אור ברסלב
חפץ השם שבת › דף קנג:

חפץ השם· רבי חיים בן עטר

שבת · דף קנג:

דף קנג.

גמרא נותן כיסו לנכרי וכו' קשה למה לא התירו לעיל בהיכא דנפלה דליקה בביתו לומר לנכרי שיכבה. וליכא למימר. דמה שנותן הכא היינו מבעוד יום דוקא הוא דשרי משא"כ משתחשך דאסור. ולזה אין אומרים לו כבה משתחשך ולזה פירש"י ז"ל נותן כיסו לנכרי מבעוד יום זה אינו דא"כ שרינן לומר לגוי ולצוותו בהדיא מבעוד יום לשאם תפול דליקה שיכבנה. וזה אינו ממה דאמרינן בפרק כל כתבי דף קכ"א דכוותיה גבי גוי דקא עביד אדעתא דישראל מי שרי ומשני וכו' גוי אדעתא דנפשיה עביד. משמע דאם קא עביד בשלי' אסור ודוקא דקא מתהני ישראל ממילא אבל לומר לו להדיא אסור. וזה פשוט ולזה הסכימו הפוסקים. ונראה לומר דהכא נמי דשרי היינו טעמא משום דלא קאמר ליה בהדיא להוליכה ארבע אמות אלא שנותנ' לו סתם והגוי מדנפשיה קא מוליכה ולא הוי שבות גמור אלא דוקא כשאומר לו בהדיא לגוי לעשות המלאכה כגון ההיא דלכבות אין אומרים לו כבה ובזה לא התירו ודוקא בכה"ג דנותן כיסו סתם ואינו אומר לו כלום ומשכחת לה אם ירצה לישב בו הגוי אי נמי להוליכו הגוי פחות פחות מד"א דהוי גזירה לגזירה אי נמי להניחה על החמור דידיה וכדומה וא"כ אין כאן הכרח לומר במה שנותנים לו זה הכיס לגוי שבהכרח לעשות מלאכה ולזה התירו ואין הכי נמי דשרי כה"ג בענין הכיבוי דשרי לומר לפני הגוי כל המכבה אינו מפסיד דממילא יבין הגוי ויכבה. וגדולה מזו כתב הטור סי' של"ד ז"ל דמותר לקרות לגוי אם אינו שם אעפ"י שבודאי יכבה כשיבוא לשם א"כ דאעפ"י דממילא הגוי עושה מלאכה ברצון ישראל ולהנאתו שפיר דמי לישראל לסייע בזה שיהיה כנדון דידן דנותן לו הכיס לגוי סתם. ומדברי הרא"ש ז"ל שכתב דשרי על ידי קציצת שכר דמשמע דשרי אף לומר לו להדיא להוליכה ולקצוץ לו דמים הא נמי שרי מטעם הנז' כיון דלא קאמר ליה להדיא להוליכה בשבת ועדיין איכא כל הנהו צדדי התר הנז'. ועוד נלע"ד דשאני האי דהכא מההיא דנפלה דליקה דהתם דלא שרו חכמים היינו טעמא משום דלא חששו חכמים לשמא יכבה לכתחילה יקום ויכבה דאמטו להכי יתירו לו שבות דאמירה לגוי ודוקא הכא בנדון דידן דכיסו אתו עמו. והוא הולך הוא כדרכו וההליכה מותרת לו ואינו מוסיף ענין של איסור להדיא אלא דאינו מרחיק מעליו האיסור לזה איכא למיחש. ואיכא נמי הפרש אחר דההיא ההפסד דדליקה ממונו אתי ממילא וכה"ג לא חיישינן שיעבור אאיסורא ויחלל שבת להציל משא"כ הכא דאמרינן ליה דיקים וישלין מידו הכיס ויפסיד ממונו בהדיא בידים בהא איכא מיחוש שיחוס על ממונו ולא יאבדו בידו ולזה שרו ליה באופן דאיכא תרי שינוי למהכא להתם. דסד"א דלא קא עביד מעשה אלא דהולך כמות שהוא ועוד להשליך להדיא ולהפסיד ממונו בכהאי גוונא הוא דאיכא למיחש שלא יאבד ממונו משא"כ בההיא דנפלה דליקה דלא הוו הני תרי טעמי חדא דלא חיישינן בקום עשה שיכבה להדיא ויעשה מעשה עבירה להדיא מסויים ועוד דההפסד אתי מאיליו ולאו בידו בזה לא חיישינן ואחר שכתבתי זה דייקתיהו ג"כ מדיקדוק לשון רמב"ם ז"ל ודוק:

שם גמרא איכא דאמרי וכו' לא ידענא למאי נפקא מינה פליגי הני איכא דאמרי ומאי נפקא מינה דלענין הילכתא כיון דקיימא לן כל ספיקא דרבנן לקולא א"כ שרי במציאה הבא לידו ונראה דהני איכא דאמרי פליגי למה דאמר ברישא אמר רבא וכו' ואמרי איכא דאמרי דרבא לא אמר מידי והיינו טעמא דמשמע להו דהא דמציאה דלא דדוקא כיסו תנן ליכא מאן דפליג ולא איצטריך רבא לאשמועינן ולא סבר למהו דתימא דקאמר הש"ס ורבא לא אמר הא דמציאה אלא דבעי וכו' וק"ל ויש עוד ליישב וק"ל: שם גמרא אתה מצווה על שבית' לכאורה משמע דמה שהתירו הוא שביתת בהמתו דאסור' מדאורייתא והא מילתא לא תסיק אדעתין דהיאך יתירו רבנן איסורא דאורייתא דאסרה שביתת בהמתו חייב בה אלא ודאי דשביתת בהמתו דקאמר הכא היינו דמילתא דהויא מדרבנן בעלמא כהא דמסיק לקמן כד פריך והא מחמר ומסיק וכו' דלא הויא שביתה דמדאורייתא. ומה דפריך ממחמר ולא פריך והא איכא שביתת בהמתו דמשמע דהא ליכא למיפרך מינה שם אפרשנו ופשיטא דהכל אינו לענין איסורא דמדאורייתא וטעמא דנקט מחמר שם אפרשנו בס"ד יע"ש במקומו, וק"ל:

שם רש"י ז"ל ד"ה נותן כיסו וכו'. מבעוד יום ע"כ הקשה הרא"ש ז"ל לדברי רש"י ז"ל חדא מדקאמר הש"ס אבל מציאה קודם שתבוא לידו ומבעוד יום הא דמטיא לידיה. ולזה נראה דאין כאן קושיא דמי לא משכחת לה שזכה בה על ידי גוי ואמר לגוי שיטול לו דבר פלוני מבעוד יום ואינו שלו אלא מציאה ובזה אסר כיון דלא זכה בה. ולדידיה מיהא לא סמכא דעתיה אי נמי שנטלה לו ישראל אחר וקדש היום וקאמר לו שיתנה לגוי והוא מיהא לא היה לו שהות לזכות בה ובזה קאמר דאסיר כיון דעכ"פ הוא מיהא לא סמכא דעתיה כיון דאי בעי הגוי או ישראל הזוכה לו בה אומר לעצמי זכיתי באופן דמועיל אם כן אין כאן מציאה עד השתא לא לזה ולא לזה. הקשה עוד הרא"ש ז"ל מאי פריך והלא מחמר והלא אין כאן עקירה כיון דנתנו מבעוד יום עליה ע"כ באמת אין כאן קושיא לכאורה דכח המקשה דקאמר והרי מחמר הכוונה היא משום דכיון דאי אפשר דלא קיימא להשתי' ולהטיל גללים וכו' וממילא הוו תרתי עקירה והנחה לזה קא פריך והלא מחמר באמת פח הרב הוא מדקא משני רב אדא דמניחו עליה כשהיא מהלכת מאי משני רב אדא מהא והלא בלאו הכי בהכרח דאין כאן עקירה דמבעוד יום הניחו על החמור דומיא דנכרי והנראה לומר לשנות פירכא זו על דברי רש"י ז"ל כי באמת היא קושיא חזקה. והנראה לומר הוא דרש"י ז"ל הוקשה ליה כיון דהא דמניחו על החמור עצמו לא שרי אלא דוקא בהיכא דליכא עקירא והנחה כמסקנת הש"ס וליכא אלא איסורא דרבנן א"כ מאי טעמא דתנא דמתני' דקאמר אין עמו דוקא שבות ואין כאן איסורא דאורייתא דהא דמצוה על שביתת בהמתו השתא ליכא אלא מדרבנן בעלמא א"כ אמירה לגוי נמי שבות ומאי אולמיה דהאי שבות מהאי שבות וא"כ גם יש עמו נכרי אי בעי להניחו על החמור למה קא אסר תנא דמתני' לזה פירש"י דנכרי דקתני היינו שיתנו מבעוד יום וקסבר ז"ל דבה"ג ליכא איסורא כ"כ כיון דמבעוד יום קא יהיב ליה גוי בהדי דידיה קא טרח. והגם דהרמב"ם ז"ל כתב דאפי' לא יהיב ליה אגרא דפי' דאז ליכא למימר גוי בהדי דידיה קא טרח אפ"ה שרי שפיר אמרינן עכ"ז דרש"י ז"ל יודה לזה דעל כל פנים שפיר ומצינן לומר דבהדי דידיה קא טרח מקרי לאחזוקי ליה טיבותא וזה פשוט בש"ס דסתם גוי לא טרח אלא בהדי נפשיה ולזה דוקא מבעוד יום דלא קא עביד ישראל איסורא בשבת עצמו משא"כ לגבי בהמתו גם בשבת שרי דזיל בתר טעמא כיון דאיסורא הוא מטעם שביתת בהמתו א"כ מאי מהנה אם יניחהו על החמור מבעוד יום והלא בהמתו עכ"פ הא עבדת מלאכה והוא מצווה על שביתתה א"כ לגבי בהמתו בכל אופן שרי. כיון דקא שרו לה אין חילוק ושרי בין מבעוד יום בין משתחשך יניחינו עליה ודוקא לא התירו דבר זה דבהמתו בהיכא דלא קא עבד הנחה ועקירה אלא דוקא בהיכא דליכא גוי מה שא"כ בהיכא דאיכא נכרי דאז לא עביד איסורא אפי' מדרבנן דאמירה לגוי שבות. כיון דמבעוד יום הוא ליכא איסורא כל כך. ולעולם הא דמניחו על החמור היינו אף משקדש היום ובזה לא קשה קושיית הרא"ש ז"ל ואפשר דהכי הוא כוונת הש"ס באומרו שביתת בהמתו מצווה עליה ובזה אין חילוק בין מבעוד יום לשתחשך וא"כ בשלמא נכרי מצי למימר ליה מבעוד יום מה שא"כ על החמור דהכל אחד ומבעוד יום כמשתחשך הויא. ומה שהקשה עוד הרא"ש מההוא דבית הלל מתירין עם השמש ע"כ נלע"ד דלא דמי דשאני ההיא דהתירו בית הלל עם השמש היינו דמצי הנכרי למיעבד המלאכה ההיא בחול שלא בשבת כההיא דעורות לעבדן. וכלים לכובס. מה שא"כ הא דהכא דהוה ליה ממש אמירה לגוי שיעשה בשבת אי לאו משום שאדם בהול הוה אסרינן גם מבעוד יום כיון דהולכין הם בשבת כמאן דאמר ליה בהדיא לזה דוקא משום אדם בהול שרו ליה ועכ"ז הא גריעה ליה מהא דנותנו על החמור דנותנו בשבת בהדיא וגם שנותנו מבעוד יום כמי שנותנו בשבת דאין חילוק לגבי שביתת בהמתו. ולזה דוקא לא התירו נותנו על החמור אלא בהיכא דלית עמו נכרי ואילו היה נותנו משתחשך היה או שוה לחמור. נכרי וחמור הכל באיסור אחד וכל זה לשיטת רש"י ז"ל אלא דכפי זה אמרינן דבהיכא דלא יהיב לי' לנכרי מבעוד יום כגון שלא היה עמו נכרי מבעוד יום נזדמן לו משקדש היום דאז הרשות בידו רצה נותנו לנכרי רצה מניחו על החמור והכל שוה לי' וכל זה לשיטת רש"י ז"ל ולקמן יתבאר הש"ס באופן אחר בס"ד. וק"ל:

תוכן העניינים

חפץ השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה