חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קנג.
גמרא אמר רב יהודה וכו' משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן עה"ב וכו' איני והאמר ליה רב לר"ש אחים וכו'. עס"ה. ק"ק מהו לשון הא והא וכו' דכלום מאי קשיתיה הא דמצוה רב לר"ש הוה ליה לשנויי כי קא אמינא דניכר אם בן עה"ב דאחימו ליה ולא שייך למימר הא והא אלא אי הוו תרי מתני' או תרי מימרות. והוה מוקי חדא בהכי וחדא בהכי משא"כ הכא דהוה מגלה ליה כוונתו דההיכר הוא על ידי דאחימו ובזה סלקא ליה קושייתו ועוד קשה להאי שינויי אי קא חזינן דאחים ממילא דהיינו דאחימו ליה כולהו אין בו שום מעלה והכירא ולא אפשר כיון דההספד יורה על היותו אדם גדול ממילא בכה"ג יורה יותר ויותר וא"כ ממילא רב דהוצרך לצוות לזה ח"ו גרע ב"מ. ועוד צריך לדקדק לרב דקא בעי לאזהורי לאחים ליה מה יתרון יש לצדיק בזה דאם להורות לכל דצדיק הוא שלא יהרהרו אחריו ח"ו ממה נפשך אם צדיק הוא אחים מאיליה ואי נמי כמסקנת הש"ס דאחימו ליה דוקא א"כ ממה נפשך אם אחימו ודאי דאחים ואי לא אחימו ליה ליכא למיחש דיחשדוהו ח"ו דהא ליכא הכירא אלא אי אחימו וכיון דלא אחימו אין הכירא ולמה יצריך לצוות אם לא שנאמר דכדי להודיע לעולם להדיא דצדיק הוא הרי ידעי ליה ומפורסם הוא ומה גם כי אין לו ע"ה לפרסם צדקתו וזכותו מאי נפקא ליה מנה ומהו פירושו דהתם קאימנא ועוד צ"ל דברי אביי דקאמר לרבא כגון מר דסנו ליה וכו' מאי כונתו פשיטא דמוטל עליו דאביי לאחים והגם דלא מוטל עליה. עכ"ז לאביי מיהא מ"ק ליה קריינא דאגרתא ליהוו פרוונקא. ועוד צ"ל תשובת רבא דקאמר ליה מסתאיי את ור"ש בר שילת דהו"ל להשיבו בהדיא את ור"ש חתימו מהו לשון מסתאי. ועוד צ"ל כוונת הש"ס דמייתי להאי מימרא דאביי למאי נפקא מינה. ומאי כונתו דסדרה בש"ס. ולבוא אל הביאור אייתי פי' רש"י ז"ל שפיר דהא דרב טעמו הוא משום דהוה זקן ואין בני אדם נכמרים רחמיהם אל הזקן וכו' ע"כ באמת דברי רש"י דקאמר דרב זקן הוה כן הוא דרב האריך ימים ד' מאות שנה וקושטא דמילתא קאמר אלא למה הוצרך לזה ללא צורך. ועוד א"כ למה הוצרך לשנות הא וכו' הוה ליה לשנות זקן שאני ולא קשה מידי אכן נראה דהכוונה היא דאי הוה אמר כי קא אמינא דאחימו ליה הוה משמע דלא משכחת ליה שיוכר שאינו בן העה"ב אלא אי אחימו ליה ולא אחים ואחר האמת לא כך הוא דאפילו בלאו דאחימו ליה אי לא אחים אינו בן עוה"ב ואינו מחלק אלא דוקא בכה"ג דרב דהיינו כמו שפירוש רש"י להיותו זקן ואינם נכמרים בני אדם רחמיהם עליו ואומרו הא והא לומר דגם בכה"ג איכא למימר דיוכר איזהו בין העוה"ב דהינו אי אחים ליה וכו' ויהיה פירוש הא והא בשני זקנים שבני אדם אינן נכמרים וכו' במה יוכר דתלינן לומר מצד הזקנה דהיינו המקשה עצמו ידע מהזקנה ואמר ובמה יודע אפוא ואי תימא דאיכ' למיחש לזקנה במה יודע הזקן אם הו' בן העה"ב. לזה אמר הא דאחים ליה והא דאחימי ולא אחים יודע דאינו בן העה"ב ואי לא הוה מסיים והא וכו' לא הייתי יודע דגם בזקן שייך ידיעה לזה סיים ואמר והא וכו' דוק. וכפי זה מי שאינו זקן לא בעינן דאחימו ליה ואי לא אחים איגלאי מילתא דלאו בן העה"ב הוא דלא בעינן דאחימו ליה אלא בזקן והשתא הגם דחזינן דאחים מאיליו. עכ"ז מצד היותו קטן כצ"ל שיהיה ניכר שהוא בן עה"ב וזקן דאחים ממילא אפש' דלא משכחת לה וטעם דהוצרך לצוות לזה רב יש לומר שני טעמים הא' הוא דחשש רב דילמא סברי דאין לחלק בין גדול לקטן ולזה הגם דלא אחימו ליה כיון דלא אחים ח"ו איכא רינון אחריו לזה קאמר ליה אחים וכו' והא קמל"ן דזקן שאני ודוק. אי נמי דטעמו הוא כיון דאמרו רז"ל כל המוריד דמעות וכו'. מוחלים לו עונותיו. לזה רצה דבאמצעו' הספדו יכופרו עונותיה' דאין לך זכות גדולה מזו ותתגלגל ע"י בהספדו לזה מצוה ליה ואמרו דהתם קאימנא פירו' יש לי קיום והעמדה על זה. אי נמי לשמ' לא יחוש לדבריו לזה אמר דע דהתם קאימנא וממילא ידענא אי אחים ידענא כיון דיתוסף לו מעלה וזכות לרב. וכן להפך ידע ממילא. אי נמי יובן ע"ד מ"ש המגיד על קרא דוימת יוסף וכו' ובני ישראל וכו' דאז מצויין שם כל הנשמות וא"כ ממילא הוא איתיה תמן. וטעם אמרו אביי וכו' ותשובת רבה וטעם המסדר שהביאה לומר דיש גדר אחר ג' דהגם דאחימו ליה לא אחים עכ"ז אינו ניכר שאינו בן עה"ב והיינו דקאמר אביי לרבה כגון מר וכו' דכיון דסנו ליה לא מהני. לאתי' ליה דדוקא הזקן מצד שאין בני אדם וכו' משא"כ הא דיש להם שנאה כל מה דעבדי ומחממי' לא אחים לזה קאמר אביי וכו'. ומשני דיספיק ליה שני תלמידי חכמים שאחימו הם לבדם עליו וליכא למיחש בזה לשמא יאמרו דטעמם ונמוקם עמם כיון דסנו ליה מהאי טעמא תלו דלא אחמו בשלמא אי הני תרתי אביי ור"ש בר שילת לא אחימו ליה הם איכא ח"ו וכו' מה שא"כ כיון דהם מיהא אחימו יספיקו לומר דטעמו דמחמם הוא משום דמוכח להו. ומה שפירש מהרש"א ע"ה דטעמיה רב דקאמר ליה אחים הם פדאי וכו'. הוא משום דסנו ליה וכו' מחילה מכבודו מההכרחיות שכתבתי, והדבר פשוט:
שם גמרא אמר ריב"ז משל לאדם שזימן את עבדיו וכו' הנמשל בזה הוא כי הב"ה זימן את עבדיו אהוביו לסעודה לג"ע העליון וציוה להם שיקשטו עצמם במצות ומע"ט דהמשל דקתני לעיל למלך שחלק בגדי מלכות איירי לגבי מצות לא תעשה. ולזה קתני החזירם כשהם מלוכלכים דהיינו על ידי העבירות הנשמה מתלכלכת וכו' משא"כ המשל דהכא איירי כנגד מצות עשה שציוה ה' שיתקן עצמו ויאיר לנשמתו ויחסו חכמים לדבר זה מלת חלוקה דרבנן דבעשיית האדם מצות ומע"ט תאיר נשמתו ותתלבש במלבוש רוחני ולזה הפקחים אומרים וכי אי בעי המלך מש"ע שיבא תיכף ומיד כרגע כמימריה ישלח אחריו והם מכינים עצמם תמיד ואומרים ועומדי' פתח בית המלך הנמשל בזה הוא שהצדיקים מקיימים שוב יום א' לפני מתתך והוא פתח בית המלך שהוא עולם העליון שכל יום אומרים מחר ימות ונמצא כל ימיו בתשובה. והשוטה אומר עד שיקריב קצו ימי שנותינו שבעים שנה וישלח אחריו ויטול על ערש דוי אז יתקן ויעשה צדקה ומצות ומע"ט וכאשר תכף ומיד כרת דשני וכרת דיומי קפצי עליה ויגוע תיכף ומיד ימצא בלי תיקון הגם דעבירות לא עשה מצות שהם תיקון לנפשו אל עשה לזה כעס המלך וכו' ומאיר ומהנה לעבדיו הזריזים שעשו רצונו ית' שם פרי מעשיהם הטובים. והאנשים הסכלים שלא עשו מע"ט ונתעצלו ירעבו כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו' ואותם שלא טרחו יהיו יושבים ורעבים ודוקא מצד שלא הכינו עצמם במילתא דחזיא לההוא עלמא דהיינו תורה ומצות אבל הנהו שעברו על התורה והמצות כבר מלתא דידהו אמורה דינתנו לכובס ולא תהיה להם מנוחה כמו שפירש"י דהכא מיירי המשל הזה בענין המעשה הטוב וק"ל:
שם גמרא ד"א בכל עת וכו' אלו ציצית ושמן וכו' אל יחסר אלו תפילין ע"כ צריך לדעת למה לא כיילינהו בחדא כללא בכל עת יהיו בגדיך לבנים ויהיה שמן על ראשך. א"נ אצ"ל עוד ויהיה אלא ושמן על ראשך וקאי על בכל עת דרישא ונראה והוא דקי"ל כפי הדין דציצ' זמנו דווקא ביום ולא בלילה. אבל תפילין בין ביום בין בלילה דגם לילה זמן תפילין וכן פסקו רוב הפוסקים וכן פסק הב"י וכתב עוד דאף במועדים אין איסור בלבישתם אלא משום דא"צ לאות דידהו ועיין במ"ש הב"י בא"ח סי' ל' והשתא לפי זה יתפרש הכתוב דפלגינהו לב' בבי כפתור ופרח בכל עת יהיו בגדיך לבנים דהיינו ציצית דייק בכל עת להיות דמצותו בעתים ידועים דהיינו ביום דוקא לז"א בכל עת דהיינו בכל יום ולא בלילה ולגבי תפילין אמר אל יחסר כלל שמן מעל ראשך דהיינו תפילין דתמיד הוא מצותו אפי' בלילה כנז' כמ"ש לעיל דמסקנא היא לילה זמן תפילין וק"ל. ולפי' הרמב"ם שפסק דלילה לאו מצות תפילין ואם לבש תפילין בלילה עובר. נראה כי טעמ' דפלגינהו קרא ובחד נקט בכל עת ובחד נקט אל יחסר להיות כי מצותה משונה. דהלובש תפילין בלילה עובר בלאו הלובש ציצית בלילה פטור ואינו עובר כמי שלובש תפילין. אבל לפי' קמא אתי מדוייק ביותר הכתוב. ונראה כי הכתוב הזה יכוון ג"כ למה שכתב האר"י ז"ל וצוה ללבש הציצית קודם התפילין לזה הקדים הפסוק בגד לשמן וק"ל: