חפץ השם· רבי חיים בן עטר
שבת · דף קנב:
גמרא תנו רבנן והרוח תשוב אל וכו' עד סוף הברייתא. קשה א' א"כ דהקב"ה לא יבקש מהאדם אלא זה שישיב לו הנפש כמו שנתנה לו כמו שבאה כן תשוב. א"כ למה טרחה לבא עד הלום מעולם העליון לדור דירת קבע עם הפך מזגה וטבעה והכניסה עצמ' הנפש בסכנת מות בעשות האדם הפך רצון הבור' ב"ה באחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ונכרתה הנפש ההיא עלובה היא הנפש אחר שהב"ה אינו מבקש מהאדם כי אם שיחזירנה כמות שהיתה. ועוד קשה צריך לדעת למה הוצרך מעיקרא למשול משל דהמכוון מובן מבלי עשות משל. ועוד קשה הרי המשל לכאורה אינו דומה אדרבא לנמשל דהמשל הוא שעבדים קפלום והניחום בקופסא והיכן היא דוגמת זה בנמשל. והקופסא. ועוד לא גילה התנא מה היא כוונתו של המלך בתת הבגדים אם הוא לחלוטין או על מנת להחזיר אדעתא דמאי נתנ' להם. ועוד צריך לדעת מהו לשון מגוהצים דקאמר דהוה צריך לומר החזירם לו נקיים ומהו מגוהצים דמשמע דכיבסום וגיהצום. ולא ידעתי מי הכריחו לזה ומאי כוונתו:
אכן הכוונה היא דהנה ידוע הוא מערכת מלחמת היצר עם האדם מעודו האדם והוא נרדף ממנו אשר מבקש את נפשו להמיתה וזוהי אומנתו בתחלת מערכת מלחמתו קודם כל דבר משום מסוה הטומאה על פניו ומכסה עיניו עד שישכח מלכו ומהלכו מעולם העליון לעולם השפל למה בא. ובאומרך כן שהושלל מידיעת סיבת ביאתו ואותה מכנגד עיניו ופניו העביר אז כל מגמתו וחפצו ותאוותו יכוצו יחדיו אל אשר יהיה שמה הרוח רוח עועים המתעהו בענייני הגשמי ומשם יעלה בתאותיו ככל אשר תאוה נפשו ולא יעמוד לפניו עוברי את פי ה' אלהיו בלכתו ילך כי זו היא תכלית ביאתו והיותו בעולם הזה דאם לא כן למה הוא חי בעולם כי אם לעשות ככל אשר יאוה ולא להמית עצמו וזאת תורת האדם ככל אשר יאוה יעשה:
אשר לזה עשה הב"ה תיקון לבל ישלוט האדם בדיעה זאת ותהיה לו למכשול נתן לו נשמה שהיא חלק אלוה ממעל להורות נתנה בלבו לבל ישלוט בו היצר הרע. כי הנפש תוריהו ותאמר לו זה הדרך ישכון אור ותציליהו מיצר הרע. וראוי שתדע מה שאמרו ז"ל שהנשמה נקראת אור דכתיב נר ה' נשמת אדם דהיינו אור וכתיב עוטה אור כשלמה שנתעטף הקב"ה באור דזהו עצמו בגדי מלכות מלך מלכי המלכים הקב"ה בגדיו הם הנשמות שהם חצובות מאור העליון אשר נתעטף בו ב"ה המלך ישתבח שמו. והוא גם כן על דרך כי רוח מלפני יעטוף וכו'. דהיינו כבגד וזהו שרמז בברייתא כמלך שחלק בגדי מלכות הם הנשמות ובמשל יהיה הפירוש שהמלך חלק בגדי מלכות לעבדיו הכוונה היא שנתן המלך בגדי מלכות לעבדיו כדי כשילבשום ידעו כל הרואים אשר הם עבדי המלך לתפארת ולגדולה והם שאולים בידם והם ג"כ לשמירה כי מי הוא אשר יראה בגדי מלכות עליהם ויגע בם ולהבזותם ח"ו בבגדו בם. ועוד איפשר נמי שהנשמה תקרא בשם בגדים ע"ד מה שכתבו בזוהר הקדוש על פסוק דבבגדו בה שהוא בגד ממש על הנשמה ולעולם הבגדים הם לשמירה בעלמא בין במשל בין בנמשל כנז' הטפשים שבעבדים אמרו מה הנאה תהיה לנו מבגדי מלכות הללו אם לא יהיו עלינו תמיד וזוהי גדולתינו ותאותינו הלא לנו הם וישכחו כי הם כעל מנת לחזור. ובתורת שאלה בעלמא הם להם: אי נמי יס"ד שהם בתורת שאלה יאמרו בעת אשר המלך יבקש בגדיו לזמן רחוק ולעתים רחוקים את"ל שיהיה להם איזה לכלוך אנו רוחצים אותם עד שיהיו נראים הם כחדשים זהו המשל. הנמשל בזה בתת ה' הבגדי מלכות שהיא הנשמה אל האדם לשומרו מאויבו שהוא היצר לבל ידחנו והיצר לחם מלחמתו וסימא עינו דההוא גברא וכה מענה בלשונו ענג גופך בעוד שהנפש בך כי מחר שתלך הנפש אתה כפגר מובס לזה כל עוד שהנפש בך אכול ממתקים ועשה כל אשר תאוה נפשך הבהמית וידיח אותו ואת הנפש. וכזה תמצא בזוהר שפירש על פסוק דנפש כי תחטא דקרא מתמה נפש כי תחטא דאדרבא היא שלחה ה' למשמרת לגוף לבל יחטא ועתה היא עצמה תחטא והאדם אינו חושב בדעתו שלמחר יחזיר המלך מלכו של עולם בגדיו שהיא הנפש. וימצאנה מלוכלכת בכתמי העונות כי בטפשותו מימר אמר תמיד כן ינחילנה ואינו מעלה בדעתו יום המיתה. אי נמי כשיעלה בדעתו מאיזה סיב' אומר השתא מיהא יענג עצמו ככל אשר תאוה תאותו בעוד שהנפש בתוכו שהיא הבגדים וכאשר שאול ישאל המלך הגדול לקחת נפשו ממנו יתוודה וישוב ורפא לו ולעולם השתא מיהא יעשה מלאכתו כתאותו מלאכת מחשבת הגוף. וזה נמשך ממה שסימא את עינו היצר הרע ותופס דעתו:
והפקחים שבם אמרו ודאי שהמלך נתן לנו הבגדים לתפארת ולגדולה וכאשר נצטרך להם נלבשם לעמוד לפניו בתפארת ויהיו לנו לשמירה לבל יגע בנו אדם בראותו בגדי מלכות עלינו אבל אנו רואים כי יבוא זמן שהמלך פתע פתאום יאמר הביאו הבגדים וראוי להחזירם נקיים וטובים לבל יכעוס המלך לזה אמרו הגם שלא נלבשם אם נניחם במקום שאינו מוצנע איפשר שיתלכלכו במקרה לכן נעשו להם שמירה מעולה דהיינו הקופסא ואז תו אין לחוש להם לשום צד מיאוס שיגיע להם ולא היו לובשים אותם אלא לזמנים ידועים לרצון המלך הנותנם זהו המשל הנמשל בזה הם הצדיקים אמרו איך לא נחוש לבת מלך היא הנפש היקרה לעשות ככל אשר יאמר היצר וממילא מתלכלכת בתאות הגוף לזה אין נכון לעשות אלא הקופסא שהוא ספר התורה ע"ד אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וזאת היא השמירה לנפש שלא יעבור עליה שום לכלוך וטומאה והגם דח"ו יעבור איזה חלאת החטאים בדרך מקרה על ידי עסק התורה נרא' הכתם ונשארת זכה ברה נקייה באמת שעה שהיו צריכין לאכול ולשתות לעבודת ה' ב"ה וב"ש ולעמוד לפניו אז היתה משמשת וחוץ מזה לא היתה כי אם שמירה בבית המדרש שהוא ארון התורה קופסא מליאה תורה זוהי קופסא של הנפש לזה בכל עת שישאל המלך ב"ה בגדו ימצאהו נקי והגם דעבר על האד' איזה עון או על דרך אין צדיק בארץ וכו' על ידי עסק התורה הוא נרחץ וזהו שרמז במשל כשהם מגוהצים שיורה שנתלכלכו ורחצום וגיהצו' על ידי עסק התורה נתרפאו הכתמים כי דע שאין שמירה בעולם לנפש מהיצר אלא על ידי עסק התורה דאם לא כן יעש' לו כמו שכתבתי למעל' מעשהו והנהגתו ועל ידי עסק התור' אגוני מגנה ואצולי מצלה. ואז והרוח תשוב אל האלדי"ם אשר נתנה. ובזה הוסרו כל הקושיות ואתי מיושב ומדוקדק המשל ודכוותיה בנמשל נמי שפיר. ומה שהקשינו ג"כ מה הועילה הנשמה בבואה לעולם הזה. אם לעומת שבאה כן תלך אתי שפיר דלא משכחת לה שתלך לעומת שבאה טהורה אלא במציאות הנזכר דהיינו עסק התור' ואז ממילא פשיטא שהרויחה כמה וכמה מהקופסא שהיתה בה. ועוד הריוח של הנשמה הוא ששלח ה' ב"ה למקום גדודי חיה ואריות ולחמה עמם והצילה עצמה וזוהי תכלית ביאתה ועוצם גבורתה בעבודת ה' מלכה ב"ה וב"ש ומה שהקשינו היכן רמוזים בגדים בנמשל כבר תירצנו שהוא על דרך עוטה אור כשלמה וע"ד כי רוח מלפני יעטוף. ומה שהקשינו אומרו מלת הפקחים ולא אמר הזריזים ג"כ מיושבת דהפקחים כאן צריך פקחות לדעת כי המלך ישלח אחר פקדונו ולא יניח לו מקום לרחוץ ופקחות גם כן להניח בקופסא שהוא בית המדרש לבל יגע בה היצר הרע שהיא עצה ותחבולה להמלט מהיצר הרע המפתה. ומה שהקשינו מה הוא המכוון באומרו מגוהצים נתיישב ע"ד אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וזה הפקח הגם דאפשר עבר מידו איזה עון לא שקט ולא נח עד אשר תיקן אשר עיוות ורחץ צואת חלאת עונו:
אי נמי ירמוז מגוהצים שעל ידי עסק התורה והמצות הוסיף הארה בנפש כמו הגיהוץ הזה הנעשה אחר הרחיצה שמוסיף בבגד לובן ושבת ג"כ הנפש על ידי עסק התורה הוסיף בה הארה וגדולה. ובמשל יהיה הפירוש דעל ידי שהיו מוצנעים בקופסא זמן רב כאשר יוציאום ימצאום יותר טובים מכמות שהיו כי כן תמצא שע"י הקיפול והשמירה זמן ארוך יהיו נראים כחדשי' ודכוותיה בנשמות על ידי עסק התורה והצלתה מיד הרודף שהוא היצר הרע היא נראית חדשה ומגוהצת. ובזה יובן אומרם ז"ל ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך הלואי שתהיה יציאתך מהעולם כביאתך. ותיקשה א"כ למה יביאם ה' כיון דהמבוקש הוא לשוב באמת שבא אלא המכוון הוא כי אי איפשר להשיג זה מבלי שמירה גדולה מהיצר ועל זה תיטול שכר:
ובזה יתורץ מה שהקשינו בתחילת המשל מעיקרו למה הוצרך אליו ומה נתבאר יותר במשל אלא דהתנא הוקשה ליה קושיתינו עצמה באומרו תנה לו כמה שנתנה לך אלא בכדי טרחה הענייה בבואה למקום הרע שהוא העה"ז בתוך הגוף לזה אמר המשל שממנו תבין כי יש לה שכר שהרי אי איפשר שתשוב כמו שנתנה ותמלט מיד היצר אלא על ידי עסק התורה ועל ידי השמירה שלא ימצא מקום שיכנס בו היצר כמו שהקופסא היא שמירה לבל יפול על החפ דבר לכלוך וכדומה כן היא התורה שמירה לנשמה לבל יכנס לה היצר הרע לפתותה וללכלכה ובאומרך כן הנה שכרה אתה ופעולתה לפניה וזהו עצמו שרמז שלמה המלך ע"ה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים שהיא הנשמה שלא תתייאש מהלכלוך שהוא השמן הנופל על הבגדים ומלכלכם ומטנפם אלא תן דעתך תמיד עיניך פקוחות דשמן על ראשך אל יחסר דבנקל יכול הוא ליפול עליך וכו' לזה הזהר והשמר והיינו על ידי עסק התורה אין לה שמירה גדולה ממנה ברוך אשר נתנה לעמו ישראל. ופשוט: שם גמרא ואת נפש אויביך וכו'. פירוש זה הכובש שאמר במשל שעל ידי הצער ההוא והקליעה היא מתמרקת וניתכת הזוהמא שבנפש שנתלכלכה בעון וזוהי הרחיצה עצמה שיהא נרחצת הנשמה בזה. וק"ל:
שם גמרא הללו יש להם מנוח. והללו אין להם מנוח לכאורה משמע דנשמות הבינוניים אין להם צער כדקאמר יש להם מנוח וא"כ תיקשה אותה הזוהמא שיש בנפשותם דבוקה במה תהיה נרחצת להיות כי הבינוני הוא מי שחציו חייב וחציו זכאי א"כ יש לו מחצה עבירות ובמה יכובס תחלואי הנפש מאותם מחצה עבירות כדי שיהיו לבנים להכניסם לאוצר דעד מתי יהיו ביד דומה אלא ודאי הנראה לומר דפירושן של דברים כך הוא. הללו שהם הרשעים אין להם מנוחה כלל תמיד בצער לרוב פשעיהם ורשעם. מה שא"כ הבינוניים שיש להם מנוחה לפעמים והצער שלהם אינו בתמידות אלא לזמנים ידועים דמשא"כ ברשעים דתמיד מבלי הפסק הם נידונים בצער גדול בכף הקלע וזהו אומרו אין להם מנוחה כלל. ובזה אמרו דשני מלאכי חבלה כל אחד בסוף העולם מקליעין נפש הרשע מזה לזה. ולכאורה תתמה למה יצטרך שנים כי יספיק אחד שיקלענה לסוף העולם וחוזר הוא עצמו המלאך ההוא והולך לשם למקום שנפלה בו וחוזר ומקלעה ולמה הצריך ה' ב"ה ב' מלאכים אלא הטעם הוא כדי שלא ינוח הרשע ביני ביני עד שישוב המקלע הראשון אלא תכף ומיד מקבלה הלה וחוזר וזורקה ולא תנוח כלל. אבל הבינוני אינו כן אלא שיש לו זמן שהוא במנוחה מהצער ומהעונש וזהו אומרו יש להן מנוחה לפעמים בזמנים ידועים. וק"ל:
שם גמרא אמר רב מרי עתידין צדיקים דהוו עפרא דכתיב וישוב העפר וכו' הנהו קפולאי דהוו קפלי וכו' א"ל וכו' עד סוף המאמר ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים: המאמר הזה עלה כולו קמשונים בקושיות והגם דאין מדרכי להקשות ולהסיע במאמרי' בקצת מרבותינו המפרשים ע"ה כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט עכ"ז להיות המאמר הזה מצד עצמו אין לו הבנה. לזה ראיתי לפרש בו עומק הדברים ואבער הקוצים של הקושייא הראשונה קוראה הנני מדוע רב מרי הניח מקרא שכתוב בתורה קרי בחיל כי עפר אתה ואל עפר תשוב והוא גם כן מבואר ומוכח דגם על הצדיקים קאמר כמו שפירש רש"י ז"ל לקמי' דכל קללותיו של אדם הראשון כל דורותיו שוים בהם מה שא"כ האי קאי דוישוב וכו' שיכול הדוחה לדחות דלאו בצדיקים מישתעי וקרא דכי עפר לא הוכרח רב אחאי דהוי עפרא אלא מיניה וליכא למימר דטעמיה דרב מרי הוא דסובר בההוא דכי עפר אתה היינו שעה אחת כדמסיק רב אחאי בר יאשיה. ולזה הוצרך להביא מקרא דוישוב להכריח דלאו שעה אחת קאמר אלא לחלוטין דזה אינו. חדא דכד מטית להתם דיסבור דהוו עפרא שעה אחת דילמא קרא דוישוב העפר נמי בהכי מישתעי. ובמאי דמוקמינן לקרא דכי עפר מוקמינן לקרא דוישוב ומה כחיה ואולמיה דהאי קרא מהאי קרא וכו' דקרא דכי עפר מצינן לאוקמיה בשעה אחת ג"כ קרא דויושב שעה אחת. ועוד קשה דבהכרח דרב נחמן לא ידע כלל מהא מילתא דשעה א' כלל עד דקאמר לה רב אחאי. דאי לא תימא הכי מאן פריך לרב אחאי מקרא דכי עפר הלא גם לרב מרי כד פרכינן לימא דכתיב כי עפר אתה משנינן דמצינן לאוקמיה בשעה אחת אלא ודאי דלא ידע משינוייא דבשעה אחת דא"כ הכא נמי מוקי ליה רב מרי וא"כ השתא דלא ידע מהאי דשעה אחת היכי הבין דברי רב מרי על בוריין והוה ליה להקשות רב נחמן מדוע לא הביא ר"מ מקרא דכי עפר אתה שהוא יותר מוכיח כדברי ר"מ ומבואר בתורה והלך לחפש אחר וישוב וכו' ובמה נחה דעתו בדברי ר"מ דמדפריך נמי מיניה משמע דמיושב בעיניו. ועוד צריך לדעת מי יגלה לן דעתו של רב מרי אחר האמת במה דקאמר עתידין וכו' דילמא רב מרי עצמו שעה אחת קאמר. ומה גם דכן יוכיח משמעות הלשון דקאמר עתידין דמשמע דהוי דבר דעתיד להיות ולא עתה הוא והיינו שעה אחת וכי תימא דא"כ קשה הו"ל לאתויי מקרא דכי עפר אתה כבר הקשינו דגם אי הויא כוונתו דהוו עפרא במותם דהיינו לאו בשעה אחת אפילו הכי עדיין הקושיא למה לא הביא מקרא דכי עפר דמאי אולמיה וכו'. ומה שהקשינו עוד וא"כ דילמא דברי ר"מ בשעה אחת נינהו וא"כ כפי זה קשה טובא בין אדרב נחמן בין אדרב אחאי. אדרב אחאי מדוע לא השיב לרב נחמן לקושייתו דאותביה מדרב מרי דאמר עתידין צדיקים דהוו עפרא לימא ליה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים. והרי בהכרח הוא לאוקומי דשעה אחת הוו עפרא מכח קרא דכי עפר אתה וכו' כדמשני אחר האמת. אם כן לוקי דברי רב מרי בהכי דדבריו סתומים הם ומצי למימר ליה ההוא דרב מרי בשעה אחת וכו' ומי אמר לרב אחאי דרב מרי לאו בהכי מישתעי באמת דיכולני לומר בזה דרב אחאי טעמו דלא משני ומוקי דברי ר"מ בהכי היינו טעמא משום דקא מותיב ליה רב נחמן מיניה. ואי תימא דרב מרי שעה א' קאמר מאי פריך רב נחמן הרי עדיין לא הגיע השעה קודם תחיית המתים אלא ודאי דתמיד קאמר דהוו עפרא ולזה קאמר מנו רב מרי אלא דקשה על כל פנים לרב אחאי מדוע לא מוקי עכ"פ דברי רב מרי בשעה אחת ולימא ליה לרב נחמן שהוא לא הבין דברי ר"מ על מתכונתם שהבין דתמיד הוו עפרא ולא היא ולמה לזלזל כל כך בדברי רב מרי מאן הוא וכו' כיון דיכול להיות דבריו מיהא אמת. ואם רב נחמן הבין מה שלא כיון מה בידו לעשות רב מרי שלא כיון לכך. ולרב נחמן נמי קשה מאי פריך מרב מרי דילמא שעה אחת קאמר כיון דדבריו שקולין לפי מה שפירשתי:
ועוד קשה לרב נחמן דפריך מקרא דוישוב וכו' משמע מדבריו דבלאו דברי רב מרי שפיר יוכיח מקרא לחודי' דהוו עפרא א"כ קשה חדא כפי זה למה הניח מלהקשות בתחילה מקרא לחודיה דפשיטא דקרא עדיף ממימרת רב מרי והוה ליה למימר תיכף ומיד. והרי כתי' וישוב העפר וכו' ועוד לדידיה דרב נחמן מאי קמל"ן רב מרי כיון דמקרא מוכח דהוו עפרא מדקא פריך מיניה לרב אחאי אם כן מאי קמל"ן רב מרי. ועוד מדוע רב נחמן נמי הניח קרא דכי עפר אתה שמבואר ביותר ומקשה מוישוב דאינו מבואר שהוא בצדיקים. ועוד אחר האמת הכתוב הוה מצינן לאוקומיה בפה מלא ברשעים ומי ימחה בידי ולעולם מהאי קרא מיהא לא נימא מילתא כהאי על הצדיקים דהוו עפרא ומנא ליה לרב נחמן ומרא דמלתא קמא דבצדיקים קאמר דכד מטית להתם דנעביד חילוק והפרש בין צדיקים לרשעים לא מכח הכתוב הזה נכריח ונאמר דגם הצדיקים בכלל שישובו אל העפר ח"ו:
ועוד קשה לרב אחאי מדוע לא מוקי להאי קרא דוישוב העפר וכו' בשעה אחת כיון דבהכרח הוא על כל פנים לאוקומי קרא דכי עפר בשעה אחת לוקי נמי האי דוישוב בשעה אחת הוא דקאמר. ועוד קשה דקאמר מאן דאקרייך וכו' ורקב עצמות וכו' למה ליה כולי האי דמשמע דלא הוי סגי לומר ההוא ברשעים ודי. ומה הוקשה ליה דלא הוה מצי לשנויי הכי עד דחפש ומצא במשלי וכו' דמשמע דאי לאו דמצא קרא דורקב לא הוה מצי לאוקומיה ברשעים. ועוד למה ליה כולי האי להתמיה מאן דאקרייך וכו' דהוה ליה למימר ליה לא קרית משלי דמשמע דהתמיהה היא על רבו ומה יעשה רבו אם לא רצה לקרות עוד משלי. ועוד דמשמע מדבריו כי חובה על המקרה קהלת שילמדהו ג"כ משלי א"כ נלמוד מכאן דבעינן רב אחד לקהלת ולמשלי והדברים אין להם הבנה לכאורה לא היה להאריך כל כך לשון בזה האופן:
ועוד קשה לרב נחמן מדוע גששיה השתא בתוך המשא ומתן או לא הוה גששיה כל עיקר. אי נמי רצה לגוששו כי מהפלא הוא כי ידבר המת. ומזה יבוא אל האדם שירצה לידע אם הוא ממש חי או העפר ידבר א"כ כפ"ז אעיקרא דדינא כד התחיל לדבר עמו הו"ל לגוששו. ובימי חרפי דכירנא דהוה אמינא טעם לזה דלא גששיה מעיקרא הוא כי חשש שמא שד בעלמא הוא ולא אדם וירא מהגיע ידו אליו ויהיה ניזוק ח"ו כי המזיקין זה דרכ' אבל כשראה דנשא ונתן עמו בדברי תורה אז נתאמת ליה דאדם הוה וגששיה אז וזה מהבל ימעט דכיון דקאמר ליה מנו מר וקאמר ליה רב אחאי בר יאשיה פשיטא דתו ליכא לספוקי ולחוש לחששות דהבל. והדרן לקושיין הוה ליה לגששיה מעיקרא. אי נמי הוה ליה להמתין עד שיגמור כל האמור במשא ומתן דאית ליה עדיין דהשתא עדיין מהדר להקשותו מקרא דכי עפר ועוד גמר הענין בעת לכתו יגששיה ומדוע גששיה בתוך הדברים דמשמע דמתוך הענין הוצרך לגוששו. וגם כן צריך לדעת טעמיה דרב נחמן דקאמר לרב אחאי ליקום מר לביתיה מאי דעתיה בזה דאם כן למה נפטר לב"ע והלא תחיית המתים עדיין לא היתה לעמוד גם הוא בין החיים ופשיטא דלא נעלם ממנו קרא דפתחי וכו'. ועוד בדברי רב אחאי דקאמר ליה גלית דעתך מדוע שינה ותפס לשון אחר ולא אמר ליה לא אקרייך רבך נביאי'. ועוד אמרו גלית דעתך דאפי' וכו' משמע שהוא גרעון יותר מהראשון ולא ידענא מאי גרעון יותר בזה ואם כן הכי הוה ליה למימר גלית דעתך דלא קרית נביאים. ועוד לרב נחמן במאי דהדר פריך והכתיב כי עפר אתה וכו' באמת כי הדברים תמוהים מלבד מה שהקשיתי לעיל עוד קשה מאי קמ"ל רב מרי השתא דקרא הוא כי עפר אתה וכו' ואיירי בצדיקים ולפחות מניה הוה ליה לאתויי רב מרי ומניה הוה ליה למיפרך רב נחמן מעיקרא לרב אחאי ולמה אחר עד אתה וכמעט אין לו הבנה:
ונראה לפרש כוונת המאמר על זה האופן והוא דסובר רב מרי דקרא דכי עפר אתה ליכא למישמע מניה דהוי עפר הצדיקים הגם דהמשמעות יורה דגם על הצדיקים מטעם דכל קללותיו של אדם וכו' עם כל זה אין כוונת הכתוב דיחזור הוא עצמו עפר אלא שימות ויקבר בעפר וזהו כי עפר אתה ואל עפר תשוב ומדוייק נמי אומרו ואל עפר ולא קאמר ועפר תשוב דאז תהיה הכוונה שהוא עצמו יעשה עפר מה שא"כ השתא דקאמר אל עפר יורה שישוב וישכב על העפר ולא עפר ממש ישוב לזה הביא מקרא דוישוב העפר אל הארץ כשהיה דמכריח ממנו דהוו עפרא ממש שיקריבו עצמותיהם וכי היכי דלא תימא דההוא ברשעים קאמר לזה אתא רב מרי ואמר כי שלמה המלך גילה לנו מה שכתו' תורה כי עפר אתה דלא תימא דלאו עפר ממש דכיון דאתא שלמה ואמר דעפר ממש חוזרים אגלית מילתא דכונת כי עפר אתה וכו' הוא עפר ממש ומכאן מוכיח רב מרי דצדיקים הוו עפרא וקרא דכי עפר גם בצדיקים כתיב מטעם דכל קללותיו של אדם הראשון הכל היו בכלל אפילו צדיקים זה דרך אחד:
אי נמי בדרך הב' נראה כי פשיטא דמשמעו' קרא דכי עפר וכו' סובר בו רב מרי דעפר ממש קאמר אלא דהוקשה ליה רב מרי דמאי קמ"ל שלמה הע"ה באמרו וישוב העפר וכו' הרי מקרא מלא היא כי עפר אתה ואל עפר תשוב ומכח זה דרש רב מרי ואמר דלא אתא שלמה אלא לומר חידוש דאי יס"ד שום סברא לומר דיש שאינו חוזר עפר דהיינו הצדיקים וקרא דכי עפר וכו' דווקא באדם הא' לפי שהוא היה מרא דעובדא שעבר על דברי ה' ב"ה ונקנסה מיתה עליו בשביל מעשיו לזה קאמר ליה ה' ב"ה עונשו שישוב אל העפר משא"כ הצדיקים שלא טעמו טעם אשר חטא הגם שימותו כיון דסוף סוף לגבי דידיה דאדם צדיקים גמורים מקרו לא הוו עפרא ודוקא במי שטעם טעם חטא כיוצא בו דאדם הוא שיהיו עפר ממש לזה אתא שלמה ואמר וחדש לנו בקרא זה דוישוב דבין צדיקים בין וכו' הוו עפרא ממש דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל שלמה ע"ה וכפי דרך זה עיקר דרשת רב מרי הוא מיתורא דקרא. ולשני הדרכים תו לא קשה מה שהקשינו לסברת רב מרי וכמו שפירשתי בדברי רב מרי כן הבין נמי רב נחמן בדברי רב מרי ולא הוה קשה ליה ולא מידי ולכן כאשר ראה לרב אחאי שהיה לו זמן ארוך שנפטר לב"ע והיה כאדם החי מדבר אמר מה זה והקשה ליה מדברי רב מרי וכו' וטעמו וכוחו הוא מקרא דוישוב העפר וכו' כפי השני דרכים שפירשתי ולא אותביה מקרא משום דדברי רב מרי מבוארים בהדיא דצדיקים הוו עפרא מבלי שיאריך כ"כ להביא הכתוב ולפרש בו וכו' ולזה כאשר השיב רב אחאי מנו רב מרי וכו' חזר רב נחמן ואמר וכי רב מרי דעת דנפשיה קאמר מבלי ראיה והוכחה דאת אמרת מנו רב מרי קרא אשכח ודרש והיינו דאמר ליה והכתיב וישוב העפר וכו' דהוא עכ"פ מיותר אי נמי לפי פירושא קמא דכי עפר אתה בצדיקים אלא דתסבור דלאו עפרא ממש הרי כתיב וישוב העפר כשהיה וכו'. אי נמי לדרך השני דיסבור דפשיטא דעפר עפר ממש אלא דיסבור דדוקא הוא האדם מרא דעובדא וכיוצא בו בני אדם החוטאים אבל הצדיקים שלא טעמו טעם חטא לא הוו עפרא א"כ קרא דוישוב העפר למאי אתא ומיותר אם לא שתאמר דיגיד דגם הצדיקים הוו עפרא והיינו דברי רב מרי. ודברי רב אחאי דקאמר מנו רב מרי וכו' להיות דרב אחאי גילה דעתו לבסוף דקרא דכי עפר אתה וכו' היינו עפר ממש. מדהוצרך לאוקמיה להאי קרא בשעה אח' ואי הוה שום צד למיסבר בסברא ולומר דכי עפר וכו' לאו היינו עפר ממש למה הודחק לאוקמה בשעה אחת לימא ליה ההוא לאו היינו שישוב עפר ממש אלא לישן בעפר כמות שהוא עתה רב אחאי ישן בעפר ואינו עפר. אי נמי דלא איירי בצדיקים וכמו שפירש בדברי רב מרי ומדמהדר לאוקמה בשעה אחת הענין יורהו דסובר דאי אפשר לאוקמ' אלא בעפר ממש ובצדיקים ונראה דדייק מאומרו כי עפר אתה ואל עפר תשוב. דאם הכוונה היא שישוב לישן בעפר לא הוה ליה למימר אלא כי ממנה לוקחת ואל האדמה תשוב או מהארץ לוקחת ואל הארץ תשוב ומדקא דייק כי עפר אתה ואל עפר תשוב משמ' שישוב ממש עפר ורב מרי לא יכרח מזה ויפרש על זה האופן והוא דלמה כתב קרא כי ממנה וכו' וכי עפר אתה וכו' ב' נתינת טעמים הכוונה היא שהרי גם קודם שחטא יוצדק בו לומר כי מהאדמה לוקח ולא ישתנה זה בין קודם שחטא לאחר שחטא מהאדמה לוקח מאי שנא ומדוע לא נגזרה עליו מיתה אלא אחר שחטא לזה אמר לו עוד ה' כי עפר אתה ואל עפר תשוב פירוש להיות שחטא הגביר בו צד החומר שהוא העפר ועשה עצמו עפר מה שא"כ קודם שחטא הגם שלוקח מהאדמה הרי הגביר בו ה' צד הרוחניות שהוא מקור החיים ובלאו החטא היה חי תמיד הגם שמן האדמה לוקח ונכון ועכ"פ הוא דוקא שישוב לישן בעפר אי לאו קרא דוישוב וכו' כמו שפירשתי ורב אחאי סובר דעפר עפר ממש מדלא דחה כנזכר וסובר נמי דבצדיקים מדלא דחה דמיירי ברשעים דסובר דיוצאי חלציו של אדם שוים עמו במציאות קללותיו ואין ביניהם חילוק מסתמא והשתא בהכרח דלא סבר רב אחאי כדברי רב מרי לא מבעיא אי הוה מסיים רב נחמן למילתיה דרב מרי דאמר דכתיב וישוב העפר וכו' דאז בהכרח דהוה צווח ככרוכייא רב אחאי מנו רב מרי כיון דרב אחאי גילה דעתו לבסוף דהי קרא דוישוב העפר וכו' מיירי ברשעים דוקא ורב מרי מוקי ליה בצדיקים אלא הגם דלא סיים רב נחמן דמילתיה דרב מרי בהכרח דלא מצי רב אחאי לאוקומי דברי רב מרי דבשעה אחת קאמר דא"כ מאי קמל"ן רב מרי קרא הוא דכתיב כי עפר אתה וכו' דלסברת רב אחאי בהכרח דעפר ממש קאמר ואפילו צדיקים וכיון שכן מאי קמל"ן רב מרי כיון דמשמעות הכתוב כך הוא דאדרבא לפי רב אחאי אי לאו קרא דורקב עצמות דקאמר שלמה הייתי אומר דצדיקים הוו עפרא תמיד מקרא דכי עפר אתה וכו' אלא מקרא דורקב עצמות וכו' דגילה על קרא דוישב העפר וכו' מוקמינן קרא דכי עפר אתה וכו' בשעה אחת ולא תיקשה לעולם גם רב מרי שעה אחת קאמר והוצרך לאשמועינן דס"ד לדחויי דהנהו דחיות דאל עפר תשוב דלאו עפר ממש קאמר. אי נמי דוקא כל חוטא דטעם טעם חטא קמ"ל דהא לרב אחאי אי הוה שום צד בצדדי הסברא לומר הכי א"כ לידידי' דרב אחאי דמוקי להאי קרא דוישוב ברשיעי דמיניה מכריח רב מרי דקרא דכי עפר עפר ממש ובצדיקי כמ"ש מנא ליה להוכיח דקרא דכי עפר עפר ממש וצדיקים אלא ודאי דלא יס"ד רב אחאי לומר דכי עפר לאו עפר ממש וא"כ מאי קמל"ן רב מרי דקאמר עתידים צדיקים דהוו עפרא אם לא שתאמר דכוונתו דקאמר דהוו עפרא היינו תמיד מהיותם וקמל"ן דשוו צדיקים לכ"ע בזה ולאפוקי אתא ממאן דסביר דלאו הוו עפרא או מקרא דורקב כדמסיק רב אחאי דדווקא ברשעים או לאפוקי אידך סברא דקרא דכי עפר ברשעים קמל"ן דבצדיקים נמי דהוו עפרא וא"כ לכל הצדדים אין מציאות לאוקומי דברי רב מרי כסברת רב אחאי ואצ"ל למאי דמבין רב נחמן בדברי רב מרי מדפריך מיניה לרב אחאי וגם ממה דמסיים רב מרי למילתי' דכתיב וישוב העפר וכו' דפשיטא דפליג אדידי' רב אחאי. ופריך רב נחמן והא קרא כתיב וכו' פי' דסבר כי טעמיה דרב אחאי הוא דסובר דרב מרי דעת דנפשיה קאמר ודעתי' דרב אחאי אפשר דסובר דקרא דכי עפר אתה היינו ברשעים. אי נמי לאו עפר ממש קאמר כמו שפי' בדברי ר"מ במה דשלל לזה קאמר ר"נ לרב אחאי והא כתי' וישוב העפר וכו' פי' ההכרח שהוכרח מיניה רב מרי לומר דאפי' צדיקים הוו עפרא הוא מהאי קרא וכמו שפי' או מגלה דהוו ממש עפרא או מגלה דאפי' צדיקים. ומשני רב אחאי אדרבא מיניה אני אומר ומכריח דדוקא רשעים הוא דהוו עפרא ולא צדיקים דכתיב במשלי ורקב עצמות וכו' וכתב בקהלת וישוב העפר וכו'. לגלות ולומר לך דלא תימא דקרא דכי עפר אתה דאמר הב"ה להאדם כפשטיה דמיד אחר מיתה יחזור עפר ח"ו והנה צריך לדקדק קודם דברי רב אחאי אומרו כל מי שיש בו קנאה וכו' וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו וכו' דלמה האריך לשון ללא צורך דכולם כוונתו היא לומר דהכא ברשעים מישתעי לימא כל מי שיש בו קנאה עצמותיו נרקבים והיינו קרא דוישוב וכו' ומאי דעתיה באומרו עוד וכל מי וכו' ועוד אעיקרא דדינא למה הוצרך לקרא דורקב עצמות וכו' לימא ההוא ברשעים ודי מבלי שיצטרך לקרא דורקב וכו' אכן כוונת רב אחאי היא לומר דטעמו דקאמר דצדיקים לא הוו עפרא הוא מהאי קרא דורקב ושלמה עצמו להכי הוא דאתא באומרו וישוב העפר וכו' וגילה ורקב וכו' לומר דלא תימא דצדיקים הוו עפרא אלא דוקא כל מי שיש בו קנאה עצמותיו וכו'. אבל כל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו וכו' דאילו לא כתב שלמה ע"ה וישוב העפר וכו' הגם דהוה אמר ורקב עצמות וכו' לא הוה ידעינן אהיכא קאי כיון שלא אמר וישוב העפר וכו' והוה אמינא איפשר שיכוין בחיים חייתו של בעל קנאה ולא הוה ידעי' דקאי אחר מיתה ולהודיענו זה אתא אבל השתא דכתיב וישוב העפר וכו' וכתיב ורקב וכו' דקאי עליה לפרושי למילתיה מי הוא דאמינא לך וישוב העפר כשהיה זה שהוא ורקב עצמות וכו' א"כ שמעינן דמי שאין בו קנאה אין עצמותיו נרקבים וזוהי כונת רב אחאי דקאמר כל כך אורך לשון כל מי וכו' וכל מי וכו' ואומרו מאן דאקרייך וכו'. כפי זה אתי שפיר והוא דלהיות דקרא דוישוב לא אתא ולא כתבו שלמה אלא לפרושי עליה ורקב עצמות וכו' א"כ חובת הרב דאקרייך קהלת היא להקרותך משלי דכיון דאקרייך קהלת ומשמעות הפסוק וכוונתו היא לומר עליו דדוקא מי שיש בו קנאה וכו' אבל מי שאין בו קנאה דהיינו הצדיקים אין עצמותיהם נרקבים וזה אינו מובן אלא ממשלי דכתיב ביה ורקב וכו' ואי לא אקרייך משלי הרי הוא חסר כוונת הכתוב דוישוב העפר וכו' ואין הכי נמי אי לא הוה מקרייה קהלת לא הוה מחוייב להקרותו משלי מה שא"כ השתא דאקרויה קהלת חל עליו חובת קריאת קהלת שלא יבין הבנה זרה שלא נתכוון לה שלמה הע"ה: והשתא מדברי רב אחאי נפל לרב נחמן ספק אחד דאפשר דכל כוונתו דרב אחאי היא דוקא לומר דהעצמות לא הוו עפרא אבל הבשר וכללות הגוף הוי עפרא וכפי זה עדיין יש מקום לאוקומי דברי רב מרי דאיירי בבשר ולא בעצמות דאפי' צדיקים הוו הבשר עפרא דלא שלל אלא העצמות דקאמר ורקב עצמות וכו' ומה דקאמר רב אחאי מנו רב מרי אפשר דטעמו דסובר בדברי רב מרי דכוונתו היא בין הבשר בין העצמות ולזה לא חש לדבריו ואמר ומנו וכו' ודייק דקאמר מי שיש בו קנאה עצמותיו משמע דוקא עצמות. וכפי זה צריך לומר דדוקא עצמותיו דרב אחאי הם המדברים דוקא. אי נמי כוונת רב אחאי על הכל הבשר והעצמות והגידים לא הוו עפרא ועצמות דקאמר לאו דוקא אלא כללות הגוף עצם מיקרי וטעמא דנקט שלמה הע"ה לשון עצמות חידוש למי שיש בו קנאה דאפי' עצמותיו נרקבים והשתא לפי דרך זה דהצדיקים אפילו הבשר שלהם לא הוי עפרא אם כן נפלו דברי רב מרי לחלוטין ואין להם מקום שיחולו. וכיון שנסתפק בזה רב נחמן חל עליו החקירה לברר הספק ולזה גששיה השתא דוקא לראות אם העצמות הם המדברים או הבשר החי לברר ספקו כמו שכתבתי וכיון דאשכחיה דאית ביה מששא נתברר הספק דלכל קאמר רב אחאי בין הבשר בין העצמות לא הוו הצדיקים עפרא וליתא להא דרב מרי מכל וכל. ומה שאמר לו ליקום מר לביתיה נראה כי הטעם הוא כי רצה רב נחמן לשאת ולתת עמו בדבר ולהקשותו מה שהקשה אחר כך במיתון בבית וכאשר השיבו כי לא יכול אז הקשה ליה מה שהיה רוצה לדבר עמו בענין זה בביתיה כאשר אבאר בס"ד. אי נמי נראה לומר דטעם אומרו ליקום מר וכו' הוא דחשש רב נחמן דאפשר לעולם דהוו עפרא ממש אבל לא כל הגוף ואיפשר דאיתרמי ליה דגששיה במקום דלא הוי עפרא ואשכח ביה מששא ולעולם לא הוי הגוף ממש כאדם חי ממש דאז ליכא במה לאוקומו דהוו עפרא אלא דיש בכללות הגוף דהוי עפרא ונרקב ויש מקומות דלא לזה רצה לברר אם הוא כאדם חי ואמר ליה ליקום מר לביתיה וכאשר השיבו בפתחי וכו' איגלאי מילתא דטעמא הוא משו' שאין לו רשות ואין הכי נמי אי לאו הוי טעמ' עומד חי כאילו לא מת. והנה בין לפירוש זה אחר הגשישה בין לפי' הראשון קודם הגשישה אם היה מציאות לומר דיש חלק בצדיק דהוי עפרא בודאי דלא הוה מותביה מקרא דכי עפר אתה וכו' כאשר אבאר בס"ד ומה דאמר ליה רב אחא גלית דעתך דאפילו נביאים להיות דחובת האדם ללמוד הנביאים יותר מהכתובים לזה אמר ליה לשון גרעון דאפילו דבר דחובה עליו לא למד דכתיב בפתחי וכו' ואין להקשות אחר האמת איך לא ראה רב נחמן המקרא הזה דבפתחי דאפשר דמוקי ליה ברשעים הוא דצריך לפתוח אבל צדיקים יכולין לעמוד מאליהן ובמיתתן קרויין חיים. אי נמי ההוא לעמוד לחלוטין ויהיה בין החיים אבל בנדון דידן הוא שילך בחשאי רואה ואינו נראה לכל ודעתו לחזור בכי האי גוונא הרשות בידו של צדיק כמות זה שיכול לעמוד וקאמר ליה רב אחא דאפילו בכי האי גוונא אין להם רשות דכן הוא משמעות הכתוב עד עת קץ והדר מפריך רב נחמן והא כתיב כי עפר אתה וכו' פירוש בשלמא לרב מרי שפיר וכמו שפירשתי אלא לרב אחאי אי מוקי לקרא דכי עפר בצדיקים תיקשא ליה. אי נמי ברשעים תיקשא ליה. אם כן שלמה הע"ה מאי קמל"ן בקרא דוישוב העפר וכו' וקרא דורקב וכו' דהא למסקנת רב אחאי כל עצמו דשלמה המלך ע"ה בהני קראי לא אתא אלא לומר דדוקא ברשעים הוא דהוו עפרא ולא לצדיקים אם כן תיקשה מהיכא יס"ד דצדיקים הוו עפרא דאיצטריך לשלול אותם וכי תימא משום דקרא דכי עפר שקול הוא איכא לאוקומה ברשעים ואיכא לאוקומה בצדיקים אם כן ממילא לא מוקמינן ליה אלא ברשעים דמהיכא יס"ד לומר דצדיקים הוו עפרא עד דאיצטריך שלמה לאשמועינן מה תאמר דמשמעות הכתוב הוא דבצדיקים מישתעי מטעם דכל קללותיו של אדם הראשון כל דורותיו שוים בהם א"כ מנא ליה לשלמה לומר דווקא רשעים דילמא הוא הדין הצדיקים וא"כ אי איכא לספוקי הרי מסתמא לא אמרינן אלא רשעים דוקא ואי נמי הנשמע הוא אפילו צדיקים לא מצי שלמה לומר הפך הנשמע מהכתוב ומשני שלא הסיר שלמה משמעות הכתוב אלא דקרא איירי דקאמר כי עפר וכו' היינו שעה אחת. וכל זה לפי חד פירושא אבל לפי מה שפירשתי דרב מרי אתא משום דהוה אמינא אל עפר ישוב ולא עפר ממש א"כ מאי פריך רב נחמן והכתיב הרי טעמא דיהבית לרב מרי דהוצרך לקרא דוישוב דהוה אמינא אל עפר ולא עפר הכי נמי יסבור רב אחאי ומאי פריך ונראה לומר חדא דאיפשר דרב נחמן עצמו נסתפק ורצה לעמוד על כונתו בקרא זה דכי עפר ועוד דרב נחמן דייק בדברי רב אחאי דאינו סובר בקרא דכי עפר וכו' היינו שיישן בעפר ולא עפר ממש ישוב דא"כ כיון דהכתוב לא הזכיר כלל דהוי עפרא לא צדיקים ולא רשעים למה קא מארי' בלשוניה רב אחאי דדייק מקרא דורקב וכו' דמי שאין בו קנאה אין עצמותיו נרקבים משמע דס"ד דאפי' מי שאין בו קנאה עצמותיו נרקבים והוי עפרא אי לאו קרא דורקב וכו' ואחר האמת מהיכא יס"ד דאפילו צדיקים עצמותיהם נרקבים כיון דקרא דכי עפר לאו היינו עפר ממש ישיב וכי תימא דטעמא דקאמר הכי להיות דיס"ד לסבור עפר ממש ואפילו צדיקים קמל"ן ורקב עצמות וכו' ובזה מהדרינן לפרושי כי עפר אתה וכו' לאו היינו עפר ממש בשלמא רב אחאי דלא משני הכי לא קשה דלא סבר לה במשמעות קרא אלא לרב נחמן מאי פריך ונראה דסובר רב נחמן דאי הוה סובר רב אחאי מקרא דכי עפר וכו' דיסבול במשמעותו דלאו עפר ממש ושקול הוא הוה מפרש כרב מרי בקרא דוישוב דאתא למימר דהוי עפר ממש וקרא דורקב וכו' לא קאי אקרא דוישוב וכו' וכי עפר וכו'. ואי נמי תהיה הכוונה הכי מהמציאות שהוא עתה רב אחאי דלא הוי עפר עכ"ז על מי סמך שלמה הע"ה להבין דבריו כיון דיכולני לפרש כנז' אם לא שתאמר דסובר דמשמעות הכתוב עפר ממש ובצדיקים ולזה פריך והכתיב כי עפר וכו' ומשני אין הכי נמי דעפר ממש ובצדיקים ומוקי לה בשעה א' ואחר האמת זהו טעמו נמי דרב אחאי כמו שהבין בו רב נחמן ודוק היטב. אלא דנשאר לנו דקדוק אחר בדברי רב מרי דאי איפשר להעלים עין ממנו והא דקאמר מילת עתידין צדיקים דהשתא דאחר האמת כוונת רב מרי היא דהו' עפרא כשאר עלמא ולאו שעה אחת אם כן מהו מלת עתידין וכו' ונראה לומר דהנה ידוע הוא כי הרשעים ואפילו שאר עלמא ההולכים אחר העה"ז ותשוקתם אליו היא ובזה הם ממשיכין יסודותיהם והרכבתם אל החומר כאומרו הרב מהר"י ערמאה בס' העקידה איך התעצמות הצדיקים השלמים הוא להפך החומר אל הצורה והסכלים מהפכים הצורה אל החומר עד היותם קרובים שיקראו עפר בחייהם וזהו אומרם ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים ולזה כאשר הם מתים ופורח מהם דמיון הרוחני במעט זמן ירקבו. ויעשו עפר כי כפשע ביניהם ובין העפר בחייהם ואך כי אחרי מותם. מה שאין כן השלמים אשר התעצמו להפך החומר אל הצורה הרי החומר שלהם נתרחק הרבה מהעפר וצריך זמן ארוך להתעכל מעט מעט לשוב אל ארץ מולדתו ברצון ה' ב"ה הבורא אותו לסיבה נודעת לו לתועלת ברואיו אשר אהבם ב"ה ומטעם זה נקט רב מרי מילת עתידין לומר דהגם דלאו תיכף ומיד ישובו עפר על כל פנים עתידים באור הימים הוו עפר. ואל ירע בעיניך אומרם ז"ל כי כל עוד שהגוף לא נרקב הנפש אינה זוכה היינו דווקא ברשעים אבל הצדיקים הם מזומנים לאור באור החיים וכן הוא רמוז בדבריהם במאי דיהבו טעמא דמי תלא זה בזה יעויין שם דבריהם:
ועוד נראה דרך אחר במאמר הזה והוא דטעמיה דרבי מאיר דמייתי מקרא דוישוב ולא מקרא דכי עפר משום דקרא דכי עפר איכא למידחי ולאוקומי דמיירי במי שיש לו עון אשר חטא. לזה מייתי מקרא דוישוב וכו' דבהכרח דמיירו בצדיקים מדמסיים הכתוב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ותנו רבנן בסמוך תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה דדייקי מאשר נתנה וא"כ בהכרח דהאי קרא דוישוב וכו' בצדיקים מישתעי וש"מ דצדיקים הוו עפרא וכך יסבור ר"א נמי אלא דהוא סובר דאיירי בצדיקים דיש בהם קנאה אבל צדיקים גמורים דאין בהם רוח עון ולא קנאה וכו' לא הוו עפרא משא"כ ר"מ דסובר דאפי' צדיקים גמורים דמתו בעטיו של נחש הוו עפרא דהיינו טעמא דלא מייתו מקרא דכי עפר אתה הנאמר באדם הראשון דסוף סוף הרי חטא והוא בעי למימר אפילו במי שנותן נפשו כמבוקש ממנו יתברך שמו דהיינו כמו שנתנה בטהרה שלא טעם טעם חטא אפילו הכי וישוב העפר וכו'. ונראה לי לומר דאי איפשר לומר דמה שמנו חכמים ד' מתו בעטיו של נחש היינו שלא מתו בעטיו של נחש אלא ארבעה הללו דוקא דהדעת נותנת דפשיטא דכמה וכמה צדיקים עליונים דמתו בעטיו ואיכא פשיט' כמה וכמה דאיפשר שמתו בעטיו וכי חכמים ידעו כל הנבראים מה הם ומה מעשיהם אם טעמו אם לא טעמו טעם חטא והדברים פשוטים. וא"כ מצינו למימר דקאי ר"מ על כיוצא באלו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא ולא תיקשה מאי קמ"ל רב מרי כיון דמשמעו' קרא דוישוב הוא בצדיקים גמורים מדמסיי' והרוח וכו' אשר נתנה דהיא גופא קמל"ן דהכוונה היא תנה לו כמו שנתנה לך ולאפוקי מר"א ור"א סובר דאף במי שטעם טעם חטא יאמר עליו כמו שניתנה לך דאין צדיק בארץ וכו' ותיכף ומיד הם מתחרטים ומקב ם ה' ונשמתם טהור. ולדרך זה יתפרש כל המאמר. והמעיין יבין. ודוק:
שם גמרא א"ל התם בתוך י"ב חדשים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש וכו' ק"ק והא עלתה המסקנא בין רב אחאי ור"נ דצדיקים לא הוו עפרא. והכא קאמר רבי אבהו על שמואל דאין הגוף קיים אלא י"ב חדש ומי לנו גדול משמואל דשקול כמשה ואהרן דפשיטא דלא הוי עפרא. ונראה לומר דלעולם ח"ו דשמואל הנביא יהיה עפר אלא הנה ידוע הוא כי אחרי הפרד הנשמה מהגוף אין הנשמה במעט זמן תשכחהו לגוף ותמיד מגמתה בו כאילו הוא קיים עד משך זמן ארוך שיעור שירחקו הטבעים ואז הוא ביטולו כי כל עוד שהנשמה עדיין יש לה שייכות עמו עם הגוף כקיים מחשיב וכאשר מניחתו לגמרי ועולה למקום העליון ממילא הוא בטל וזהו אומר' הגוף בטל ולא אמר הגוף נעשה עפר דהצדיקים אינם נעשים עפר. וק"ל: