מְרַמֵּז גַּם כֵּן לַנָּשִׁים, שֶׁמִּתְבָּרְכוֹת בְּבִרְכָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה' וְכוּ': אֵלּוּ הֵם הַלְּוִיִּם, שֶׁכֻּלָּם מִתְבָּרְכִים מִשּׁוּם שֶׁיְּרֵאִים מֵה'. הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַקְּטַנִּים לֹא נִכְנְסוּ בְּחֶשְׁבּוֹן, כִּי לֹא נִמְנוּ אֶלָּא מֵעֶשְׂרִים לְמַעְלָה, יִתְבָּרְכוּ יַחַד עִם הַגְּדוֹלִים. תָּא חֲזֵי לָא אִשְׁתְּכָח וְכוּ': בֹּא וּרְאֵה לֹא נִמְצָא מִנְיָן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מִמֶּנּוּ, כַּמִּנְיָן הַזֶּה, שֶׁנִּמְנוּ בְּמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, כִּי הַמִּנְיָן הַזֶּה לְהִתְבָּרֵךְ הָיָה וּלְהַשְּׁלִים שְׁלֵמוּת הָעוֹלָמוֹת הָיָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת נִמְנוּ, שֶׁכָּתוּב בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא זִיו, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵא הַזִּיו לָעוֹלָם. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁם זִיו, כִּי זִיו הַכֹּל יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, יְבָרֶכְךְ ה' מִצִיּוֹן, (תהלים קלד) וְהַכֹּל דָּבָר אֶחָד הוּא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קל"ג) כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב"ם הלכות תפלה פרק י'

א. אָסוּר לְאָדָם לַעֲבוֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נוֹשֵׂא מַשָׂאוֹי. אוֹ שֶׁהָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְתָחִים בִּשְׁנֵי רוּחוֹת שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁמַּא יֵלֵךְ וְיִכְּנֵס מִפֶּתַח הָאֶחָד. וְכֵן אִם הָיָה בְּעִיר שְׁתֵּי בָּתֵי כְּנֵסִיּוֹת יֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁמָא יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת הָרָגִיל בּוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲבוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶחָד מִכֹּל אֵלּוּ שֶׁהַתְּפִלִּין מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר מִצְוֹת וְאֵינוֹ מִמְּבַטְּלֵי תְּפִלָּה: ב. הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה מוֹסִיף: ג. כֵּיצַד הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַת חוֹלִים כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה בְּבִרְכַת הַשָּׁנִים. עַל דֶרֶךְ זוּ בְּכָל אַחַת מֵהֶן וְאִם רָצָה לִשְׁאוֹל כָּל צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל לֹא בְּשָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלשׁ אַחֲרוֹנוֹת:

מוסר

מזהר הק' ח"א דף ר"א ע"ב בלה"ק

וַיִרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף (בראשית מ"ג). אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אוֹי לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יָדְעוּ וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה אוֹי לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבֹא לְבַקֵּשׁ מֵהֶם דִּין עַל מַעֲשֵׂיהֶם וְיָקוּמוּ הַגוּף וְהַנֶּפֶשׁ לָתֵת חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מַעֲשֵׂיהֶם עַד אֲשֶׁר לֹא תִפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף וְהַיּוֹם הַהוּא הוּא יוֹם הַדִין שֶׁהַסְּפָרִים פְּתוּחִים וּבַעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים וְאוֹתוֹ הַיּוֹם קָם הַנָּחָשׁ לִנְשׁוֹךְ אוֹתוֹ וְכָל הָאֵיבָרִים חֲרֵדִים וְרוֹעֲשִׁים וְהַנֶּפֶשׁ נִפְרֶדֶת מֵהַגּוּף וְהוֹלֶכֶת לָשׁוּט וְאֵינָה יוֹדַעַת בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ תֵלֵךְ וּלְאֵיזֶה מָקוֹם מַעֲלִים אוֹתָהּ אוֹי עַל הַיוֹם הַהוּא יוֹם רוֹגֶז וְרָעַשׁ לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְגִּיז עַל יֵצֶר הָרָע וְלִזְכּוֹר יוֹם הַדִּין שֶׁיָקוּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַנִּיחִים הַגּוּף תַּחַת הָאָרֶץ לְהִתְרַקֵּב וְהַנֶּפֶשׁ נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ. וְשָׁנִינוּ לְעוֹלָם יַרְגִיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרָע לְהַכְנִיעַ יֵצֶר הַרָע וּלְהִתְגַּבֵּר בַּתּוֹרָה וְיִרְאַת הַשֵּׁם תָּדִיר:

במדבר יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב: (ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: לְיִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר: (ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן: (י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:

נביאים - הושע - פרק ב

(ז) כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: אֲרֵי טְעַת כְּנִשְׁתְּהוֹן בָּתַר נְבִיֵי שִׁקְרָא בְּהִיתוּ מַלְּפֵיהוֹן אֲרֵי אָמְרָה אֱהַךְ בָּתַר עַמְמַיָּא רַחֲמַי מְסַפְּקֵי מֵיכְלַי וּמִשְׁתִּי כְּסוּת מִילָא וּבוּץ מְשַׁח כָּל פַּרְנוּסָי:

רש"י אמם . כנסיה שלהם : הובישה הורתם . בהיתו מלפיהון החכמים המורים להם הוראות בושים מפני עמי הארץ אומרים להם לא תגנובו והם גונבים לא תלוו ברבית והם מלווים : אחרי מאהבי . בדרכי העכו"ם :

(ח) לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: בְּכֵן הָא אֲנָא מְקַלְקֵל יַת אוֹרְחָתִיךְ כְּמָא דְסָיְנִין בְּכוּבַּיָּא וְאֶפְסוֹק כְּמָא דְמַפְסִיקִין בְּכָתְלַיָא וּשְׁבִילַהָא לָא תִשְׁכָּח:

רש"י הנני שך . ל' סגירה כמו הסר משוכתו ( ישעיה ה ) כמשוכת חדק ( משלי טו ) : את דרכך . דרכים ושבילים שאת הולכת בהם :

(ט) וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: וְתִרְדָף שְׁלָם עִם עַמְמַיָּא רַחֲמַהָא וְלָא תִדְבַּק יַתְהוֹן וְתִבְעֵי סָעֵיד וְלָא תַשְׁכַּח וְתֵימַר אֱהַךְ וְאֵתוּב לְפוּלְחַן רִבּוֹנִי קַדְמָאָה אֲרֵי טַב לִי כַּד הֲוֵיתִי פָּלְחָא קֳדָמוֹהִי מִכְעַן לָא אֶפְלַח לְטָעֲוָתָא:

רש"י ורדפה . ממשקלות לשון כבד הוא זה כמו ( שם יב ) ומרדף רקים פורקציי"ר בלע"ז כלומר תחזור אחריהם ולא תשיגם : את מאהביה . מצרים ואשור ולא תוכלי לבקש מהם עזרה : ובקשתם . ובקשה אותם :

(י) וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל: וְאִינּוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי אֲנָא בָּרֵיכִית לְהוֹן עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְכַסְפָּא אַסְגֵּיתִי לְהוֹן וְדַהֲבָא מִנֵּיהּ עֲבַדוּ לְטָעֲוָתָא:

רש"י לא ידעה . לא שמה אל לבה והראית עצמה כלא יודעת : וכסף הרביתי לה וזהב . והם עשאוהו לבעל :

כתובים - משלי - פרק ל

(יד) דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם: דָּרָא דְסָפְסְרֵי אִינוּן נִיבוֹי לְמֵיכַל מַסְכְּנֵי מֵאַרְעָא וְלַעֲלִיבֵי מִן בְּנֵי נָשָׁא:

רש"י דור חרבות שיניו . החיצונות : ומאכלות . סכינים : מתלעותיו . שניו הפנימיות :

(טו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן: לַעֲלוּקָה תַרְתֵּין בְּנִין הַב הַב תְּלָת אִינוּן דְּלָא שָּׂבְעָן וְאַרְבַּע דְּלָא אָמְרָן מִסְתָא:

רש"י לעלוקה . מנחם פתר לעלוקה כמשמעו למדנו שהוא ערבי והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן שפותר שתי בנות גן עדן וגיהנם זו אומרת תנו לי צדיקי' וזו אומרת תנו לי רשעי' : ארבע לא אמרו הון . הרבה יש לנו :

(טז) שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן: שְׁיוֹל וְאַחֲדַת רַחֲמֵי וְאַרְעָא לָא שָּׂבְעָא מַיָא וְנוּרָא לָא אָמְרָה מִסְתָא:

רש"י ועוצר רחם . תשמיש : שאול ועוצר רחם . שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו ( חבקוק ב ) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד ( אסתר ג ) : ארץ לא שבעה מים . זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל : ואש לא אמרה הון . נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד . וכן :

(יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר: עֵינָא דִמְצָרְיָא לְאָב וְשָׁיְטָא קְשִׁישׁוּתָא דְאִמָא נֶחְצוּנֵיהּ עוּרְבֵי דְנַחֲלָא וְיִסַמוּן יָתַיהּ בְּנֵי נִשְׁרָא:

רש"י ליקהת אם . לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים ( ראשית מט ) קבוצת עמים והיו"ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן : יקרוה . לשון תנקר נקרת הצור ( שמות לג ) פוריי"ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה , העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' ( תהלים קמז ) לבני עורב אשר יקראו , והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו ( דברי' לב ) :

משנה עירובין פרק י

א. הַמּוֹצֵא תְפִלִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנַיִם שְׁנַיִם. בַּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּיְשָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, פָּטוּר. מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת, מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן. וּבַסַכָּנָה, מְכַסָן וְהוֹלֵךְ לוֹ:

ברטנורה (א) המוצא תפלין. בשדה במקום שאינן משתמרים: זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובשן בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי. ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דשני זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא. ואין הלכה כרבן גמליאל: בישנות. שניכר הקשר, דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דילמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן: צבתים. קשורים כל זוג וזוג לעצמו: כרוכים. הרבה ביחד: מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתם קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה, מכניסן זוג זוג כדאמרן: ובסכנה. שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מארבע אמות:

ב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:

ברטנורה (ב) ר' שמעון אומר נותנן לחברו. ואינו מוליכן פחות [פחות] מארבע אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחילת ארבע לסוף ארבע. והלכה כר' שמעון: וכן בנו. שילדתו אמו בשדה בשבת: נותנו לחברו. והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מארבע אמות: אפילו חוץ לתחום. בחבית של הפקר מיירי. דאי יש לה בעלים, הא קיימא לן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וסבר ר' יהודה נכסי הפקר לא קנו שביתה: אמרו לו. ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה נכסי הפקר קונין שביתה במקומן: לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר' יהודה:

ג. הָיָה קוֹרֵא בַסֵפֶר עַל הָאִסְקֵפָּה, נִתְגַּלְגַּל הַסֵפֶר מִיָדוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגַּל הַסֵפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִמְלֹא מַחַט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילוּ בָאָרֶץ עַצְמוֹ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִתְבֵי הַקּדֶשׁ:

ברטנורה (ג) הקורא בספר. כל ספרים שלהם היו נגללים כספר תורה שלנו: האסקופה. כעין אצטבא שלפני פתח הבית, וכרמלית היא: גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו: לעשרה טפחים. התחתונים הסמוכים לקרקע של רשות הרבים, דאם אין אגדו בידו הוי איסור דאורייתא, וגזרינן אגדו בידו אטו שאין אגדו בידו. ובגמרא פריך והא לא נח, כלומר אף על פי שהגיע לעשרה טפחים התחתונים אין כאן איסורא דאורייתא אפילו לא היה אגדו בידו שהרי לא נח ברשות הרבים, ומשני, כגון שהיה שם כותל משופע ונח הספר על בליטת הכותל של עשרה טפחים התחתונים דהוי כאילו נח ברשות הרבים, ואם לא היה אגדו בידו הוי חיובא דאורייתא אם היה מביאו אצלו. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, הגיע לעשרה טפחים מן הארץ הופכו על הכתב במה דברים אמורים בכותל משופע דנח אבל בכותל שאינו משופע גוללו אצלו דברי ר' יהודה שרבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו דבעינן הנחה על גבי משהו: הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומניחו שם עד שתחשך: דבר משום שבות. כגון זה שאגדו בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם בא לגוללו אצלו, שאין חייב מן התורה אלא אם כן יצא הספר כולו מידו ונח ברשות הרבים ובא לעקרו מרשות הרבים ולהניחו ברשות היחיד. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן, נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בַשַּׁבָּת. עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:

ברטנורה (ד) זיז. אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רשות הרבים גבוה עשרה טפחים מקרקע של רשות הרבים: נותנין עליו. בני עליה, ונוטלים ממנו, שאויר רשות הרבים אינה הולכת אלא עד עשרה. ודוקא כלים הנשברים כגון כוסות וצלוחיות הוא דנותנים עליו. אבל כלים שאינם נשברים לא, דלמא נפלו ברשות הרבים ואתי לאתויינהו: עומד אדם ברשות היחיד. בבית או על הגג, ונוטל חפץ כאן ומניח כאן ברשות הרבים. ואע"פ שאין ראשו ורובו עומד ברשות הרבים במקום החפץ, ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו: ובלבד שלא יוציאנו. מארבע אמותיו שהיה מונח בו:

ה. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָרוֹק:

ברטנורה (ה) וישתין ברשות הרבים. דמפיק מרשות היחיד לרשות הרבים. ואם השתין חייב חטאת, ואף על גב דבעינן עקירה מעל גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ארבעה על ארבעה: משנתלש רוקו. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:

ברטנורה (ו) וישתה ברשות הרבים. והני מילי בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברשות הרבים: וכן בגת. לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת שותה בלא מעשר, דהוי שתיית עראי. וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר דהוי שתיית קבע: קולט. תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלין ושותה: המזחילה. כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקרא מזחילה שכל דבר המהלך ורוחש על גבי הכותל או על גבי קרקע נקרא זוחל כמה דאת אמר (דברים לב) זוחלי עפר: למטה מעשרה טפחים. גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחילה. וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרף ויחבר פיו או הכלי למזחילה שהיא בפחות משלשה סמוך לגג, ואע"פ שהיא למטה מעשרה, מכל מקום הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך שלשה לגג הויא כגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רשות היחיד לרשות הרבים: ומן הצנור מכל מקום. כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצנור לעולם בולט הוא ויוצר לרשות הרבים. ובגמרא מוקי לה כשאין בצנור ארבעה על ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו:

ז. בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחֻלְיָתוֹ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְאִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַשְׁפָּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה (ז) וחוליתו עשרה, חלון שעל גבה ממלאין ממנה. כיון דחולייתו שהיא השפה אשר סביבותיה גבוהה עשרה טפחים, וקיימא לן דאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, דהוו מוציאין מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים, ממלאין ממנה, שאין כאן רשות הרבים מפסקת מן הבור לחלון בשעה שממלאין מים אלא מקום פטור בלבד: וכן אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים. רשות היחיד היא, ולא חיישינן שמא תנטל אשפה ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי כדמעיקרא. ודוקא באשפה של רבים שאינה עשויה להפנות, אבל אשפה של יחיד העשויה להפנות אין זורקין לה בשבת, דחיישינן דלמא מפנה לה והויא לה רשות הרבים:

ח. אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שְׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:

ברטנורה (ח) שהוא מיסך. שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב: מטלטלין תחתיו. דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים הוי להו כלבודים לארץ ונמצאו כמחיצות, לפיכך מותר לטלטל תחתיו, ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים: לא ישב עליהן. שאסור להשתמש באילן, גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלשה הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן: הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ: וחדקים. קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה: וכן מחצלות. של קנים. כל אלו אינם קשורין ואין קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ, לפיכך אין נועלין בהם, דמחזי כבנין. אלא אם כן גבוהים מן הארץ, דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:

ט. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה:

ברטנורה (ט) לא יעמוד אדם ברשות היחיד. ויטול מפתח המונח ברשות הרבים ויפתח בו פתח החנות המונח ברשות הרבים, ואע"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ארבע אמות, גזירה שמא יכניס המפתח אצלו: אלא אם כן עשו לו מחיצה. ויעמוד בתוכה ויפתח וינעול: אמרו לו והלא מעשה בשוק של פטמין. שמעוה רבנן לר' מאיר דכי היכי דאמר לא יעמוד ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו' הכי נמי קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ויפתח ברשות היחיד, ברשות היחיד ויפתח בכרמלית. ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמים שהיה בירושלים דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רשות הרבים, והחלון שמניחין בו המפתח היה רשות היחיד והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברשות היחיד: פטמין. טבחים שמפטמים בהמות לשחוט. ואין הלכה כרבי מאיר לא ברשות הרבים ולא בכרמלית: של צמרים. מוכרי צמר:

י. נֶגֶר שֶׁיֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְלֻסְטְרָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַעֲשֶׂה בִכְנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִיסוּר נָהֲגוּ בָהּ. בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן:

ברטנורה (י) נגר. כעין בריח שתוחבים בכותלים או באסקופה לנעול בו הדלת: גלוסטרא. שראשו עבה ועגול כמין רמון ועשוי כבוכנא שראוי לדוך בו פלפלין, ואע"ג דתורת כלי עליו אוסר ר' אליעזר, אלא אם כן קשור ותלוי בדלת: ור' יוסי מתיר. והלכה כרבי יוסי:

יא. נֶגֶּר הַנִּגְרָר, נוֹעֲלִים בּוֹ בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהַמֻּנָּח, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמֻּנָּח מֻתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר בַּמְּדִינָה:

ברטנורה (יא) נגר הנגרר. בריח הקשור בדלת אבל אינו תלוי בו, שהחבל הקשור בו ארוך והבריח נגרר על גבי קרקע, ובנגר שאין בראשו גלוסטרא עסקינן, דביש בראשו גלוסטרא הא שרי ליה ר' יוסי לעיל אע"פ שאינו קשור והלכה כמותו: נועלים בו במקדש. דשבות בעלמא הוא ואינו בונה ממש הואיל וקשור הוא, אלא מפני שנגרר מחזי כבונה, ואין שבות במקדש: והמונח. שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. ור' יהודה סבר לא הוי בנין ממש אלא מחזי כבנין, ובמקדש לא גזרו משום שבות. והנגרר אף במדינה מותר, הואיל וקושר, אע"פ שאינו תלוי. והלכה כר' יהודה:

יב. מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹן, בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן בַּמְּדִינָה:

ברטנורה (יב) מחזירין ציר התחתון. של דלת שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין: אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע, דהוי מלאכה: והעליון כאן וכאן אסור. דכיון דיצא עליון כולו נופל והוי ליה כבונה: ר' יהודה אומר כו'. דסבירא ליה אין בנין בכלים וליכא אלא שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות. ואין הלכה כר' יהודה:

יג. מַחֲזִירִין רְטִיָה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְאִם בַּכֶּלִי, כָּאן וְכָאן אָסוּר:

ברטנורה (יג) מחזירין רטיה. כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה על גבי מכתו לאחר העבודה. דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה: אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטייה וחייב משום ממחק: ואם בתחילה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה: כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה על גבי קרקע, אבל אם לקחה בידו כל זמן שהיא בידו או אפילו נתנה על גבי כלי ולא פירשה על גבי קרקע מותר להחזירה בכל מקום: קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת. דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור: ואם בתחילה. שלא היתה שם מעולם דיכול לעשותה מאתמול אסור: יבלת. היא מום בקדשים, שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעלי חיים הוי תולדה דגוזז את הצמר:

יד. כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְּגַּל בַּשַּׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:

ברטנורה (יד) כורך עליה גמי. ואע"פ שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא, דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם עבודה, ומכסה אותה בגמי: אבל לא במדינה דרפואה בשבת שבות היא ואסור: ואם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה: כאן וכאן אסור. דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש: בוזקים מלח. כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה: אבל לא במדינה. מפני שהוא מתקן: ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול. כך שמן. ושניהם היו בלשכת העזרה: בגלגל. העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למגזר שמא ישקה לגינתו ולחורבתו מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסור אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום: ומבאר הקר. על שם שהיה באר מים חיים קרי ליה בור הקר, לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהיתרו שממלאין ממנו ביום טוב בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:

טו. שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָשׁ, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לָךְ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:

ברטנורה (טו) כהן מוציאו בהמיינו. בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש: בהמיינו. באבנטו. ואע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה: שלא לרבות את הטומאה. לטמא אבנט הטהור. ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר' יהודה: מהיכן מוציאין אותו. בשבת: מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך: כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו: ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחושת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כרבי עקיבא: ר' שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו'. ר' שמעון פליג אתנא קמא דלעיל דאמר קושרין נימא במקדש, וסבר דאין קושרין נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום חמש עשרה אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם חמש עשרה אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים. אבל לקשור נימא במקדש, שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא עירובין דף ק"ב ע"ב

תָּנוּ רַבָּנָן רְטִיָּיה שְׁפִּרְשָׁה מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה מַחֲזִירִין בְּשַׁבָּת רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הוּחֲלָקָה לְמַטָּה דּוֹחֲקָהּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה דּוֹחֲקָהּ לְמַטָּה וּמְגַלֶּה מִקְצַת הָרְטִיָּיה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה מִקְצַת הָרְטִיָּיה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וּרְטִיָּיה עַצְמָה לֹא יְקַנֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ וְאִם מִירַח חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב חַסְדָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי כֶּלִי אֲבָל פֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אָמַר מַר בַּר רַב אַשֵׁי הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ אַבָּא נָפַל לֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא וְקָא מְהַדֵּר לֵיהּ אֲמֵינָא לֵיהּ לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְאָמַר רַב חַסְדָּא מַחֲלוֹקֶת שֶׁפֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי כֶּלִי אֲבָל פֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָסוּר וְאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר לִי לֹא שְׁמִיעָה לִי כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי:

רש"י רטיה שפירשה. שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת: מחזירין. דמלתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן: רי"א. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה ומחליקה למטה: שהוא ממרח. מחליק גומות שברטיה ומירוח חייב משום ממחק: לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה: אלא שפירשה ע"ג כלי. על הכר או על הכסת. אבל על גבי הקרקע כלכתחילה דמי: אבי סדיא. נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי: לא ס"ל מר להא דר"ח. דמוקים פלוגתייהו כשנפלה על הכלי ואפ"ה אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כר"י: לא שמיע לי. הא דר"ח דאנא ס"ל דכי פליג ר"י בנפלה ע"ג קרקע אבל בנפלה ע"ג כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא:

זוהר במדבר דף קי"ח ע"א

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ישעיה מ"ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָּהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וְגוֹמֵר. כַּמָּה חֲבִיבָה אוֹרַיְיתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְהָא בְכָל אָתָר דְּמִילֵי דְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּמָעוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל חַיָּילִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְמִלּוּלֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְדַיְירָא עִמֵּיהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹמֵר וְלֹא עוֹד אֶלָא דְשַׂנְאוֹי נַפְלִין קָמֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי פִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא עִלָּאִין אִינוּן לְעֵילָא. אָתֵי בַר נָשׁ וְעָבִיד פִּקּוּדָא חָדָא הַהוּא פִקּוּדָא קַיְימָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמִתְעַטְּרָא קָמֵיהּ וְאָמַר פְּלַנְיָיא עָבַד לִי וּמִן פְּלַנְיָיא אֲנָא בְגִין דְּאִיהוּ אַתְעַר לֵיהּ לְעֵילָא. כְגוֹוָנָא דְאִיהוּ אַתְעַר לֵיהּ לְתַתָּא הָכִי נָמֵי אַתְעַר לְעֵילָא וְעָבִיד שְׁלָמָא לְעֵילָא וְתַתָּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה כ"ז) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי לְעֵילָא שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי לְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַר נָשׁ דְּעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹמֵר בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְזִמְנָא בְיִשְׂרָאל קַיְימֵי בְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְתָמָן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְכֹלָא חֶדְוָותָא דְעֵילָא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְאַרְעָא קַדִּישָׁא אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֶחֱדֵי וּלְאַחֲזָאָה חִידוּ דִכְתִיב שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגִילוּ בָהּ וְגוֹמֵר. וְגִילוּ בָהּ דַיְיקָא. רִבִּי אַבָּא חָמָא חָד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוּנְיָיא דְבָבֶל בָּטַשׁ בֵּיהּ אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ כְּתִיב. (אָמַר רִבִּי אַבָּא) בְּזִמְנָא דִירוּשְׁלֵם בְּחֶדְוָה בָעֵי בַר נָשׁ לְמֶחֱדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ הַיְינוּ דִכְתִיב (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ג') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה וְגִילוּ בִרְעָדָה. מַה בֵין הָאי לְהָאי. אֶלָּא כָאן בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא כָאן בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (דָבָר אַחֵר) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְזִמְנָא דְאִיהִי בְגָלוּתָא בֵינֵי עַמְּמַיָּיא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה וְהָא כְתִיב (ישעיה נ"ה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְדָא הִיא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֵּיוַן דְּאָמַר תֵּצֵאוּ מִן גָּלוּתָא הוּא. וְאִקְרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ וַדָּאי הָכִי הוּא דְכָל זִמְנָא דְאִיהִי בְגָלוּתָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה עַד דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְגַבָּהּ וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיֵימָא (שם נ"ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹמֵר. קוּמִי אוֹרִי וְגוֹמֵר. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא (וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא) כְדֵין חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְכֹלָא וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדָּאי כְדֵין כַמָּה חַיָּילִין יִפְקוּן לָקָבְלָהּ דְמַטְרוֹנִיתָא לְחֶדְוָותָא דְהִלּוּלָא דְמַלְכָּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִפְכֶם וְגוֹמֵר:

תוכן העניינים

חק לישראל - במדבר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה